SlideShare a Scribd company logo

Way

•
•
P
powermedia1
1 of 55
Download to read offline
‫כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬ ‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק‬
‫כתבות‬ ‫שירים‬ ‫61 כתף הנהר‬ ‫4 בגשר רננה רון‬ ‫גברליה אלה חלפון‬ ‫5 ציפור עשן אבנר שטראוס‬ ‫71 חיים השוטר חיים הכלבן‬ ‫6 אמא סיגל מגן‬ ‫צביה מליק‬ ‫7 בדמי ימיו זיוה גל‬ ‫תוכן‬ ‫8 באה מאתמול מזי חיון‬ ‫כרטיס ביקור‬ ‫9 עמוק האור יהודית מליק-שירן‬ ‫03 על מסעה של הנפש‬ ‫01 צעדי תקוה אסנת אלון‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫11 בפאתי החצר‬ ‫23 הכאב האנושי מבעד לעדשת‬ ‫המצלמה יהודית מליק-שירן‬ ‫אירית ויסמן-מיניקוביץ‬ ‫21 נס החיים קיידנס אוקצ'וקו‬ ‫העניינים‬ ‫73 דואט / דועט אהבה שתי וערב‬ ‫פיני ותמר רבנו‬ ‫סיפורים‬ ‫31 שואה אלטרנטיבית‬ ‫בת השיר‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫93 מנואל פרנסיסקו ריינה‬ ‫51 השקט שלפני הגהנום יוסי יניב‬ ‫מרגלית מתתיהו‬ ‫על המדף‬ ‫נא להכיר‬ ‫81 ידיים חולמות מילים‬ ‫04 הפרדוקס תמצית החיים‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫91 חלום ומציאות‬ ‫14 ניצולי האימה הזאת‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 נגיעה במרחק געגוע‬ ‫24 יום נהדר יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 גבר אשה גבר‬ ‫תערוכות‬ ‫שמואל יריב / לולה בר‬ ‫12 על "בקצה השמש המתהווה"‬ ‫34 מיצג - קשרים‬ ‫44 גברים ונשים עושים יופי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫נעמי שלו‬ ‫32 הפרח כבר לא רוצה להיות‬ ‫54 תמר והעכבר רותי נוי‬ ‫לפיד אדלינה קליין‬ ‫94 אורלי שלם‬ ‫42 כמו רקדנים על העוגה‬ ‫15 דבורה אשכנזי‬ ‫אילנה ינובסקי‬ ‫52 ריקוד מוליד רטט גוף‬ ‫שגריר תרבותי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫62 מה בין חמדנות כפייתית‬ ‫25 דואט בשתיים‬ ‫לאהבה יהודית מליק-שירן‬ ‫25 ספר היצירות של ילדי ישראל‬ ‫55 הנסיכה של קסמזור‬ ‫המרכז לכתיבה‬ ‫55 בית ספר מארח‬ ‫על הדרך - כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק.‬ ‫מערכת: יהודית מליק-שירן ושיר יובל‬ ‫עיצוב ועריכה גרפית: חני דומבה - טרא דיזיין‬ ‫עריכה לשונית: יהודית ויוסי שירן‬ ‫ניקוד והגהות: יהודית מליק-שירן, בת אור, הוצאה לאור‬ ‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫תמונת שער: גשר של זהב אורית גפני‬ ‫כתובת המערכת: ‪info@bat-or.com www.bat-or.com‬‬
‫שכחה וזיכרון הם נושאיו של כתב העת הנוכחי. אני מתייחסת לשני הנושאים‬ ‫הצמודים האלה כתאומים. בלי זיכרון תהיה שכחה. בלי שכחה יהיה זיכרון. כדור‬ ‫שני לניצולי שואה שכבר לא חי עמי, הגיליון הזה מתייחס לזהות הבין דורית של‬ ‫דור שני ודור שלישי עם נושא השואה וחותמה בחיינו. הזיכרון שלנו דל ומועט,‬ ‫אנחנו שוכחים את מה שהיינו שמחים לזכור וזוכרים אולי מה שהיינו שמחים‬ ‫לשכוח. זיכרונו של אחד אינו דומה לזיכרונו של אחר ואף שכמה אנשים יכולים‬ ‫להיות עדים לאותו אירוע, רישומו של האירוע אצל כל אחד מהם יכול להיות‬ ‫שונה לחלוטין.‬ ‫זיכרון ושכחה הם שני כוחות שניתנו לנו והם נאבקים ביניהם על עיצוב דמותנו כיחידים וכציבור.‬ ‫המאבק ביניהם קיים בתוך תודעת האדם. בתוך כתבי ברל כצנלסון מצאתי את המובאה הזאת:‬ ‫”אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים‬ ‫עבדים לזיכרוננו ואילו הייתה השכחה משתלטת עלינו כליל, כלום היה מקום לתרבות, למדע,‬ ‫להכרה עצמית ולחיי הנפש?” העבר הוא ירושת הדורות. ההווה חב לעבר את הצמיחה התרבותית,‬ ‫המורשת ההיסטורית, ההתפתחות האנתרופולוגית של אדם וסביבה.‬ ‫בגיליון זה, נחשפים כתבים המעידים על התמודדות של דור שני ודור שלישי עם שואת היהודים‬ ‫באירופה. התמודדות זו, חשפה מתחים, פחדים ולחצים בלתי פתירים בין הכורח המוסרי והפוליטי‬ ‫לזכור לבין הרצון לשכוח ולהשכיח. למתחים, לפחדים וללחצים האלה נודעת השפעה על דמותה‬ ‫של גרמניה כמדינה וכחברה, אולם במיוחד בעידן הגלובליזציה יש השלכות על עיצוב זיכרון השואה‬ ‫גם מעבר לגבולותיה. סממנים אלה עצבו את החברה הישראלית, חברה שהתהוותה בשנות קיומה‬ ‫של מדינת ישראל, הודות לגבורתם של בחורים צעירים אשר נפלו במערכות ישראל למען הגנתה‬ ‫של המדינה: ”במותם ציוו לנו את החיים”. בשנת 1891 נפגשתי דור שני לניצולי שואה עם דור שני‬ ‫לילדי נאצים בניו יורק. המפגש היה טעון וקשה. היה בו ניסיון להדברות, ניסיון שלא צלח.‬ ‫לזכר הורי חיים ושושנה מליק ז”ל, שתרמו לאיכות הסביבה בבית-שאן, כאשר ארחו בחצרם שיעורים‬ ‫במדע, טבע ואקולוגיה. אני מכריזה על תחרות כתיבה ארצית. תחרות “הכתר”. המיועדת לתלמידי‬ ‫חט”ב וחט”ע. תחרות זו עוסקת באיכות הסביבה. המעוניינים להשתתף בה מתבקשים לשלוח שיר‬ ‫או סיפור מקורי המתאים לנושא על עמוד אחד. היצירות שתבחרנה תזכנה את כותביהם בסדנא‬ ‫ספרותית ובהוצאה לאור של ספר היצירות. מועד אחרון להגשת היצירה 11.1.51 לכתובת זו: תחרות‬ ‫“הכתר”, ת.ד.77361 תל- אביב 36116.‬ ‫נושאו של גיליון מס’ 8 יעסוק ב”צמיחה”. אוהבי המילה הכתובה מוזמנים לשלוח חומרים אלי.‬ ‫אני מאחלת לכם קריאה נעימה.‬ ‫שלכם‬ ‫יהודית מליק-שירן‬
‫4‬ ‫ּבּגׁשֶר‬ ‫ַ ֶ‬ ‫רננה רון‬ ‫ּב ֶׁשר ׁשּבין הּמתים הרחֹוקים‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ַ ּג ֶ ֶ ֵ ַ ֵ ִ‬ ‫לּמתים הּקרֹובים - נּצבת אנֹוכי‬ ‫ִֶֶ ֲ ִ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫הרחֹוקים זֹועקים את ּכאבם‬ ‫ֶ ְֵָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫מּתֹוְך הֹורינּו ׁשָאהבּו אֹותם‬ ‫ָ‬ ‫ֵ ֶ ֲ‬ ‫ִ‬ ‫ּובּפל ֵטה ארּורה ּורחֹוקה, מׁשּכ ָם‬ ‫ִ ְ ָנ‬ ‫ִ ְ ָנ ָ ֲ ָ ְ ָ‬ ‫וְהּיֹום, נׁשמֹות הֹורי צרּורֹות‬ ‫ַ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ַ‬ ‫ַחּדו עּמם – ּבתֹוכי‬ ‫ְ ִ‬ ‫יְ ָ ִ ָ‬ ‫וְזֹועקת אני את ּכאבם ּומֹורׁשּתם‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ֶ ֶ ֲִ ֶ ְ ֵָ‬ ‫ׁשּנגּדעה‬ ‫ֶ ְְִָ‬ ‫לילדי, עֹוד ּבטרם ה ַחּתי לאוִיר העֹולם‬ ‫ְ ֶ ֶ ִ ּג ְ ִ ַ ֲ ָ ָ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫וְהּקרֹובים ּבֹוכים ּבי, על ארץ מכֹורה‬ ‫ִ ִ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָאכ ָרית ּוׁשסּועה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ְזִ‬ ‫ׁשּלקחה את נׁשמתם ּבחטף מֻּסר‬ ‫ֶ ָ ְ ָ ֶ ִ ְ ָ ָ ַ ֲ ָ ְ יָ‬ ‫ָדעה את סּפּור ח ֵיהם‬ ‫ַ ּי ֶ‬ ‫ּג ְ ָ ֶ ִ‬ ‫וְהׁשאירה חלל ּביְקיריהם‬ ‫ִ ְ ִ ָ ֲָ ִ ַ ֵ ֶ‬ ‫זכֹר אזְ ּכֹר את עלּומיהם ִויְפי ַפׁשם‬ ‫ִ נְ ָ‬ ‫ֶ ֲ ֵ ֶ‬ ‫ָ ֶ‬ ‫לעד יִהיּו ׁשזּורים ּבמׁשעֹולי ח ַי‬ ‫ָ ַ ְ ְ ִ ְ ִ ְ ֵ ַ ּי‬ ‫...הּמתים הרחֹוקים וְהּמתים הּקרֹובים...‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬
‫5‬ ‫צִּפור עׁשָן‬ ‫ָ‬ ‫אבנר שטראוס‬ ‫ָאמרּו שאּמא ּתבֹוא ּברּכבת‬ ‫ְֶֶַ‬ ‫ְ ׁ ִ ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫אני ּבן חמׁש‬ ‫ֲִ ֵ ָ ֵ‬ ‫ָתנּו לי סּבֹון‬ ‫נְ ִ ַ‬ ‫ּבלי מ ֶבת‬ ‫ְ ִ ַ ּג ֶ‬ ‫ָאחרי הּמקלחת‬ ‫ֲֵ ַ ִ ְ ַַ‬ ‫ָאעּוף‬ ‫ּכמֹו‬ ‫ְ‬ ‫צּפֹור עׁשן‬ ‫ָ ָ‬ ‫ִ‬ ‫המתנה אורית גפני‬
‫6‬ ‫אּמָא‬ ‫ִ‬ ‫סיגל מגן‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים קטפּתי לְך, אּמא.‬ ‫ָ ַ ְ ִ ָ ִ ָ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים ׁשּצמחּו לי ּבּג ָה.‬ ‫ִ ַ ִ ּנ‬ ‫ֶ ָ ְ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫ּובאתי לבּקרְך ּבביתְך החדׁש,‬ ‫ָ ִ ְַ ְֵ ְֵ ֵ ֶָָ‬ ‫הבאתי לְך אֹותם, מּכל הּלב, ּבמּת ָה.‬ ‫ִ ָ ַ ֵ ְ ַ ָנ‬ ‫ָ‬ ‫ֵֵ ִ ָ‬ ‫ה ַׁשּתי לְך אֹותם וְסּפרּתי הּכֹל -‬ ‫ִ ְַ ִ ַ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ּג ְ ִ ָ‬ ‫ּכל מה ּׁשעלי עבר,‬ ‫ָ ַ ֶ ַָ ַָ‬ ‫ָאְך האבן מּולי רק הּביטה אלי‬ ‫ִ ַ ִ ִ ָ ֵַ‬ ‫ֶֶָ‬ ‫וְֹלא ענתה לי ּדבר...‬ ‫ְָ ָ ִ ָָ‬
‫7‬ ‫ּבּדמִי יָמָיו‬ ‫ִ ְ‬ ‫זיוה גל‬ ‫אבי ָאהב אֹותי מאֹד.‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֲִ ַ‬ ‫ּבּדמי ָמיו לּטף ָדי.‬ ‫ִ ְ ִ יָ ִ ֵ יִ‬ ‫אני מֹוציאָה לאֹור את אבי‬ ‫ֶ ֲִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ‬ ‫ֲִ‬ ‫אצל הּגברים ּבחַי‬ ‫ֵ ֶ ַ ְ ָ ִ ְ ָי‬ ‫ּכדי לרּפא את הּפצע‬ ‫ְֵ ְֵַ ֶ ֶַַ‬ ‫ׁשֹּלא ָדע.‬ ‫יַ‬ ‫ֶ‬ ‫אבי חֹוצה אֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ֲִ‬ ‫מּבעד לּכריכת ‘עם עֹובד’,‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ַַ ְִִ ַ ַ‬ ‫טֹועם ֵין ּכרמים ּביתי‬ ‫ֵ י ְִָ ֵ ִ‬ ‫מּניח לר ַע‬ ‫ַ ִ ַ ְ ֶג‬ ‫אצּבע על לׁשֹונֹו‬ ‫ְֶָ ַ ְ‬ ‫מעביר עֹוד ּדף-‬ ‫ַ‬ ‫ֲִַ‬ ‫ּבֹוהה לּמרחק.‬ ‫ֶ ְֶַָ‬
‫8‬ ‫ּבאָה מאתְמֹול‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ָ‬ ‫מזי חיון‬ ‫ּבָאה מאתמֹול‬ ‫ֵֶ ְ‬ ‫ָ‬ ‫מעבר ָאפל ׁשּנׁשּכח‬ ‫ֵ ִֶ ְ ַ‬ ‫ְ ָָ‬ ‫ָדי לֹופתֹות את הּזמן‬ ‫ֶ ְַַ‬ ‫יַ ְ‬ ‫ּופי סגּור‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּבָאה טעּו ָה ּבכאב ְוָגֹון‬ ‫ְ נ ִ ְֵ י‬ ‫ָ‬ ‫עטּופה ּבחׁשאיּות‬ ‫ֲ ָ ְֲָ ִ‬ ‫מֹוׁשכת ׁשרׁשרת א ֻּכה‬ ‫ֶ ֶ ַ ְ ֶ ֶ ֲרָ‬ ‫ּבלּתי נּת ֶת להּתרה‬ ‫ִ ְ ִ ִ ֶנ ְ ַ ָ ָ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך האֹפל‬ ‫ָ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫מּתֹוְך באר וְׁשכחה‬ ‫ְּ ֵ ִ ְ ָ‬ ‫ִ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫הּכאב ׁשּבנׁשמה‬ ‫ַ ְ ֵ ֶ ְַ ָ ָ‬ ‫ּבזְ מן עבר...‬ ‫ִ ַ ָָ‬ ‫הּיֹום ּבָאה לחוֹות לׁשיר‬ ‫ָ ִ‬ ‫ֲַ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫לקרֹוא לח ֵיְך לצחֹוק‬ ‫ְ ַ ּי ִ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ּומעל הכֹל לאהֹב.....‬ ‫ְ ַ ַ ּ ֱֶ‬
‫9‬ ‫עָמֹוק הָאֹור‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫עמֹוק האֹור המבצבץ מיֹום שנֹולד‬ ‫ׁ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ַ ְ ַ ְ ֵּ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫בער ַת אהבה.‬ ‫ְּ ֶ ְ ג ֲ ַ ָ‬ ‫עכׁשו‬ ‫ְַ ָ‬ ‫מרחפת סּפירלת ה ֶפׁש.‬ ‫ְ ַ ֶ ֶ ְ ִ ַ ַ ַנֶ‬ ‫על ַלי הר ֶׁש‬ ‫ַ גֵ ַ ֶג‬ ‫מנֵט לּבי‬ ‫ְ ַו ִ ִ‬ ‫ּבחיּפּוׂש צלילי.‬ ‫ְִ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫הדמעֹות הן ַעגּוע‬ ‫ֵ גְ ַ‬ ‫ְַ ָ‬ ‫לעצי התמר של ַלדּותי.‬ ‫ְ ֲ ֵ ַ ָ ָ ׁ יְ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫זהר אורית גפני‬
‫01‬ ‫צעדֵי ּתִקוָה‬ ‫ְ‬ ‫ְ ָ‬ ‫אסנת אלון‬ ‫חלֹומֹותי עּטּורי ּתהּלה‬ ‫ַ ֲ ֵ ְ ִָ‬ ‫ֲ‬ ‫ּגֹולׁשים‬ ‫ְ ִ‬ ‫מרכס ּכעדרי צֹאן‬ ‫ִ ֶֶ ְ ֶ ְֵ‬ ‫יִנהּו ָאחר חליל רֹועים‬ ‫ִ‬ ‫ַ ִָ‬ ‫ְ‬ ‫ּוצליליו ָפים.‬ ‫ְ ִ ָ יִ‬ ‫ָדי מלאּו ּתקָה‬ ‫ִ ְו‬ ‫יַ ָ ְ‬ ‫עּטּורי ָמים ָביאּו‬ ‫ֲ ֵ י ִ יִ‬ ‫ּכסּות ח ַי להתּפאר..‬ ‫ַ ּי ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ֵׁש ָמים ּבׁשּלּה עד ָה‬ ‫ְ ֶ ָ ֶ ְנ‬ ‫י יִ‬ ‫ּתּׂשא ּפ ֶיה ליֹוצרּה,‬ ‫ִ ָ ָנ ָ ְ ְ ָ‬ ‫ּתבֹוא ּבדמי הליִל‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫ָ‬ ‫ּכיֹו ָה לׁשֹובְך‬ ‫ְ נ ְ ָ‬ ‫וְתחּפֹץ ָאהבה‬ ‫ֲָ‬ ‫ַ ְ‬
‫11‬ ‫ּבפאתֵי החצֵר‬ ‫ֶ ָ‬ ‫ְ ַ ֲ‬ ‫אירית וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫ּבפאתי החצר, עץ הָאּלֹון ׁשֹומר על זִ כרֹונֹות‬ ‫ֵ ַ ְ‬ ‫ְֲֵַ ֵֶָ ֵ ָ‬ ‫ַלדּותי ּבתֹוְך ספלּולי הּבּלּוט‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫יְ ִ ְ‬ ‫ּבעֹוד ע ָפיו ּגֹוהרים על ּכרּכֹם ׁשּבקע מּכיס האדמה.‬ ‫ֶ ָ ַ ִ ִ ֲַָ ָ‬ ‫ֲִ ַ ְַ‬ ‫ֲנ ָ‬ ‫ְ‬ ‫עי ַי ֶאחזֹות ּבדם מּכּבים הּמבצּבץ‬ ‫ְָ ִַַ ַ ְ ְֵַ‬ ‫ֵ נ נֱ ָ‬ ‫מּבין עׂשב הּדׁשא ׁשּמּתחּתיו.‬ ‫ִ ֵ ֵ ֶ ֶֶַ ֶ ִ ַ ְ ָ‬ ‫ּכּלנית ׁשחֹרת-עיִן, ּד ָנית ּפרּועת רֹאׁש וְרּקפת ׁשעּו ָה‬ ‫ֶֶַ ְ נ‬ ‫ְ ַ ַ ְ גִ ְ ַ‬ ‫ִַָ‬ ‫על סלע ּבחצרי, עדיִן מפּיְסֹות את ההר וְאֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ ָָ‬ ‫ַ ֶ ַ ֲֵַ ִ ֲַ ְ ַ‬ ‫ריח החֹרף מתּפּׁשט ּבעֹורקי.‬ ‫ֵ ַ ַ ֶ ִ ְ ַ ֵ ְ ְַ‬ ‫עוצמה של מסילה אורית גפני‬
‫21‬ ‫נ ֵס החּיִים‬ ‫ֶ ַ‬ ‫קיידנס אוקצ’וקו, כיתה י’2‬ ‫קמפוס ביאליק-רוגוזין ת”א‬ ‫אּׁשה יֹוצאת מחדר לדה ּבחּיִים‬ ‫ֵ ֲַ ֵָ ָ ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּומביאָה אּתּה לעֹולם חּיִים חדׁשים‬ ‫ֲָ ִ‬ ‫ִ ָ ָ ָ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫האין ֶה ֵס?!‬ ‫ֵָ ז נ‬ ‫ּתֹודה לאל, ׁש”ּבחי ָם” ָתן לנּו‬ ‫ָ ַ ֵ ְ ְ ִ נ נַ ָ‬ ‫את ה ֵס ה ָדֹול ׁשל ח ֵינּו‬ ‫ֶ ַ ּי‬ ‫ֶ ַ ּנ ַ ּג‬ ‫ּדרְך אּמהֹותנּו.‬ ‫ֶֶ ִ ָ ֵ‬ ‫ּברחבי העֹולם‬ ‫ְ ֲֵַ ָ ָ‬ ‫אבל ה”חי ָם” הָה ּכֹל ּכְך ָקר,‬ ‫ָ יָ‬ ‫ֲ ָ ַ ִ נ ָי‬ ‫ּבין ּכל ּב ֵי הָאדם‬ ‫ֵ ָ ְנ ָ ָ‬ ‫הּוא הּסֹוד וְהּוא האֹוצר‬ ‫ָ ָ‬ ‫ַ‬ ‫עֹוברים חּוטי הּצער וְהאֹׁשר‬ ‫ֵ ַַַ ָ ֶ‬ ‫ְִ‬ ‫מּת ָה קדֹוׁשה ׁשּכּלּה ּברכה‬ ‫ַ ָנ ְ ָ ֶ ָֻ ְ ָָ‬ ‫ּדרכי חּיִים רּבֹות וְׁשֹונֹות‬ ‫ַ‬ ‫ְֵַ ַ‬ ‫מקּפלת ּבתֹוכּה ָאהבה וְׂשמחה.‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ֲָ‬ ‫ְ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ּובכּלן רֹוצים הא ָׁשים לחיֹות‬ ‫ִ ְ‬ ‫ְ ֻ ָ ִ ָ ֲנ ִ‬ ‫הֹו, חּיִים יְקרים‬ ‫ִָ‬ ‫ַ‬ ‫ראיתי א ָׁשים ׁשּמתּו מרעב‬ ‫ֵָָ‬ ‫ֶ ֵ‬ ‫ָ ִ ִ ֲנ ִ‬ ‫למדּונּו ל ַהל אתכם ּברגיׁשּות ּובמּדה‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְנֵ ֶ ְ ֶ ִ ְ ִ‬ ‫ְַ‬ ‫ראיתי יְלדים חֹולים וְסבל רב‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ִָ ִ ִָ‬ ‫עם הרּבה ּדָא ָה וְתֹודה‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְֵַ ְ ג‬ ‫ְו ַם ּכאּלה ׁש ָכּו לכל מה ׁשּצריְך‬ ‫ג ָ ֵ ֶ ֶ ּז ְ ָ ָ ֶ ָ ִ‬ ‫ּכדי ׁשּצער וְסבל ֹלא ֵדע‬ ‫נַ‬ ‫ְֵ ֶ ַַ ֶֶ‬ ‫אבל אי ָם יֹודעים להעריָך‬ ‫ֲָ ֵ נ ְ ִ ְ ֲִַ‬ ‫להּכיר את הּטֹוב ׁשּבכם‬ ‫ֶ ֶָ‬ ‫ְִַ ֶ ַ‬ ‫רֹוצה לדעת‬ ‫ָ ַַָ‬ ‫מּבלי לכאֹב ּולהּלחם‬ ‫ְ ִֵָ‬ ‫ִ ְִ ְִ‬ ‫לאהֹב‬ ‫ֱֶ‬ ‫ּבכל ארץ וְעם‬ ‫ְָ ֶֶ ַ‬ ‫ּולהֹודֹות לאל הּטֹוב‬ ‫ֵָ ַ‬ ‫ְ‬ ‫לתת ּכבֹוד למה ׁש ֵׁש יֹום יֹום‬ ‫ְ ָ ֶ ּי‬ ‫ֵָ ָ‬ ‫ּוׁשּבתֹוכנּו ַעׂשה ׁשלֹום‬ ‫ְ ְ ֵ נֲ ֶ ָ‬ ‫ַאני אֹומרת ּתֹודה לְך אֹלהים‬ ‫ָ ְ ֱ ִ‬ ‫ֶֶ‬ ‫וֲ ִ‬ ‫על ׁשעׂשית את ה ֵס ׁשל החּיִים.‬ ‫ַ ֶ ָ ִ ָ ֶ ַ ּנ ֶ ַ ַ‬
‫סיפורים‬ ‫31‬ ‫במה היא השפיעה על חייכם? איזו נגיעה הייתה לה על‬ ‫“העולם השתנה. אני מרגישה את זה במים. אני מרגישה‬ ‫דמותכם?”, שאלתי גיששתי,‬ ‫את זה באדמה.‬ ‫“וואו, כמה שאלות בשאלה אחת!”, הצטחק לו אורי.‬ ‫אני מריחה את זה באוויר. הרבה ממה שהיה פעם אבד, כי‬ ‫סוג מסוים של שתיקה של הבנה השתררה. שניהם הבינו‬ ‫לא חי כיום מי שיזכור.”‬ ‫שהשאלות שלי היו רטוריות לחלוטין...‬ ‫(גלדריאל, שר הטבעות, טולקין)‬ ‫זה היה מעין תדלוק עצמי של רמת ה”לבה” שגועשת אצלי‬ ‫בפנים, לפני שהיא מתפרצת לה החוצה.‬ ‫שואה‬ ‫“האחים שלי לא רצו לשמוע את הסיפורים של אמי. על‬ ‫~‬ ‫אלטרנטיבית...‬ ‫ה”מחנות” שלה..., ואני הייתי הכתובת היחידה שלה. כל‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫פרט, מזוויע ככל שהיה, כל פרט נלוז...‬ ‫לזכותה אומר שהיא סיפרה לי את סיפורה באופן די מודרג:‬ ‫“הזמינו אותי לטקס זיכרון ליום השואה...”, אורי נשמע‬ ‫כלומר, בילדותי הסיפורים ששמעתי ממנה היו רכים יותר,‬ ‫כמהסס,‬ ‫מעודנים יותר. אבל ככל שהתבגרתי הפכו הסיפורים לקשים‬ ‫“ומה רע בזה?”, שאלתי,‬ ‫יותר, למזעזעים יותר...”, השתתקתי.‬ ‫“בהזמנה כתוב שזה טקס אלטרנטיבי...”, הסביר,‬ ‫“גם אני לא רציתי לשמוע את הסיפורים של הוריי...”, הודה‬ ‫“אהה...”, עניתי בטון מבין, בערך...,‬ ‫יונתן,‬ ‫“מה הייתה האנחה הזאת אמורה לציין?”, שאל,‬ ‫“אבל האחיות הגדולות שלי? להן סיפרו הכול! אני לא‬ ‫“לא כלום. סתם אנחה של הבנה...”, הפטרתי ביבושת,‬ ‫רציתי..., פחדתי...”, המשיך.‬ ‫“אני לא מאמין לך! בדרך כלל אתה מסתתר מאחורי הבעות‬ ‫“ואצלי לא שמעו על כלום. אבא מעולם לא דיבר על‬ ‫שכאלו, רק בהתחלה..., ואחר כך אתה מתפרץ כמו הר-‬ ‫התקופה ההיא, כאילו מחק אותה מזיכרונו. ואמא שלי?‬ ‫געש!”, ניסה אורי לתדלק את ה”לבה” שבתוכי...‬ ‫בכלל לא עברה את השואה..., היא ילידת מצרים והם נפגשו‬ ‫“חשבתי, שכאחד שלא רואה עצמו משתייך למיינסטרים,‬ ‫בארץ אחרי שאבי עלה לארץ. אמי הגיעה לכאן כמה שנים‬ ‫דווקא תתמוך בטקסים הללו...”, הוסיף יונתן וחבר‬ ‫אחריו...”, סיפר אורי.‬ ‫לקואליציה מוזרה עם אורי, נגדי.‬ ‫~‬ ‫“הייתי פעם בטקס שכזה...”, הודיתי ברוח שפלה,‬ ‫“כבר בתחילת השבוע שבו חל יום השואה יכולתי כבר‬ ‫“פעם אחת? נו טוב, אפשר לסלוח לך..., בטח גם זה לא‬ ‫לחוש בתחושה שלו. משהו כבד השתרר בבית..., העיניים‬ ‫היה לטעמך!”, גיחך יונתן,‬ ‫האדומות של אמא. אבא שהולך על קצות האצבעות...”,‬ ‫“אתה צודק! זה לא היה לטעמי”, השבתי לו.‬ ‫התחלתי לספר להם.‬ ‫“עכשיו זה נהיה מעניין יותר. ספר!”, תבע אורי. ודרך לי על‬ ‫~‬ ‫היבלת...‬ ‫“בערב יום הזיכרון, היינו יושבים בסלון, מול הטלוויזיה.‬ ‫~‬ ‫כל האורות בבית היו מכובים, חוץ מאשר במטבח. ורק‬ ‫יבלת. קטנה... ובכל זאת יבלת..‬ ‫האור הכחלחל העולה מהטלוויזיה, מהסרטים בשחור-לבן,‬ ‫~‬ ‫היה צובע את הקירות.‬ ‫“זה היה לפני עשרים שנים בערך... באולם צוותא. שלמה‬ ‫אבא היה יושב בכורסא הגדולה, אמא הייתה מצטנפת לה‬ ‫ארצי שר וקצת דיבר, שלמה ניצן הנחה, מישהי ניגנה על‬ ‫בפינת הספה הגדולה, מחזיקה בידה מטפחת ממורטטת‬ ‫פסנתר ברקע והיה גם איזה כינור שיילל שם...”, לא היה לי‬ ‫ורטובה..., מקנחת מדי פעם את אפה.‬ ‫נוח כל-כך לדבר על זה, מן הסתם...‬ ‫לא היו דיבורים. מדי פעם היינו, אבי ואנוכי, מגניבים אליה‬ ‫“וזהו? זה כל הסיפור?”, התפלא יונתן,‬ ‫מבט. כאילו מוודאים את שלומה...”, עצרתי לרגע, והרגעים‬ ‫“וזה לא היה לטעמך. למה?”, שאל אורי,‬ ‫ההם קמים לתחייה מול עיניי.‬ ‫“מה זאת השואה עבורכם? כלומר, מה היא אומרת לכם?‬
‫סיפורים‬ ‫41‬ ‫והילדים שלנו? הם יזכרו? אחרי שהטקסים האלטרנטיביים‬ ‫“ובבוקר של אותו היום, שקיות שחורות תלויות מתחת‬ ‫יהפכו להיות העיקר? לא. הם לא יזכרו!‬ ‫לעיניה. היא לא ישנה כל אותו הלילה...,‬ ‫זה יהפוך לעמום יותר, משנה לשנה, עד שאיש לא‬ ‫בבוקר מכינה הייתה לי בקפידה יתירה את הכריך לבית‬ ‫יזכור. והכול יהפוך להיות שורות משמימות באיזה ספר‬ ‫הספר. ושם, בזמן הצפירה, הייתי רואה את העיניים‬ ‫היסטוריה מאובק שאיש אינו טורח אפילו לפתוח אותו,‬ ‫האדומות שלה...”, חשתי בדמעות שעולות בעיניי...‬ ‫כל שכן לקרוא בו...”, סיכמתי בקול חלש, כמו מרחם על‬ ‫“בצהריים, הייתי חוזר מבית הספר והיא הייתה בחדר‬ ‫אורי ויונתן...‬ ‫השינה. הדלת של חדרה הייתה מוגפת ואבי יושב היה‬ ‫ה”לבה” לא התפרצה בפרץ איום ונורא, היא נשפכה לה‬ ‫ומחכה לי במטבח. מחמם לי את ארוחת הצהריים ויושב‬ ‫לאיטה, מבוקרת משהו, מרחמת וחומלת על סביבתה...‬ ‫עימי בזמן שאכלתי. בלי דיבורים.‬ ‫אבל אני, עוד לא סיימתי...‬ ‫וכשהיה קם היה נושק לי על המצח ויכולתי להריח את‬ ‫~‬ ‫ריח הסיגריות שלו ואת הריח של האקווה-וולה...”, עצרתי.‬ ‫“הייתי לפני שנה, עם אמי ובני הצעיר, במוזיאון יד ושם.‬ ‫שתקתי.‬ ‫הוזמנו לפתיחה המחודשת שלו, אחרי שעבר שיפוצים‬ ‫~‬ ‫ושדרוגים רבים. באמת מרשים...‬ ‫“שבוע שקט זה היה. גם הימים שלאחר יום הזיכרון עצמו...,‬ ‫עברנו על המוצגים הרבים, התמונות הגדולות. מסכי‬ ‫ואמא לא נזקקה דווקא ליום ההוא, ליום מיוחד, כדי לזכור.‬ ‫ה-‪ LCD‬הקרינו עצמם לדעת...,‬ ‫מדי פעם כשרק רמז דק עובר היה באוויר, היו עיניה‬ ‫כשהגענו לפינה מסוימת אמי נתקעה במקומה. חשתי‬ ‫מצטעפות להן ומתכסות בדוק קל, אבל ברור למדי...‬ ‫אליה, מדאגה.‬ ‫והיה יום נוסף. יום האזכרה הכללי ליהודים בני האזור בו‬ ‫היא עמדה מול שחזור של מיטות הקומות כפי שהיו‬ ‫היא נולדה, בצ’כיה.‬ ‫במחנות ההם, שם. חיוך דק עלה על פניה של אמי..., ולא‬ ‫היא ואבי היו נוסעים לתל-אביב לאיזה בניין לא רחוק‬ ‫הבנתי מדוע.‬ ‫מהים, שם היו מתכנסים יתר קרובי משפחתה. ובכל שנה‬ ‫לידה עמדה קבוצת נערים ונערות צעירים.‬ ‫כשהייתה חוזרת משם הייתה אומרת לי שבשנה הבאה‬ ‫פניהם היו קפואים, ואחת מהם העירה על הצפיפות‬ ‫היא לא תלך עוד..., ובכל שנה היא הקפידה לומר זאת...”,‬ ‫הרבה של המיטות הללו...‬ ‫הבטתי באורי וביונתן. הם דממו ופניהם היו חסרי הבעה.‬ ‫אמי ניגשה אליהם ונגעה קלות בכתפה של הנערה ההיא‬ ‫~‬ ‫ואמרה לה:‬ ‫“לה לא הייתה שואה אלטרנטיבית...”, הפטרתי בשקט,‬ ‫שם, במחנה, הן היו צפופות יותר, הרבה יותר!”‬ ‫“למה אתה מתכוון?”, לחש יונתן,‬ ‫~‬ ‫“איזה טקס יכול להכיל כזאת זוועה? שום טקס! לא רגיל‬ ‫“כשיצאנו אל האוויר הצח שבחוץ, התיישבנו לנו שלושתנו‬ ‫ולא אלטרנטיבי! קשקוש!”, אמרתי וה”לבה” שלי עמדה‬ ‫מתחת לעץ זית גדול מידות, אמי הוציאה מתיקה כריכונים‬ ‫לפני התפרצות...‬ ‫קטנים ומדוגמים והגישה אותם לנו, לבני ולי.‬ ‫“אבל טקס, כלשהוא, משהו, חייב להיות! לא?”, שאל אורי.‬ ‫ישבנו בשקט. בלי דיבורים. ואז אמי שאלה אותי:‬ ‫“לנו!!! לא לה!”. עניתי לו בלחישה רועמת.‬ ‫נו, מה דעתך על המוזיאון החדש?‬ ‫הוא הנהן.‬ ‫חשבתי לרגע ואז עניתי לה:‬ ‫“וככל שהוא יהיה מזוויע יותר, יכה חזק יותר בבטן, כך‬ ‫מזכיר לי את סניף השופרסל ליד הבית...‬ ‫הוא יזכיר לנו לזכור, יזכיר לנו לא לשכוח!”, הוספתי בשקט‬ ‫בני הזדעזע, אך אמי חייכה. היא הבינה.‬ ‫מקפיא.‬ ‫זה טוב לתיירים, ולאלו שלא היו שם! הסבירה לבני.‬ ‫~‬ ‫ומה שהראו שם, זו לא האמת? התעקש בני לשאול,‬ ‫“טקס אלטרנטיבי?! כזה שמרכך את הזיכרון? לא תודה!!!‬ ‫האמת? האמת תמיד קשה יותר. ענתה לו אמי...”‬ ‫עוד כמה שנים אף אחד מהם לא יהיה פה כדי לזכור, רק‬ ‫~‬ ‫אנחנו!‬
‫סיפורים‬ ‫51‬ ‫השקט שלפני הגהנום‬ ‫אז איזו אמת יש בטקסים האלטרנטיביים?”, סיימתי‬ ‫בשאלה. אורי ויונתן הביטו בי בשקט.‬ ‫יוסי יניב‬ ‫“כל אחד והטקס שלו, כל אחד והאמת שלו, אני משער...”,‬ ‫אמר אורי,‬ ‫כשהיא הגיעה לפרק הזה בסיפור, היא תמיד צחקה.‬ ‫“והאמת, כך למדנו..., היא נזילה עד אימה...”, מלמלתי,‬ ‫צחוק חומל ואוהב כזה... צחוק שבו צוחקים על דברים‬ ‫“וחוץ מזה, שלמה ארצי אף פעם לא היה כוס התה שלך!”,‬ ‫יומיומיים, שאין בהם שום דבר רציני וחכם במיוחד.‬ ‫אמר יונתן בחיוך קטנטן ומנחם...‬ ‫“הוא ברח משם, והיא לא אמרה לו מילה” היא סיפרה‬ ‫בזה, הוא צדק...‬ ‫כששריד אחרון של חיוכה עוד מתח את עיניה.‬ ‫~‬ ‫אחר-כך, בביתי, בחשכת חדרי, עלה בי זיכרון נוסף.‬ ‫אבא שלה היה בן יחיד לסבתה. בן נמוך, שקט ושפתיים‬ ‫בשנות השמונים, כמדומני, הוקרנה בארץ סדרת דרמה‬ ‫קפוצות.. ארשת פניו שידרה רצינות ומועקה של אדם צעיר‬ ‫אודות קורותיה של משפחה יהודית בשואה.‬ ‫הסוחב על גבו את סבל העולם.‬ ‫המשפחה נלקחה למחנה הריכוז טרזין. “מחנה לדוגמא”...,‬ ‫לא על העולם הוא חשב, אלא על עולמו הקטן. זה עולמו‬ ‫שם “ניהלו” היהודים חיים “נורמאלים” תחת פיקוחם של‬ ‫הצר ללא מרחבים ואפשרויות בחירה שתמיד פתוחים בפני‬ ‫הצוררים הנאציים.‬ ‫איש צעיר...‬ ‫המחנה שימש את הנאצים לצרכי תעמולה גרידא...‬ ‫סבתו ראתה את חכמתו השותקת ופירשה זאת כקור רוח‬ ‫רודי, אחד מבני המשפחה, היה צייר מחונן. במחתרת הוא‬ ‫אופייני לבנים יחידים הרגילים בחום הוריהם ובמענה מהיר‬ ‫צייר ציורים שסיפרו על האמת המרה שמאחורי החזית של‬ ‫לצרכיהם.‬ ‫ה”מחנה לדוגמא”.‬ ‫כשגילו זאת הנאצים הם עינו אותו ושברו את ידיו ואת‬ ‫בתקופה ההיא לא הרבו בנים לדבר עם אמותיהם.‬ ‫אצבעות ידיו!!!‬ ‫גם אבותיהם שימשו כמגנים על עולמם, ותו לא. הוא שיחק‬ ‫למחרת הקרנת הפרק בכה העם בישראל על “ידיו‬ ‫ולמד בחדרו הקטן. אימו לא ידעה אם חושש הוא להתערות‬ ‫השבורות” של רודי...‬ ‫בחברתם של הנערים, או שמתנשא הוא. כמובן, אביו‬ ‫~‬ ‫האשים את האם בהתבדלותו של בנם.‬ ‫אמי לא בכתה.‬ ‫היא רק אמרה לי משפט קשה:‬ ‫האם דיברה עם אחד הרבנים, בהמלצת המלמד של החדר,‬ ‫את זה יזכרו, את האצבעות השבורות של רודי האומלל...,‬ ‫והוחלט לשלוח אותו ללמוד להיות שוחט של הקהילה.‬ ‫אך הם לא יזכרו את האמת!!!‬ ‫כדרכו לא אמר מה דעתו על היעוד שנקבע לו, והלך לעיר‬ ‫~‬ ‫אחרת ל”סמינר” לשוחטים.‬ ‫הצדק עמה, לצערי...‬ ‫~‬ ‫אחרי כמה ימים נפתחה הדלת והבן הופיע, רציני כתמיד.‬ ‫משנה לשנה מתים אלו שזוכרים את האמת, משנה לשנה‬ ‫עוד לפני שהחליפה האם את ארשת התדהמה בכעס,‬ ‫מתדלדל מאגר הזיכרון האנושי של אלו שחוו את השואה‬ ‫אמר:‬ ‫על בשרם.‬ ‫“אני לא חוזר לשם”.‬ ‫משנה לשנה מתעמעם הזיכרון, ובעיקר הוא מתעמעם‬ ‫עלה לחדרו מבלי לחכות לתגובה כלשהי.‬ ‫אצל בני הדור השני..., אצלנו...‬ ‫~‬ ‫מאז הוא השתתק עוד יותר.‬ ‫וכשיבוא יומי, מי יזכור את עיניה האדומות של אמי?...‬ ‫04 שנה הוא ישב בחדר קטן במחסן הביצים של דודו‬ ‫העשיר וניהל את ספרי החשבונות שם. אימו הכירה לו‬
‫כתבות‬ ‫61‬ ‫אשרוב, צביה פלץ - פורר. חלקם גם סופרי ילדים כמו דוד‬ ‫אישה שקטה בעלת עיניים עצובות ונולדו להם שתי בנות.‬ ‫בין קיקי ורבקה לייפציג – גלשטיין, אילנה אבן טוב והציירת‬ ‫יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וחודשיים לפני‬ ‫והמשוררת אילנה צמחוני.‬ ‫שאספו את כל יהודי הקהילה למחנה ההשמדה שממנו‬ ‫ברבות השנים הם כולם זכו בפרסים על כתיבתם. כעת הם‬ ‫אף אחד לא חזר, הוא נמצא על כסאו, פניו אפורים, רציניים‬ ‫באו לקרוא זה באזני זו את יצירותיהם האחרונות לשמוע את‬ ‫ושותקים לעולמים.‬ ‫דעת חבריהם על כתיבתם “זה תמיד מרגש אותי לשמוע‬ ‫אפילו אלוהים שממנו ברח, הציל אותו מן הגיהינום.‬ ‫מה חברי לכתיבה חושבים אומרת אחת המשוררות”.‬ ‫ההפסקה האחרונה בין הפגישות היתה ארוכה מתמיד וכך‬ ‫גם החוויות שהם מחליפים וערמות הדפים שהם הביאו‬ ‫לפגישה.‬ ‫“כתף הנהר”‬ ‫חברים טובים כידוע מרימים טלפון ומספרים את קורותיהם‬ ‫מאת גבִרליָה אלה חלפון‬ ‫האחרונות. אצל משוררים מתוודעים לחוויות בעיקר‬ ‫באמצעות השירה.‬ ‫לאחר לגימת תה מתוק וחם הם מתחילים לקרא את‬ ‫ההתרחשויות שחוו. יוצרים מגע דרך המילים: “את זורמת‬ ‫לצידי כמו כתף של נהר...נשימתי נעצרת במאבקה עד‬ ‫שאבני נפשי יחבקו את הגלים”. אנדרי פישהוף.‬ ‫ועוד זורמות המילים ללילות וימים של שמחה, תשוקה‬ ‫ועצב: “בלילות הללו שופך עלינו הירח את חלב הלילה,‬ ‫חפצי החלום מתערפלים... אנו מנסים לצלוח את המים‬ ‫הכבדים ואיש לא ינחש כי לא למדנו את תנועת השוחים”‬ ‫צביה פלץ - פורר.‬ ‫ויש גם הפסקה לעכל את המילים בעל הבית הבעל המפרגן‬ ‫של אירית שמפליא במטעמיו דוחק בנו שנצא להפסקה‬ ‫ונאכל קצת. “על בטן מלאה יש מקום באוזן להתענג על‬ ‫מפגש משוררים בביתה של המשוררת והסופרת א. וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫שירים נוספים” הוא אומר.‬ ‫ולאחר הקינוחים ממשיכים.מרחיבים את ההבעה‬ ‫הם מגיחים אחד, אחד מהקומה הראשונה מסירים‬ ‫במשפטים: “יש ערים באירופה אותן חוצה הנהר. בלב קריית‬ ‫מעליהם את צעיפי היום לומר שירה.‬ ‫חיים זורמת הרכבת” עמיקם יסעור. לאחר הטיול האחרון‬ ‫כך הם מתכנסים קבוצה של משוררים בביתה של‬ ‫בספרד כתבה אירית: “במוזיאון בפיגרס, דאלי מושח אותי‬ ‫המשוררת וסופרת הילדים אירית ויסמן בקריית חיים.‬ ‫בכתר שיגעון, רגליו דורכות על מחשבותיי, מתסיסות את‬ ‫הבית עוטה אורות חג מקושט בבובות אותן יצרה המארחת‬ ‫המילים. העין טועמת בזהירות מן הצבע, מפרקת אותו‬ ‫בעצמה ואותן היא מפעילה כשהיא מופיעה מדי יום בפני‬ ‫בין הריסים, אישונה משחק עם הצורות והחומר קורא‬ ‫ילדים בכל הארץ. אירית ממחיזה את ספריה הרבים ויחד‬ ‫לי לגמוע את הקירות. הזמן ניתך לגבינה נשכחת בחיק‬ ‫עם הזמרת-מלחינה סוניה קפלן אשר מלחינה את שיריה‬ ‫השולחן, מופקרת ללשון הקיץ. תקתוק מחוגו כונס אותי‬ ‫הן יצרו מופעים קסומים לילדים אותם הן מריצות בכל‬ ‫להרף שפיות, בעוד דאלי נותר צלול בשגעונו”.‬ ‫הארץ.‬ ‫קרירות נעימה נכנסת דרך החלון. כבר החשיך בחוץ‬ ‫כשהקבוצה כולה מגיעה הם מחליפים חוויות. עשרים שנה‬ ‫מתחבקים בחום ויוצאים נרגשים במחשבה לקראת‬ ‫בהפסקות הם נפגשים בבתים. עשרים שנות קריאה,‬ ‫הפגישה הבאה.‬ ‫חברות חזקה ועידוד יוצא דופן בין היוצרים. חלקם משוררים‬ ‫וסופרים למבוגרים כמו ניסים קארידי, עמיקם יסעור, רחל‬
‫כתבות‬ ‫71‬ ‫ציון שהקים את אחוזת “שושנה” בכוכב הרוחות, צפונית‬ ‫חיים השוטר, חיים הכלבן‬ ‫לבית שאן. אבא היה מגיע עם כוחות הגזרה וכלביו, גם‬ ‫קצ’ה מקיבוץ נווה איתן היה מבאי ביתנו. את אריק שרון‬ ‫צביה מליק‬ ‫פגש אבא בגזרות המרחביות של עמק בית שאן עת‬ ‫לפני ארבעה חודשים נפרדנו מאבא לתמיד. אבא היה‬ ‫חברו כוחות משותפים של הצבא ושל מג”ב לשמור על‬ ‫ניצול שואה שעלה לארץ בהיותו בן 61. יתום ממשפחה,‬ ‫שקט ותפיסת מסתננים ירדנים שגנבו עדרי צאן ובקר‬ ‫מארץ ומשפחה. ככה לבד אותר על ידי שני קרובי משפחה‬ ‫וחדירות מחבלים. בצילום אבא נפגש עם הרמטכ”ל דאז‬ ‫רחוקים ששרדו כמוהו את השואה והפך לבן בית בביתם‬ ‫חיים בר-לב, אם היה שקט בגבולות בית שאן וסביבותיה‬ ‫בחיפה ובציפורי. שבוע לאחר שעלה ארצה השתתף‬ ‫זה בזכות אבא שטיפח את הכלבייה ואילף כלבי שמירה‬ ‫במלחמת העצמאות, נפצע בה והתהלך עם כדור בירך‬ ‫וגישוש עוד לפני שהוקמה יחידת “העוקץ” הצה”לית. אבא‬ ‫שישב בסמוך לעורק הראשי. הכדור מהמלחמה לא הוצא‬ ‫יצא לפנסיה בדרגת רב פקד. את אהבתו לכלבים המשיך‬ ‫ואבא הלך איתו לכל מקום.‬ ‫במפעל חייו בחצר, ומה לא היה בחצר הזו בנוסף לכלבייה,‬ ‫כאשר התגייס למשטרה, קרוב מהשפחה מחיפה טייל‬ ‫היו תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עזים ותייש אחד, כבשים,‬ ‫בטבריה וראה שם את אמא עובדת במסעדה. חריצותה‬ ‫טווסים, תוכים וסוס אחד. ממש גן חיות עלי אדמות.‬ ‫ומסירותה לעבודה מצאו חן בעיניו והוא ביקש אותה מהוריה‬ ‫אבא שימש כמדריך לאילוף כלבים, כבודק עבודות גמר‬ ‫לאבא. הוריי הכירו ב”שידוך”, כך היה נהוג אז. הוריי עברו‬ ‫לבגרות בנושא האילוף. בכלבייה התקיימו הצגות אילוף,‬ ‫לגור בבית שאן, היו בה מעברות של עולים חדשים. חלקם‬ ‫המורה לטבע של אחותי, יהוידע מקיבוץ עין חרוד קיים שם‬ ‫ניצולי שואה וחלקם עולים ממרוקו, פרס ועירק. בתחילה‬ ‫שיעורים. ניתנה הדרכה לתלמידי בית ספר שרצו לאמץ‬ ‫אבא היה במשטרה רגילה לאחר מכן התגייס למשמר‬ ‫כלבים נטושים, או כאלה שרצו להיות מדריכי אילוף כמו‬ ‫הגבול, אהבתו לכלבים לא ידעה גבולות, הוא התחיל לאמן‬ ‫אבא. אך בבית שאן, לדאבוני, לא קם מדריך אילוף כמו‬ ‫ולאלף כלבי שמירה. בית שאן סבלה מחדירות מחבלים‬ ‫אבא והיה גם מפגש סופרים ומשוררים כשאחותי זכתה‬ ‫ומטחי קטיושות. כלבי השמירה שאימן ואילף נועדו להגן‬ ‫בפרס על ספרה הראשון “צחוק מידרדר בשכונה”.‬ ‫על יישובים וקיבוצי הסביבה בעמק בית שאן, בעמק הירדן‬ ‫ובבקעת בית שאן. רוב הפעמים אבא ממש לא היה בבית.‬ ‫ב”שבעה” גילינו צדדים אחרים של אבא: “אדם מיוחד עם‬ ‫תמיד היה עסוק במרדף אחר מחבלים עם כלביו. מאז‬ ‫סבלנות וסובלנות... עם יכולת הקשבה והכלה ועם אהבת‬ ‫שאני זוכרת את החצר, היו בה כלבים. הכלבייה של אבא‬ ‫האדם באשר הוא אדם.” גדלנו חמישה ילדים בתוך בית‬ ‫הייתה שם דבר, במשך הזמן התרחבה לבית גידול לכלבים‬ ‫שיסודותיו היו ערכים של יושר ואמינות. אהבה,אמונה,‬ ‫גזעיים ולפנסיון ע”ש אמא, פנסיון “שושנה”. מכל הארץ‬ ‫נתינה והתנדבות לכל משימה.‬ ‫הביאו אנשים את כלביהם לפנסיון ונסעו לטייל בעולם.‬ ‫יהי זכרך ברוך !‬ ‫אמא היתה גננת ומגישת עזרה ראשונה במוסדות חינוך‬ ‫בעיירה שאחר כך הפכה לעיר. כשאמא פרשה לפנסיה היא‬ ‫עבדה בחצר. הכלבייה והפנסיון היו בטיפולה האישי.‬ ‫ילדי המקום אף פעם לא קראו לאבא חיים מליק, תמיד‬ ‫קראו לו “חיים השוטר”, ככה זכרו אותו תמיד עם מדים.‬ ‫ילדי הסביבה זוכרים אותו בכינוי “חיים הכלבן” במיוחד‬ ‫בחג האור, היה מגיע למושבים ולקיבוצים עם סביבון‬ ‫ענק מלא בשקיות הפתעה לשמח את הילדים ששהו‬ ‫במקלטים. כשהיה מגיע הילדים היו רצים אחריו ונתלים‬ ‫עליו באהבה “הנה מגיע חיים הכלבן”. תמיד עם הכלבים,‬ ‫תמיד דואג למחסורם. בין חבריו של אבא היו מאיר הר-‬
‫נא להכיר‬ ‫81‬ ‫בשבילים מוארים, שם יתמלאו כיסיה זהב ויואר יומה.‬ ‫ההליכה פנימה אל תוך “א ֻּמת האֹור מׁשקיטה ּבהלה /‬ ‫ַ ְ ִ ָ ֶָָ‬ ‫ֲל ַ ָ‬ ‫יָדיִם חֹולְמֹות מלִים‬ ‫ִ‬ ‫ַ‬ ‫לכל רחׁש ּפסיעֹות” (עמ’ 23).‬ ‫ְָ ַַ ְ ִ‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫הגילוי הזה בתוך המסע מוליד את ההתפעמות ראה, ּפרּפרי‬ ‫ְֵ ְֵַָ‬ ‫ָהב ּתפרּו לי ּכ ָפיִם / קּלה ּכנֹוצה מתנֹועעת ּבחפׁשּיֹות /‬ ‫ַָ ְ ָ ִ ְ ַַ ְ ָ ְ ִ‬ ‫זָ ָ ְ ִ ְנַ‬ ‫ספרה של ל. בן יצחק,‬ ‫וְָאּתה לצּדי / רֹוקד ּכמּכה / ָרח..” עמ’43). תהיות ארוגות‬ ‫יֵ ַ ׁ‬ ‫ֵ ְֶֻ‬ ‫ָ ְִ ִ‬ ‫הוצאת כרמל 9002. הוא,‬ ‫בסימני שאלה וספקות מנתבים הרהוריה: ”האמ ָם, אני‬ ‫ַֻ ְנ ֲִ‬ ‫ספר המשוטט בטבעיות בין‬ ‫ּכמֹו ּתוִים לֹלא קצה / צפּופה ּבתֹוְך ּתבת ּתהּודה / מז ֶפת‬ ‫ְ ַ ּי ֶ‬ ‫ֵַ ְ ָ‬ ‫ְ ָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ְ‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫נעלי העבר לבין נעלי ההווה.‬ ‫קֹולי למראית עיִן?” (עמ’ 53). עמוק בתוך המסע, היא‬ ‫ַ‬ ‫ִ ְַ ְ ִ‬ ‫הלכתי בעקבות השבילים‬ ‫מבקשת לפנות מקום במשמעות של לתת מקום למה‬ ‫המסומנים ומצאתי “ַלּדה‬ ‫יְ ָ‬ ‫שהיא מפנה-מסירה מתוך חייה. פעולות ההסרה: ”מעטה‬ ‫ֲֶַ‬ ‫חֹורטת טביעֹותיה / על‬ ‫ַ‬ ‫ְ ִ ֶ‬ ‫ֶֶ‬ ‫ָאבק מּזמן ׁשאּול, מּלים המׁשוְעֹות לּתׁשּורה, ּתבנּיֹות‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ִ ִ‬ ‫ִ ְַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫קירֹות לבנים / צּפר ֶיה ּכסּוסֹות מ ֵרֹות ּדם” (עמ’21).‬ ‫ָ‬ ‫ְג‬ ‫ִ ָ ְנ ָ ְ‬ ‫ְִָ‬ ‫ִ‬ ‫מקּוּבעֹות מּמּדף נֹוטה ליּפֹול, הר ֵלים טבּועים.. מֹותירים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֵ ְגִ‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫ְ ָ‬ ‫מצאתי גם “רקיעֹות רגליִם חֹובטֹות ּברצּפה הּקרה...‬ ‫ַָָ‬ ‫ִָ ְ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְַַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫חֹותם על חריצי ּבלטֹות, אדיׁשּות ּותׁשּוקה”. מחד מפנה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ָ ַ ֲִ ֵ ָָ‬ ‫ּוצבעים מׁש ָעים / מרּוחים על מּסכֹות מרּקדֹות“ (עמ’ 31).‬ ‫ְ ְַ‬ ‫ְ ִ ַ ַ ֵ‬ ‫ְ ֻ ּג ִ‬ ‫ְִָ‬ ‫בקלילות מחשבות ותהיות ומאידך “מהּססת למּתֹח קו‬ ‫ְ ֶֶַ ִ ְ ַ ַ‬ ‫הפסיעות הצליליות הן כאות זיכרון אל עבר שלא נסגר.‬ ‫ּבֹולט לראָה“ (עמ’ 04). פעולות אלה שנעשות בתוך‬ ‫ֵ ְ ַ ֲו‬ ‫פסיעות אלה הן הניגוד הגמור ל”מּלים עטּופֹות ּבגלימת‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫ִ ִ ֲ‬ ‫מסעה מקבלות החלטה שהיא מאמצת:‬ ‫ׁשתיקה“ (ע’61). עטופות בזמן שאול כציפור שמוטת‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫“צאי אל העֹולם / ּפּסקי ׂשפתֹותיְִך.. למּול עיִן צֹופה / ָפיְיְך‬ ‫יְ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַ ְ ִ ִ ְ ַ‬ ‫ְ ִ ֶ ָ ָ‬ ‫כנפיים המעידה על שברון לב.‬ ‫ׁשֹופְך אֹור / מׁשּקף טביעֹותיְִך אמת / ָאל ּתפני רֹאׁשְך‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ְ ַ ֵ ְ ִ ַ ֱֶ‬ ‫ֵ‬ ‫לָאחֹור / צּלְך מצטּמק ּתחת קֹומתְך ֶאצלת” (עמ’ 24).‬ ‫ָ ֵ נֱ ֶ ֶ‬ ‫ִֵ ִ ְ ַ ֵ ַ ַ‬ ‫ְ‬ ‫שברון הנובע ממחיקת מילים בועטות, מילים אילמות,‬ ‫מילים בוכות, כאשר יש מצבים מנוגדים הנפש חצויה‬ ‫מסע אל נפש הדוברת מצמיח כנפיים של חכמה. התובנה‬ ‫ו”נֹו ַעת ּבמקֹום מֻּתם עטּוף ָאהבה “(עמ’ 91). הנגיעה יש‬ ‫ֲָ‬ ‫ְיָ ָ‬ ‫גַ ְ ָ‬ ‫הזאת יוצרת התבוננות מעמיקה אל מראת הנפש שלה.‬ ‫בה כוח מאיר, יש בה “ ַעּגּועים מׁשרׁשים ּבי ּכחבל טּבּורָך‬ ‫ִ ְֵֶ ַ ְ‬ ‫ֻ ְ ָ ִ‬ ‫ּג ְ ִ‬ ‫המראה היא ההשתקפות של “החוכמה” המדומה לאבא‬ ‫/ ּבלּתי נּתן להּתרה“ (שם). המרחקים בזיכרון מתקצרים‬ ‫ְִ ִ ִָ ְַ ָָ‬ ‫לפי הקבלה ו”הבינה” המדומה לאמא. הספירות הן אלו‬ ‫“מבּקׁשים להמריא ּבסּלם מז’ֹורי / אל עֹולם סרּוג מּלים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ְ ָֻ ַ ִ‬ ‫ְַ ְ ִ‬ ‫ְ ַ ְ ִ‬ ‫שמקיימות את העולם ומושלות בו. עשר הספירות אומנם‬ ‫ֶאצלֹות“. (עמ’22). וכשיש כמיהה או ערגה להמראה‬ ‫נֱ ָ‬ ‫שונות זו מזו, אך אינן נפרדות זו מזו, הן קשורות אחת‬ ‫מנתבות הרגליים “נתיב ּבחירה” (עמ ’62). נתיב המפזר‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ברעותה, נעות על פי צלילים ותדרים הידועים לה. ולמה אני‬ ‫רגשות תועים “ּכעכּברי ׂשדה מתרֹוצצים סביב האין“ (עמ’‬ ‫ְ ִ ֵָ‬ ‫ְְַ ְֵ ֶָ ִ ְ ְ ִ‬ ‫מזכירה אותן בהקשר למסעה של הדוברת? כי הרגשתי‬ ‫92).‬ ‫מעין ניגון מדטטיבי כשקראתי את שיריה. געגועיה להוריה‬ ‫האהובים שאינם עמה, הם געגועים לוטפים אהבה. הבינה‬ ‫כמו חיפוש ותהיה מתרוצצים הרגשות דוקרים את חושיה‬ ‫האצילית חוזרת בנוסחים ובווארציות שונות של זקיפות‬ ‫של הדוברת. היא מחפשת מוצא בהיר למעשיה. הדבר‬ ‫קומה, “ּכקיר מצמיח סלסּלֹות חכמה” (עמ’ 15).‬ ‫ְָ ָ‬ ‫ְ ִ ַ ְ ִ ַ ְַ ִ‬ ‫הראשון שיראה לה את הדרך אל המסע הרוחני שהיא‬ ‫“ מּתֹוְך הּלב- / אֹור ח ֵר מרּצד ּכקֹורא לבֹוא“ (עמ’ 25)‬ ‫ִ ּו ְ ַ ֵ ְ ֵ ָ‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫חווה, הוא השלב בו היא מדברת אל עצמה בגוף שני:‬ ‫”הּקֹול ּבא מּמקֹום טהֹור / מהּמקֹום ה ָקי ּבתֹוכְך”, “הּזמן‬ ‫ְַַ‬ ‫ַ ּנ ִ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ ִ ָ‬ ‫ַ‬ ‫”הּׁשילי מעליְִך את ׂשמלת הּקֹוצים... חפרי ׁשֹוטה... העמיקי‬ ‫ֲַ ִ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ַ ִ ִ ֵ ַָ ֶ ִ ְ ַ ַ ִ‬ ‫ׁשּלְך הּוא האינסֹוף ׁשל ּכל הּטֹוב / ׁשּמּגיע לְך / האינסֹוף‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶ ִַ ַ ָ‬ ‫ֶ ָ ַ‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ּבתֹוְך הּבֹור“ (עמ’ 03). הצירופים “חפרי וְהעמיקי“ חוזרים‬ ‫ִ ְ ִ ֲַ ִ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫(עמ’ 55) הצלילי הזה בורא בתוכה תדרים של צבע, צליל‬ ‫כמו מנטרה, כמו תפילה, כמו ניגון משכנע שבתוך פעולת‬ ‫ותנועה. “מהּמקֹום ה ָבֹוּה ּביֹותר / הּׁשמׁש ּכבר ּבֹוערת על‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ַ ֶ ֶ ְָ‬ ‫ַ ּג ַ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫החפירה יתגלה עומק המסע עד שתשתקף בבואתה‬ ‫קו הּמיִם / צליל האֹור מפרּפר ּבתנּוחת ּפרדה” (עמ’ 26).‬ ‫ְ ַ ְ ֵ ִ ְ ַ ְ ֵָ‬ ‫ְִ ָ‬ ‫ַ ַ ַ‬ ‫בקרקעית מי התהום. כידוע קרקעית מי התהום, היא‬ ‫ספר יפהפה שידבר אל אוהבי השירה שבתוכנו.‬ ‫הקרקעית המזוהה כיציבות איתנה העוטפת את הדוברת‬
‫נא להכיר‬ ‫91‬ ‫השקיות‬ ‫איסוף‬ ‫היווה תרפיה לנפש.‬ ‫חלום ומציאות‬ ‫יש העוסקים באיסוף‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫באיסוף‬ ‫נעליים,‬ ‫בולים ויש האוספים‬ ‫חלום ומציאות מתערבבים בסיפוריה של מרגלית מתתיהו‬ ‫אריזה‬ ‫שקיות‬ ‫בספרה החדש “הספק”, (בת אור 0102). הדמויות הנקרות‬ ‫ממותגות ומקפידים‬ ‫לעיני הקורא מזוהות כאיש וכאישה החומקים לפגישה‬ ‫לסדרן בארון זו על‬ ‫לילית במסדרון חשוך באמצע הלילה. חלומות רוקמים מסע‬ ‫גבי זו כמו קיפול‬ ‫ארוך ומתבונן אל הזהות העצמית של המספרת. יש חיפוש‬ ‫בגדים. זו אובססיה‬ ‫של זהות, מפגשים אקראיים מחפשים יציבות, בית רגשי‬ ‫אשליה‬ ‫שיוצרת‬ ‫ומולדת רחוקה מטלטלים את המספרת לכל כיוון. אמנם‬ ‫מהתקפות הזעם‬ ‫היא ילידת הארץ,דור שני לניצולי שואה מיוון,הכותבת בשתי‬ ‫של אב המשפחה.‬ ‫שפות:עברית ולדינו. גם בסיפורים האלה שלה יש נגיעות‬ ‫נתק ובריחה יוצרים אשליה אל עולם אישי. עולם חבוי בתוך‬ ‫עמוקות בהווי שורשי ביוון. הנוסטלגיה מתרפקת על החולף‬ ‫עולמה של הדוברת בסיפור “האוסף”. במה שקית אריזה‬ ‫בגעגוע מתמשך שדווקא בסיפורים מקבל ממד נצחי‬ ‫חדשה יכולה להחליף קשר אנושי? המענה לקושיה זו טמון‬ ‫באהבת המילה הכתובה.‬ ‫בקשר האובססיבי של האם לשקיות האריזה. כמו האם‬ ‫ככה הבת. הולכת בעקבות האם. נושמת אריזת שקיות‬ ‫חיפוש קשר וחיפוש הבית שנעקר משורשיו מופיעים היטב‬ ‫המקפלת עבורה זיכרונות מעבר אל ההווה. השקיות‬ ‫בסיפורים. פגישות מקריות של ההווה מקבלות משמעות‬ ‫הארוזות מקבלות חיים בריקוד שיוצא ממנה בסערה.‬ ‫רבת פנים וגוונים במחשבותיה של המספרת.‬ ‫מתוך הסערה נולדת תחושה של החמצה. אישה מצפה‬ ‫“האם אספיק עוד לאהוב שוב לפני שהאור ילך ויעלם‬ ‫לקשר אקראי במסדרון של חדר מדרגות “הייתה חומקת‬ ‫ויבוא החושך” (עמ’ 41). “השפה היוונית התנגנה כמו‬ ‫אליו בלילות, לא לביתו, לא לחדרו, לא למיטתו. בשלוש‬ ‫מוסיקה באוזניי. ריחות בית הילדות והצלילים העלו דמעות‬ ‫אחר חצות הייתה חומקת אליו לחדר מדרגות”. (עמ’‬ ‫בעיניי. אני ביוון . חזרתי אליה. אחרת” (עמ’ 42). המספרת‬ ‫86). סינדרלה של חצות, ידעה שבשלוש לפנות בוקר הוא‬ ‫מטלטלת בין הווה מעורפל לעבר קודח אהבה. משמרת‬ ‫שלה.. כמיהה לאהבה יציבה זה אחד המוטיבים המתפתח‬ ‫בתוכה געגוע לקשר שהיה. החיים הם צירוף מקרי, גם‬ ‫מסיפור לסיפור וחושף את הנגיעה בכאב העלבון, הדחייה‬ ‫האיש משדה התעופה מחפש קשר שהיה לפני המלחמה.‬ ‫והאכזבה בחיי היומיום. בחלום נוצרת פנטזיה של אהבה‬ ‫סיפורו משמש כמראה רבת פנים לסיפורה של המספרת.‬ ‫לוהטת כאש הממיסה שני אנשים והופכת אותם לגוף‬ ‫החיים אינם חידה. הם מראה לנפש הכמהה לדעת שכרון‬ ‫אחד. הכמיהה לקשר זוגי דומה בכמיהה לבית יציב. בכל‬ ‫אהבה בשנית.‬ ‫הסיפורים יש תפאורה של תלישות ממקום למקום. אפילו‬ ‫הזיכרונות שמופיעים בסיפורים אחרים לא נאחזים במציאות‬ ‫פגישות אקראיות משמרות גורלות בודדים.‬ ‫אלא נבלעים בתוך אפלולית של חדר בבית מלון(“פגישה”‬ ‫איש רוצה לטהר את שמו ולחשוף זהותו המוסווית בעת‬ ‫עמ’ 37).האפלולית היא בת לוויה של הלילה. כל המאווים‬ ‫גסיסתו ממחלה סופנית. החיים תלויים על בלימה,אך יש מי‬ ‫של הדוברת בסיפורים מתגשמים בלילה. היקיצות מתוך‬ ‫שיודע להכיל את הבלימה ולגרש את הספק ממחשבותיו.‬ ‫חלום הן יקיצות למציאות עקרה. מציאות המבליטה את‬ ‫“באווירת החדר היה משהו ארעי, תחושה של אי שייכות‬ ‫תחושות הזרות והניכור של הלב הצמא לקשר של אהבה.‬ ‫למקום... עכשיו כל חלומותיו מקופלים במילה אהבה”. (עמ’‬ ‫הצימאון לחיים יציבים מחדד את עוצמת הערגה, רק מגביר‬ ‫65).‬ ‫אי שייכות למקום שבלב ולמקום של חיים בסביבה קרובה.‬ ‫אישה אובססיבית לשקיות אריזה מחנויות שונות בעולם.‬ ‫ספר מומלץ לאוהבי הפרוזה באשר הם.‬ ‫נקשרת אליהן ומעניקה להן חיים כמו בוראת אותן בלבוש‬ ‫שונה בהווי חייה. “איך דבק בה השיגעון הזה?” (עמ’ 06).‬
‫נא להכיר‬ ‫02‬ ‫“ביקור בליל ירח”, שנשמע לכאורה מאוד רומנטי, מאגד‬ ‫בתוכו משמעות נוספת: ביקור של דמויות אהובות שאינן‬ ‫נגיעה במרחק‬ ‫הבאות לפקוד סביבה קרובה מתוך הגעגוע. אין אנו יודעים‬ ‫על ספו של הלילה מי מגיע מהעולם האחר, מעולם רוחני‬ ‫געגוע‬ ‫אל העולם הגשמי, הארצי כשהדממה מאפשרת לו.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫בתרבויות מצריות ופרסיות שעת לילה נחשבת לשעה של‬ ‫התייחדות בין שדים לבני אדם. שדים שתפקידם לפתות‬ ‫“ביקור בליל ירח” מאת אורורה‬ ‫את הנקרה בדרכם. כמו לילית ודומותיה. מי שמשגיח‬ ‫(צארום) חדד. שירים , סער הוצאה‬ ‫ממעל הוא הירח השט בשמים במלואו. ביקור בליל ירח‬ ‫לאור.‬ ‫מעורר פחדים נושנים.‬ ‫בספר ביכורים זה ארבעה שערים‬ ‫המתרפקים על ערגת הגעגוע.‬ ‫הזיכרונות נעים בספר כנוודים. מצד אחד חווים הקוראים‬ ‫ערגה לנופי ילדות, לקולות , לצבעים, לניחוחות, למגע‬ ‫תיעוד של מציאות בהווה קיים. מצד שני הם נוגעים‬ ‫האנושי. כל אלה נעים בין נגיעה בזיכרון ונגיעה באמת‬ ‫בדמויות שאינן, בחוויות הקשורות להן, בצבעים ובקולות‬ ‫העירומה, אותה אמת שהיא ההתפכחות המאוחרת של גן‬ ‫של סימפוניית החיים של המשוררת. הזיכרונות לא מנתקים‬ ‫העדן האבוד של התמימות הילדית.‬ ‫ולא קיימים רק בתודעת המילים, המפגש האישי והאינטימי‬ ‫בין המילים לעיני הקוראים יוצר התפעמות מגודל החוויה.‬ ‫נגיעה בזיכרונות מלטפת פנים אהובים שאינם: ”וְעי ֶיה‬ ‫ֵנָ‬ ‫חשוב גם לדעת איך להעביר את חוויית ההתפעמות. חוויה‬ ‫מה רחּומֹות הן, / מתמּזגֹות / אל ּתֹוְך עי ַי”. (עמ’ 11).‬ ‫ֵנ ׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ִ ְ ְַ‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְ‬ ‫זו עוברת כציר חיים נושם, חובק ואוהב לאורך כל הספר.‬ ‫ובשיר אחר: ”מּׁשק אברֹותיְך.. צליל מּכר / ׁשהאיר את‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ ֵ ִ‬ ‫ְִ ָֻ‬ ‫ְֶ ֶ‬ ‫ַ ָ‬ ‫סיפור חיים בארבעה שערים מבליט מחול נפלא לאור ירח.‬ ‫ּדרּכי ּכמֹו ֵר / מהדהד ּתבּו ָתְך ּבָאזְ ַי..” (עמ’ 31). המכנה‬ ‫ְ ַ ְֵ ְ נְ ְ נ‬ ‫ְִַ ְ נ‬ ‫גם הציורים בארבעת השערים שאייר ברק חדד מעידים על‬ ‫המשותף לארבעת השערים הוא הזיכרון כמתעד מציאות‬ ‫מחול מופלא בין הכתיבה לבין הציור. שתי אמנויות אלה‬ ‫רגשית עמוקה. שיריה מובילים את עיני הקוראים לנגיעות‬ ‫פותחות את שערי הנפש של הדוברת, שתענוג לשוטט‬ ‫במשפחה הדפוסית וממנה צומחת משפחה חדשה,‬ ‫בהם. מוארים בתבונה ובאהבת הבריות. ספר מאופק,‬ ‫בסביבה האורבנית, בזוגיות ובאהבה.‬ ‫מדוייק, המשאיר בקוראים טעם של עוד.‬ ‫ההצלחה של הזיכרון בייצוג המציאות היא חלקית בלבד,‬ ‫גבר אישה גבר‬ ‫לא כל מה שהעיניים רואות והאוזניים חווות ישמר בזיכרון,‬ ‫אך עדות השירים הכתובים כוחם עוצמתי. השירים‬ ‫מאת שמואל יריב / לולה בר‬ ‫מספרים סיפורי חיים. הם מאירים את הספר בשני קולות:‬ ‫קולה של הנוסטלגיה המתרפקת על העבר: ”נֹוׁשמת את‬ ‫ֶ ֶ ֶ‬ ‫נולד‬ ‫שמואל יריב‬ ‫הּביִת, ׁשֹואפת את הרּוח, מתּכּסה ּבּניחֹוח ָלדּות מׁשּכר“‬ ‫ְ ֵַ‬ ‫ֶ ֶ ֶ ָ ַ ִ ְ ַ ֶ ְ ִ ַ יְ‬ ‫ַַ‬ ‫במושבה בשרון. למד‬ ‫(עמ’ 61). “ברחֹוב ׁשל ָלדּותי / גם העצים לבׁשּו ׂשיבה”‬ ‫ֵ ָ‬ ‫ְָ‬ ‫ַּ ַ ֵ ִ‬ ‫ֶ יְ ִ‬ ‫ַּ ְ‬ ‫באוניברסיטה‬ ‫ולימד‬ ‫(עמ’ 52).‬ ‫העברית בירושלים.‬ ‫וקולו של ההווה, חי ונושם אהבה. “גוִי רֹועד ּומצטמרר /‬ ‫ִ ְ ַ ְֵ‬ ‫ֵ‬ ‫ֵ‬ ‫גבר אישה גבר הוא‬ ‫מעל מחריׁש ָרח / פרצּוף מּו ָר לֹו וְקֹודר / וְכל ּגּופי צֹורח”‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫ֵ‬ ‫ז‬ ‫ֵ ַ ַ ְ ִ י ֵ ַ ַּ ְ‬ ‫קובץ הסיפורים הראשון‬ ‫(עמ’ 81). לא תמיד העבר משמר זיכרונות. יש הנאחזים‬ ‫שלו וזכה בפרס הראשון‬ ‫בהם כקרש הצלה, או בערגת הגעגוע כפי שמופיע בספר‬ ‫בתחרות פרויקט כתוב‬ ‫זה.‬ ‫מטעם מועצת הפיס‬ ‫קולו של ההווה נשען על קולו של העבר. אין להווה קיום‬ ‫לתרבות ואמנות 2002.‬ ‫ללא עבר. “ע ָן ּבחּלֹון ממטיר ּדמעֹותיו” (עמ’ 34). גם‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָנ ַ ַ‬
‫נא להכיר‬ ‫12‬ ‫מצלע איש זה סיפור אהבתם של פרח כמורה פולני‬ ‫גבר אישה גבר הוא ספר מחולק לתשעה סיפורים מרתקים‬ ‫וסטודנטית ישראלית. דיאלוג תיאולוגי מעניין מתנהל בין‬ ‫ושונים מאד זה מזה. יחד עם זאת, יש להם מכנה משותף:‬ ‫השניים, דיאלוג שמוביל לתשוקה וסערת רגשות של פעם‬ ‫הגיבורים מלווים בתחושות של בדידות ומצוקה וכמו מתוך‬ ‫בחיים.‬ ‫חלום הם מתעוררים יום אחד לעולם של פיתוי ורוחניות.‬ ‫רובם אנשים משכילים ואינטליגנטיים ויצריים בהווייתם.‬ ‫המסע עם גדעון הוא סיפור יוצא דופן על גבר‬ ‫כמעט בכל סיפור, הדמויות עוברות חוויות ארוטיות רבות‬ ‫הומוסקסואל באמצע החיים שמתאהב בבחור צעיר יפה‬ ‫עוצמה על גבול איבוד שליטה, חוויות שבעטיין משתנים‬ ‫תואר, מצ`ואיסט ופרוורטי, ובנוסף לכך, הם מפולגים גם‬ ‫חייהן ללא הכר. רובן ככולן מתרחשות בעיר ירושלים ולדעתי‬ ‫בדעותיהם הפוליטיות, אלמנט בעל מתח לא מבוטל.‬ ‫יש לכך סימבול מקודש ומיסטי שתואם ועוטף את האווירה‬ ‫מבחוץ.‬ ‫נהניתי לקרוא ולגלות שכל הסיפורים מעניינים וחדשניים‬ ‫ונועזים, ברעיונות פורצי דרך, מעוררים חומר למחשבה‬ ‫בגבר אישה גבר פגשתי נשים חצויות באהבתן (או‬ ‫ומשאירים טעם של עוד. ברכות לשמואל יריב והמלצה‬ ‫בזיכרונותיהן) בין שני גברים. בעצם זהו משולש שהופך‬ ‫חמה על הספר.‬ ‫לשלם אחד, כאשר הגברים פועלים יחד להשלים את‬ ‫החסך באישיותה של האישה. המוטיב הזה בולט בעיקר‬ ‫על “בקצה השמש‬ ‫ב-ערן השני ו-זר פרחי הקמליות.‬ ‫המתהווה”‬ ‫הספר פותח בסיפור קצר בשם החמצה. זה סיפור קצר‬ ‫מאד על גבול ההזיה, שמותיר את הקורא עם חיוך על‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫השפתיים. אישה בשנות ה-06 לחייה חווה רומן תמוה עם‬ ‫בחור צעיר, משורר בנפשו ומרצה במקצועו. מארג עוצמתי‬ ‫בקצה השמש המתהווה ספרו‬ ‫וחריג של רוחניות ומיניות.‬ ‫השני של מ. רייך בהוצאת‬ ‫“קורות”, הוא כמתכונת ספרו‬ ‫בסיפור ערן השני מסופר על סטודנטית לרפואה שמאוהבת‬ ‫הראשון. שבעה שערים יש‬ ‫בקצין צה”ל בשם ערן. ערן נהרג בציר פילדלפי בגבול המצרי‬ ‫בספר: ששה מתוכם שירים‬ ‫ומאותו יום מבקשת חברתו למצוא גבר שיעשה לה ילד,‬ ‫והשער השביעי עוסק בפרוזה.‬ ‫שיהיה דומה לערן, שכה אהבה. העלילה מקבלת תפנית‬ ‫אך בשונה מהספר הראשון‬ ‫עת דרכה של הבחורה מצטלבת עם זו של אביו של ערן,‬ ‫המשורר מתייחס לשני נושאים‬ ‫ומערכת יחסים מרגשת נרקמת בין השניים.‬ ‫עיקריים ומתעמת איתם.‬ ‫עולמו של המשורר, עולמה של היצירה והיחס ביניהם.‬ ‫בובת החרסינה סיפור עצוב בו נהג מונית נקלע לתוך‬ ‫שירת המחאה הנוקבת שלו מעוררת דילמה מוסרית לחיים‬ ‫עלילה לילית דרמטית, כאשר מתאהב בנוסעת משונה,‬ ‫בארץ הזאת. האמנם, בקצה השמש המתהווה יוכלו שני‬ ‫אישה יפה ומשכילה שמסתבר בדיעבד שהיא אישה מוכה‬ ‫עמים להפסיק להלחם זה בזה ולהתחיל לחיות? בסוגיה‬ ‫וכך גם ילדיה.‬ ‫זו אנסה לענות מתוך שבילי שיריו של רייך. “איׁש עֹוד ֹלא‬ ‫ִ‬ ‫רׁשם / ּתוִים ּבדם / וְֹלא הלחין / קֹולֹות ׁשל ּבכי“ (עמ’ 46).‬ ‫ֶ ִֶ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ְָ‬ ‫ָ‬ ‫ַָ‬ ‫זר פרחי קמליות סיפור אהבתם של שני גברים לאישה‬ ‫בשיר אחר מחדדת הסוגיה הזאת עוד יותר: ”מי יְׁשֹורר /‬ ‫ֵ‬ ‫ִ‬ ‫אחת. איש רדיו מזדקן, מפולפל ומשכיל מאד וסטודנט צעיר‬ ‫ׁשיר ּתהּלה ל ֵכר ח ָלים עֹולים” (עמ’ 05).‬ ‫ִ‬ ‫ְ ִ ָ ְ ז ֶ ַ ּי ִ‬ ‫ִ‬ ‫לרפואה חסר התנסות מינית. משולש תמוה ומסקרן מכל‬ ‫מציאות ישראלית מתהווה בארץ המובטחת עם גווניה‬ ‫הבחינות. אהבתה של הגיבורה לפרחי הקמליות הניבה‬ ‫וקולותיה הפועמים בתוכה ורוחשים סביבה. ועם לא די‬ ‫אצלי תסמיך לאופרה “לה טרוויאטה” של וורדי ומוסיף נופך‬ ‫בכך גשם של אירועים ניתך עלינו מכל צד ואנו ממשיכים‬ ‫דרמטי לסיפור.‬
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way
Way

Recommended

Beautiful Landscapes
Beautiful LandscapesBeautiful Landscapes
Beautiful LandscapesThilini
 
Lesson from the geese
Lesson from the geeseLesson from the geese
Lesson from the geeserandom13579
 
Street music (v.m.)
Street music (v.m.)Street music (v.m.)
Street music (v.m.)Valeriu Margescu
 
Presentación1
Presentación1Presentación1
Presentación1vaka_loka
 
Dance
DanceDance
DanceMaye Rdz
 
Children of Asia
Children of AsiaChildren of Asia
Children of Asiaguimera
 
P H O T O S
P H O T O SP H O T O S
P H O T O SHome office and networking
 
Men's weakness is a woman
Men's weakness is a womanMen's weakness is a woman
Men's weakness is a womanRenny
 

Recommended

Beautiful Landscapes
Beautiful LandscapesBeautiful Landscapes
Beautiful LandscapesThilini
 
Lesson from the geese
Lesson from the geeseLesson from the geese
Lesson from the geeserandom13579
 
Street music (v.m.)
Street music (v.m.)Street music (v.m.)
Street music (v.m.)Valeriu Margescu
 
Presentación1
Presentación1Presentación1
Presentación1vaka_loka
 
Dance
DanceDance
DanceMaye Rdz
 
Children of Asia
Children of AsiaChildren of Asia
Children of Asiaguimera
 
P H O T O S
P H O T O SP H O T O S
P H O T O SHome office and networking
 
Men's weakness is a woman
Men's weakness is a womanMen's weakness is a woman
Men's weakness is a womanRenny
 
Magazine 8
Magazine 8Magazine 8
Magazine 8powermedia1
 
Magazine9 (1)
Magazine9 (1)Magazine9 (1)
Magazine9 (1)powermedia1
 
Magazine9
Magazine9Magazine9
Magazine9powermedia1
 
Magazine9
Magazine9Magazine9
Magazine9powermedia1
 
כתב העת על הדרך גליון 10
כתב העת על הדרך גליון 10כתב העת על הדרך גליון 10
כתב העת על הדרך גליון 10powermedia1
 
Tcj hoveret
Tcj hoveretTcj hoveret
Tcj hoveretsmsite
 
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010SuperFace שיווק לעסקים
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13eshaki
 
2016 כתב העת על הדרך
2016 כתב העת על הדרך2016 כתב העת על הדרך
2016 כתב העת על הדרךpowermedia1
 
עוד חמש דקות
עוד חמש דקותעוד חמש דקות
עוד חמש דקותHarel Agmon
 
עוד חמש דקות
עוד חמש דקותעוד חמש דקות
עוד חמש דקותHarel Agmon
 
נעלמת
נעלמתנעלמת
נעלמתHarel Agmon
 
עונת המנויים 2018/19
עונת המנויים 2018/19עונת המנויים 2018/19
עונת המנויים 2018/19smsite
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםYad Vashem
 
הספר "על הכוונת" טעימת קריאה
הספר "על הכוונת" טעימת קריאההספר "על הכוונת" טעימת קריאה
הספר "על הכוונת" טעימת קריאהAnochi.com.
 
Modiin
ModiinModiin
Modiinsmsite
 
Second generation sara lifshitz
Second generation sara lifshitzSecond generation sara lifshitz
Second generation sara lifshitzjoesi
 
Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Hadas Avivi
 
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 20111997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14eshaki
 
טיפולים חדשניים בדליות ורידים
טיפולים חדשניים בדליות ורידיםטיפולים חדשניים בדליות ורידים
טיפולים חדשניים בדליות ורידיםpowermedia1
 
Ct
CtCt
Ctpowermedia1
 

More Related Content

Similar to Way

כתב העת על הדרך גליון 10
כתב העת על הדרך גליון 10כתב העת על הדרך גליון 10
כתב העת על הדרך גליון 10powermedia1
 
Tcj hoveret
Tcj hoveretTcj hoveret
Tcj hoveretsmsite
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13eshaki
 
2016 כתב העת על הדרך
2016 כתב העת על הדרך2016 כתב העת על הדרך
2016 כתב העת על הדרךpowermedia1
 
עוד חמש דקות
עוד חמש דקותעוד חמש דקות
עוד חמש דקותHarel Agmon
 
עוד חמש דקות
עוד חמש דקותעוד חמש דקות
עוד חמש דקותHarel Agmon
 
עונת המנויים 2018/19
עונת המנויים 2018/19עונת המנויים 2018/19
עונת המנויים 2018/19smsite
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםYad Vashem
 
הספר "על הכוונת" טעימת קריאה
הספר "על הכוונת" טעימת קריאההספר "על הכוונת" טעימת קריאה
הספר "על הכוונת" טעימת קריאהAnochi.com.
 
Modiin
ModiinModiin
Modiinsmsite
 
Second generation sara lifshitz
Second generation sara lifshitzSecond generation sara lifshitz
Second generation sara lifshitzjoesi
 
Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Hadas Avivi
 
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 20111997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011Beit Theresienstadt - בית טרזין
 
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14eshaki
 

Similar to Way (20)

Magazine 8
Magazine 8Magazine 8
Magazine 8
 
Magazine9 (1)
Magazine9 (1)Magazine9 (1)
Magazine9 (1)
 
Magazine9
Magazine9Magazine9
Magazine9
 
Magazine9
Magazine9Magazine9
Magazine9
 
כתב העת על הדרך גליון 10
כתב העת על הדרך גליון 10כתב העת על הדרך גליון 10
כתב העת על הדרך גליון 10
 
Tcj hoveret
Tcj hoveretTcj hoveret
Tcj hoveret
 
המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010המסע לפולין אוגוסט 2010
המסע לפולין אוגוסט 2010
 
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
קו למושב, גיליון 803 - 03/10/13
 
2016 כתב העת על הדרך
2016 כתב העת על הדרך2016 כתב העת על הדרך
2016 כתב העת על הדרך
 
עוד חמש דקות
עוד חמש דקותעוד חמש דקות
עוד חמש דקות
 
עוד חמש דקות
עוד חמש דקותעוד חמש דקות
עוד חמש דקות
 
נעלמת
נעלמתנעלמת
נעלמת
 
עונת המנויים 2018/19
עונת המנויים 2018/19עונת המנויים 2018/19
עונת המנויים 2018/19
 
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולםבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
במקום שאין אנשים השתדל להיות איש - חסידי אומות העולם
 
הספר "על הכוונת" טעימת קריאה
הספר "על הכוונת" טעימת קריאההספר "על הכוונת" טעימת קריאה
הספר "על הכוונת" טעימת קריאה
 
Modiin
ModiinModiin
Modiin
 
Second generation sara lifshitz
Second generation sara lifshitzSecond generation sara lifshitz
Second generation sara lifshitz
 
Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Gavrielove part 2
Gavrielove part 2
 
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 20111997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011
 
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
קו למושב, גיליון 819 - 23/1/14
 

More from powermedia1

טיפולים חדשניים בדליות ורידים
טיפולים חדשניים בדליות ורידיםטיפולים חדשניים בדליות ורידים
טיפולים חדשניים בדליות ורידיםpowermedia1
 
Portfolio rafielet
Portfolio rafieletPortfolio rafielet
Portfolio rafieletpowermedia1
 

More from powermedia1 (7)

טיפולים חדשניים בדליות ורידים
טיפולים חדשניים בדליות ורידיםטיפולים חדשניים בדליות ורידים
טיפולים חדשניים בדליות ורידים
 
Ct
CtCt
Ct
 
Portfolio rafielet
Portfolio rafieletPortfolio rafielet
Portfolio rafielet
 
Panocenter 2
Panocenter 2Panocenter 2
Panocenter 2
 
Panocenter 2
Panocenter 2Panocenter 2
Panocenter 2
 
Panocenter 1
Panocenter 1Panocenter 1
Panocenter 1
 
Way
WayWay
Way
 

Way

  • 1. ‫כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬ ‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק‬
  • 2. ‫כתבות‬ ‫שירים‬ ‫61 כתף הנהר‬ ‫4 בגשר רננה רון‬ ‫גברליה אלה חלפון‬ ‫5 ציפור עשן אבנר שטראוס‬ ‫71 חיים השוטר חיים הכלבן‬ ‫6 אמא סיגל מגן‬ ‫צביה מליק‬ ‫7 בדמי ימיו זיוה גל‬ ‫תוכן‬ ‫8 באה מאתמול מזי חיון‬ ‫כרטיס ביקור‬ ‫9 עמוק האור יהודית מליק-שירן‬ ‫03 על מסעה של הנפש‬ ‫01 צעדי תקוה אסנת אלון‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫11 בפאתי החצר‬ ‫23 הכאב האנושי מבעד לעדשת‬ ‫המצלמה יהודית מליק-שירן‬ ‫אירית ויסמן-מיניקוביץ‬ ‫21 נס החיים קיידנס אוקצ'וקו‬ ‫העניינים‬ ‫73 דואט / דועט אהבה שתי וערב‬ ‫פיני ותמר רבנו‬ ‫סיפורים‬ ‫31 שואה אלטרנטיבית‬ ‫בת השיר‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫93 מנואל פרנסיסקו ריינה‬ ‫51 השקט שלפני הגהנום יוסי יניב‬ ‫מרגלית מתתיהו‬ ‫על המדף‬ ‫נא להכיר‬ ‫81 ידיים חולמות מילים‬ ‫04 הפרדוקס תמצית החיים‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫91 חלום ומציאות‬ ‫14 ניצולי האימה הזאת‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 נגיעה במרחק געגוע‬ ‫24 יום נהדר יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 גבר אשה גבר‬ ‫תערוכות‬ ‫שמואל יריב / לולה בר‬ ‫12 על "בקצה השמש המתהווה"‬ ‫34 מיצג - קשרים‬ ‫44 גברים ונשים עושים יופי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫נעמי שלו‬ ‫32 הפרח כבר לא רוצה להיות‬ ‫54 תמר והעכבר רותי נוי‬ ‫לפיד אדלינה קליין‬ ‫94 אורלי שלם‬ ‫42 כמו רקדנים על העוגה‬ ‫15 דבורה אשכנזי‬ ‫אילנה ינובסקי‬ ‫52 ריקוד מוליד רטט גוף‬ ‫שגריר תרבותי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫62 מה בין חמדנות כפייתית‬ ‫25 דואט בשתיים‬ ‫לאהבה יהודית מליק-שירן‬ ‫25 ספר היצירות של ילדי ישראל‬ ‫55 הנסיכה של קסמזור‬ ‫המרכז לכתיבה‬ ‫55 בית ספר מארח‬ ‫על הדרך - כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק.‬ ‫מערכת: יהודית מליק-שירן ושיר יובל‬ ‫עיצוב ועריכה גרפית: חני דומבה - טרא דיזיין‬ ‫עריכה לשונית: יהודית ויוסי שירן‬ ‫ניקוד והגהות: יהודית מליק-שירן, בת אור, הוצאה לאור‬ ‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫תמונת שער: גשר של זהב אורית גפני‬ ‫כתובת המערכת: ‪info@bat-or.com www.bat-or.com‬‬
  • 3. ‫שכחה וזיכרון הם נושאיו של כתב העת הנוכחי. אני מתייחסת לשני הנושאים‬ ‫הצמודים האלה כתאומים. בלי זיכרון תהיה שכחה. בלי שכחה יהיה זיכרון. כדור‬ ‫שני לניצולי שואה שכבר לא חי עמי, הגיליון הזה מתייחס לזהות הבין דורית של‬ ‫דור שני ודור שלישי עם נושא השואה וחותמה בחיינו. הזיכרון שלנו דל ומועט,‬ ‫אנחנו שוכחים את מה שהיינו שמחים לזכור וזוכרים אולי מה שהיינו שמחים‬ ‫לשכוח. זיכרונו של אחד אינו דומה לזיכרונו של אחר ואף שכמה אנשים יכולים‬ ‫להיות עדים לאותו אירוע, רישומו של האירוע אצל כל אחד מהם יכול להיות‬ ‫שונה לחלוטין.‬ ‫זיכרון ושכחה הם שני כוחות שניתנו לנו והם נאבקים ביניהם על עיצוב דמותנו כיחידים וכציבור.‬ ‫המאבק ביניהם קיים בתוך תודעת האדם. בתוך כתבי ברל כצנלסון מצאתי את המובאה הזאת:‬ ‫”אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים‬ ‫עבדים לזיכרוננו ואילו הייתה השכחה משתלטת עלינו כליל, כלום היה מקום לתרבות, למדע,‬ ‫להכרה עצמית ולחיי הנפש?” העבר הוא ירושת הדורות. ההווה חב לעבר את הצמיחה התרבותית,‬ ‫המורשת ההיסטורית, ההתפתחות האנתרופולוגית של אדם וסביבה.‬ ‫בגיליון זה, נחשפים כתבים המעידים על התמודדות של דור שני ודור שלישי עם שואת היהודים‬ ‫באירופה. התמודדות זו, חשפה מתחים, פחדים ולחצים בלתי פתירים בין הכורח המוסרי והפוליטי‬ ‫לזכור לבין הרצון לשכוח ולהשכיח. למתחים, לפחדים וללחצים האלה נודעת השפעה על דמותה‬ ‫של גרמניה כמדינה וכחברה, אולם במיוחד בעידן הגלובליזציה יש השלכות על עיצוב זיכרון השואה‬ ‫גם מעבר לגבולותיה. סממנים אלה עצבו את החברה הישראלית, חברה שהתהוותה בשנות קיומה‬ ‫של מדינת ישראל, הודות לגבורתם של בחורים צעירים אשר נפלו במערכות ישראל למען הגנתה‬ ‫של המדינה: ”במותם ציוו לנו את החיים”. בשנת 1891 נפגשתי דור שני לניצולי שואה עם דור שני‬ ‫לילדי נאצים בניו יורק. המפגש היה טעון וקשה. היה בו ניסיון להדברות, ניסיון שלא צלח.‬ ‫לזכר הורי חיים ושושנה מליק ז”ל, שתרמו לאיכות הסביבה בבית-שאן, כאשר ארחו בחצרם שיעורים‬ ‫במדע, טבע ואקולוגיה. אני מכריזה על תחרות כתיבה ארצית. תחרות “הכתר”. המיועדת לתלמידי‬ ‫חט”ב וחט”ע. תחרות זו עוסקת באיכות הסביבה. המעוניינים להשתתף בה מתבקשים לשלוח שיר‬ ‫או סיפור מקורי המתאים לנושא על עמוד אחד. היצירות שתבחרנה תזכנה את כותביהם בסדנא‬ ‫ספרותית ובהוצאה לאור של ספר היצירות. מועד אחרון להגשת היצירה 11.1.51 לכתובת זו: תחרות‬ ‫“הכתר”, ת.ד.77361 תל- אביב 36116.‬ ‫נושאו של גיליון מס’ 8 יעסוק ב”צמיחה”. אוהבי המילה הכתובה מוזמנים לשלוח חומרים אלי.‬ ‫אני מאחלת לכם קריאה נעימה.‬ ‫שלכם‬ ‫יהודית מליק-שירן‬
  • 4. ‫4‬ ‫ּבּגׁשֶר‬ ‫ַ ֶ‬ ‫רננה רון‬ ‫ּב ֶׁשר ׁשּבין הּמתים הרחֹוקים‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ַ ּג ֶ ֶ ֵ ַ ֵ ִ‬ ‫לּמתים הּקרֹובים - נּצבת אנֹוכי‬ ‫ִֶֶ ֲ ִ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫הרחֹוקים זֹועקים את ּכאבם‬ ‫ֶ ְֵָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫מּתֹוְך הֹורינּו ׁשָאהבּו אֹותם‬ ‫ָ‬ ‫ֵ ֶ ֲ‬ ‫ִ‬ ‫ּובּפל ֵטה ארּורה ּורחֹוקה, מׁשּכ ָם‬ ‫ִ ְ ָנ‬ ‫ִ ְ ָנ ָ ֲ ָ ְ ָ‬ ‫וְהּיֹום, נׁשמֹות הֹורי צרּורֹות‬ ‫ַ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ַ‬ ‫ַחּדו עּמם – ּבתֹוכי‬ ‫ְ ִ‬ ‫יְ ָ ִ ָ‬ ‫וְזֹועקת אני את ּכאבם ּומֹורׁשּתם‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ֶ ֶ ֲִ ֶ ְ ֵָ‬ ‫ׁשּנגּדעה‬ ‫ֶ ְְִָ‬ ‫לילדי, עֹוד ּבטרם ה ַחּתי לאוִיר העֹולם‬ ‫ְ ֶ ֶ ִ ּג ְ ִ ַ ֲ ָ ָ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫וְהּקרֹובים ּבֹוכים ּבי, על ארץ מכֹורה‬ ‫ִ ִ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָאכ ָרית ּוׁשסּועה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ְזִ‬ ‫ׁשּלקחה את נׁשמתם ּבחטף מֻּסר‬ ‫ֶ ָ ְ ָ ֶ ִ ְ ָ ָ ַ ֲ ָ ְ יָ‬ ‫ָדעה את סּפּור ח ֵיהם‬ ‫ַ ּי ֶ‬ ‫ּג ְ ָ ֶ ִ‬ ‫וְהׁשאירה חלל ּביְקיריהם‬ ‫ִ ְ ִ ָ ֲָ ִ ַ ֵ ֶ‬ ‫זכֹר אזְ ּכֹר את עלּומיהם ִויְפי ַפׁשם‬ ‫ִ נְ ָ‬ ‫ֶ ֲ ֵ ֶ‬ ‫ָ ֶ‬ ‫לעד יִהיּו ׁשזּורים ּבמׁשעֹולי ח ַי‬ ‫ָ ַ ְ ְ ִ ְ ִ ְ ֵ ַ ּי‬ ‫...הּמתים הרחֹוקים וְהּמתים הּקרֹובים...‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬
  • 5. ‫5‬ ‫צִּפור עׁשָן‬ ‫ָ‬ ‫אבנר שטראוס‬ ‫ָאמרּו שאּמא ּתבֹוא ּברּכבת‬ ‫ְֶֶַ‬ ‫ְ ׁ ִ ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫אני ּבן חמׁש‬ ‫ֲִ ֵ ָ ֵ‬ ‫ָתנּו לי סּבֹון‬ ‫נְ ִ ַ‬ ‫ּבלי מ ֶבת‬ ‫ְ ִ ַ ּג ֶ‬ ‫ָאחרי הּמקלחת‬ ‫ֲֵ ַ ִ ְ ַַ‬ ‫ָאעּוף‬ ‫ּכמֹו‬ ‫ְ‬ ‫צּפֹור עׁשן‬ ‫ָ ָ‬ ‫ִ‬ ‫המתנה אורית גפני‬
  • 6. ‫6‬ ‫אּמָא‬ ‫ִ‬ ‫סיגל מגן‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים קטפּתי לְך, אּמא.‬ ‫ָ ַ ְ ִ ָ ִ ָ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים ׁשּצמחּו לי ּבּג ָה.‬ ‫ִ ַ ִ ּנ‬ ‫ֶ ָ ְ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫ּובאתי לבּקרְך ּבביתְך החדׁש,‬ ‫ָ ִ ְַ ְֵ ְֵ ֵ ֶָָ‬ ‫הבאתי לְך אֹותם, מּכל הּלב, ּבמּת ָה.‬ ‫ִ ָ ַ ֵ ְ ַ ָנ‬ ‫ָ‬ ‫ֵֵ ִ ָ‬ ‫ה ַׁשּתי לְך אֹותם וְסּפרּתי הּכֹל -‬ ‫ִ ְַ ִ ַ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ּג ְ ִ ָ‬ ‫ּכל מה ּׁשעלי עבר,‬ ‫ָ ַ ֶ ַָ ַָ‬ ‫ָאְך האבן מּולי רק הּביטה אלי‬ ‫ִ ַ ִ ִ ָ ֵַ‬ ‫ֶֶָ‬ ‫וְֹלא ענתה לי ּדבר...‬ ‫ְָ ָ ִ ָָ‬
  • 7. ‫7‬ ‫ּבּדמִי יָמָיו‬ ‫ִ ְ‬ ‫זיוה גל‬ ‫אבי ָאהב אֹותי מאֹד.‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֲִ ַ‬ ‫ּבּדמי ָמיו לּטף ָדי.‬ ‫ִ ְ ִ יָ ִ ֵ יִ‬ ‫אני מֹוציאָה לאֹור את אבי‬ ‫ֶ ֲִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ‬ ‫ֲִ‬ ‫אצל הּגברים ּבחַי‬ ‫ֵ ֶ ַ ְ ָ ִ ְ ָי‬ ‫ּכדי לרּפא את הּפצע‬ ‫ְֵ ְֵַ ֶ ֶַַ‬ ‫ׁשֹּלא ָדע.‬ ‫יַ‬ ‫ֶ‬ ‫אבי חֹוצה אֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ֲִ‬ ‫מּבעד לּכריכת ‘עם עֹובד’,‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ַַ ְִִ ַ ַ‬ ‫טֹועם ֵין ּכרמים ּביתי‬ ‫ֵ י ְִָ ֵ ִ‬ ‫מּניח לר ַע‬ ‫ַ ִ ַ ְ ֶג‬ ‫אצּבע על לׁשֹונֹו‬ ‫ְֶָ ַ ְ‬ ‫מעביר עֹוד ּדף-‬ ‫ַ‬ ‫ֲִַ‬ ‫ּבֹוהה לּמרחק.‬ ‫ֶ ְֶַָ‬
  • 8. ‫8‬ ‫ּבאָה מאתְמֹול‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ָ‬ ‫מזי חיון‬ ‫ּבָאה מאתמֹול‬ ‫ֵֶ ְ‬ ‫ָ‬ ‫מעבר ָאפל ׁשּנׁשּכח‬ ‫ֵ ִֶ ְ ַ‬ ‫ְ ָָ‬ ‫ָדי לֹופתֹות את הּזמן‬ ‫ֶ ְַַ‬ ‫יַ ְ‬ ‫ּופי סגּור‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּבָאה טעּו ָה ּבכאב ְוָגֹון‬ ‫ְ נ ִ ְֵ י‬ ‫ָ‬ ‫עטּופה ּבחׁשאיּות‬ ‫ֲ ָ ְֲָ ִ‬ ‫מֹוׁשכת ׁשרׁשרת א ֻּכה‬ ‫ֶ ֶ ַ ְ ֶ ֶ ֲרָ‬ ‫ּבלּתי נּת ֶת להּתרה‬ ‫ִ ְ ִ ִ ֶנ ְ ַ ָ ָ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך האֹפל‬ ‫ָ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫מּתֹוְך באר וְׁשכחה‬ ‫ְּ ֵ ִ ְ ָ‬ ‫ִ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫הּכאב ׁשּבנׁשמה‬ ‫ַ ְ ֵ ֶ ְַ ָ ָ‬ ‫ּבזְ מן עבר...‬ ‫ִ ַ ָָ‬ ‫הּיֹום ּבָאה לחוֹות לׁשיר‬ ‫ָ ִ‬ ‫ֲַ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫לקרֹוא לח ֵיְך לצחֹוק‬ ‫ְ ַ ּי ִ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ּומעל הכֹל לאהֹב.....‬ ‫ְ ַ ַ ּ ֱֶ‬
  • 9. ‫9‬ ‫עָמֹוק הָאֹור‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫עמֹוק האֹור המבצבץ מיֹום שנֹולד‬ ‫ׁ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ַ ְ ַ ְ ֵּ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫בער ַת אהבה.‬ ‫ְּ ֶ ְ ג ֲ ַ ָ‬ ‫עכׁשו‬ ‫ְַ ָ‬ ‫מרחפת סּפירלת ה ֶפׁש.‬ ‫ְ ַ ֶ ֶ ְ ִ ַ ַ ַנֶ‬ ‫על ַלי הר ֶׁש‬ ‫ַ גֵ ַ ֶג‬ ‫מנֵט לּבי‬ ‫ְ ַו ִ ִ‬ ‫ּבחיּפּוׂש צלילי.‬ ‫ְִ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫הדמעֹות הן ַעגּוע‬ ‫ֵ גְ ַ‬ ‫ְַ ָ‬ ‫לעצי התמר של ַלדּותי.‬ ‫ְ ֲ ֵ ַ ָ ָ ׁ יְ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫זהר אורית גפני‬
  • 10. ‫01‬ ‫צעדֵי ּתִקוָה‬ ‫ְ‬ ‫ְ ָ‬ ‫אסנת אלון‬ ‫חלֹומֹותי עּטּורי ּתהּלה‬ ‫ַ ֲ ֵ ְ ִָ‬ ‫ֲ‬ ‫ּגֹולׁשים‬ ‫ְ ִ‬ ‫מרכס ּכעדרי צֹאן‬ ‫ִ ֶֶ ְ ֶ ְֵ‬ ‫יִנהּו ָאחר חליל רֹועים‬ ‫ִ‬ ‫ַ ִָ‬ ‫ְ‬ ‫ּוצליליו ָפים.‬ ‫ְ ִ ָ יִ‬ ‫ָדי מלאּו ּתקָה‬ ‫ִ ְו‬ ‫יַ ָ ְ‬ ‫עּטּורי ָמים ָביאּו‬ ‫ֲ ֵ י ִ יִ‬ ‫ּכסּות ח ַי להתּפאר..‬ ‫ַ ּי ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ֵׁש ָמים ּבׁשּלּה עד ָה‬ ‫ְ ֶ ָ ֶ ְנ‬ ‫י יִ‬ ‫ּתּׂשא ּפ ֶיה ליֹוצרּה,‬ ‫ִ ָ ָנ ָ ְ ְ ָ‬ ‫ּתבֹוא ּבדמי הליִל‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫ָ‬ ‫ּכיֹו ָה לׁשֹובְך‬ ‫ְ נ ְ ָ‬ ‫וְתחּפֹץ ָאהבה‬ ‫ֲָ‬ ‫ַ ְ‬
  • 11. ‫11‬ ‫ּבפאתֵי החצֵר‬ ‫ֶ ָ‬ ‫ְ ַ ֲ‬ ‫אירית וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫ּבפאתי החצר, עץ הָאּלֹון ׁשֹומר על זִ כרֹונֹות‬ ‫ֵ ַ ְ‬ ‫ְֲֵַ ֵֶָ ֵ ָ‬ ‫ַלדּותי ּבתֹוְך ספלּולי הּבּלּוט‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫יְ ִ ְ‬ ‫ּבעֹוד ע ָפיו ּגֹוהרים על ּכרּכֹם ׁשּבקע מּכיס האדמה.‬ ‫ֶ ָ ַ ִ ִ ֲַָ ָ‬ ‫ֲִ ַ ְַ‬ ‫ֲנ ָ‬ ‫ְ‬ ‫עי ַי ֶאחזֹות ּבדם מּכּבים הּמבצּבץ‬ ‫ְָ ִַַ ַ ְ ְֵַ‬ ‫ֵ נ נֱ ָ‬ ‫מּבין עׂשב הּדׁשא ׁשּמּתחּתיו.‬ ‫ִ ֵ ֵ ֶ ֶֶַ ֶ ִ ַ ְ ָ‬ ‫ּכּלנית ׁשחֹרת-עיִן, ּד ָנית ּפרּועת רֹאׁש וְרּקפת ׁשעּו ָה‬ ‫ֶֶַ ְ נ‬ ‫ְ ַ ַ ְ גִ ְ ַ‬ ‫ִַָ‬ ‫על סלע ּבחצרי, עדיִן מפּיְסֹות את ההר וְאֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ ָָ‬ ‫ַ ֶ ַ ֲֵַ ִ ֲַ ְ ַ‬ ‫ריח החֹרף מתּפּׁשט ּבעֹורקי.‬ ‫ֵ ַ ַ ֶ ִ ְ ַ ֵ ְ ְַ‬ ‫עוצמה של מסילה אורית גפני‬
  • 12. ‫21‬ ‫נ ֵס החּיִים‬ ‫ֶ ַ‬ ‫קיידנס אוקצ’וקו, כיתה י’2‬ ‫קמפוס ביאליק-רוגוזין ת”א‬ ‫אּׁשה יֹוצאת מחדר לדה ּבחּיִים‬ ‫ֵ ֲַ ֵָ ָ ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּומביאָה אּתּה לעֹולם חּיִים חדׁשים‬ ‫ֲָ ִ‬ ‫ִ ָ ָ ָ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫האין ֶה ֵס?!‬ ‫ֵָ ז נ‬ ‫ּתֹודה לאל, ׁש”ּבחי ָם” ָתן לנּו‬ ‫ָ ַ ֵ ְ ְ ִ נ נַ ָ‬ ‫את ה ֵס ה ָדֹול ׁשל ח ֵינּו‬ ‫ֶ ַ ּי‬ ‫ֶ ַ ּנ ַ ּג‬ ‫ּדרְך אּמהֹותנּו.‬ ‫ֶֶ ִ ָ ֵ‬ ‫ּברחבי העֹולם‬ ‫ְ ֲֵַ ָ ָ‬ ‫אבל ה”חי ָם” הָה ּכֹל ּכְך ָקר,‬ ‫ָ יָ‬ ‫ֲ ָ ַ ִ נ ָי‬ ‫ּבין ּכל ּב ֵי הָאדם‬ ‫ֵ ָ ְנ ָ ָ‬ ‫הּוא הּסֹוד וְהּוא האֹוצר‬ ‫ָ ָ‬ ‫ַ‬ ‫עֹוברים חּוטי הּצער וְהאֹׁשר‬ ‫ֵ ַַַ ָ ֶ‬ ‫ְִ‬ ‫מּת ָה קדֹוׁשה ׁשּכּלּה ּברכה‬ ‫ַ ָנ ְ ָ ֶ ָֻ ְ ָָ‬ ‫ּדרכי חּיִים רּבֹות וְׁשֹונֹות‬ ‫ַ‬ ‫ְֵַ ַ‬ ‫מקּפלת ּבתֹוכּה ָאהבה וְׂשמחה.‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ֲָ‬ ‫ְ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ּובכּלן רֹוצים הא ָׁשים לחיֹות‬ ‫ִ ְ‬ ‫ְ ֻ ָ ִ ָ ֲנ ִ‬ ‫הֹו, חּיִים יְקרים‬ ‫ִָ‬ ‫ַ‬ ‫ראיתי א ָׁשים ׁשּמתּו מרעב‬ ‫ֵָָ‬ ‫ֶ ֵ‬ ‫ָ ִ ִ ֲנ ִ‬ ‫למדּונּו ל ַהל אתכם ּברגיׁשּות ּובמּדה‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְנֵ ֶ ְ ֶ ִ ְ ִ‬ ‫ְַ‬ ‫ראיתי יְלדים חֹולים וְסבל רב‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ִָ ִ ִָ‬ ‫עם הרּבה ּדָא ָה וְתֹודה‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְֵַ ְ ג‬ ‫ְו ַם ּכאּלה ׁש ָכּו לכל מה ׁשּצריְך‬ ‫ג ָ ֵ ֶ ֶ ּז ְ ָ ָ ֶ ָ ִ‬ ‫ּכדי ׁשּצער וְסבל ֹלא ֵדע‬ ‫נַ‬ ‫ְֵ ֶ ַַ ֶֶ‬ ‫אבל אי ָם יֹודעים להעריָך‬ ‫ֲָ ֵ נ ְ ִ ְ ֲִַ‬ ‫להּכיר את הּטֹוב ׁשּבכם‬ ‫ֶ ֶָ‬ ‫ְִַ ֶ ַ‬ ‫רֹוצה לדעת‬ ‫ָ ַַָ‬ ‫מּבלי לכאֹב ּולהּלחם‬ ‫ְ ִֵָ‬ ‫ִ ְִ ְִ‬ ‫לאהֹב‬ ‫ֱֶ‬ ‫ּבכל ארץ וְעם‬ ‫ְָ ֶֶ ַ‬ ‫ּולהֹודֹות לאל הּטֹוב‬ ‫ֵָ ַ‬ ‫ְ‬ ‫לתת ּכבֹוד למה ׁש ֵׁש יֹום יֹום‬ ‫ְ ָ ֶ ּי‬ ‫ֵָ ָ‬ ‫ּוׁשּבתֹוכנּו ַעׂשה ׁשלֹום‬ ‫ְ ְ ֵ נֲ ֶ ָ‬ ‫ַאני אֹומרת ּתֹודה לְך אֹלהים‬ ‫ָ ְ ֱ ִ‬ ‫ֶֶ‬ ‫וֲ ִ‬ ‫על ׁשעׂשית את ה ֵס ׁשל החּיִים.‬ ‫ַ ֶ ָ ִ ָ ֶ ַ ּנ ֶ ַ ַ‬
  • 13. ‫סיפורים‬ ‫31‬ ‫במה היא השפיעה על חייכם? איזו נגיעה הייתה לה על‬ ‫“העולם השתנה. אני מרגישה את זה במים. אני מרגישה‬ ‫דמותכם?”, שאלתי גיששתי,‬ ‫את זה באדמה.‬ ‫“וואו, כמה שאלות בשאלה אחת!”, הצטחק לו אורי.‬ ‫אני מריחה את זה באוויר. הרבה ממה שהיה פעם אבד, כי‬ ‫סוג מסוים של שתיקה של הבנה השתררה. שניהם הבינו‬ ‫לא חי כיום מי שיזכור.”‬ ‫שהשאלות שלי היו רטוריות לחלוטין...‬ ‫(גלדריאל, שר הטבעות, טולקין)‬ ‫זה היה מעין תדלוק עצמי של רמת ה”לבה” שגועשת אצלי‬ ‫בפנים, לפני שהיא מתפרצת לה החוצה.‬ ‫שואה‬ ‫“האחים שלי לא רצו לשמוע את הסיפורים של אמי. על‬ ‫~‬ ‫אלטרנטיבית...‬ ‫ה”מחנות” שלה..., ואני הייתי הכתובת היחידה שלה. כל‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫פרט, מזוויע ככל שהיה, כל פרט נלוז...‬ ‫לזכותה אומר שהיא סיפרה לי את סיפורה באופן די מודרג:‬ ‫“הזמינו אותי לטקס זיכרון ליום השואה...”, אורי נשמע‬ ‫כלומר, בילדותי הסיפורים ששמעתי ממנה היו רכים יותר,‬ ‫כמהסס,‬ ‫מעודנים יותר. אבל ככל שהתבגרתי הפכו הסיפורים לקשים‬ ‫“ומה רע בזה?”, שאלתי,‬ ‫יותר, למזעזעים יותר...”, השתתקתי.‬ ‫“בהזמנה כתוב שזה טקס אלטרנטיבי...”, הסביר,‬ ‫“גם אני לא רציתי לשמוע את הסיפורים של הוריי...”, הודה‬ ‫“אהה...”, עניתי בטון מבין, בערך...,‬ ‫יונתן,‬ ‫“מה הייתה האנחה הזאת אמורה לציין?”, שאל,‬ ‫“אבל האחיות הגדולות שלי? להן סיפרו הכול! אני לא‬ ‫“לא כלום. סתם אנחה של הבנה...”, הפטרתי ביבושת,‬ ‫רציתי..., פחדתי...”, המשיך.‬ ‫“אני לא מאמין לך! בדרך כלל אתה מסתתר מאחורי הבעות‬ ‫“ואצלי לא שמעו על כלום. אבא מעולם לא דיבר על‬ ‫שכאלו, רק בהתחלה..., ואחר כך אתה מתפרץ כמו הר-‬ ‫התקופה ההיא, כאילו מחק אותה מזיכרונו. ואמא שלי?‬ ‫געש!”, ניסה אורי לתדלק את ה”לבה” שבתוכי...‬ ‫בכלל לא עברה את השואה..., היא ילידת מצרים והם נפגשו‬ ‫“חשבתי, שכאחד שלא רואה עצמו משתייך למיינסטרים,‬ ‫בארץ אחרי שאבי עלה לארץ. אמי הגיעה לכאן כמה שנים‬ ‫דווקא תתמוך בטקסים הללו...”, הוסיף יונתן וחבר‬ ‫אחריו...”, סיפר אורי.‬ ‫לקואליציה מוזרה עם אורי, נגדי.‬ ‫~‬ ‫“הייתי פעם בטקס שכזה...”, הודיתי ברוח שפלה,‬ ‫“כבר בתחילת השבוע שבו חל יום השואה יכולתי כבר‬ ‫“פעם אחת? נו טוב, אפשר לסלוח לך..., בטח גם זה לא‬ ‫לחוש בתחושה שלו. משהו כבד השתרר בבית..., העיניים‬ ‫היה לטעמך!”, גיחך יונתן,‬ ‫האדומות של אמא. אבא שהולך על קצות האצבעות...”,‬ ‫“אתה צודק! זה לא היה לטעמי”, השבתי לו.‬ ‫התחלתי לספר להם.‬ ‫“עכשיו זה נהיה מעניין יותר. ספר!”, תבע אורי. ודרך לי על‬ ‫~‬ ‫היבלת...‬ ‫“בערב יום הזיכרון, היינו יושבים בסלון, מול הטלוויזיה.‬ ‫~‬ ‫כל האורות בבית היו מכובים, חוץ מאשר במטבח. ורק‬ ‫יבלת. קטנה... ובכל זאת יבלת..‬ ‫האור הכחלחל העולה מהטלוויזיה, מהסרטים בשחור-לבן,‬ ‫~‬ ‫היה צובע את הקירות.‬ ‫“זה היה לפני עשרים שנים בערך... באולם צוותא. שלמה‬ ‫אבא היה יושב בכורסא הגדולה, אמא הייתה מצטנפת לה‬ ‫ארצי שר וקצת דיבר, שלמה ניצן הנחה, מישהי ניגנה על‬ ‫בפינת הספה הגדולה, מחזיקה בידה מטפחת ממורטטת‬ ‫פסנתר ברקע והיה גם איזה כינור שיילל שם...”, לא היה לי‬ ‫ורטובה..., מקנחת מדי פעם את אפה.‬ ‫נוח כל-כך לדבר על זה, מן הסתם...‬ ‫לא היו דיבורים. מדי פעם היינו, אבי ואנוכי, מגניבים אליה‬ ‫“וזהו? זה כל הסיפור?”, התפלא יונתן,‬ ‫מבט. כאילו מוודאים את שלומה...”, עצרתי לרגע, והרגעים‬ ‫“וזה לא היה לטעמך. למה?”, שאל אורי,‬ ‫ההם קמים לתחייה מול עיניי.‬ ‫“מה זאת השואה עבורכם? כלומר, מה היא אומרת לכם?‬
  • 14. ‫סיפורים‬ ‫41‬ ‫והילדים שלנו? הם יזכרו? אחרי שהטקסים האלטרנטיביים‬ ‫“ובבוקר של אותו היום, שקיות שחורות תלויות מתחת‬ ‫יהפכו להיות העיקר? לא. הם לא יזכרו!‬ ‫לעיניה. היא לא ישנה כל אותו הלילה...,‬ ‫זה יהפוך לעמום יותר, משנה לשנה, עד שאיש לא‬ ‫בבוקר מכינה הייתה לי בקפידה יתירה את הכריך לבית‬ ‫יזכור. והכול יהפוך להיות שורות משמימות באיזה ספר‬ ‫הספר. ושם, בזמן הצפירה, הייתי רואה את העיניים‬ ‫היסטוריה מאובק שאיש אינו טורח אפילו לפתוח אותו,‬ ‫האדומות שלה...”, חשתי בדמעות שעולות בעיניי...‬ ‫כל שכן לקרוא בו...”, סיכמתי בקול חלש, כמו מרחם על‬ ‫“בצהריים, הייתי חוזר מבית הספר והיא הייתה בחדר‬ ‫אורי ויונתן...‬ ‫השינה. הדלת של חדרה הייתה מוגפת ואבי יושב היה‬ ‫ה”לבה” לא התפרצה בפרץ איום ונורא, היא נשפכה לה‬ ‫ומחכה לי במטבח. מחמם לי את ארוחת הצהריים ויושב‬ ‫לאיטה, מבוקרת משהו, מרחמת וחומלת על סביבתה...‬ ‫עימי בזמן שאכלתי. בלי דיבורים.‬ ‫אבל אני, עוד לא סיימתי...‬ ‫וכשהיה קם היה נושק לי על המצח ויכולתי להריח את‬ ‫~‬ ‫ריח הסיגריות שלו ואת הריח של האקווה-וולה...”, עצרתי.‬ ‫“הייתי לפני שנה, עם אמי ובני הצעיר, במוזיאון יד ושם.‬ ‫שתקתי.‬ ‫הוזמנו לפתיחה המחודשת שלו, אחרי שעבר שיפוצים‬ ‫~‬ ‫ושדרוגים רבים. באמת מרשים...‬ ‫“שבוע שקט זה היה. גם הימים שלאחר יום הזיכרון עצמו...,‬ ‫עברנו על המוצגים הרבים, התמונות הגדולות. מסכי‬ ‫ואמא לא נזקקה דווקא ליום ההוא, ליום מיוחד, כדי לזכור.‬ ‫ה-‪ LCD‬הקרינו עצמם לדעת...,‬ ‫מדי פעם כשרק רמז דק עובר היה באוויר, היו עיניה‬ ‫כשהגענו לפינה מסוימת אמי נתקעה במקומה. חשתי‬ ‫מצטעפות להן ומתכסות בדוק קל, אבל ברור למדי...‬ ‫אליה, מדאגה.‬ ‫והיה יום נוסף. יום האזכרה הכללי ליהודים בני האזור בו‬ ‫היא עמדה מול שחזור של מיטות הקומות כפי שהיו‬ ‫היא נולדה, בצ’כיה.‬ ‫במחנות ההם, שם. חיוך דק עלה על פניה של אמי..., ולא‬ ‫היא ואבי היו נוסעים לתל-אביב לאיזה בניין לא רחוק‬ ‫הבנתי מדוע.‬ ‫מהים, שם היו מתכנסים יתר קרובי משפחתה. ובכל שנה‬ ‫לידה עמדה קבוצת נערים ונערות צעירים.‬ ‫כשהייתה חוזרת משם הייתה אומרת לי שבשנה הבאה‬ ‫פניהם היו קפואים, ואחת מהם העירה על הצפיפות‬ ‫היא לא תלך עוד..., ובכל שנה היא הקפידה לומר זאת...”,‬ ‫הרבה של המיטות הללו...‬ ‫הבטתי באורי וביונתן. הם דממו ופניהם היו חסרי הבעה.‬ ‫אמי ניגשה אליהם ונגעה קלות בכתפה של הנערה ההיא‬ ‫~‬ ‫ואמרה לה:‬ ‫“לה לא הייתה שואה אלטרנטיבית...”, הפטרתי בשקט,‬ ‫שם, במחנה, הן היו צפופות יותר, הרבה יותר!”‬ ‫“למה אתה מתכוון?”, לחש יונתן,‬ ‫~‬ ‫“איזה טקס יכול להכיל כזאת זוועה? שום טקס! לא רגיל‬ ‫“כשיצאנו אל האוויר הצח שבחוץ, התיישבנו לנו שלושתנו‬ ‫ולא אלטרנטיבי! קשקוש!”, אמרתי וה”לבה” שלי עמדה‬ ‫מתחת לעץ זית גדול מידות, אמי הוציאה מתיקה כריכונים‬ ‫לפני התפרצות...‬ ‫קטנים ומדוגמים והגישה אותם לנו, לבני ולי.‬ ‫“אבל טקס, כלשהוא, משהו, חייב להיות! לא?”, שאל אורי.‬ ‫ישבנו בשקט. בלי דיבורים. ואז אמי שאלה אותי:‬ ‫“לנו!!! לא לה!”. עניתי לו בלחישה רועמת.‬ ‫נו, מה דעתך על המוזיאון החדש?‬ ‫הוא הנהן.‬ ‫חשבתי לרגע ואז עניתי לה:‬ ‫“וככל שהוא יהיה מזוויע יותר, יכה חזק יותר בבטן, כך‬ ‫מזכיר לי את סניף השופרסל ליד הבית...‬ ‫הוא יזכיר לנו לזכור, יזכיר לנו לא לשכוח!”, הוספתי בשקט‬ ‫בני הזדעזע, אך אמי חייכה. היא הבינה.‬ ‫מקפיא.‬ ‫זה טוב לתיירים, ולאלו שלא היו שם! הסבירה לבני.‬ ‫~‬ ‫ומה שהראו שם, זו לא האמת? התעקש בני לשאול,‬ ‫“טקס אלטרנטיבי?! כזה שמרכך את הזיכרון? לא תודה!!!‬ ‫האמת? האמת תמיד קשה יותר. ענתה לו אמי...”‬ ‫עוד כמה שנים אף אחד מהם לא יהיה פה כדי לזכור, רק‬ ‫~‬ ‫אנחנו!‬
  • 15. ‫סיפורים‬ ‫51‬ ‫השקט שלפני הגהנום‬ ‫אז איזו אמת יש בטקסים האלטרנטיביים?”, סיימתי‬ ‫בשאלה. אורי ויונתן הביטו בי בשקט.‬ ‫יוסי יניב‬ ‫“כל אחד והטקס שלו, כל אחד והאמת שלו, אני משער...”,‬ ‫אמר אורי,‬ ‫כשהיא הגיעה לפרק הזה בסיפור, היא תמיד צחקה.‬ ‫“והאמת, כך למדנו..., היא נזילה עד אימה...”, מלמלתי,‬ ‫צחוק חומל ואוהב כזה... צחוק שבו צוחקים על דברים‬ ‫“וחוץ מזה, שלמה ארצי אף פעם לא היה כוס התה שלך!”,‬ ‫יומיומיים, שאין בהם שום דבר רציני וחכם במיוחד.‬ ‫אמר יונתן בחיוך קטנטן ומנחם...‬ ‫“הוא ברח משם, והיא לא אמרה לו מילה” היא סיפרה‬ ‫בזה, הוא צדק...‬ ‫כששריד אחרון של חיוכה עוד מתח את עיניה.‬ ‫~‬ ‫אחר-כך, בביתי, בחשכת חדרי, עלה בי זיכרון נוסף.‬ ‫אבא שלה היה בן יחיד לסבתה. בן נמוך, שקט ושפתיים‬ ‫בשנות השמונים, כמדומני, הוקרנה בארץ סדרת דרמה‬ ‫קפוצות.. ארשת פניו שידרה רצינות ומועקה של אדם צעיר‬ ‫אודות קורותיה של משפחה יהודית בשואה.‬ ‫הסוחב על גבו את סבל העולם.‬ ‫המשפחה נלקחה למחנה הריכוז טרזין. “מחנה לדוגמא”...,‬ ‫לא על העולם הוא חשב, אלא על עולמו הקטן. זה עולמו‬ ‫שם “ניהלו” היהודים חיים “נורמאלים” תחת פיקוחם של‬ ‫הצר ללא מרחבים ואפשרויות בחירה שתמיד פתוחים בפני‬ ‫הצוררים הנאציים.‬ ‫איש צעיר...‬ ‫המחנה שימש את הנאצים לצרכי תעמולה גרידא...‬ ‫סבתו ראתה את חכמתו השותקת ופירשה זאת כקור רוח‬ ‫רודי, אחד מבני המשפחה, היה צייר מחונן. במחתרת הוא‬ ‫אופייני לבנים יחידים הרגילים בחום הוריהם ובמענה מהיר‬ ‫צייר ציורים שסיפרו על האמת המרה שמאחורי החזית של‬ ‫לצרכיהם.‬ ‫ה”מחנה לדוגמא”.‬ ‫כשגילו זאת הנאצים הם עינו אותו ושברו את ידיו ואת‬ ‫בתקופה ההיא לא הרבו בנים לדבר עם אמותיהם.‬ ‫אצבעות ידיו!!!‬ ‫גם אבותיהם שימשו כמגנים על עולמם, ותו לא. הוא שיחק‬ ‫למחרת הקרנת הפרק בכה העם בישראל על “ידיו‬ ‫ולמד בחדרו הקטן. אימו לא ידעה אם חושש הוא להתערות‬ ‫השבורות” של רודי...‬ ‫בחברתם של הנערים, או שמתנשא הוא. כמובן, אביו‬ ‫~‬ ‫האשים את האם בהתבדלותו של בנם.‬ ‫אמי לא בכתה.‬ ‫היא רק אמרה לי משפט קשה:‬ ‫האם דיברה עם אחד הרבנים, בהמלצת המלמד של החדר,‬ ‫את זה יזכרו, את האצבעות השבורות של רודי האומלל...,‬ ‫והוחלט לשלוח אותו ללמוד להיות שוחט של הקהילה.‬ ‫אך הם לא יזכרו את האמת!!!‬ ‫כדרכו לא אמר מה דעתו על היעוד שנקבע לו, והלך לעיר‬ ‫~‬ ‫אחרת ל”סמינר” לשוחטים.‬ ‫הצדק עמה, לצערי...‬ ‫~‬ ‫אחרי כמה ימים נפתחה הדלת והבן הופיע, רציני כתמיד.‬ ‫משנה לשנה מתים אלו שזוכרים את האמת, משנה לשנה‬ ‫עוד לפני שהחליפה האם את ארשת התדהמה בכעס,‬ ‫מתדלדל מאגר הזיכרון האנושי של אלו שחוו את השואה‬ ‫אמר:‬ ‫על בשרם.‬ ‫“אני לא חוזר לשם”.‬ ‫משנה לשנה מתעמעם הזיכרון, ובעיקר הוא מתעמעם‬ ‫עלה לחדרו מבלי לחכות לתגובה כלשהי.‬ ‫אצל בני הדור השני..., אצלנו...‬ ‫~‬ ‫מאז הוא השתתק עוד יותר.‬ ‫וכשיבוא יומי, מי יזכור את עיניה האדומות של אמי?...‬ ‫04 שנה הוא ישב בחדר קטן במחסן הביצים של דודו‬ ‫העשיר וניהל את ספרי החשבונות שם. אימו הכירה לו‬
  • 16. ‫כתבות‬ ‫61‬ ‫אשרוב, צביה פלץ - פורר. חלקם גם סופרי ילדים כמו דוד‬ ‫אישה שקטה בעלת עיניים עצובות ונולדו להם שתי בנות.‬ ‫בין קיקי ורבקה לייפציג – גלשטיין, אילנה אבן טוב והציירת‬ ‫יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וחודשיים לפני‬ ‫והמשוררת אילנה צמחוני.‬ ‫שאספו את כל יהודי הקהילה למחנה ההשמדה שממנו‬ ‫ברבות השנים הם כולם זכו בפרסים על כתיבתם. כעת הם‬ ‫אף אחד לא חזר, הוא נמצא על כסאו, פניו אפורים, רציניים‬ ‫באו לקרוא זה באזני זו את יצירותיהם האחרונות לשמוע את‬ ‫ושותקים לעולמים.‬ ‫דעת חבריהם על כתיבתם “זה תמיד מרגש אותי לשמוע‬ ‫אפילו אלוהים שממנו ברח, הציל אותו מן הגיהינום.‬ ‫מה חברי לכתיבה חושבים אומרת אחת המשוררות”.‬ ‫ההפסקה האחרונה בין הפגישות היתה ארוכה מתמיד וכך‬ ‫גם החוויות שהם מחליפים וערמות הדפים שהם הביאו‬ ‫לפגישה.‬ ‫“כתף הנהר”‬ ‫חברים טובים כידוע מרימים טלפון ומספרים את קורותיהם‬ ‫מאת גבִרליָה אלה חלפון‬ ‫האחרונות. אצל משוררים מתוודעים לחוויות בעיקר‬ ‫באמצעות השירה.‬ ‫לאחר לגימת תה מתוק וחם הם מתחילים לקרא את‬ ‫ההתרחשויות שחוו. יוצרים מגע דרך המילים: “את זורמת‬ ‫לצידי כמו כתף של נהר...נשימתי נעצרת במאבקה עד‬ ‫שאבני נפשי יחבקו את הגלים”. אנדרי פישהוף.‬ ‫ועוד זורמות המילים ללילות וימים של שמחה, תשוקה‬ ‫ועצב: “בלילות הללו שופך עלינו הירח את חלב הלילה,‬ ‫חפצי החלום מתערפלים... אנו מנסים לצלוח את המים‬ ‫הכבדים ואיש לא ינחש כי לא למדנו את תנועת השוחים”‬ ‫צביה פלץ - פורר.‬ ‫ויש גם הפסקה לעכל את המילים בעל הבית הבעל המפרגן‬ ‫של אירית שמפליא במטעמיו דוחק בנו שנצא להפסקה‬ ‫ונאכל קצת. “על בטן מלאה יש מקום באוזן להתענג על‬ ‫מפגש משוררים בביתה של המשוררת והסופרת א. וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫שירים נוספים” הוא אומר.‬ ‫ולאחר הקינוחים ממשיכים.מרחיבים את ההבעה‬ ‫הם מגיחים אחד, אחד מהקומה הראשונה מסירים‬ ‫במשפטים: “יש ערים באירופה אותן חוצה הנהר. בלב קריית‬ ‫מעליהם את צעיפי היום לומר שירה.‬ ‫חיים זורמת הרכבת” עמיקם יסעור. לאחר הטיול האחרון‬ ‫כך הם מתכנסים קבוצה של משוררים בביתה של‬ ‫בספרד כתבה אירית: “במוזיאון בפיגרס, דאלי מושח אותי‬ ‫המשוררת וסופרת הילדים אירית ויסמן בקריית חיים.‬ ‫בכתר שיגעון, רגליו דורכות על מחשבותיי, מתסיסות את‬ ‫הבית עוטה אורות חג מקושט בבובות אותן יצרה המארחת‬ ‫המילים. העין טועמת בזהירות מן הצבע, מפרקת אותו‬ ‫בעצמה ואותן היא מפעילה כשהיא מופיעה מדי יום בפני‬ ‫בין הריסים, אישונה משחק עם הצורות והחומר קורא‬ ‫ילדים בכל הארץ. אירית ממחיזה את ספריה הרבים ויחד‬ ‫לי לגמוע את הקירות. הזמן ניתך לגבינה נשכחת בחיק‬ ‫עם הזמרת-מלחינה סוניה קפלן אשר מלחינה את שיריה‬ ‫השולחן, מופקרת ללשון הקיץ. תקתוק מחוגו כונס אותי‬ ‫הן יצרו מופעים קסומים לילדים אותם הן מריצות בכל‬ ‫להרף שפיות, בעוד דאלי נותר צלול בשגעונו”.‬ ‫הארץ.‬ ‫קרירות נעימה נכנסת דרך החלון. כבר החשיך בחוץ‬ ‫כשהקבוצה כולה מגיעה הם מחליפים חוויות. עשרים שנה‬ ‫מתחבקים בחום ויוצאים נרגשים במחשבה לקראת‬ ‫בהפסקות הם נפגשים בבתים. עשרים שנות קריאה,‬ ‫הפגישה הבאה.‬ ‫חברות חזקה ועידוד יוצא דופן בין היוצרים. חלקם משוררים‬ ‫וסופרים למבוגרים כמו ניסים קארידי, עמיקם יסעור, רחל‬
  • 17. ‫כתבות‬ ‫71‬ ‫ציון שהקים את אחוזת “שושנה” בכוכב הרוחות, צפונית‬ ‫חיים השוטר, חיים הכלבן‬ ‫לבית שאן. אבא היה מגיע עם כוחות הגזרה וכלביו, גם‬ ‫קצ’ה מקיבוץ נווה איתן היה מבאי ביתנו. את אריק שרון‬ ‫צביה מליק‬ ‫פגש אבא בגזרות המרחביות של עמק בית שאן עת‬ ‫לפני ארבעה חודשים נפרדנו מאבא לתמיד. אבא היה‬ ‫חברו כוחות משותפים של הצבא ושל מג”ב לשמור על‬ ‫ניצול שואה שעלה לארץ בהיותו בן 61. יתום ממשפחה,‬ ‫שקט ותפיסת מסתננים ירדנים שגנבו עדרי צאן ובקר‬ ‫מארץ ומשפחה. ככה לבד אותר על ידי שני קרובי משפחה‬ ‫וחדירות מחבלים. בצילום אבא נפגש עם הרמטכ”ל דאז‬ ‫רחוקים ששרדו כמוהו את השואה והפך לבן בית בביתם‬ ‫חיים בר-לב, אם היה שקט בגבולות בית שאן וסביבותיה‬ ‫בחיפה ובציפורי. שבוע לאחר שעלה ארצה השתתף‬ ‫זה בזכות אבא שטיפח את הכלבייה ואילף כלבי שמירה‬ ‫במלחמת העצמאות, נפצע בה והתהלך עם כדור בירך‬ ‫וגישוש עוד לפני שהוקמה יחידת “העוקץ” הצה”לית. אבא‬ ‫שישב בסמוך לעורק הראשי. הכדור מהמלחמה לא הוצא‬ ‫יצא לפנסיה בדרגת רב פקד. את אהבתו לכלבים המשיך‬ ‫ואבא הלך איתו לכל מקום.‬ ‫במפעל חייו בחצר, ומה לא היה בחצר הזו בנוסף לכלבייה,‬ ‫כאשר התגייס למשטרה, קרוב מהשפחה מחיפה טייל‬ ‫היו תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עזים ותייש אחד, כבשים,‬ ‫בטבריה וראה שם את אמא עובדת במסעדה. חריצותה‬ ‫טווסים, תוכים וסוס אחד. ממש גן חיות עלי אדמות.‬ ‫ומסירותה לעבודה מצאו חן בעיניו והוא ביקש אותה מהוריה‬ ‫אבא שימש כמדריך לאילוף כלבים, כבודק עבודות גמר‬ ‫לאבא. הוריי הכירו ב”שידוך”, כך היה נהוג אז. הוריי עברו‬ ‫לבגרות בנושא האילוף. בכלבייה התקיימו הצגות אילוף,‬ ‫לגור בבית שאן, היו בה מעברות של עולים חדשים. חלקם‬ ‫המורה לטבע של אחותי, יהוידע מקיבוץ עין חרוד קיים שם‬ ‫ניצולי שואה וחלקם עולים ממרוקו, פרס ועירק. בתחילה‬ ‫שיעורים. ניתנה הדרכה לתלמידי בית ספר שרצו לאמץ‬ ‫אבא היה במשטרה רגילה לאחר מכן התגייס למשמר‬ ‫כלבים נטושים, או כאלה שרצו להיות מדריכי אילוף כמו‬ ‫הגבול, אהבתו לכלבים לא ידעה גבולות, הוא התחיל לאמן‬ ‫אבא. אך בבית שאן, לדאבוני, לא קם מדריך אילוף כמו‬ ‫ולאלף כלבי שמירה. בית שאן סבלה מחדירות מחבלים‬ ‫אבא והיה גם מפגש סופרים ומשוררים כשאחותי זכתה‬ ‫ומטחי קטיושות. כלבי השמירה שאימן ואילף נועדו להגן‬ ‫בפרס על ספרה הראשון “צחוק מידרדר בשכונה”.‬ ‫על יישובים וקיבוצי הסביבה בעמק בית שאן, בעמק הירדן‬ ‫ובבקעת בית שאן. רוב הפעמים אבא ממש לא היה בבית.‬ ‫ב”שבעה” גילינו צדדים אחרים של אבא: “אדם מיוחד עם‬ ‫תמיד היה עסוק במרדף אחר מחבלים עם כלביו. מאז‬ ‫סבלנות וסובלנות... עם יכולת הקשבה והכלה ועם אהבת‬ ‫שאני זוכרת את החצר, היו בה כלבים. הכלבייה של אבא‬ ‫האדם באשר הוא אדם.” גדלנו חמישה ילדים בתוך בית‬ ‫הייתה שם דבר, במשך הזמן התרחבה לבית גידול לכלבים‬ ‫שיסודותיו היו ערכים של יושר ואמינות. אהבה,אמונה,‬ ‫גזעיים ולפנסיון ע”ש אמא, פנסיון “שושנה”. מכל הארץ‬ ‫נתינה והתנדבות לכל משימה.‬ ‫הביאו אנשים את כלביהם לפנסיון ונסעו לטייל בעולם.‬ ‫יהי זכרך ברוך !‬ ‫אמא היתה גננת ומגישת עזרה ראשונה במוסדות חינוך‬ ‫בעיירה שאחר כך הפכה לעיר. כשאמא פרשה לפנסיה היא‬ ‫עבדה בחצר. הכלבייה והפנסיון היו בטיפולה האישי.‬ ‫ילדי המקום אף פעם לא קראו לאבא חיים מליק, תמיד‬ ‫קראו לו “חיים השוטר”, ככה זכרו אותו תמיד עם מדים.‬ ‫ילדי הסביבה זוכרים אותו בכינוי “חיים הכלבן” במיוחד‬ ‫בחג האור, היה מגיע למושבים ולקיבוצים עם סביבון‬ ‫ענק מלא בשקיות הפתעה לשמח את הילדים ששהו‬ ‫במקלטים. כשהיה מגיע הילדים היו רצים אחריו ונתלים‬ ‫עליו באהבה “הנה מגיע חיים הכלבן”. תמיד עם הכלבים,‬ ‫תמיד דואג למחסורם. בין חבריו של אבא היו מאיר הר-‬
  • 18. ‫נא להכיר‬ ‫81‬ ‫בשבילים מוארים, שם יתמלאו כיסיה זהב ויואר יומה.‬ ‫ההליכה פנימה אל תוך “א ֻּמת האֹור מׁשקיטה ּבהלה /‬ ‫ַ ְ ִ ָ ֶָָ‬ ‫ֲל ַ ָ‬ ‫יָדיִם חֹולְמֹות מלִים‬ ‫ִ‬ ‫ַ‬ ‫לכל רחׁש ּפסיעֹות” (עמ’ 23).‬ ‫ְָ ַַ ְ ִ‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫הגילוי הזה בתוך המסע מוליד את ההתפעמות ראה, ּפרּפרי‬ ‫ְֵ ְֵַָ‬ ‫ָהב ּתפרּו לי ּכ ָפיִם / קּלה ּכנֹוצה מתנֹועעת ּבחפׁשּיֹות /‬ ‫ַָ ְ ָ ִ ְ ַַ ְ ָ ְ ִ‬ ‫זָ ָ ְ ִ ְנַ‬ ‫ספרה של ל. בן יצחק,‬ ‫וְָאּתה לצּדי / רֹוקד ּכמּכה / ָרח..” עמ’43). תהיות ארוגות‬ ‫יֵ ַ ׁ‬ ‫ֵ ְֶֻ‬ ‫ָ ְִ ִ‬ ‫הוצאת כרמל 9002. הוא,‬ ‫בסימני שאלה וספקות מנתבים הרהוריה: ”האמ ָם, אני‬ ‫ַֻ ְנ ֲִ‬ ‫ספר המשוטט בטבעיות בין‬ ‫ּכמֹו ּתוִים לֹלא קצה / צפּופה ּבתֹוְך ּתבת ּתהּודה / מז ֶפת‬ ‫ְ ַ ּי ֶ‬ ‫ֵַ ְ ָ‬ ‫ְ ָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ְ‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫נעלי העבר לבין נעלי ההווה.‬ ‫קֹולי למראית עיִן?” (עמ’ 53). עמוק בתוך המסע, היא‬ ‫ַ‬ ‫ִ ְַ ְ ִ‬ ‫הלכתי בעקבות השבילים‬ ‫מבקשת לפנות מקום במשמעות של לתת מקום למה‬ ‫המסומנים ומצאתי “ַלּדה‬ ‫יְ ָ‬ ‫שהיא מפנה-מסירה מתוך חייה. פעולות ההסרה: ”מעטה‬ ‫ֲֶַ‬ ‫חֹורטת טביעֹותיה / על‬ ‫ַ‬ ‫ְ ִ ֶ‬ ‫ֶֶ‬ ‫ָאבק מּזמן ׁשאּול, מּלים המׁשוְעֹות לּתׁשּורה, ּתבנּיֹות‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ִ ִ‬ ‫ִ ְַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫קירֹות לבנים / צּפר ֶיה ּכסּוסֹות מ ֵרֹות ּדם” (עמ’21).‬ ‫ָ‬ ‫ְג‬ ‫ִ ָ ְנ ָ ְ‬ ‫ְִָ‬ ‫ִ‬ ‫מקּוּבעֹות מּמּדף נֹוטה ליּפֹול, הר ֵלים טבּועים.. מֹותירים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֵ ְגִ‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫ְ ָ‬ ‫מצאתי גם “רקיעֹות רגליִם חֹובטֹות ּברצּפה הּקרה...‬ ‫ַָָ‬ ‫ִָ ְ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְַַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫חֹותם על חריצי ּבלטֹות, אדיׁשּות ּותׁשּוקה”. מחד מפנה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ָ ַ ֲִ ֵ ָָ‬ ‫ּוצבעים מׁש ָעים / מרּוחים על מּסכֹות מרּקדֹות“ (עמ’ 31).‬ ‫ְ ְַ‬ ‫ְ ִ ַ ַ ֵ‬ ‫ְ ֻ ּג ִ‬ ‫ְִָ‬ ‫בקלילות מחשבות ותהיות ומאידך “מהּססת למּתֹח קו‬ ‫ְ ֶֶַ ִ ְ ַ ַ‬ ‫הפסיעות הצליליות הן כאות זיכרון אל עבר שלא נסגר.‬ ‫ּבֹולט לראָה“ (עמ’ 04). פעולות אלה שנעשות בתוך‬ ‫ֵ ְ ַ ֲו‬ ‫פסיעות אלה הן הניגוד הגמור ל”מּלים עטּופֹות ּבגלימת‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫ִ ִ ֲ‬ ‫מסעה מקבלות החלטה שהיא מאמצת:‬ ‫ׁשתיקה“ (ע’61). עטופות בזמן שאול כציפור שמוטת‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫“צאי אל העֹולם / ּפּסקי ׂשפתֹותיְִך.. למּול עיִן צֹופה / ָפיְיְך‬ ‫יְ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַ ְ ִ ִ ְ ַ‬ ‫ְ ִ ֶ ָ ָ‬ ‫כנפיים המעידה על שברון לב.‬ ‫ׁשֹופְך אֹור / מׁשּקף טביעֹותיְִך אמת / ָאל ּתפני רֹאׁשְך‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ְ ַ ֵ ְ ִ ַ ֱֶ‬ ‫ֵ‬ ‫לָאחֹור / צּלְך מצטּמק ּתחת קֹומתְך ֶאצלת” (עמ’ 24).‬ ‫ָ ֵ נֱ ֶ ֶ‬ ‫ִֵ ִ ְ ַ ֵ ַ ַ‬ ‫ְ‬ ‫שברון הנובע ממחיקת מילים בועטות, מילים אילמות,‬ ‫מילים בוכות, כאשר יש מצבים מנוגדים הנפש חצויה‬ ‫מסע אל נפש הדוברת מצמיח כנפיים של חכמה. התובנה‬ ‫ו”נֹו ַעת ּבמקֹום מֻּתם עטּוף ָאהבה “(עמ’ 91). הנגיעה יש‬ ‫ֲָ‬ ‫ְיָ ָ‬ ‫גַ ְ ָ‬ ‫הזאת יוצרת התבוננות מעמיקה אל מראת הנפש שלה.‬ ‫בה כוח מאיר, יש בה “ ַעּגּועים מׁשרׁשים ּבי ּכחבל טּבּורָך‬ ‫ִ ְֵֶ ַ ְ‬ ‫ֻ ְ ָ ִ‬ ‫ּג ְ ִ‬ ‫המראה היא ההשתקפות של “החוכמה” המדומה לאבא‬ ‫/ ּבלּתי נּתן להּתרה“ (שם). המרחקים בזיכרון מתקצרים‬ ‫ְִ ִ ִָ ְַ ָָ‬ ‫לפי הקבלה ו”הבינה” המדומה לאמא. הספירות הן אלו‬ ‫“מבּקׁשים להמריא ּבסּלם מז’ֹורי / אל עֹולם סרּוג מּלים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ְ ָֻ ַ ִ‬ ‫ְַ ְ ִ‬ ‫ְ ַ ְ ִ‬ ‫שמקיימות את העולם ומושלות בו. עשר הספירות אומנם‬ ‫ֶאצלֹות“. (עמ’22). וכשיש כמיהה או ערגה להמראה‬ ‫נֱ ָ‬ ‫שונות זו מזו, אך אינן נפרדות זו מזו, הן קשורות אחת‬ ‫מנתבות הרגליים “נתיב ּבחירה” (עמ ’62). נתיב המפזר‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ברעותה, נעות על פי צלילים ותדרים הידועים לה. ולמה אני‬ ‫רגשות תועים “ּכעכּברי ׂשדה מתרֹוצצים סביב האין“ (עמ’‬ ‫ְ ִ ֵָ‬ ‫ְְַ ְֵ ֶָ ִ ְ ְ ִ‬ ‫מזכירה אותן בהקשר למסעה של הדוברת? כי הרגשתי‬ ‫92).‬ ‫מעין ניגון מדטטיבי כשקראתי את שיריה. געגועיה להוריה‬ ‫האהובים שאינם עמה, הם געגועים לוטפים אהבה. הבינה‬ ‫כמו חיפוש ותהיה מתרוצצים הרגשות דוקרים את חושיה‬ ‫האצילית חוזרת בנוסחים ובווארציות שונות של זקיפות‬ ‫של הדוברת. היא מחפשת מוצא בהיר למעשיה. הדבר‬ ‫קומה, “ּכקיר מצמיח סלסּלֹות חכמה” (עמ’ 15).‬ ‫ְָ ָ‬ ‫ְ ִ ַ ְ ִ ַ ְַ ִ‬ ‫הראשון שיראה לה את הדרך אל המסע הרוחני שהיא‬ ‫“ מּתֹוְך הּלב- / אֹור ח ֵר מרּצד ּכקֹורא לבֹוא“ (עמ’ 25)‬ ‫ִ ּו ְ ַ ֵ ְ ֵ ָ‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫חווה, הוא השלב בו היא מדברת אל עצמה בגוף שני:‬ ‫”הּקֹול ּבא מּמקֹום טהֹור / מהּמקֹום ה ָקי ּבתֹוכְך”, “הּזמן‬ ‫ְַַ‬ ‫ַ ּנ ִ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ ִ ָ‬ ‫ַ‬ ‫”הּׁשילי מעליְִך את ׂשמלת הּקֹוצים... חפרי ׁשֹוטה... העמיקי‬ ‫ֲַ ִ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ַ ִ ִ ֵ ַָ ֶ ִ ְ ַ ַ ִ‬ ‫ׁשּלְך הּוא האינסֹוף ׁשל ּכל הּטֹוב / ׁשּמּגיע לְך / האינסֹוף‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶ ִַ ַ ָ‬ ‫ֶ ָ ַ‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ּבתֹוְך הּבֹור“ (עמ’ 03). הצירופים “חפרי וְהעמיקי“ חוזרים‬ ‫ִ ְ ִ ֲַ ִ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫(עמ’ 55) הצלילי הזה בורא בתוכה תדרים של צבע, צליל‬ ‫כמו מנטרה, כמו תפילה, כמו ניגון משכנע שבתוך פעולת‬ ‫ותנועה. “מהּמקֹום ה ָבֹוּה ּביֹותר / הּׁשמׁש ּכבר ּבֹוערת על‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ַ ֶ ֶ ְָ‬ ‫ַ ּג ַ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫החפירה יתגלה עומק המסע עד שתשתקף בבואתה‬ ‫קו הּמיִם / צליל האֹור מפרּפר ּבתנּוחת ּפרדה” (עמ’ 26).‬ ‫ְ ַ ְ ֵ ִ ְ ַ ְ ֵָ‬ ‫ְִ ָ‬ ‫ַ ַ ַ‬ ‫בקרקעית מי התהום. כידוע קרקעית מי התהום, היא‬ ‫ספר יפהפה שידבר אל אוהבי השירה שבתוכנו.‬ ‫הקרקעית המזוהה כיציבות איתנה העוטפת את הדוברת‬
  • 19. ‫נא להכיר‬ ‫91‬ ‫השקיות‬ ‫איסוף‬ ‫היווה תרפיה לנפש.‬ ‫חלום ומציאות‬ ‫יש העוסקים באיסוף‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫באיסוף‬ ‫נעליים,‬ ‫בולים ויש האוספים‬ ‫חלום ומציאות מתערבבים בסיפוריה של מרגלית מתתיהו‬ ‫אריזה‬ ‫שקיות‬ ‫בספרה החדש “הספק”, (בת אור 0102). הדמויות הנקרות‬ ‫ממותגות ומקפידים‬ ‫לעיני הקורא מזוהות כאיש וכאישה החומקים לפגישה‬ ‫לסדרן בארון זו על‬ ‫לילית במסדרון חשוך באמצע הלילה. חלומות רוקמים מסע‬ ‫גבי זו כמו קיפול‬ ‫ארוך ומתבונן אל הזהות העצמית של המספרת. יש חיפוש‬ ‫בגדים. זו אובססיה‬ ‫של זהות, מפגשים אקראיים מחפשים יציבות, בית רגשי‬ ‫אשליה‬ ‫שיוצרת‬ ‫ומולדת רחוקה מטלטלים את המספרת לכל כיוון. אמנם‬ ‫מהתקפות הזעם‬ ‫היא ילידת הארץ,דור שני לניצולי שואה מיוון,הכותבת בשתי‬ ‫של אב המשפחה.‬ ‫שפות:עברית ולדינו. גם בסיפורים האלה שלה יש נגיעות‬ ‫נתק ובריחה יוצרים אשליה אל עולם אישי. עולם חבוי בתוך‬ ‫עמוקות בהווי שורשי ביוון. הנוסטלגיה מתרפקת על החולף‬ ‫עולמה של הדוברת בסיפור “האוסף”. במה שקית אריזה‬ ‫בגעגוע מתמשך שדווקא בסיפורים מקבל ממד נצחי‬ ‫חדשה יכולה להחליף קשר אנושי? המענה לקושיה זו טמון‬ ‫באהבת המילה הכתובה.‬ ‫בקשר האובססיבי של האם לשקיות האריזה. כמו האם‬ ‫ככה הבת. הולכת בעקבות האם. נושמת אריזת שקיות‬ ‫חיפוש קשר וחיפוש הבית שנעקר משורשיו מופיעים היטב‬ ‫המקפלת עבורה זיכרונות מעבר אל ההווה. השקיות‬ ‫בסיפורים. פגישות מקריות של ההווה מקבלות משמעות‬ ‫הארוזות מקבלות חיים בריקוד שיוצא ממנה בסערה.‬ ‫רבת פנים וגוונים במחשבותיה של המספרת.‬ ‫מתוך הסערה נולדת תחושה של החמצה. אישה מצפה‬ ‫“האם אספיק עוד לאהוב שוב לפני שהאור ילך ויעלם‬ ‫לקשר אקראי במסדרון של חדר מדרגות “הייתה חומקת‬ ‫ויבוא החושך” (עמ’ 41). “השפה היוונית התנגנה כמו‬ ‫אליו בלילות, לא לביתו, לא לחדרו, לא למיטתו. בשלוש‬ ‫מוסיקה באוזניי. ריחות בית הילדות והצלילים העלו דמעות‬ ‫אחר חצות הייתה חומקת אליו לחדר מדרגות”. (עמ’‬ ‫בעיניי. אני ביוון . חזרתי אליה. אחרת” (עמ’ 42). המספרת‬ ‫86). סינדרלה של חצות, ידעה שבשלוש לפנות בוקר הוא‬ ‫מטלטלת בין הווה מעורפל לעבר קודח אהבה. משמרת‬ ‫שלה.. כמיהה לאהבה יציבה זה אחד המוטיבים המתפתח‬ ‫בתוכה געגוע לקשר שהיה. החיים הם צירוף מקרי, גם‬ ‫מסיפור לסיפור וחושף את הנגיעה בכאב העלבון, הדחייה‬ ‫האיש משדה התעופה מחפש קשר שהיה לפני המלחמה.‬ ‫והאכזבה בחיי היומיום. בחלום נוצרת פנטזיה של אהבה‬ ‫סיפורו משמש כמראה רבת פנים לסיפורה של המספרת.‬ ‫לוהטת כאש הממיסה שני אנשים והופכת אותם לגוף‬ ‫החיים אינם חידה. הם מראה לנפש הכמהה לדעת שכרון‬ ‫אחד. הכמיהה לקשר זוגי דומה בכמיהה לבית יציב. בכל‬ ‫אהבה בשנית.‬ ‫הסיפורים יש תפאורה של תלישות ממקום למקום. אפילו‬ ‫הזיכרונות שמופיעים בסיפורים אחרים לא נאחזים במציאות‬ ‫פגישות אקראיות משמרות גורלות בודדים.‬ ‫אלא נבלעים בתוך אפלולית של חדר בבית מלון(“פגישה”‬ ‫איש רוצה לטהר את שמו ולחשוף זהותו המוסווית בעת‬ ‫עמ’ 37).האפלולית היא בת לוויה של הלילה. כל המאווים‬ ‫גסיסתו ממחלה סופנית. החיים תלויים על בלימה,אך יש מי‬ ‫של הדוברת בסיפורים מתגשמים בלילה. היקיצות מתוך‬ ‫שיודע להכיל את הבלימה ולגרש את הספק ממחשבותיו.‬ ‫חלום הן יקיצות למציאות עקרה. מציאות המבליטה את‬ ‫“באווירת החדר היה משהו ארעי, תחושה של אי שייכות‬ ‫תחושות הזרות והניכור של הלב הצמא לקשר של אהבה.‬ ‫למקום... עכשיו כל חלומותיו מקופלים במילה אהבה”. (עמ’‬ ‫הצימאון לחיים יציבים מחדד את עוצמת הערגה, רק מגביר‬ ‫65).‬ ‫אי שייכות למקום שבלב ולמקום של חיים בסביבה קרובה.‬ ‫אישה אובססיבית לשקיות אריזה מחנויות שונות בעולם.‬ ‫ספר מומלץ לאוהבי הפרוזה באשר הם.‬ ‫נקשרת אליהן ומעניקה להן חיים כמו בוראת אותן בלבוש‬ ‫שונה בהווי חייה. “איך דבק בה השיגעון הזה?” (עמ’ 06).‬
  • 20. ‫נא להכיר‬ ‫02‬ ‫“ביקור בליל ירח”, שנשמע לכאורה מאוד רומנטי, מאגד‬ ‫בתוכו משמעות נוספת: ביקור של דמויות אהובות שאינן‬ ‫נגיעה במרחק‬ ‫הבאות לפקוד סביבה קרובה מתוך הגעגוע. אין אנו יודעים‬ ‫על ספו של הלילה מי מגיע מהעולם האחר, מעולם רוחני‬ ‫געגוע‬ ‫אל העולם הגשמי, הארצי כשהדממה מאפשרת לו.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫בתרבויות מצריות ופרסיות שעת לילה נחשבת לשעה של‬ ‫התייחדות בין שדים לבני אדם. שדים שתפקידם לפתות‬ ‫“ביקור בליל ירח” מאת אורורה‬ ‫את הנקרה בדרכם. כמו לילית ודומותיה. מי שמשגיח‬ ‫(צארום) חדד. שירים , סער הוצאה‬ ‫ממעל הוא הירח השט בשמים במלואו. ביקור בליל ירח‬ ‫לאור.‬ ‫מעורר פחדים נושנים.‬ ‫בספר ביכורים זה ארבעה שערים‬ ‫המתרפקים על ערגת הגעגוע.‬ ‫הזיכרונות נעים בספר כנוודים. מצד אחד חווים הקוראים‬ ‫ערגה לנופי ילדות, לקולות , לצבעים, לניחוחות, למגע‬ ‫תיעוד של מציאות בהווה קיים. מצד שני הם נוגעים‬ ‫האנושי. כל אלה נעים בין נגיעה בזיכרון ונגיעה באמת‬ ‫בדמויות שאינן, בחוויות הקשורות להן, בצבעים ובקולות‬ ‫העירומה, אותה אמת שהיא ההתפכחות המאוחרת של גן‬ ‫של סימפוניית החיים של המשוררת. הזיכרונות לא מנתקים‬ ‫העדן האבוד של התמימות הילדית.‬ ‫ולא קיימים רק בתודעת המילים, המפגש האישי והאינטימי‬ ‫בין המילים לעיני הקוראים יוצר התפעמות מגודל החוויה.‬ ‫נגיעה בזיכרונות מלטפת פנים אהובים שאינם: ”וְעי ֶיה‬ ‫ֵנָ‬ ‫חשוב גם לדעת איך להעביר את חוויית ההתפעמות. חוויה‬ ‫מה רחּומֹות הן, / מתמּזגֹות / אל ּתֹוְך עי ַי”. (עמ’ 11).‬ ‫ֵנ ׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ִ ְ ְַ‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְ‬ ‫זו עוברת כציר חיים נושם, חובק ואוהב לאורך כל הספר.‬ ‫ובשיר אחר: ”מּׁשק אברֹותיְך.. צליל מּכר / ׁשהאיר את‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ ֵ ִ‬ ‫ְִ ָֻ‬ ‫ְֶ ֶ‬ ‫ַ ָ‬ ‫סיפור חיים בארבעה שערים מבליט מחול נפלא לאור ירח.‬ ‫ּדרּכי ּכמֹו ֵר / מהדהד ּתבּו ָתְך ּבָאזְ ַי..” (עמ’ 31). המכנה‬ ‫ְ ַ ְֵ ְ נְ ְ נ‬ ‫ְִַ ְ נ‬ ‫גם הציורים בארבעת השערים שאייר ברק חדד מעידים על‬ ‫המשותף לארבעת השערים הוא הזיכרון כמתעד מציאות‬ ‫מחול מופלא בין הכתיבה לבין הציור. שתי אמנויות אלה‬ ‫רגשית עמוקה. שיריה מובילים את עיני הקוראים לנגיעות‬ ‫פותחות את שערי הנפש של הדוברת, שתענוג לשוטט‬ ‫במשפחה הדפוסית וממנה צומחת משפחה חדשה,‬ ‫בהם. מוארים בתבונה ובאהבת הבריות. ספר מאופק,‬ ‫בסביבה האורבנית, בזוגיות ובאהבה.‬ ‫מדוייק, המשאיר בקוראים טעם של עוד.‬ ‫ההצלחה של הזיכרון בייצוג המציאות היא חלקית בלבד,‬ ‫גבר אישה גבר‬ ‫לא כל מה שהעיניים רואות והאוזניים חווות ישמר בזיכרון,‬ ‫אך עדות השירים הכתובים כוחם עוצמתי. השירים‬ ‫מאת שמואל יריב / לולה בר‬ ‫מספרים סיפורי חיים. הם מאירים את הספר בשני קולות:‬ ‫קולה של הנוסטלגיה המתרפקת על העבר: ”נֹוׁשמת את‬ ‫ֶ ֶ ֶ‬ ‫נולד‬ ‫שמואל יריב‬ ‫הּביִת, ׁשֹואפת את הרּוח, מתּכּסה ּבּניחֹוח ָלדּות מׁשּכר“‬ ‫ְ ֵַ‬ ‫ֶ ֶ ֶ ָ ַ ִ ְ ַ ֶ ְ ִ ַ יְ‬ ‫ַַ‬ ‫במושבה בשרון. למד‬ ‫(עמ’ 61). “ברחֹוב ׁשל ָלדּותי / גם העצים לבׁשּו ׂשיבה”‬ ‫ֵ ָ‬ ‫ְָ‬ ‫ַּ ַ ֵ ִ‬ ‫ֶ יְ ִ‬ ‫ַּ ְ‬ ‫באוניברסיטה‬ ‫ולימד‬ ‫(עמ’ 52).‬ ‫העברית בירושלים.‬ ‫וקולו של ההווה, חי ונושם אהבה. “גוִי רֹועד ּומצטמרר /‬ ‫ִ ְ ַ ְֵ‬ ‫ֵ‬ ‫ֵ‬ ‫גבר אישה גבר הוא‬ ‫מעל מחריׁש ָרח / פרצּוף מּו ָר לֹו וְקֹודר / וְכל ּגּופי צֹורח”‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫ֵ‬ ‫ז‬ ‫ֵ ַ ַ ְ ִ י ֵ ַ ַּ ְ‬ ‫קובץ הסיפורים הראשון‬ ‫(עמ’ 81). לא תמיד העבר משמר זיכרונות. יש הנאחזים‬ ‫שלו וזכה בפרס הראשון‬ ‫בהם כקרש הצלה, או בערגת הגעגוע כפי שמופיע בספר‬ ‫בתחרות פרויקט כתוב‬ ‫זה.‬ ‫מטעם מועצת הפיס‬ ‫קולו של ההווה נשען על קולו של העבר. אין להווה קיום‬ ‫לתרבות ואמנות 2002.‬ ‫ללא עבר. “ע ָן ּבחּלֹון ממטיר ּדמעֹותיו” (עמ’ 34). גם‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָנ ַ ַ‬
  • 21. ‫נא להכיר‬ ‫12‬ ‫מצלע איש זה סיפור אהבתם של פרח כמורה פולני‬ ‫גבר אישה גבר הוא ספר מחולק לתשעה סיפורים מרתקים‬ ‫וסטודנטית ישראלית. דיאלוג תיאולוגי מעניין מתנהל בין‬ ‫ושונים מאד זה מזה. יחד עם זאת, יש להם מכנה משותף:‬ ‫השניים, דיאלוג שמוביל לתשוקה וסערת רגשות של פעם‬ ‫הגיבורים מלווים בתחושות של בדידות ומצוקה וכמו מתוך‬ ‫בחיים.‬ ‫חלום הם מתעוררים יום אחד לעולם של פיתוי ורוחניות.‬ ‫רובם אנשים משכילים ואינטליגנטיים ויצריים בהווייתם.‬ ‫המסע עם גדעון הוא סיפור יוצא דופן על גבר‬ ‫כמעט בכל סיפור, הדמויות עוברות חוויות ארוטיות רבות‬ ‫הומוסקסואל באמצע החיים שמתאהב בבחור צעיר יפה‬ ‫עוצמה על גבול איבוד שליטה, חוויות שבעטיין משתנים‬ ‫תואר, מצ`ואיסט ופרוורטי, ובנוסף לכך, הם מפולגים גם‬ ‫חייהן ללא הכר. רובן ככולן מתרחשות בעיר ירושלים ולדעתי‬ ‫בדעותיהם הפוליטיות, אלמנט בעל מתח לא מבוטל.‬ ‫יש לכך סימבול מקודש ומיסטי שתואם ועוטף את האווירה‬ ‫מבחוץ.‬ ‫נהניתי לקרוא ולגלות שכל הסיפורים מעניינים וחדשניים‬ ‫ונועזים, ברעיונות פורצי דרך, מעוררים חומר למחשבה‬ ‫בגבר אישה גבר פגשתי נשים חצויות באהבתן (או‬ ‫ומשאירים טעם של עוד. ברכות לשמואל יריב והמלצה‬ ‫בזיכרונותיהן) בין שני גברים. בעצם זהו משולש שהופך‬ ‫חמה על הספר.‬ ‫לשלם אחד, כאשר הגברים פועלים יחד להשלים את‬ ‫החסך באישיותה של האישה. המוטיב הזה בולט בעיקר‬ ‫על “בקצה השמש‬ ‫ב-ערן השני ו-זר פרחי הקמליות.‬ ‫המתהווה”‬ ‫הספר פותח בסיפור קצר בשם החמצה. זה סיפור קצר‬ ‫מאד על גבול ההזיה, שמותיר את הקורא עם חיוך על‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫השפתיים. אישה בשנות ה-06 לחייה חווה רומן תמוה עם‬ ‫בחור צעיר, משורר בנפשו ומרצה במקצועו. מארג עוצמתי‬ ‫בקצה השמש המתהווה ספרו‬ ‫וחריג של רוחניות ומיניות.‬ ‫השני של מ. רייך בהוצאת‬ ‫“קורות”, הוא כמתכונת ספרו‬ ‫בסיפור ערן השני מסופר על סטודנטית לרפואה שמאוהבת‬ ‫הראשון. שבעה שערים יש‬ ‫בקצין צה”ל בשם ערן. ערן נהרג בציר פילדלפי בגבול המצרי‬ ‫בספר: ששה מתוכם שירים‬ ‫ומאותו יום מבקשת חברתו למצוא גבר שיעשה לה ילד,‬ ‫והשער השביעי עוסק בפרוזה.‬ ‫שיהיה דומה לערן, שכה אהבה. העלילה מקבלת תפנית‬ ‫אך בשונה מהספר הראשון‬ ‫עת דרכה של הבחורה מצטלבת עם זו של אביו של ערן,‬ ‫המשורר מתייחס לשני נושאים‬ ‫ומערכת יחסים מרגשת נרקמת בין השניים.‬ ‫עיקריים ומתעמת איתם.‬ ‫עולמו של המשורר, עולמה של היצירה והיחס ביניהם.‬ ‫בובת החרסינה סיפור עצוב בו נהג מונית נקלע לתוך‬ ‫שירת המחאה הנוקבת שלו מעוררת דילמה מוסרית לחיים‬ ‫עלילה לילית דרמטית, כאשר מתאהב בנוסעת משונה,‬ ‫בארץ הזאת. האמנם, בקצה השמש המתהווה יוכלו שני‬ ‫אישה יפה ומשכילה שמסתבר בדיעבד שהיא אישה מוכה‬ ‫עמים להפסיק להלחם זה בזה ולהתחיל לחיות? בסוגיה‬ ‫וכך גם ילדיה.‬ ‫זו אנסה לענות מתוך שבילי שיריו של רייך. “איׁש עֹוד ֹלא‬ ‫ִ‬ ‫רׁשם / ּתוִים ּבדם / וְֹלא הלחין / קֹולֹות ׁשל ּבכי“ (עמ’ 46).‬ ‫ֶ ִֶ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ְָ‬ ‫ָ‬ ‫ַָ‬ ‫זר פרחי קמליות סיפור אהבתם של שני גברים לאישה‬ ‫בשיר אחר מחדדת הסוגיה הזאת עוד יותר: ”מי יְׁשֹורר /‬ ‫ֵ‬ ‫ִ‬ ‫אחת. איש רדיו מזדקן, מפולפל ומשכיל מאד וסטודנט צעיר‬ ‫ׁשיר ּתהּלה ל ֵכר ח ָלים עֹולים” (עמ’ 05).‬ ‫ִ‬ ‫ְ ִ ָ ְ ז ֶ ַ ּי ִ‬ ‫ִ‬ ‫לרפואה חסר התנסות מינית. משולש תמוה ומסקרן מכל‬ ‫מציאות ישראלית מתהווה בארץ המובטחת עם גווניה‬ ‫הבחינות. אהבתה של הגיבורה לפרחי הקמליות הניבה‬ ‫וקולותיה הפועמים בתוכה ורוחשים סביבה. ועם לא די‬ ‫אצלי תסמיך לאופרה “לה טרוויאטה” של וורדי ומוסיף נופך‬ ‫בכך גשם של אירועים ניתך עלינו מכל צד ואנו ממשיכים‬ ‫דרמטי לסיפור.‬