1.
‫אניטה טרסי‬ ‫יומנים וזיכרונות מאוחרים‬ ‫נשים קשישות מן מהרייך בגטו טרזיינשטאט‬‫ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי‬‫הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות בדמויות‬‫של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר בדמויות‬ ‫1‬ ‫מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.‬‫התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל‬‫והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה‬‫לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית בגטו.‬‫המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך. בכתביהם‬‫של רבים מאסירי הגטו, מתוארים קשישים אלה, כפי שנראו בעיניהם של אסירים מציכיה.‬‫הרופא, הצייר והמשורר, קרל פליישמן (‪ ,)Karel Fleischmann‬מראשי מחלקת הבריאות בגטו, כתב‬ ‫ברשימותיו שהשאיר אחריו בטרזיינשטאט:‬‫"אתה רואה ישישות רזות ורעבות, בקושי עומדות על רגליהן מרוב תשישות, באיזה תאווה, פראות, נחרצות, הן‬‫מתנפלות על הדוד המרוקן, ממנו חילקו קודם תפוחי אדמה, על מנת לגרד ממנו את השאריות. המשגיח מגרש‬‫אותן בכוח, מנתק אותן מהסירים, אך הן מתגוננות, מתקוטטות, צועקות בכעס, כמו עופות טרף שמישהו מנסה‬ ‫2‬ ‫לגרש משללם".‬‫תאוריו של קרל פליישמן חופפים את מה שהביע בציוריו.3 התאורים מעוררים רחמים,‬‫מקוממים את הצופה כנגד אי הצדק, אך לא עולה מהם מפגש אישי בין הצייר לבין הדמויות של‬‫ציוריו, בין הצופה העתידי לבין הנשים הזקנות, קרבנות הרעב. הקשישות נתפסות כישות‬‫קבוצתית נעדרת פנים אישיים. מחשבותיהן ורגשותיהן נעלמים מפנינו. כיצד הן חוו את הרעב, את‬‫הבדידות ואת החולי? האם תמונת עצמן בעיני עצמן הייתה דומה לזו העולה מן הציורים ומן‬‫התאוריהם של האסירים? הרצון לחדור אל הדמויות האנונימית של קשישות אלה, להבין את אופן‬‫התמודדותן עם הנסיבות שאליהן נקלעו הובילו לחפש בארכיון "בית טרזין" את מה שנותר מחייהן‬ ‫בעדויות, בזכרונות וביומנים.‬‫שכן נשים זקנות, מאלה שנשלחו מגרמניה ומאוסטריה לטרזיינשטאט רשמו בגטו זכרונות ויומנים‬‫שנשתמרו. ניצולות כתבו את זכרונותיהן מייד לאחר הלחמה. בעזרת הזכרונות הכתובים הללו‬‫ניסיתי לאתר את נקודות המפנה בחייהן של הנשים, שהשפיעו על תפיסת עולמן, על המערכת‬‫הערכית שלהן ועל זהותן. הובילה אותי ההנחה, שיש להתרחשות בתקופת השואה השפעה על‬‫מרכיבי הזהות האישית ועל תפיסת העולם של מי שחוו אותה. השאלות מתחדדות כאשר מדובר‬‫בנשים קשישות. האם הן שונות מנשים צעירות ביכולת ההסתגלות שלהן לתנאים החדשים ובאופן‬ ‫שבו משפיעים אלה על המערכת הערכית ועל הזהות הנשית שלהן?‬ ‫**********‬ ‫החיים- ערך במבחן‬‫1‬

2.
‫הפגיעה הגופנית והנפשית לא החלה עם הגירוש אלא שנים לפני כן – עם ראשית המשטר‬‫הנאצי בגרמניה וסיפוח אוסטריה. הכרזת האוכלוסייה היהודית כמרכיב זר לחברה הגרמנית,‬‫הבידוד והעוינות שנגזרו עליה בשל כך, ערערו את תשתית הקיום הפיזי והרוחני שלה. יהודי‬‫גרמניה ואוסטריה היו מושרשים היטב בתרבות הסביבה, ומשבר הזהות פקד את רובם עם ימיו‬‫הראשונים של הרייך השלישי. נשים קשישות, שבימי מלחמת העולם הראשונה דאגו לבעליהן‬‫ובניהן החיילים, שכאבו את כאב המפלה והיו שותפות לתקווה לכינון רפובליקה דמוקראטית,‬‫מצאו עצמן עתה תוהות לאיזה עולם הן שייכות. כיהודים רבים אחרים הן יצאו, עם עלות‬‫הנאציזם, למסע התקרבות אל המרכיב היהודי של זהותן. גיבושה של זהות יהודית היה לצורך‬‫עמוק נוכח הכפשת היהדות על ידי הסביבה. מוסדות יהודיים עסקו בארגון חיי תרבות, חינוך,‬ ‫4‬ ‫סעד, וככל שהחמירו הרדיפות אף עודדו להגירה.‬‫רוב יהודי גרמניה ראו במסע ההתקרבות אל היהדות ומוסדותיה תשובה למצב חולף‬‫ושמרו בקפדנות על שורשיהם הגרמניים תוך תקווה שבבעתיד, עם התמוטטות המשטר הנאצי,‬‫יזכו לחזרה לגיטימית אל חיק החברה הגרמנית. מי שלא הסתגלו למצב ולא עזבו את המדינה,‬‫ניקלעו למשבר קיצוני.5 במצב זה היו גם שבחרו בהתאבדות. מספר המתאבדים עלה ככל שהחריפו‬‫הרדיפות. השיא הראשון היה בעת החרם של אפריל 1133. אז דברו על 331 עד 330 מתאבדים,‬‫השיא השני היה בעת פרעות נובמבר 1133 והשלי עם הגירוש. התאבדות הייתה אקט קיצוני, אך‬‫העלאת רעיון ההתאבדות כאפציה ממשית הייתה נפוצה. על החרדה מפני התפשטות התופעה‬‫מעידה פנייה פומבית, מאמצע שנת 1133, של ראשי קהילת קלן (‪ )Cologne‬ורבניה אל חברי‬ ‫הקהילה, גברים ונשים:‬‫" שימרו על אומץ הלב ועל הרצון בחיים, על האמונה באל ובכם עצמכם. אל תבחרו בדרך אל החשיכה‬‫שאין ממנה חזרה. חישבו על יקיריכם, שתותירו אחריכם, על צערם ועל מצוקתם. זיכרו את גורל העם היהודי‬ ‫6‬ ‫ודבקו בתקוה לעתיד טוב יותר!".‬‫הדעת נותנת, שבתקופה זו מספר הנשים שבחרו בהתאבדות היה נמוך ממספר הגברים.‬‫נשים נשאו בעול המשפחה והבית כמובן בעול גידול הילדים. העלבון על הדחייה בידי החברה‬‫הגרמנית היה בשבילן צורב פחות, ואף נועד להן תפקיד מיוחד בדרך השיבה אל היהדות ובשמירת‬ ‫7‬ ‫המסורת היהודית בחוג המשפחה.‬‫השבר חל, כפי שזה עולה מזיכרונותיהן של נשים רבות, בשנת 3033 על גזירותיה‬‫ואירועיה. חובת הרישום, מסירת הרכוש, ההכנות לקראת הגירוש וריכוז היהודים בבתים יעודיים‬‫היו אירועים טראומטיים, שהותירו את הנשים ללא אשליות לגבי העתיד. נראה שהגרוע מכל‬‫בשלב זה היה מסירת הדירה, הריכוז בבתים יהודיים או אף בריכוזים מיוחדים, מעין גטו. בעיני‬‫הדוויג אמס (‪ )Hedwig Ems‬למשל, בת 72 באותה עת, נפתחה מסכת הרדיפות כאשר נדרשה לעזוב‬‫את מקום מגוריה. בנקודה זאת פותחים זיכרונותיה הכתובים.8 מאז ועד שעזבה את ברלין היה‬‫עיקר דאגתה למצוא קורת גג. בחיבורה נזכרות בטווח של שנה וחצי שבע דירות שונות, רובן‬‫שימשו לפרק זמן קצרים ביותר. בהקשר זה מעלה הדוויג אמס בפעם הראשונה את האפשרות‬‫לשלוח יד בנפשה: שקלנו התאבדות ברצינות רבה. והיא מספרת על השאלה שנשמעה תדירות בין‬‫2‬

3.
‫יהודי ברלין בימי אוקטובר 3033 עם תחילת הטרנספורטים למזרח: האם בכוונתך להתאבד או שתתן‬ ‫9‬ ‫להם להגלות אותך? ואמנן חמישה גברים ושבע נשים מבני משפחתה הקרובה התאבדו.‬‫הילדגרד הנשל (‪ ,)Hildegard Henschel‬רעייתו של היו"ר האחרון של קהילת ברלין, מוריץ‬‫הנשל, בסוקרה את הטרנספורטים הראשונים שעזבו את ברלין למזרח, כותבת: ההתנגדות היחידה‬ ‫01‬ ‫האפשרית הייתה איבוד לדעת.‬‫הבחירה בין התאבדות לבין יציאה בטרנספורט, אותה שקלו נשים יהודיות בגרמניה,‬‫מצביעה על שינוי מהותי בערכיהן ובתפיסתן את מהותן. המוות בסיטואציה שיצרו הנאצים, נראה‬‫כשחרור מן הסבל הפיזי והרוחני שהן עתידות לחוות ומהכורח להתמודד על שינוי ערכים המתחייב‬‫מהחיים הצפויים, אם כפליטות בפולין ואם כאסירות בגטו או מחנה ריכוז. הבחירה בחיים הייתה‬‫כרוכה בהתמודדות עם עתיד בלתי ידוע, עם ניתוק ממסכת הערכים ותפיסות העולם על פיהן חיו,‬ ‫הקימו משפחות וחינכו את ילדיהן.‬‫נשים יהודיות רבות שהגיעו לטרזיינשטאט ראו בהתאבדות אופציה אפשרית. עוד בדרך‬‫מתחנת הרכבת אל הגטו עולה מחדש במחשבותיה של אלסבת ארגוטינסקי (‪)Elsbeth Argutinski‬‬ ‫רעיון ההתאבדות:‬‫" צעדנו למקום המרוחק כשלושה קילומטר מתחנת הרכבת עם מטען היד שלנו בגשם וסופת שלג, כל זה‬ ‫11‬ ‫אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מחשבתי היחידה הייתה חרטה שלא לקחתי ורונל לפני כן".‬‫קטה מנדה (‪ ,)Kaethe Mende‬בת 65, שהגיעה מברלין לטרזיינשטאט בספטמבר 7033, תארה רשמים‬ ‫מהימים הראשונים בגטו:‬‫" התמותה הייתה רבה מאד, בייחוד בשבועות הראשונים. לפי זכרוני מתו כמעט עשרים בני אדם. כשליש‬‫מהאוכלוסיה החדשה. מדובר באנשים קשישים שעקב הזעזועים והיאוש נפטרו מבלי לחלות קודם. פשוט‬ ‫21‬ ‫כבו".‬‫בזיכרונותיה של ילדה בשם אינגה אוארבכר (‪ )Inge Auerbacher‬מוזכרים הימים הראשונים‬‫בטרזיינשטאט באותו הקשר. זמן קצר לאחר שהגיעה לגטו, יחד עם אביה, הבחינו שניהם בגבר‬ ‫קשיש שעמד לקפוץ מפתח בעליית הגג של קסרקטין דרזדן.‬‫להפתעתם זיהו אותו כאחד מאנשי הטרנספורט שלהם. האב הצליח למשוך אותו חזרה‬‫אל הבניין, ולאחר שיחה ממושכת ודברי עידוד מרובים הצליח לשכנע אותו לוותר על רעיון‬‫הקפיצה. בבוקר המחרת, כאשר יצאו לחצר הקסרקטין, הבחינו בגופתו של אותו קשיש מוטלת‬ ‫31‬ ‫בחצר.‬‫המסע ברכבת, הדרך המתישה מהתחנה לעיר המבצר טרזין, הביקורת בשלוייסה,‬‫המפגש עם תנאיי הקיום בגטו, ועם הקשים שבהם, שהיו נחלת הקשישים, במקום החסיון בבית‬‫אבות מסודר, כפי שהובטח להם והוסכם עמהם בחוזה חתום שתמורתו שלמו במיטב כספם – כל‬‫זה נחת עליהם לעתים תוך פחות מ- 07 שעות. בימים הראשונים היו הקשישים כמוכי הלם41.‬‫הדוויג אמס מספרת על הכאב הקשה על אובדן ידידים, שאיתם ציפתה להיפגש עם בואה לגטו,‬ ‫אשר לא הצליחו להתגבר על הלם הימים הראשונים:‬‫3‬

4.
‫בבוקר המחרת הלכתי [לקסרקטין] ל"מגדבורג" [משכן המינהל היהודי] לברר כמה כתובות. הייתה זו‬‫התנסות מרה. אלה שאודותיהם שאלתי, חלקם כלל לא הגיעו לכאן והאחרים כבר מתו. קרובי, בני הזוג‬‫לווינשטיין, ברור לי שהתאבדו, שכן שניהם ניפטרו באותו יום וידעתי שהיה ברשותם לומינל. החדשות הללו‬ ‫51‬ ‫דיכאו אותי מאוד" .‬‫אלזה דורמיצר (‪ ,)Else Dormitzer‬ילידת ברלין, 2213, משוררת, הגיעה לגטו טרזיינשטאט‬‫מווסטרבורק (‪ )Westerbork‬יחד עם 637 יהודים הולנדים שנשלחו לטרזיינשטאט בפברואר 103361.‬ ‫בזכרונותיה רשמה:‬‫" באחד הימים אושפזה אצלנו אישה מבוגרת שסירבה לקבל מזון כלשהו, כי לא רצתה לחיות. למרות כל‬‫המאמצים להצילה, איש לא הצליח להשפיע ולשנות את החלטתה הנחרצת. ואמנם כעבור שמונה ימים‬ ‫נפטרה האישה מרעב: היא באמת לא לקחה מזון לפיה בשום צורה שהיא"71.‬‫רזי ווגליין (‪ ,)Resi Weglein‬הגיעה לגטו בשנת 7033 כשהייתה בת 10, מאולם (‪-)Ulm‬‬‫גרמניה. כל שנותיה בטרזיינשטאט, עד ליום השחרור, עבדה כאחות בחדר החולים לגברים, בעיקר‬ ‫קשישים מהרייך. בזכרונותיה רשמה:‬‫" יום יום מתו בחדר מס 06 חמישה או שישה גברים. היו שעצביהם לא עמדו להם והתאבדו ולא נסינו‬‫להחזירם לחיים. אין ספור אנשים סיימו את חייהם מרצונם בקפצם מהבלוסטרדות ומחלונות בעליית הגג.‬‫מראה המתאבדים היה מחריד, כל עצמותיהם היו שבורות. בתקופה זו היינו כל כך קשוחים שהתפעלנו‬ ‫מגבורתם של המתאבדים והרגשנו יותר קנאה מצער"81.‬‫המוות נלווה לחיים בגטו כל העת. הדוויג אמס העריכה, שכל יום מתו בטרזניישטאט בין‬ ‫373 ל 363 איש:‬‫"ברחובות הייתה תנועה מתמדת של אנשים שנשאו גופות על גבי לוחות עץ. המתים היו מכוסים רק בבגד‬‫דק. זה היה נורא. טקסי אשכבה לנפטרים נערכו במרתף גדול. עד שלושים ארונות היו מוערמים זה לצד זה‬‫וזה על זה. רב היה נושא דברים ואחר כך הובלו הארונות החוצה והועמסו על עגלה. אפשר היה לעקוב‬ ‫91‬ ‫אחריה רק כמה צעדים, עד קצה הגטו. תוך זמן קצר נעלמה העגלה מן העין ויותר מכך לא ידע איש ".‬‫תאוריהם המדוייקים של אמס ושל נשים נוספות מן הרייך על נוהגי הקבורה בטרזיינשטאט‬‫מרמזים, שהן נהגו לההשתתף לעתים קרובות בטקסי הלוויה. התקופה עליה כותבות אמס‬‫ואחרות הייתה מן הקשות ביותר בגטו. בספטמבר 7033 הגיעה הצפיפות לשיא. כ- 333,06 יהודים‬‫נדחסו בעיר שנועדה ל- 333,2 תושבים. כתוצאה מהצפיפות, מהיעדר תנאיים סניטרים, מן‬‫המחסור באמצעים רפואיים, מן התזונה הלקוייה והחורף הקשה פרצו מגפות, שקורבנותיהן היו‬ ‫בעיקר הקשישים, בשיעור שלא היה לו תקדים02.‬‫4‬

5.
‫ריבוי התמותה הביא לשינוי בסדרי הקבורה. אלסבת ארגוטינסקי, שהגיעה לגטו בפברואר‬ ‫1033 תיארה ביומנה את הנהלים החדשים:‬‫" כאן שורפים את המתים בצוותא ושום מצבה לא מזכירה את קיומם של הטובים והרעים, של החשובים‬‫והחשובים פחות. הם פשוט נעלמים וכך זה יהיה כנראה באירופה החדשה ובעולם שייתגבש אחרי המאבקים‬ ‫האיומים האלה, מחיקת הזהות הפרטית, מסה קולקטיבית בקיום ובאי קיום"12.‬‫ארגוטינסקי רואה בשינוי נהלי הקבורה סימן ברור לקיצו של העולם, כפי שהיה לפני‬‫הנאציזם. שינוי נהלי החיים בגטו הוא בעיניה עדות למהפך ערכים באירופה ובעולם כולו. על פי‬‫הבנתה חשפה מלחמת ההישרדות בגטו אמת חדשה על טבע האדם והחברה, ששוב לא יהיה אפשר‬‫להתעלם ממנה. מדבריה משתמעת השלמה עם אבדן הערכים הישנים שכשלו. והיא לא הייתה,‬‫כמובן, בודדה. בתפיסת עולמן של הנשים הקשישות יוצאות הרייך חלו שינויים מפליגים באשר‬‫לערך החיים ולמשמעות המוות. החיים חדלו להיות מקודשים, המוות הצטייר כמוצא שיש בו מן‬‫הפיתוי. שינוי זה לא נעלם עם נפילת הנאציזם. עם השחרור מהמחנות וחזרתן למקומות מוצאן,‬‫בא הכאב על אבדן עולם הערכים. הספקות ליוו את הנשים הללו עד ימיהן האחרונים. בהתייחסה‬ ‫לחוויות השחרור כתבה הדוויג אמס:‬‫"השיבה לברלין הייתה סיום מדכא לאותן שנים איומות וחזרה עצובה זו הייתה רק ראשיתו של צער עמוק‬‫לאין שעור, כאשר היכתה בי הודאות שריכרד לא יחזור. תמיד קיויתי לפגישה מחודשת והאמנתי כי תגיע.‬ ‫22‬ ‫אילו ידעתי קודם את העתיד לבוא, הייתי שמה קץ לחיי" .‬ ‫********‬ ‫אבדן החרות‬‫לפני הגירוש היה הזימון לקראת לקראת פינוי האיום העיקרי בפניו עמדו הנשים‬‫הקשישות מן הרייך. בקרב הקהל רווחו שמועות על האופן שבו מתנהלים הטרנספורטים. נשים‬‫הכינו עצמן לקראת המסע. הן ארזו מזוודות ותרמילי גב ומילאו אותם בכל הנחוץ לדעתן, כדי‬‫לדבוק באורח חיים תקין. הכינו מצעים, כלי מטבח, בגדים, תרופות, כלי תפירה, כלי כתיבה וציור,‬‫צילומים משפחתיים, ספרים, תכשיטים וחפצים אחרים במשקל כולל של 36 קג, כפי שהתירה‬‫הפקודה. ההכנות לקראת הטרנספורט הגבירו את המתח והפחד. כל צילצול בפעמון היה גורם‬ ‫חרדה קשה. קטה ברסלאואר (‪ ,)Kathe Breslauer‬ילידת ברלין, 3513, רשמה על כך בזיכרונותיה:‬‫" חפצי לבוש נבחרו בקפדנות והחבילות עמדו מוכנות לנסיעה, אמנם עוד שנה השאירו אותנו בדירתנו. אך‬‫לא הייתה שימחה במעוננו, הרגשנו בודדים ומבודדים; ברחוב לא העז איש לברך אותנו לשלום, רק פה ושם‬‫סר אלינו ידיד אמיץ שהביא לנו דברי מחיה שלא יכולנו להשיג בעצמנו. בכל השכונה ידעו על יציאתנו‬‫הקרובה, נישאלנו אם יש לנו חפצים למכירה, מפות שולחן, רהיטים וכו. עם כל דפיקה בדלת נפל עלינו‬‫פחד, שמא הם באים. היינו במצב רוח ירוד ואמרנו לעצמנו יהיה אשר יהיה עלינו להעלם. והנה באה פקודת‬‫הפנוי לטרזיינשטאט. נאמר [על טרזיינשטאט] שישנם בעיר בתי הבראה ובתי אבות וכי זהו מקום שגרמניה‬‫יכולה להתפאר בו. גם אם לא האמנו בכל הפרטים, קיווינו ונטינו להאמין שהמצב בטרזיינשטאט סביר.‬ ‫למרות זאת עלינו בלב כבד על המשאית שהמתינה לנו"32.‬‫5‬

6.
‫באותם חדשים המתינה בביתה, אף היא בברלין, הדוויג אמס. היא זוכרת רעד, שיתוק והלם עם‬‫ההודעה להמתין למשאית הפנוי, ב- 77 באוקטובר. היא מתארת את האכזבה על חולשתה זו. הרי‬‫זו הייתה בחירתה.42 ואילו החברותא של המגורשים במחנה האיסוף ברחוב גרוסה המבורגר, בית‬‫אבות יהודי לשעבר, דווקא הטיבה עמה. עתה הרגישה מוגנת אחרי ימים רבים של פחד. נשים‬‫כמותה, אחיות לגורל, התחלקו אתה במה שהיה. המרוץ אחרי קורת גג הסתיים. צלצול הפעמון‬‫חדל לאיים. אמס לא התלוננה על בגדיה שנגנבו ממנה בזמן הבדיקה והייתה אסירת תודה על‬‫שנותרו לה שכבות הלבוש שעטתה על עצמה לקראת היציאה. ארבעה עשר פרטי לבוש, אלה יהיו‬ ‫כל בגדיה בגטו52.‬‫הרכבת לטרזיינשטאט הייתה מגיעה עד תחנת בוהושוביצה (‪ ,)Bauschowitz‬מהלך שלושה קילומטר‬ ‫מהמבצר. בדרך הגיעה אל האחיות ברסלאואר שמועות בדבר האמת על טרזיינשטאט:‬‫" ספרו לנו על הסבל הצפוי לנו, על הרעב, הדיור הגרוע, על חוסר הנוחיות. דברים אלה עמדו בניגוד מוחלט‬ ‫לכל מה שסיפרו לנו בברלין"62.‬‫אחרי שנסתיים המסע הרגלי המפרך הגיעו לגטו, באפיסת כוחות. המצטרפות החדשות‬‫הובאו אל השלויסה72. שם, בשעת בדיקת החפצים, שוב נלקחו מהן פריטים שונים מחפציהן.‬‫מהדוויג אמס לקחו את מעט הרכוש שעוד החזיקה בו: תרמוס, פנס, תרופות. אחר כך הובלו‬‫בשבילי הגטו לעבר המגורים. למעלה מחמישים מיטות עץ, "לוחות עץ" לדבריה של אמס, בכל‬ ‫חדר. עוד באותו לילה- ביקור ראשון בבית השימוש:‬‫" לא האמנתי למראה עיני כאשר הובלנו לחדר שבתי השימוש ניצבו בו זה בצד זה, שישה בשורה. ניראה לי‬‫בלתי אפשרי להשתמש בהם. לא היינו לבד בחדר. ישבו שם אחרות ואחת מה הרגישה ברע... הייתי אומללה‬‫עד יאוש. מחשבתי היחידה הייתה כיצד לשים קץ ליסורים הללו מהר ככל האפשר. שמחתי על מנת הורונל‬ ‫82‬ ‫שלי, שלא התגלתה בחיפושים שנעשו בחפצי."‬‫הימים הראשונים בגטו היו רצופים גילויים קשים נוספים, שהיו כרוכים בכאב, באכזבה‬‫ובהשפלה. הדוויג אמס לא השתמשה בכדור הרעל, ולאחר שנזקקה לשירותים חזרה לישון על‬‫לוח העץ שנועד לה, בקומה השלישית של מיתקן המיטות. כל הלילה הקפידה לא לזוז, פו תיפול.‬‫הבוקר הביא גילויים חדשים: פשפשים ופרעושים במזרונים, החדר לא היה אלא אורווה דמויית‬‫כלא שחלונותיה מסורגים. דיכאון הציף אותה. שתי נשים ותיקות הבחינו בדכאונה וניחמו אותה:‬‫את תתרגלי, בדיוק כמו שאנחנו התרגלנו. עד מהרה היא אכן התאוששה. שוב בחרה לוותר על‬ ‫אופציית ההתאבדות והסתגלה לחיים על חומרותיהם, על מערכת הנהלים, התקנות והחוקים.‬‫יומנה של אלסבת ארגוטינסקי הוא היחידי מן היומנים של קשישות הגטו שמצאתי בתרגום עברי.‬‫בחיות סיגנונו הוא פותח חלון להצצה, כמו בזמן אמת, לעולמה של הכותבת ובהתרחשויות בגטו.‬ ‫ב-63 במארס 1033 היא כותבת כך:‬‫"מה מחרידה ההכרה, שמשלנו נותרו כל כך מעטים. כמה קשה להתרגל לאבדן מושגים כמו אסטטיקה,‬‫תרבות ואינדיוידואליזם, כמה בלתי אפשרי לאמץ לעצמנו, כביכול, את הרגליהם של הבלתי תרבותיים‬‫6‬

7.
‫ביותר. אך בכל זאת ההתחלה לא הייתה קשה ביותר, כי טרם סבלנו מרעב, עדיין היינו בעלי אומץ, בריאות‬‫וכוח נפשי ולעתים שמחים ומר וצים שאנחנו מסתדרים על אף הכל. אחרי שבועיים באמת כבר התרגלנו,‬ ‫אפילו למחראות שנמצאו בחצר"92.‬‫הסתגלות האסירות לצפיפות ולרעש תמידי, לצורת האכילה, לאיכות המזון והמים‬‫מרמזת על גמישות ביכולתן של הנשים, גם זקנות, לשבור במצב קיצוני מוסכמות והרגלים ולוותר‬‫על ערכים שבהם גדלו ושלאורם חינכו את ילדיהן. גמישות זו אפשרה להן לשרוד בתנאי הגטו.‬‫לעיתים קרובות חלמו על הימים בהם יוכלו לשוב ולישון על מיטה מוצעת ונקייה, לשבת ליד‬‫שולחן אוכל מבהיק וערוך כהילכתו, לבשל שוב ארוחות נהדרות. הגמישות במנהגי האכילה‬‫התפתחה לאט. היה זה תהליך הסתגלות שנימשך ימים רבים. רזי ווגליין תארה את המזון‬ ‫וחלוקתו, כפי שחוו זאת היא ואימה הזקנה:‬‫" חילקו קפה בחצר בחבית גדולה ומלוכלכת. היה זה נוזל עכור בטעם מי מדמנה, אדם אחד חילק, לכל מי‬‫שהחזיק בידו תלוש מזון, רבע ליטר מהנוזל הזה. המונים עמדו בתור, לרוב כאלה שמקרוב באו. שמחנו מאד‬‫לפגוש בינהם מכרים. בשעה 11 חולקה ארוחת צהריים, מרק מימי חסר תוכן, 002 גרם תפוחי אדמה שחורים‬‫ועשירית הליטר רוטב בלתי ניתן לזיהוי. בימים הראשונים עוד החזקנו מלאי של לחם ונקניק וויתרנו על‬‫הארוחה, אחר כך אכלנו כל מה שקיבלנו וחלינו כולנו. אמא ואני קבלנו אוכל בעליית הגג. המתנו שם‬‫שעתיים בקרוב לחלוקת המזון. פעם בארבעה ימים חולק לחם. בכל יום שישי חולקו 05 גרם סוכר ושלוש‬‫פעמים בשבוע קיבל כל אסיר 02 גרם מרגרינה. חלוקת המזון לא התנהלה בשלווה. האנשים עמדו בתורים‬‫ארוכים, לפעמים שעה וחצי, עד שזכ ו לקבל את מנת האוכל הדלה והקרה. העמידה הממושכת בתור, בכל‬‫מזג אוויר, גרמה מרירות רבה. המצב היה גרוע במיוחד כאשר הגיעו טרנספורטים חדשים. החדשים סבלו‬‫שבועות עד שהתרגלו למנות האוכל הזעומות ולטיבן הירוד. הנסיון לימד אותנו שאפשר לחנך את הקיבה.‬‫היו אגפים בקסרקטין דרזדן שלא היו בהם צינורות מים. הובלנו מים מהבאר שבחצר, ותמיד היה תור.‬‫בתחילה היו ימים שבהם לא היו מים בכלל, או שהיו בעלי צבע אדום, שלא היה אפשר להשתמש בהם.‬‫לימים הרחיבה ההנהלה היהודית את רשת אספקת המים, אך גם אז לא הגיעו לקומות העליונות. לחם הובא‬‫על גבי עגלות קבורה, שנאספו מקהילות צכיה. בתחילה הזדעזענו, אך בסופו של דבר קיבלנו בשמחה את‬ ‫03‬ ‫מנות הלחם שלנו, אפילו מעגלת קבורה. לעתים היה הלחם מעופש, אך אכלנו אותו גם כך מחוסר ברירה".‬‫ככל שהציק לדוויג אמס הרעב, בכל זאת הייתה צריכה להתגבר כל פעם מחדש על‬ ‫הסלידה מהלחם, מאופן חלוקתו ומניקיון המחלקים:‬‫" פרק קשה היה גם קבלת הלחם, במיוחד לי, שבטבעי הייתי בררנית. מבין הנשים שהיו נשלחות להביא את‬‫ככרות הלחם, היו רבות שלא הייתי מעיזה ללחוץ את ידיהן. הן נשאו את הכיכרות בתוך בגדיהן המלוכלכים.‬‫זה היה מחריד. לא עזר שהלכתי להביא את הלחם בעצמי. הכיכרות היו נערמות זו על זו, נספרות ואחר כך‬‫נפרסות. לא הייתה שום אפשרות לברור. הייתי ברת מזל לאכול בקערית שלי ובמזלג שלי שהייתי שוטפת‬‫בעצמי. למרות הכל הייתי אוכלת את הלחם, אחרי שניגבתי אותו במפית, פעולה שלא הייתה יותר ממחוה‬ ‫13‬ ‫סימלית."‬‫7‬

8.
‫השותפות שנכפתה על קבוצת הנשים, אחיות לגורל, תבעה שינוי במערכת הערכים ובזהות‬‫האישית. הן נאלצו להשלים עם הצפיפות, עם העדר הפרטיות, עם החשיפה המתמדת, עם העדר‬‫הסדר והזוהמה. הדוויג אמס, קטה ברסלאואר, אלזה דורמיצר, אלסבת ארגוטינסקי, קטה מנדה‬‫ואחרות כמותן, קיבלו את כללי המשחק החדשים בתוקף ההכרעה המוקדמת לחיות, לשרוד עד‬‫סוף המלחמה ולשוב ולפגוש את יקיריהן. אך החיים בגטו דרשו יותר מהסתגלות לאובדן החרות,‬‫לצפיפות, לרעב ולתנאים פיזים קשים. בגטו טרזיינשטאט היה פחד מתמיד מפני השילוחים‬ ‫למזרח. בנושא השילוח מספרת הדוויג אמס:‬‫" כששאלתי את גברת הן על אודות גברת רוזנברג, שמעתי שהיא כבר נישלחה מטרזיינשטאט בטרנספורט.‬‫הופתעתי לשמוע זאת. לא היה לי מושג על כך, שגם מכאן נשלחים אנשים למחנות ריכוז אחרים.‬‫הטרנספורטים האלה היו החלק הקשה של החיים בטרזיינשטאט. מדי פעם היו מתעוררות שמועות: שמעת‬‫כבר? בקרוב מאוד יצא עוד טרנספורט. הדברים היו נלחשים שוב ושוב מפה לאוזן עד שיום אחד היו‬‫למציאות. באמצע הלילה הגיעו אנשים והביאו איתם רשימות שהוכנו בקסרקטין מגדבורג. הכללים שהינחו‬‫את האס אס בבחירת הקורבנות האומללים לא היו קבועים ועוררו תהיות. פעם נלקחו בני 07 ומעלה ופעם רק‬‫בעלי כושר עבודה. איש לא ידע אם ומתי יגיע תורו, וכל יושבי טרזיינשטאט חיו בחרדה מפני הרשימות‬ ‫23‬ ‫הללו".‬‫חודש אחרי בואה של הדוויג אמס הגיע לגטו קטה ברסלאואר, כבר בימים הראשונים‬ ‫לבואה חוותה ברחוב חוויה קשה:‬‫" ברחוב תורים ארוכים לאין סוף. אנשים רצוצים, צועדים בקושי ובאיטיות אל תחנת הרכבת באושביצה. היה‬‫זה משלוח למזרח. חיזיון מזעזע. אנשים נראו כנכנעים לגורלם ואינם מסוגלים להביע את המתחולל בליבם‬‫פנימה. לא אשכח מראה זה לעולם. לחוויה הקשה נוסף גם הפחד, מתי יגיע תורך? פחד זה לא הרפה משך‬ ‫כל השהות בטרזיינשטאט והיה גרוע ומר אף יותר מהרעב שסבלנו ממנו קשות"33.‬‫למרות שלא ידעו לאן מובלים האסירים, ראו הקשישים בטרנספורט פסק דין מוות.‬‫המחשבה על הסתגלות מחודשת למחנה אחר, שעל פי ההגיון הגרמני המוכר ועל פי הנסיון היהודי,‬‫היה חייב להיות גרוע מטרזיינשטאט, נתפסה בעיני הנשים מן הרייך כסוף הדרך. ולא ניתן לעשות‬‫דבר. היה זה בעיקר עניין של מזל וגם, במידה פחותה, שאלה של פרוטקציה. לחרדה מפני‬‫הטרנספורט היו נתונים כל יהודי הגטו, גם אלה שנכללו ברשימות בני החסות של מועצת הזקנים.‬‫הנשים הקשישות ניסו להתעלם מן הסכנה. ואמנם היו מהן שלא נפגעו בה. הנשים שאת‬‫זיכרונותיהן קראתי שרדו ושוחררו בסוף המלחמה. נשים זקנות נותרו בטרזיינשטאט אף אחרי‬‫השילוחים הגדולים של ספטמבר-אוקטובר 0033. הנאצים הניחו להן, אולי מפני שחשבו שמותן‬‫קרוב ממילא. בין הנשים הזקנות שנשלחו בטרנספורטים למזרח לפני ספטמבר 0033 לא חזרה אף‬‫אחת. הסיכוי היחידי שלהן להשאר בחיים היה בהשארותן בגטו. תנאי זה כשלעצמו לא הבטיח‬‫חיים. בשנות קיומו של הגטו נפטרו ממחלות ומרעב 021,33 נשים, 663,73 יוצאות הרייך ומהן‬‫070,33 קשישות שגילן עלה על 65 שנים.43 חלק מן המחלות שרווחו בגטו היו במובהק אופייניות‬ ‫53‬ ‫לגיל הזיקנה.‬‫8‬

9.
‫נשים קשישות לא מעטות הגיעו לגטו עם בעליהן. המאמץ להשיג מזון נוסף כדי לחזק‬‫ולעודד את הבעל הדועך היה עסוק מרכזי לנשים רבות. ולמרות המאמץ נאלצו בדרך כלל לראותו‬‫נחלש, חולה ולבסוף מת. בריאיון שנעשה אחרי המלחמה עם אישה מברלין, ילידת 1213, שהגיעה‬ ‫עם בעלה בספטמבר 7033, היא מספרת על המאמצים הרבים שעשתה כדי להציל את חיי בעלה:‬‫" בחודשים האחרונים לחיי בעלי יכולתי לבקר אותו כאשר רציתי, גם מחוץ לשעות הביקור הקבועות. רק‬‫בשעת ביקור הרופאים הייתי מתרחקת משם. בעלי סבל מרעב קשה. כדי להקל עלי ו הייתי עוברת מקסרקטין‬‫אחד למשנהו במקווה להשיג מזון תמורת דבר אחר. אמרתי לאנשים שאני זקוקה למזון לבעלי החולה.‬‫הצלחתי פה ושם להשיג משהו עבורו. עלה בידי להרוויח מעט בעבודת פדיקור, אותה ידעתי אף שלא למדתי‬‫אותה מעודי. רגלי הגברים היו במצב רע. קפאון הרגליים ונזקים אחרים, עקב נעליים גרועות ומצב כללי‬‫ירוד, היו שכיחים מאד. עמלתי קשה למען הלקוחות שלי וטיפלתי בכ- 001 גברים ונשים מכל הגילים. לאחר‬‫סיום הטיפול קיבלתי פרוסת לחם אחת או שתיים, מרוחות במרגרינה, או שסוכר מפוזר עליהן. לעיתים‬‫קרובות קבלתי כשכר חתיכה או שתיים של מרגרינה, במישקל 02-01 גרם. השכר הנדיב ביותר שקבלתי‬‫פעם היה רבע ככר לחם במישקל 573 גרם. כל מה שעשיתי למען בעלי לא מנע את התדרדרותו. בסופו של‬‫דבר הגיע לבית החולים לחולים כרוניים, במבנה 405‪ L‬וביום 92 בספטמבר 3491 נפטר. הוא החזיק מעמד‬ ‫בטרזיינשטאט במשך שנה ושבועיים"63.‬‫מתו יותר גברים מעל גיל 65 מאשר נשים באותה קבוצת גיל. סימוכין לנתון זה מצויים‬‫בעדויות הנשים. הדוויג אמס העירה במשפט קצר: " רוב הגברים בטרזיינשטאט רעבו עד מוות"73.‬‫החוקרת סיביל מילטון טוענת, שלנשים יהודיות, ללא קשר לארץ מוצא, היו דרכי השרדות שונות‬‫מאלה של הגברים. לגבי הנשים עבודת בית הייתה מעין תרפיה מעשית. האסטרטגיה הזאת‬‫אפשרה להן שליטה מסויימת על חייהן. הן פיתחו קשרים של מחוייבות על רקע אמונה דתית או‬‫פוליטית. לעתים השתמשו באסטרטגיה של הדמות הנעלמת - הנמכת פרופיל והסתתרות‬‫באלמוניות שאינה מעוררת חשד או סכנה. נשים היו גמישות יותר והיטיבו מגברים לעמוד במצב‬‫של חוסר תזונה. לפי מקור זה נשים אף השכילו לחלק את המעט שהיה בצורה נבונה יותר. נראה‬‫שמיומנויות שהיו להן כנשים ועקרות בית: לדאוג לבישול ולחלוקת מזון לכל המשפחה על פי‬‫החומרים שעמדו לרשותן, סייעו להן לשרוד בגטו.83 כל הכשורים הללו לא חיסנו, כמובן את‬ ‫הנשים מפני הדכאון בעקבות מות בעל או ידיד.93 אלזה דורמיצר העידה:‬‫" בעלי ואני הוכנו בהלם האשפוז הטיפוסי ששיתק את כל דפוסי התנהגותנו. בעלי לא היה מסוגל עוד‬‫להחלים, בעוד שאני התאמצתי והתאוששתי כבר למחרת היום כי ה בנתי שאחרת אין לשרוד במחנה. תפקידי‬‫הראשון היה להשיג לבעלי, שהיה בן- 47 וחולה, מיטה כדי שלא ייאלץ לשכב על הרצפה. למרות כל מאמצי‬‫לא הצלחתי, לצערי לעצור את התדרדרותו. הוא מת ב- 9 בדצמבר 3491 בחדר חולים כתוצאה מבצקת רעב.‬‫חודשים אחרי מות בעלי, רצוני לחיות הוחלש במידה ניכרת. אדישות תהומית נוכח הכל השתררה עלי.‬ ‫04‬ ‫לעורר אותי מהתרדמה הזאת ידעה רק אחותי שהגיעה בעת ההיא לגטו".‬‫לעתים קרובות מזכירות נשים שהן זכו לעזרה נפשית מבת משפחה או מנשים אחרות.‬‫לנשים קשישות רבות מן הרייך היו בני משפחה שנותרו בחיים מחוץ לגטו. קרובים אלה היו מוקד‬‫של געגועים ודאגה. היו מעטים שניתן להם לשלוח חבילות לאמהות הזקנות בגטו. החבילות היו‬‫9‬

10.
‫מקור אושר כפולף: שיפור התזונה היה חיוני, ובתעודת המשלוח אפשר היה לזהות את החתימה‬ ‫של הבן או הבת הרחוקים ולדעת, שלפחות בתאריך המשלוח, עדיין היו בין החיים.‬‫היו קשישות מהרייך שהגיעו לגטו עם בנותיהן, נשים בוגרות בעצמן, כמו רזי וולגין ואמה‬‫שהוזכרו כאן. ככל שהיה אפשר המשיכו האם ובתה להתגורר באותו חדר, לעיתים דרגש ליד‬‫דרגש, ובהיותן יחד חיזקו האחת את רעותה. קרל פליישמן הזכיר מקרה, הממחיש את המאמץ‬ ‫שעשו נשים קשישות לשמור על תפקידן כאימהות:‬‫" כותבת גברת הילדה ווינר (‪ ,)Hilde Wiener‬הגרה ב 522 ‪ ,L‬מטרנספורט 52 / ‪ : I‬ביום 62 בפברואר‬‫[3491] יחול יום הולדתה ה- 55 של בתי וברצוני לשמח אותה. היא עובדת כאן בבית כאחות וירדה מאד‬‫במשקל. לצערי לא מקבלות אחיות הבתים שום תוספת או מנות כפולות. אינני רוצה לעמוד ביום הולדתה‬‫בידיים ריקות בפעם הראשונה אחרי 55 שנים. מותר לי עתה להציג בקשותי? סוכר, מרגרינה, סולת, קמח,‬‫אטריות, פתיתי שבולת שועל, קוביות מרק, גזר, כרוב, שום ובצל. אולי יש גם אבקת חלב? כמובן שאת‬‫הנקודות לקבלת מזון אעביר אליך. אני חוזר למשרד ומכתיב מהר מכתב למרת הילדה ווינר, בו אני מברך‬‫בשם רשות הבריאות, את בתה ביום הולדתה ה- 55 (בת כמה האם?), אבל בצער רב אני מודיע לה שאין לנו‬ ‫מחסן מזון ואין לנו אפשרות להשיג דבר מהמבוקש"14.‬‫בכרטסת ארכיון בית טרזיינשטאט מצאתי את תאריך הלידה של האם - 0513.2.17 ואת‬ ‫מועד שריפת גופתה בטרזיינשטאט - יולי 0033.‬‫אבדן החירות וההסתגלות לתנאי הקיום בגטו הכתיבו שינויים מפליגים בדפוסי‬‫ההתנהגות של הנשים הזקנות שהצליחו להתקיים. הוויתור על נקיון ופרטיות, ההשפלה שברעב‬‫ותוצאותיו, המחלה והמוות, כל אלה היו למוקדים שסביבם התנהלו החיים. מלחמת הקיום,‬‫הפיזי והרוחני, קבעו אמות מידה חדשות, אותן קיבלו הנשים הזקנות ביכולת דומה לזו של הנשים‬‫הצעירות, בהבדל מהותי אחד, ככל שהנשים היו זקנות יותר תנאיי הקיום שלהן בגטו היו‬ ‫אובייקטיבית גרועים יותר.‬‫ההסתגלות לתנאים ששררו במגורי הנשים הזקנות היו תנאי הכרחי לכל סיכוי לשרוד. בתוך‬‫שבוע עד שבועיים חלה הסתגלות, או לחילופין, ויתור על כל מאבק. היה זה סנדרום מוכר‬‫שהפסיכולוגים בגטו התיחסו אליו. הפסיכולוג הצכי זירי דיאמנט (‪ )Ziri Diamant‬כתב, שהמפגש‬‫עם תנאיי הקיום בגטו היה כרוך לגבי האסיר החדש במשבר מנטלי קיצוני, שכונה על ידי ויקטור‬ ‫פרנקל, כאשר התיחס לנושא, טראומה נפשית - ”‪ .42“Psychic Shock‬בהמשך כותב דיאמנט:‬‫‪This “psychic shock” could cause rapid death of weakened individuals, mainly elderly people, and in‬‬‫.34 ”‪the case of others there usually was a more or less rapid adaptation to the new living conditions‬‬‫הדוויג אמס, שרצתה למות אחרי ביקורה הראשון בבית השימוש, שינתה את דעתה לחלוטין‬ ‫לאחר זמן קצר:‬‫" מי שאינו מצליח להרדם יכול לפנות לבית השימוש, שם אפשר תמיד למצוא שותפים לשיחה. השירותים‬‫תמיד שימשו מקום מפגש, להחלפת חפצים, למיקוח ולשיחה ואפילו מתכונים לבישול נדונו שם. כך היה,‬ ‫44‬ ‫אף שמכל נקודת מבט הגיונית השהיה במקום כזה הייתה צריכה להחשב כעונש."‬‫11‬

11.
‫מוקדי אור בודדים בחשכת הקיום בגטו היו המפגשים בין הנשים - בעבודה, בחדרי‬‫המגורים, בתור לאוכל ובמחראות. הכמיהה לתמיכה, לידידות ולהשתתפות בקשייהן ובחוויותיהן‬‫של נשים אחרות עולה מן הזכרונות כצורך חיוני של האסירות. התמיכה והעזרה היו הדדיים. מי‬‫שהייתה נתמכת במיקרה אחד, נמצאה מושיטה כתף מסייעת במיקרה אחר. קשרים כאלה לא היו‬‫תלוייה בהכרות ממושכת או בידידות עמוקה. בקרב הנשים הקשישות הייתה התגייסות כללית,‬‫אחת למען השנייה, הכל בהתאם למצבה של האישה, כישוריה ומעמדה בקבוצה. בקיומה של‬ ‫האחת הייתה טמונה תקותה של האחרת לשרוד.‬ ‫**********‬ ‫יהודים צכים ויהודים גרמנים - מפגש תרבויות‬‫עם הגיען לגטו, התנסו נשות הרייך בקושי נוסף ובלתי צפוי. בעל כורחן נתפסו על ידי האסירים‬‫הותיקים כנציגות השפה, התרבות והמסורת הגרמנית השנואה. המפגש המאכזב ביניהן לבין‬‫היהודים הצכים מוזכר ביומנים ובזיכרונות, לעתים קרובות בנימות עלבון ותמיהה. כתבה על כך‬ ‫הדוויג אמס:‬‫" דימינו שבצ כוסלובקיה נמצא ארץ ידידותית, שותפה לנו בשנאה להיטלר ולמרעיו. הייתה זו אכזבה מרה‬‫לגלות שהצ כים שנאו אותנו, באותה מידה ששנאנו אנחנו את היטלר. הם ראו בנו אחראים לצרות שנפלו‬ ‫54‬ ‫עליהם. לא נחשבנו בעינהם עמיתים לסבל אלא גרמנים, וככאלה, שנואים"‬‫יחס זה של היהודים הצכים ליהודים שהגיעו לטרזיינשטאט מגרמניה גרר בלבול זהות‬ ‫ובעיקבותיו תסכולים וקשיי קומוניקציה. הנשים מהרייך נראו בעיני הצכים מגוחכות:‬‫"אני רואה אותן, נשים לבנות שיער עם כובעים שחורים, שמלות שחורות וכסיות, עם מקלות הליכה בעלי‬‫ידית של כסף וארנקים אלגנטים, כאילו נסעו למקום מרפא. אב ל הכל היה תמיד מקומט, מעוך, מלוכלך‬ ‫וספוג ריח הפרשות, תוצאות הנסיעה הממושכת בקרונות סגורים מבלי להתרחץ במשך ימים"64.‬‫הלבוש המגוחך, הנימוסים שלא התאימו למציאות הגטו, השפה הגרמנית, המבטא‬‫והמנהגים שהיו חלק מתרבותן משך כל ימי חייהן, נתקלו בדחייה ברורה. קרל פליישמן, שהציטוט‬‫האחרון לקוח מכתביו, הזכיר ברשימותיו לא רק את המגוחך שבלבוש אלא גם את הפערים‬ ‫בתפיסת העולם בין יהודי צכיה ליהודי גרמניה:‬‫" מעניין מאד איך מתגלית כאן ההתבוללות. לא קשה להכיר יהודי מהרייך, מהפרוטקטוראט או מוינה.‬‫בולטים לעין גם סימני לבוש, מעילי פרווה וואלכים, כובעי פרווה או כובעים המכונים כובעי סקי, המזכירים‬‫בצורתם ובצבעם את יחידות המפלגה הנאצית. כמעט מיותר לדבר על אופי התבוללות מפני שהיא כל כך‬‫מגובשת ומקיפה הכל, עד כי לא ברור אם לפניך אדם יהודי בכלל. זה מעורר מחשבה, ניתן לומר שכל מה‬‫שבלתי נעים אצלנו נוצר, כנראה, על ידי אימוץ של סימנים חיצוניים, לאו דווקא התכונות הטובות ביותר,‬‫של העמים הסובבים, מבלי שנוצר קשר מעמיק יותר. הצטברות וצמיחה של סימנים רגרסיבים מגיעות לבסוף‬‫11‬

12.
‫לשיאן בדיסהרמוניה, אשר בצדק נדחית, הן מצדנו והן מהצד השני. נוצרות קריקטורות, המקוממות את‬ ‫השמיים ואת האנטישמיים באותה מידה"74.‬‫מין הראוי לציין כאן כי ד"ר קרל פליישמן, בתפקידו כאחראי במחלקת הבריאות בגטו,‬‫טיפל בנשים, גברים וילדים בני כל ארצות המוצא, עשה מאמצים גדולים לשפר את מצבם של‬‫הזקנים. ברשימותיו הרבות ניתן למצוא אמפטיה למצב הקשה והמשפיל בו נמצאו הזקנים‬‫והזקנות מן הרייך. דבריו החריפים שהבאתי כאן, על הכיעור בקריקטורה שיצרו יהודי גרמניה‬‫מעצמם הם חלק מדיון תאורטי על רקע אידאולוגי. למעשה הוא לא דחה איש, אך דבריו מצביעים‬‫על דרך חשיבה, שהייתה מקובלת בקרב יהודי צכיה. היהודים הגרמנים נענשו על כך שנראו כה‬‫דומים לבני העם הגרמני שבקרבו חיו ועל ההתרחקות מכל מה שהיה יהודי. יהודי גרמניה‬ ‫המחישו, יותר מכל, את תקוות היהודים המתבוללים ואת כישלונן החרוץ של התקוות הללו.‬‫מורכבות המפגש הייתה קשורה גם למציאות החיים בגטו. בחודש יוני 7033 הגיעו‬‫טרנספורטים רבים מצכיה, מהרייך ומאוסטריה, האוכלוסיה בגטו גדלה מעבר ליכולת ההנהגה‬‫המקומית לספק שרותים סבירים. על פי לדרר הגיעו לטרזיינשטאט, 053 טרנספורטים בחודשים‬‫יוני עד ספטמבר 7033. בחודש יולי הגיעו עוד 16 טרנספורטים ונוספה אוכלוסיה של 123,67 נפש.‬‫זו תקופת שיא מבחינת קליטת יהודים לגטו. הרכב אוכלוסית הגטו השתנה לחלוטין. המצטרפים‬‫בתקופה זו היו 063,31 יהודים מן הרייך, 335,67 יהודים מצכיה ו- 773,13 מאוסטריה84. הצפיפות‬‫העיקה מכל מה שהיה ידוע עד אז. המטבחים עבדו יומם ולילה ולא היו די דודים כדי להכין את‬‫כמות המרק הדרושה על פי ההקצבה היומית94. אזל מלאי העצים לבניית מיטות, חסרו מזרנים,‬‫והאסירים ישנו על ריצפת הבטון החשופה05. כל פינה וכל עליית גג הפכו למקום מגורים. הצפיפות‬ ‫15‬ ‫הגיעה לכדי 35.3 מטר מרובע לאדם.‬‫אכלוסיית הגטו השתנתה מן הקצה אל הקצה, הדבר הגביר את אכזבתם ואת תסכולם‬‫של יוצאי הפרוטקטורט. גטו טרזיינשטאט היה מיועד, על פי הבטחת הנאצים למנהיגות של יהודי‬‫צכיה, להיות עיר מקלט ליהודי הפרוטקטורט, ולפי תכניתה של מנהיגות זו – מקלט של עבודה‬‫יוצרת, מגוננת. כבר בראשית קיומו של הגטו התברר, שהנאצים אינם עומדים בהבטחתם. עוד‬‫לפני שהובאו יהודי הרייך הסתבר ששונה הייעוד של הגטו, והבאים מן הפרוטקטורט נחלו אכזבות‬‫קשות גם באשר למשטר בו, כמו תליית תשעה יהודים על עבירה של מה בכך, הניתוק מן העולם‬‫והשילוחים למזרח. על אף כל אלה הצליחה ההנהגה היהודית של הגטו, מועצת הזקנים‬‫בראשותו של יעקב אדלשטיין (‪ ,)Edelstein‬להתארגן ולהסדיר את החיים בגטו במידת האפשר‬‫בהתאם לתנאים ובהתאם למרווח לפעילות שהתיר השלטון הנאצי. פערים בתפיסת העולם היו גם‬‫בעת שהאוכלוסייה הייתה עדיין אחידה מבחינת המוצא. היו ויכוחים על רקע אידיאולוגי בין‬‫ציונים למתבוללים, בין לאומנים לבין קומוניסטים. אך עדיין היה המשותף רב מן המפריד. כל‬‫האסירים היו בני אותה תרבות, דיברו אותה שפה, אהדו אותה קבוצת ספורט והיו בעלי עבר‬‫משותף, הווה משותף ותיקוות דומות לעתיד. בואם המסיבי של יהודי הרייך ריסק את האשליה‬‫של יהודי צכיה בדבר טרזיינשטאט כמקלט לילה בשבילם.25 כל זה נוסף על הצרות והקשיים של‬ ‫הדוחק הנורא של צרכי האוכלוסייה החדשה.‬‫הקשישים שינו את הגטו לחלוטין. הם נראו סובבים ברחובות בחיפוש אחר מזון. חלקם‬‫איבדו את דרכם ולא זכרו את מקום מגוריהם. הצפיפות והזוהמה גרמו למגפות ולתמותה ללא‬‫תקדים של קשישים. יעקב אדלשטיין, ראש האלטסטנראט, פנה אל המפקד הגרמני וביקש עזרה.‬‫21‬

13.
‫בתשובה נאמר לו שחלק מיהודי הרייך יועבר לגטו חדש ליד פוזנן.35 ואמנם במהלך חודש ספטמבר‬‫7033 נשלחו למזרח 333,33 יהודים קשישים מן הרייך למזרח, אך באוקטובר ציוו לשלוח אותו‬‫מספר של זקנים מיוצאי הפרוטקטורט. שילוח הוריהם וסביהם של יוצאי הפרוטקטורט, בשעה‬‫שקשישים רבים מיוצאי גרמניה נשארו בגטו, הגביר את המרירות כלפי יוצאי גרמניה שבגללם‬‫גרשו הצכים למזרח וגטו העבודה הצכי נהפך למושב זקנים גרמני.45 גם פער הדורות תרם את‬‫חלקו. הרי הקשישים מגרמניה היו בני דור האבות של הפעילים מצכיה שניהלו את הגטו מימי‬‫הראשית.55 ואם לא די בל אלה, שיו הנאצים עם השינויים הדמוגרפיים את הרכב ההנהגה‬‫היהודית. מעתה עמדו בראש מועצת הזקנים שלושה, נציג פראג, נציג ברלין ונציג וינה והנציג‬‫מברלין, פאול אפשטיין (‪ ,)Paul Eppstein‬החליף את אדלשטיין מפראג כזקן היהודים. יוצאי‬‫הפרוטקטורט הוותיקים, נושאי התפקידים שבנו את המחלקות יש מאין, רגזו על חילופי ההנהגה,‬‫אשר לא רק החלישו את מעמדם של יוצאי צכיה אלא אף הביאו לשינוי נהלים, שהיה שגוי‬‫בעיניהם. עם זאת לא פגעו חילוקי הדעות בנוהג שהיה קרדינאלי לגבי ציבור הקשישים מגרמינה –‬‫חלוקת מנות המזון בין שכבות האוכלוסייה השונות. בקרב חברי מועצת הזקנים הראשונה‬‫הייתה אחדות דעים באשר לחיוניות שמירת חייהם של הילדים ובני הנוער, והוקצולהם מנות מזון‬‫65‬ ‫מוגדלות. עם הצטרפות היהודים מגרמניה, רובם קשישים, כאמור, הועלתה הסוגייה לדיון חוזר.‬‫כללי חלוקת המזון נשארו בעינם, וילדים, צעירים ועובדים המשיכו לקבל תוספת מזון בשיעורים‬ ‫שונים, על פי סוג העבודה שלהם ומספר ימי העבודה בחודש.‬‫הנשים הזקנות מן הרייך לא לקחו, כמובן, חלק במנהיגות הגטו. האנטגוניזם בין ותיקים וחדשים,‬‫צכים וגרמנים, בא לידי ביטוי בחיי היומיום – במפגש ברחובות, במרפיאות, בבתי החולים, בתור‬‫לאוכל ולקבלת שירותים שונים. אם התנדבו לעבודה, נפגשו גם שם בצכים. תחושת חוסר‬‫הבטחון והדחייה הייתה המשכה של אותה תחושה שחוו בגרמניה עם עליית השלטון העוין.‬‫בגרמניה אילצו אותן הדחייה להחליף את קבוצת ההשתייכות ולהתקרב אל שרשיהן היהודיים.‬ ‫כשהגיעו לטרזיינשטאט שוב מצאו עצמן מול שאלת זהות פתוחה.‬‫למרות כל אלה לא השתנתה תפיסתן את עצמן ואת זהותן. הן היו מיעוט בקרב העם‬‫הגרמני ונותרו מיעוט בקרב הציבור היהודי בגטו. ההשלמה עם מציאות זו הייתה כרוכה בוויתור‬‫על הציפייה למפגש סולידרי בין יהודים נרדפים על ידי אותו אוייב. קטה סטארקה (‪)Kathe Starke‬‬ ‫מספרת על התחושות שלה ושל אביה באשר לאופן שבו יהודי גרמניה נתפסו בעיניי האחרים:‬‫" כששקלנו אפשרות להגר, אמר אבי, שהוא לא רואה טעם בכך, מפני שא מנם בגרמניה אנו נתפסים‬ ‫כיהודים, אך מחוצה לה ייחשבו אותנו לגרמנים. בטרזיינשטאט היינו גרמנים"75.‬‫התופעה באה לידי ביטוי ביחסים בין האסירות בחדרי המגורים המעורבים, בטיפול‬‫הרפואי, ביכולת להפעיל קשרים (פרוטקציה), להשיג מגורים טובים יותר, וכמובן בשיחות בין‬‫קבוצות הלאום השונות. הקשישות יוצאות גרמניה התקשו להבין את הסלנג שהתפתח בפי יוצאי‬‫הצכיה דוברי הגרמנית, שהשתמשו בשפה בהתאם לצרכים, כדי להתאים שמות למקומות,‬‫לאירועים ולתפקידים בגטו. תחושת הדחייה הייתה משותפת לכל יוצאי גרמניה ללא הבדל גיל‬‫ומין. גם בזיכרונותיהם של צעירים יש ביטוי להתמודדות בגטו בין קבוצות מיעוט על רקע המוצא.‬‫עם חלוף הזמן פעלו חיי הגטו ככור היתוך שמיזג את האוכלוסיות הללו, אך המגע הראשון היה‬ ‫כרוך בהתנגשות בכל שכבות האוכלוסייה, מן המנהיגות ועדלבתי הילדים.‬‫31‬

14.
‫רזי ווגליין שעבדה כאחות בגטו, נותנת ביטוי לתמורה שחלה ביחסים:‬‫" גם בקרב הצוות הרפואי המטפל היו מתחים. בתחילה לא נעמה להן נוכחותן של הגרמניות , אך כשהכירו‬‫אותנו יותר טוב התפתחה בינינו ידידות נחמדה. שוביניזם ולאומנות לא משפרים את האופי; הכרות הדדית‬ ‫וסובלנות מוליכות ליעדים נעלים יותר"85.‬‫אך גם במערכת היחסים הזאת היו עליות ומורדות. רזי ווגליין מספרת בהמשך עלניסיונה דווקא‬ ‫בשנה האחרונה לקיום הגטו. האחיות ממוצא צכי נהנו ממעמד מועדף, בהיותן בארץ שלהן;‬ ‫" אותנו ראו תמיד כפולשים ולא התחשבו בעובדה שלא מרצוננו הגענו למקום הארור הזה"95.‬‫הצעירים, שנפגשו במקומות עבודה משותפים ובפעילויות חברתיות ותרבותיות שונות,‬‫כגון דיונים בשאלות הקשורות לעתיד העם היהודי, התגברו מהר יותר על תחושות הזרות, ועם‬‫הזמן טושטשו הבדלי המוצא. ואילו את הנשים מן הרייך התמידה ללוות תחושת העלבון,‬‫החשדנות והקיפוח. ככלל השתדלו הנשים לשמור על מגורים ועיסוקים בקרב קבוצת המוצא‬ ‫בלבד.‬‫ביומנים ובזיכרונות של נשות הרייך נתגלה פן נוסף של המפגש בין שתי התרבויות -‬‫תחושת עליונות של יוצאי גרמניה . אלסבת ארגוטינסקי נתנה לכך ביומנה ביטוי חד, בכרכה את‬ ‫ההידרדרות ביחסחי אנוש בגטו, פרי התנאים הבלתי נסבלים, ברמה תרבותית ירודה:‬‫51 במרץ 3491: "התחילו חיים ב יחד עם אנשים ברמה תרבותית אחרת. מצב מחריד, שהביא אותנו לתבוסה‬‫מוחלטת. קשה לתאר את ההתנהגות הגסה בגטו. זוהי עליי תם של הבלתי תרבותיים, של האספסוף. כולנו‬‫מתלוננים על ההתנהגות בגטו. כל עוד חיו בקרב האריים, השת דלו היהודים להיות בסדר. עכשיו כל תגרן‬‫יהודי רוצה להיות מנהל... האנשים אינם אנטיפטיים, אך הם פרימיטיבים... היגי ינה וטרזיינשטאט הם שני‬‫מושגים מנוגדים. גם על נקיון אלמנטרי קשה לשמור. אחד זורק את הזבל שלו על השני בלי התחשבות, ואוי‬‫לזה הרוטן, בעיקר אם הוא אדם ממושמע מן הרייך. אנחנו בגטו כאילו בארץ עויינת. הסיפור של סולידריות‬ ‫06‬ ‫יהדית עולמית איננו נכון".‬‫היו נסיונות מצד ההנהגה היהודית בגטו לשפר את תנאי הדיור, התזונה והטיפול בזקנים.‬‫עובדים נשלחו במסגרת שירות העבודה ושירותי המחלקה הסוציאלית לטפל בזקנים, להביא לחם‬‫ומזון, לעזור להם בארגון דרגשי הלינה ובשמירה על הנקיון. בשנת 1033 ארגנו המדריכים שעבדו‬‫במסגרת מחלקת הנוער את מפעל היד התומכת. נערים ונערות בני 03 עד 23 היו מגיעים פעמיים‬‫עד שלוש פעמים בשבוע לחדרי הזקנים, מנערים מזרנים, מביאים מזון, מברכים בימי הולדת,‬‫עורכים מופעים ומסיבות, משוחחים עם הדיירים וקוראים ואף שרים לפניהם. הפרויקט בוצע‬ ‫16‬ ‫בהתנדבות, אחרי שעות העבודה של הצעירים.‬‫מדריך של הנוער הצכי, יוסף סטיאסני (‪ ,)Josef Stiassny‬כתב בואדם (‪ ,)Vedem‬בטאון‬ ‫26‬‫כותרתה: סיסמת היום:‬ ‫בית הנערים 230 ‪ ,L‬רשימה שהוקדשה לשכנוע הנוער להשתתף במפעל.‬ ‫36‬ ‫הנוער עוזר לקשישים:‬‫41‬

15.
‫"דרך הארץ לקשישים, שהתגלמה פעם בשיער הלבן הנפלא של סבתך, אם אמך, נעלמה. היום הקשישים‬‫מתגלמים על ידי הזקנים מווינה, ברלין, קלן - מאות, אלפים של בני אדם זרים, רעבים וחולים, הזקוקים‬‫למישהו שיטפל בהם, המתייצבים בפניך... הזקנים והזקנות החיים היום בטרזיינשטאט אינם חיים בגטו. הם‬‫חיים בסביבה זרה, נהיה נא גלויים – עוינת. רעב, תנאים נוראים, חולי וגעגועים גורמים למרירות, לעצבנות,‬‫לאי אמון ולמגמה חזקה לתלונה. אי שם בפולין אם אמך הקשישה, הרעבה, הנטושה, זוכרת. הבה נקבל אותם‬‫במבט חיבה של ילדותנו. נרענן אותם בחיוך הנעורים שלנו, נתמוך בהם בכוח גבריותנו – את הקשישים‬ ‫46‬ ‫מגרמניה, את החולים, הרעבים, הנטושים."‬‫מעדויות של בני נוער אני יודעים, שהזקנים והזקנות התייחסו תחילה בחשדנות לביקורי‬‫הנוער הצכי. על רקע המציאות הקיומית של הגטו נראים מעשי הנערים חריגים ובלתי סבירים.‬‫במהלך הזמן, היו מקרים של התקרבות בין הקשישים והנערים, שמילאו לגביהם את מקום‬‫הנכדים. בדוח, שכתבה בשנת 5033 לשרות המודיעין הבריטי, תיארה קלרה קארו (‪)Klara Caro‬‬ ‫את פרויקט היד התומכת במילים אלה:‬‫" נערים היו העוזרים העקריים במלחמתנו בזלזול בזקנים, שלבש לעי תים צורה מכוערת ביותר, אפילו מצד‬‫ילדים קטנים. הם עזרו לנו למלא אחרי מצוות כבד את הזקנים. היו אלה הנערים, אשר בשבתות ובימי חג‬‫בקרו בבתי הזקנים על מנת לשיר שירים בפני הקשישים והחולים, כדי להפיג במשהו את האווירה הקודרת.‬‫אפשר היה לראות, כיצד, לשמע השירה היהודית, היה עולה חיוך מבויש על פניה חרושי הקמטים הנפולים‬ ‫56‬ ‫של אישה זקנה ובודדה, בהי זכרה בנכדיה ובימי העבר המאושרים".‬‫מפגשים בין אוכלוסיית הזקנים לבין הצעירים והבוגרים התקיימו במטבחי החימום‬‫בקסרקטינים השונים, בהם היו הקשישים אחראים לסדר ולנקיון. קשישים הוצבו גם בכניסות‬‫לבתי השימוש, שם היה תפקידם להזהיר את המשתמשים לשמור על הנקיון ובמיוחד להקפיד‬‫לרחוץ ידיהם, כדי למנוע הפצת מחלות. בדואר עבדו נשים זקנות בחלוקת חבילות ובהעברתן של‬ ‫66‬ ‫חבילות חסרות בעלים למחלקת הנוער, לשם חלוקת תוכנם לילדים הקטנים.‬‫קשרים הדוקים יותר נרקמו בין נשים מן הרייך לבין נשים צכיות שהיו חניכות התרבות‬‫הגרמנית, על רקע השפה המשותפת, גיבורי תרבות משותפים, אהבת המוסיקה, התיאטרון ושאר‬‫גילויי היצירה האמנותית. עדותה ואוסף השירים של טרודה גרואג (‪ )Trude Groag‬נותנים ביטוי‬‫לקשר שנוצר בינה לבין נשות הרייך הזקנות.76 טרודה גרואג הגיעה לטרזיינשטאט בקיץ 7033.‬‫לקראת המעבר לגטו השתתפה בקורס אחיות, אחר ששמע שזה מקצוע נדרש בגטו. ואמנםבהגיעה‬‫לטרזיינשטאט הצטרפה לכוח העבודה של בית החולים הצמוד לשלוייסה וטיפלה באסירים‬ ‫חדשים שהגיעו לגטו חולים, בעיקר בזקנות מן הרייך.‬‫מבין הנשים הרבות שהכירו לה תודה יצרה קשר מיוחד עם אמליה סקבך ( ‪Amalie‬‬‫‪ ,)Seckbach‬ציירת מן העיר פרנקפורט, שהייתה אמנית נודעת בגרמניה. אמליה סקבך, ילידת‬‫3213, נפטרה בגטו באוגוסט 0033. טרודה גרואג טיפלה בה והייתה לחברה קרובה שלה. הן נהגו‬‫לשוחח על החיים של פעם, על אמנותה של אמליה סקבך, על מקומות המסתור של יצירותיה ועל‬‫צמחים האהובים על שתי הנשים, שכן שתיהן היו חובבות טבע מושבעות. בשנת 1033 חלתה‬‫51‬

16.
‫טרודה גרואג ונמנע ממנה לבקר אצל חברתה. בארכיון בית טרזין נמצאים מכתבי אמליה לטרודה,‬‫בהם היא מכנה אותה זהובה אהובה שלי (‪ 68.)Miene Liebe Goldene‬מלבד הקשר הנפשי העמוק‬‫שנוצר בין שתי הנשים הן חלקו גם עיסוק משותף. שתיהן ציירו בגטו. טרודה גרואג ציירה בשעות‬ ‫96‬ ‫הפנאי, ובין ציוריה פורטרט של אמליה סקבך לפני מותה.‬‫היו מיקרים נוספים, דומים, של יצירת קשר בין זקנות מן הרייך לבין אסירים צכים,‬‫כאשר נימצא להם בסיס משותף שגישר על פני הפער בחינוך ובתפיסת העולם. אותן נשים,‬‫שהצליחו להתגבר על קשיי הקליטה והשכילו להתעלם מן הסטריאוטיפים ומדעות קדומות, זכו‬ ‫בידידות ובקרבה שליוו אותן עד יומן האחרון. אמרה קטה מנדה:‬‫"למרות הפחדים והמחלות, האבדות הקשות והמצוקות, טרזיינשטאט הייתה התנסות, היו‬‫חוויות שלא הייתי רוצה למחוק מחיי. רק החיים עם יהודים בלבד עשו עלי רושם כה כביר,‬ ‫07‬ ‫שממלא בשמחה את לבי ולא אוכל לשכוח אותם אף פעם".‬ ‫************‬ ‫עבודה תציל ממוות‬‫לפני המלחמה עסקו הנשים בצכיה, בגרמניה ובאוסטריה בעיקר בתפקידיהן כעקרות‬‫בית. היה עליהן לדאוג לחינוך הילדים, לקשרי המשפחה ולחיי החברה של המשפחה הרחבה. נשים‬‫שעשו עבודות בהתנדבות, בהתאם ליכולתן ולאפשרויות המשפחה, או השתתפו בארגוני נשים‬‫שונים, ציוניים ואחרים, היו מיעוט בקרב הנשים היהודיות. אם עבדו נשים נשואות מחוץ לבית,‬ ‫17‬ ‫היה זה בעיקר בעסק המשפחתי, כעזרה לבעל, לאב או לאח.‬ ‫27‬‫בינואר 0033 עלה מספר הנשים העובדות בגטו ב- %13 על מספר הגברים העובדים. דר‬‫אדית אורנשטיין (‪ ,)Edith Ornstein‬שהייתה אחראית על עבודת הנשים בגטו מן השבוע הראשון‬‫לקיומו (הגיעה ב- 0 בדצמבר 3033), הכינה בתחילת שנת 0033 מסמך על כך.37 אדית אורנשטיין‬‫שהייתה חברת החלוץ ומקורבת ליעקוב אדלשטיין, ביטאה במסמך זה רעיונות שנבעו מהשקפתה‬‫הציונית - סוציאליסטית. היא לא התכוונה במסמך לנשים קשישות. היעד היה צעירות ובוגרות,‬ ‫שהיו פעילות בחיי הגטו והשפיעו עליו יומיום.‬‫על פי אותו מסמך, חובת העבודה של הנשים מיועדת לשנות את דפוסי החיים של הנשים ואת טיב‬‫המטלות שלהן כלפי הקהילה. נשים חייבות לעבוד בגטו לא רק עבור משפחתן אלא לטובת החברה‬‫כולה. בתוקף תפיסה זו עמדה כל אישה לרשות סידור העבודה של הגטו, בנוסף לחובתה לדאוג‬‫לניקיון מקום המגורים שלה. מי שלא יוכלו לעבוד מסיבות שונות, הסתפקו בטיפול במגורים והיו‬‫שותפות לאחריות לקהילה במגזרים שונים.47 בזיכרונותיהן של הנשים מצטיירת העבודה במחיצת‬‫נשים אחרות כמקור נחמה במצוקת החיים בגטו. פאולה פראם (‪ ,)Paula Frahm‬ילידת 3313 מברלין,‬‫הגיעה לגטו בספטמבר 7033 בטרנספורט של עיוורים. היא התנדבה לעבוד במפעל הפצלת,‬ ‫שהעסיק בעיקר נשים. בזיכרונותיה רשמה:‬‫" הבנתי שללא תעסוקה מועילה לא אהיה מסוגלת לשרוד זמן רב. לפיכך, כשיום אחד באו לדרוש מתנדבים,‬ ‫57‬ ‫עשיתי זאת מייד י חד עם עוד שלוש נשים".‬‫61‬

17.
‫מאוחר יותר, כאשר ניסגר צריף הפצלת, החלה לסרוג: " עבודתי שמרה עלי מהחסכים הכי‬‫קשים".67 רזי ווגליין, אחות, שהייתה בת 10 כאשר הגיעה לטרזיינשטאט באוגוסט 7033, רשמה‬ ‫בזיכרונותיה:‬‫" מי שמבקש מאלוהים תיקון בתקופות קשות הוא סתם חסר ישע! צריך ל התחנן לעמל ולבני אדם שמותר‬‫לנו לעבוד למענם. החיים כשלעצמם הם כלום. לחיות בשביל משהו זה הכל. בשבועות הראשונים עבדתי‬‫81 עד 02 שעות ביממה. עבודתי עם החולים עזרה לי למצוא את עצמי. הבנתי שכל המצבים האלה שחררו‬‫אותי מבפנים. כל המצוקות, המחסור, המחלות עזרו לי להיות אחות רחמני יה במלוא מובן המילה. העבודה‬ ‫77‬ ‫הייתה הברכה הכי גדולה. במשמרת לא היה זמן למחשבות".‬‫חובת העבודה לא חלה על הפרומיננטים ועל נשים וגברים מעבר לגיל 65. אך הנשים‬‫הזקנות הבינו עד מהרה, שעליהן למצוא עיסוק כלשהו כדי להחזיק מעמד. מהות העיסוק הייתה‬ ‫תלויה באופי, בכישורים מן העבר וכמובן בצורכי המקום.‬‫הדוויג אמס, בת 12, יצאה, כבר ביום הראשון לבואה לטרזיינשטאט לחפש את חבריה‬‫מברלין. כוונותה הייתה למצוא בתוך התוהו ובוהו של הגטו אנשים שיחד אתם תוכל לחיות, לעזור‬‫להם, למצוא עניין. בטרם ידעה דבר על חוקי ההישרדות בגטו היא ניחשה, שמציאת עיסוקים‬‫תסייע להתגבר על חיי היומיום המדכאים.87 היא סיפרה על סדר היום בבלוק הנשים הזקנות שלא‬‫הייתה מוטלת עליהן חובת עבודה. עם הזמן הייתה אמס לסגנית מנהלת בחדר. בתפקידה זה‬‫הייתה אחראית על הניקיון, על חלוקת העבודה בין הנשים בחדר ועל חלוקת המזון. מרתה כהן‬ ‫(‪ ,)Martha Cohen‬שהייתה שותפה של הדוויג אמס לדרגש, כתבה עליה לחברה משותפת:‬‫" אני יכולה להרגיע אותך באשר להדוויג אמס, שהפכה לידידתי הטובה ביותר. היא בבריאות טובה, מצליחה‬‫לטפס על הדרגש שלה ללא קושי. למרות 57 שנותיה והליכתה זקופה ומהירה. היא ממלאת את תפקידה,‬‫שאינו קל, כעוזרת מנהלת החדר. היא בולטת בטוב ליבה ובהגינותה. היא דואגת לחולים במסירות, מביאה‬ ‫97‬ ‫להם את מזונם ונמצאת על רגליה כל היום".‬‫היו בין הנשים הקשישות שהחליטו להתנדב לעבודות שונות, כפי שעשתה קטה מנדה (בת‬ ‫65), שתיארה זאת בזיכרונותיה כך:‬‫" אני נשארתי מטפלת בבית המגורים שלנו, שבו התגוררו רבים. היו שם בתי זקנים, מוסדות לחולים וכ"ו.‬‫צריך היה לטפל בהם, במיוחד באלה שהיו צמודים למיטה, והיה צריך להביא להם אוכל, כביסה, ודואר. כמו‬‫כן היה צורך לגשת עבורם למקומות שונים לבקש נעליים ובגדים ולבצע שליחויות אחרות. לפעמים גם‬‫לקרוא בפניהם, או לפטפט מעט, וכך לעזור להם משך כל שעות היום. בבית החולים התקיימה גם שמירת‬‫לילה, סיבוב בין החדרים אחת לשעתיים. בחדרים התגבשו קבוצות שבילו את הזמן בסיפורים ובשירה. היה‬‫נפלא להקשיב לשירתן של נשים קשישות, שתחילח התביישו לגלות את כישרונן. היו שעסקו במלאכת יד.‬‫היו נשים שגילו מיומנויות מיוחדות. משאריות שונות שהועמדו לרשותנו יצרו חפצים יפים ושימושיים‬ ‫08‬ ‫והנחילו את המלאכה הזאת לאחרות".‬‫71‬

18.
‫אישה אחרת מברלין, בת גילה של קטה מנדה, מספרת על עבודתה ועל עבודת בעלה:‬‫"שנינו נרשמנו לעבודה, הגם שעל פי הגיל לא היינו חייבים בכך. בעלי עבד כמזכיר במחלקה לענייני‬‫בריאות. הוא טיפל בעבודת הכתיבה בשביל מרפאות החוץ בקסרקטין מגדבורג, עד אשר הדרדרה בריאותו.‬‫יום אחד פניתי לשרות הבריאות, אל דר קרל פליישמן, ואמרתי שיש לי עניין בעבודה עם עיוורים. הופנתי‬‫(בפתק היה רשום: לא לעבודה קשה) לבית העוורים שברחוב 913 ‪ ...Q‬בבית היו עיוורים בני גילים שונים.‬‫הם היו בני אדם נהדרים שנשאו את גורלם בכבוד. הובלתי נשים עיוורות לטיול, קראתי בפניהן ומילאתי‬ ‫18‬ ‫שליחויות שונות. התעניינתי בגורלם ככל שיכולתי".‬‫אלסבת ארגוטינסקי נזכרה ברשות שניתנה להביא לגטו כלי מלאכה ופעלה לשחרור כלי‬‫הציור שלה. היא קנתה לה יחס מיוחד בין האמנים בגטו, וכאשר חלתה זכתה לעידוד ולסיוע‬ ‫וחשוב מזה – לידידות:‬‫"היום אני עדיין חלשה, אך אחר הצהריים ביליתי שעות מרשימות אצל [הצייר] פטר קין הצעיר יחד עם‬‫גרפיקאי הולנדי מאוד חשוב. היה נפלא להתבונן בעבודותיו. עוד אדם נחמד העובד בקסרקטין שלי כמחלק‬‫תפוחי אדמה, שופט לשעבר, מסביר לי פנים ומגלה התעניינות בי וביצירות שלי. דבר יקר המציאות הוא שאדם‬ ‫28‬ ‫בערוב ימיו זוכה להערכה בלתי צפויה. אני בת מזל!"‬‫אלזה דורמיצר מעידה על עצמה שהרצתה בטרזיינשטאט 627 הרצאות, פעמים רבות בפני‬‫זקנים או חולים. הייתה בין היחידים שהעזה להרצות גם במחלקה לחולי שחפת ואף קיבלה את‬ ‫38‬ ‫השכר שהוצע לה כתודה – פרוסות לחם. הרעב גבר על הפחד מפני הידבקות.‬‫קלרה קארו מסרה בדוח שנמסר לשירות המודיעין הבריטי על יוזמתה להפגיש פעילות של‬‫ויצ"ו לשעבר. מספרן עלה עד מהרה מ-37 ל- 337, ובמהלך הזמן הפכו ההרצאות של שבת אחר‬‫הצהריים למוקד רוחני של חיי התרבות בגטו.48 ההרצאות, שהלכו ורבו עם התארגנות הגטו,‬‫ובעיקר עם הגיעם מגרמניה של אנשים בעלי ידע מגוון בתחומים שונים, תפסו מקום חשוב בחיי‬‫הזקנות בגטו. מעבר למפגש, שהזכיר להן את הימים של פעם, היה בהרצאות אתגר מחשבתי. הן‬‫עוררו שאלות, הנושאים נדונו עוד אחר שחזרו הביתה, לקסרקטין. עדויות נוספות מאשרות, עד‬‫כמה היו חיי התרבות, שהתפתחו בגטו, חיוניים להמשך הקיום. בזיכרונות הקשישים בולטת‬ ‫הערכה רבה למארגני הפעילות בשעות הפנאי (זה היה שם המחלקה שעסקה בכך).‬‫הניסיון להחזיק מעמד ולשרוד היה כרוך בכאב. נשים התבוננו אחת ברעותה והבחינו בגוף‬‫שהצטמק ומבע שכבה. הפחד להדרדר לדיכאון ולאדישות החמיר במיוחד בתקופת מחלה.‬‫הגעגועים היו קשים מנשוא. נשות חברה מכובדות בעבר הפכו מעין קריקטורה של דמותן‬‫הקודמת. אלזה דורמיצר כתבה שיר בנושא זה ששמו אז עכשיו, המנסה להמחיש את המכשולים‬‫הגבוהים, שהיה על הנשים לדלג מעליהם כדי להוסיף לחיות. נדרשו שינויים בכל מרכיבי‬ ‫האישיות, שנגעו במערכת הערכית ובזהות הנשית:‬ ‫עכשיו את שלד...‬ ‫פעם היית מלאה‬ ‫היום את תולעת או שועל...‬ ‫פעם היה לך מראה של שמש‬ ‫היום היית גונבת כל דבר...‬ ‫פעם שילמת בעד כל דבר‬‫81‬

19.
‫היום את אפילו לא נרקיסיסטית,‬ ‫פעם היית מעורבת באחרים‬ ‫היום את נוטשת את כולם...‬ ‫פעם היית תלויה בי‬ ‫היום שפתייך לא יזועו...‬ ‫פעם היו נושקים לך‬ ‫היום את מגרדת ומגרדת,‬ ‫פעם היית כה נקייה‬ ‫58‬ ‫היום אפילו אינם לוויה...‬ ‫פעם החיים היו חגיגה‬‫תיאורים על שינויים שחלו בנשים אסירות הגטו שכיחים ביומנים וזיכרונות. הנשים‬‫התבוננו בצער במטמורפוזה העוברת עליהן, אך למדו להוסיף ולחיות, חרף ההשפלה, הדיכאון,‬‫הרעב וקירבת המוות. פיתוח תכונות שהיו זרות להן קודם - וולגריות, גסות ואטימות סייעו להן‬‫להתגבר על תלאות היומיום. הן נעשו אדישות כלפי ההזנחה והלכלוך ושלוות נוכח הכינים שטיילו‬‫על השערות ועל הבגדים ונוכח המזרנים ששרצו פשפשים. הנשים, כפי שעולה מכתביהן של אלזה‬‫דורמיצר ושל אחרות, היו מודעות לשינויים שחלו בהן. הן הבחינו בכך שהפסיקו להיות מוטרדות‬‫מהאופן שבו הן נראות בעיניי האחרים. היה זה תהליך איטי, שראשיתו בהשלמה עם בתי השימוש‬‫המשותפים, המשכו בטיפול נגד הכינים והפשפשים בחדרי החיטוי, בעמידה חוזרת בתור לאוכל‬‫ובציפייה למנה שנייה, ובנבירה אחרי שאריות בסירי המרק המזוהמים וסופו באדישות גמורה לכל‬ ‫הסובב. עבור רובן המכריע של הקשישות בגטו היה סופו של התהליך זה מוות במחלה וברעב.‬ ‫********‬ ‫שיבה‬‫הדור השני, דור הבנים והבנות שנולדו אחרי המלחמה להורים שחוו את השואה, הוא‬‫דור שגדל ללא סבא וסבתא. המשפחות החדשות שנוצרו נותרו גרעיניות, ללא חווית המשפחה‬‫הגדולה. העדרותם של זקנים ממרקם היחסים בין הדורות הותיר ריקנות כואבת, שהולידה‬‫געגועים וחוסר אונים. משפחות חיפשו נחמה זו בקירבתה של זו. צעירים אימצו לעצמם דודים‬‫מבוגרים שהיו לתחליף בתפקידי סב וסבתא. פתרונות שונים, שנקטו בהם המשפחות החדשות,‬‫הרחיקו את זכר הדמויות מן העבר, עד שהיו כלא היו. מתצלומים ישנים ניבטו, אל עבר מי מן‬ ‫הניצולים שבידיו נשמרו כאלה, פנים מעולם אחר, מנותקים מהווית העכשיו השונה ללא הכר.‬‫הנתק בין העולם של טרם מלחמה לבין ההוה שאחריה מחק את דור הזקנים מהזיכרון‬‫המשפחתי והקולקטיבי. אין להתפלא, לפיכך, שההיסטוריוגרפיה אינה עוסקת בגורלם של זקנים‬‫בתקופת השואה. מחקרים רבים ומגוונים הוקדשו לחקר המוסדות, תנועות הנוער והפרטיזנים.‬‫העיסוק בדילמות קיומיות של הפרט מתמקד בלבטיהם של ילדים, של צעירים ושל הורים, תוך‬‫התעלמות מוחלטת מאלה של הזקנים. בחיבור זה ביקשתי למלא, מעט שבמעט, מן החסר הזה.‬‫גטו טרזיינשטאט הוא מוקד מיוחד להתחקות אחר גורלם של הקשישים בשואה. בתקופה‬‫מסוימות בתולדות הגטו היוו זקנות וזקנים, שגילם מעל 65 שנים, רוב מוחלט באוכלוסייה68.‬‫עובדה זו מסבירה את נוכחותם של קשישים ביומנים, בזיכרונות אישיים ובעדויות בעל פה של‬‫ניצולים מקרב אסירי הגטו. ציורים רבים שנשתמרו, שירי משוררות ומשוררים ורשימות‬‫שהתפרסמו בעיתונים חושפים את מסכת החיים של הזקנים והזקנות. בין המשתחררים בגטו‬‫330,7 נשים זקנות, שגילן מעל 65, ביניהן הנשים הקשישות מן הרייך, שכתבו זיכרונות, או הסכימו‬‫להתראיין. זיכרונות ועדויות אלה הם מקור יחודי למידע על חיי היומיום, המחשבות והפחדים,‬ ‫הגעגועים והתקוה של נשים זקנות בתקופת השואה.‬‫91‬