1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

1. ‫אניטה טרסי‬ ‫יומנים וזיכרונות מאוחרים‬ ‫נשים קשישות מן מהרייך בגטו טרזיינשטאט‬ ‫ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי‬ ‫הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות בדמויות‬ ‫של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר בדמויות‬ ‫1‬ ‫מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.‬ ‫התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל‬ ‫והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה‬ ‫לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית בגטו.‬ ‫המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך. בכתביהם‬ ‫של רבים מאסירי הגטו, מתוארים קשישים אלה, כפי שנראו בעיניהם של אסירים מציכיה.‬ ‫הרופא, הצייר והמשורר, קרל פליישמן (‪ ,)Karel Fleischmann‬מראשי מחלקת הבריאות בגטו, כתב‬ ‫ברשימותיו שהשאיר אחריו בטרזיינשטאט:‬ ‫"אתה רואה ישישות רזות ורעבות, בקושי עומדות על רגליהן מרוב תשישות, באיזה תאווה, פראות, נחרצות, הן‬ ‫מתנפלות על הדוד המרוקן, ממנו חילקו קודם תפוחי אדמה, על מנת לגרד ממנו את השאריות. המשגיח מגרש‬ ‫אותן בכוח, מנתק אותן מהסירים, אך הן מתגוננות, מתקוטטות, צועקות בכעס, כמו עופות טרף שמישהו מנסה‬ ‫2‬ ‫לגרש משללם".‬ ‫תאוריו של קרל פליישמן חופפים את מה שהביע בציוריו.3 התאורים מעוררים רחמים,‬ ‫מקוממים את הצופה כנגד אי הצדק, אך לא עולה מהם מפגש אישי בין הצייר לבין הדמויות של‬ ‫ציוריו, בין הצופה העתידי לבין הנשים הזקנות, קרבנות הרעב. הקשישות נתפסות כישות‬ ‫קבוצתית נעדרת פנים אישיים. מחשבותיהן ורגשותיהן נעלמים מפנינו. כיצד הן חוו את הרעב, את‬ ‫הבדידות ואת החולי? האם תמונת עצמן בעיני עצמן הייתה דומה לזו העולה מן הציורים ומן‬ ‫התאוריהם של האסירים? הרצון לחדור אל הדמויות האנונימית של קשישות אלה, להבין את אופן‬ ‫התמודדותן עם הנסיבות שאליהן נקלעו הובילו לחפש בארכיון "בית טרזין" את מה שנותר מחייהן‬ ‫בעדויות, בזכרונות וביומנים.‬ ‫שכן נשים זקנות, מאלה שנשלחו מגרמניה ומאוסטריה לטרזיינשטאט רשמו בגטו זכרונות ויומנים‬ ‫שנשתמרו. ניצולות כתבו את זכרונותיהן מייד לאחר הלחמה. בעזרת הזכרונות הכתובים הללו‬ ‫ניסיתי לאתר את נקודות המפנה בחייהן של הנשים, שהשפיעו על תפיסת עולמן, על המערכת‬ ‫הערכית שלהן ועל זהותן. הובילה אותי ההנחה, שיש להתרחשות בתקופת השואה השפעה על‬ ‫מרכיבי הזהות האישית ועל תפיסת העולם של מי שחוו אותה. השאלות מתחדדות כאשר מדובר‬ ‫בנשים קשישות. האם הן שונות מנשים צעירות ביכולת ההסתגלות שלהן לתנאים החדשים ובאופן‬ ‫שבו משפיעים אלה על המערכת הערכית ועל הזהות הנשית שלהן?‬ ‫**********‬ ‫החיים- ערך במבחן‬ ‫1‬

2. ‫הפגיעה הגופנית והנפשית לא החלה עם הגירוש אלא שנים לפני כן – עם ראשית המשטר‬ ‫הנאצי בגרמניה וסיפוח אוסטריה. הכרזת האוכלוסייה היהודית כמרכיב זר לחברה הגרמנית,‬ ‫הבידוד והעוינות שנגזרו עליה בשל כך, ערערו את תשתית הקיום הפיזי והרוחני שלה. יהודי‬ ‫גרמניה ואוסטריה היו מושרשים היטב בתרבות הסביבה, ומשבר הזהות פקד את רובם עם ימיו‬ ‫הראשונים של הרייך השלישי. נשים קשישות, שבימי מלחמת העולם הראשונה דאגו לבעליהן‬ ‫ובניהן החיילים, שכאבו את כאב המפלה והיו שותפות לתקווה לכינון רפובליקה דמוקראטית,‬ ‫מצאו עצמן עתה תוהות לאיזה עולם הן שייכות. כיהודים רבים אחרים הן יצאו, עם עלות‬ ‫הנאציזם, למסע התקרבות אל המרכיב היהודי של זהותן. גיבושה של זהות יהודית היה לצורך‬ ‫עמוק נוכח הכפשת היהדות על ידי הסביבה. מוסדות יהודיים עסקו בארגון חיי תרבות, חינוך,‬ ‫4‬ ‫סעד, וככל שהחמירו הרדיפות אף עודדו להגירה.‬ ‫רוב יהודי גרמניה ראו במסע ההתקרבות אל היהדות ומוסדותיה תשובה למצב חולף‬ ‫ושמרו בקפדנות על שורשיהם הגרמניים תוך תקווה שבבעתיד, עם התמוטטות המשטר הנאצי,‬ ‫יזכו לחזרה לגיטימית אל חיק החברה הגרמנית. מי שלא הסתגלו למצב ולא עזבו את המדינה,‬ ‫ניקלעו למשבר קיצוני.5 במצב זה היו גם שבחרו בהתאבדות. מספר המתאבדים עלה ככל שהחריפו‬ ‫הרדיפות. השיא הראשון היה בעת החרם של אפריל 1133. אז דברו על 331 עד 330 מתאבדים,‬ ‫השיא השני היה בעת פרעות נובמבר 1133 והשלי עם הגירוש. התאבדות הייתה אקט קיצוני, אך‬ ‫העלאת רעיון ההתאבדות כאפציה ממשית הייתה נפוצה. על החרדה מפני התפשטות התופעה‬ ‫מעידה פנייה פומבית, מאמצע שנת 1133, של ראשי קהילת קלן (‪ )Cologne‬ורבניה אל חברי‬ ‫הקהילה, גברים ונשים:‬ ‫" שימרו על אומץ הלב ועל הרצון בחיים, על האמונה באל ובכם עצמכם. אל תבחרו בדרך אל החשיכה‬ ‫שאין ממנה חזרה. חישבו על יקיריכם, שתותירו אחריכם, על צערם ועל מצוקתם. זיכרו את גורל העם היהודי‬ ‫6‬ ‫ודבקו בתקוה לעתיד טוב יותר!".‬ ‫הדעת נותנת, שבתקופה זו מספר הנשים שבחרו בהתאבדות היה נמוך ממספר הגברים.‬ ‫נשים נשאו בעול המשפחה והבית כמובן בעול גידול הילדים. העלבון על הדחייה בידי החברה‬ ‫הגרמנית היה בשבילן צורב פחות, ואף נועד להן תפקיד מיוחד בדרך השיבה אל היהדות ובשמירת‬ ‫7‬ ‫המסורת היהודית בחוג המשפחה.‬ ‫השבר חל, כפי שזה עולה מזיכרונותיהן של נשים רבות, בשנת 3033 על גזירותיה‬ ‫ואירועיה. חובת הרישום, מסירת הרכוש, ההכנות לקראת הגירוש וריכוז היהודים בבתים יעודיים‬ ‫היו אירועים טראומטיים, שהותירו את הנשים ללא אשליות לגבי העתיד. נראה שהגרוע מכל‬ ‫בשלב זה היה מסירת הדירה, הריכוז ב'בתים יהודיים' או אף בריכוזים מיוחדים, מעין גטו. בעיני‬ ‫הדוויג אמס (‪ )Hedwig Ems‬למשל, בת 72 באותה עת, נפתחה מסכת הרדיפות כאשר נדרשה לעזוב‬ ‫את מקום מגוריה. בנקודה זאת פותחים זיכרונותיה הכתובים.8 מאז ועד שעזבה את ברלין היה‬ ‫עיקר דאגתה למצוא קורת גג. בחיבורה נזכרות בטווח של שנה וחצי שבע דירות שונות, רובן‬ ‫שימשו לפרק זמן קצרים ביותר. בהקשר זה מעלה הדוויג אמס בפעם הראשונה את האפשרות‬ ‫לשלוח יד בנפשה: 'שקלנו התאבדות ברצינות רבה'. והיא מספרת על השאלה שנשמעה תדירות בין‬ ‫2‬

3. ‫יהודי ברלין בימי אוקטובר 3033 עם תחילת הטרנספורטים למזרח: 'האם בכוונתך להתאבד או שתתן‬ ‫9‬ ‫להם להגלות אותך?' ואמנן חמישה גברים ושבע נשים מבני משפחתה הקרובה התאבדו.‬ ‫הילדגרד הנשל (‪ ,)Hildegard Henschel‬רעייתו של היו"ר האחרון של קהילת ברלין, מוריץ‬ ‫הנשל, בסוקרה את הטרנספורטים הראשונים שעזבו את ברלין למזרח, כותבת: 'ההתנגדות היחידה‬ ‫01‬ ‫האפשרית הייתה איבוד לדעת'.‬ ‫הבחירה בין התאבדות לבין יציאה בטרנספורט, אותה שקלו נשים יהודיות בגרמניה,‬ ‫מצביעה על שינוי מהותי בערכיהן ובתפיסתן את מהותן. המוות בסיטואציה שיצרו הנאצים, נראה‬ ‫כשחרור מן הסבל הפיזי והרוחני שהן עתידות לחוות ומהכורח להתמודד על שינוי ערכים המתחייב‬ ‫מהחיים הצפויים, אם כפליטות בפולין ואם כאסירות בגטו או מחנה ריכוז. הבחירה בחיים הייתה‬ ‫כרוכה בהתמודדות עם עתיד בלתי ידוע, עם ניתוק ממסכת הערכים ותפיסות העולם על פיהן חיו,‬ ‫הקימו משפחות וחינכו את ילדיהן.‬ ‫נשים יהודיות רבות שהגיעו לטרזיינשטאט ראו בהתאבדות אופציה אפשרית. עוד בדרך‬ ‫מתחנת הרכבת אל הגטו עולה מחדש במחשבותיה של אלסבת ארגוטינסקי (‪)Elsbeth Argutinski‬‬ ‫רעיון ההתאבדות:‬ ‫" צעדנו למקום המרוחק כשלושה קילומטר מתחנת הרכבת עם מטען היד שלנו בגשם וסופת שלג, כל זה‬ ‫11‬ ‫אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת. מחשבתי היחידה הייתה חרטה שלא לקחתי ורונל לפני כן".‬ ‫קטה מנדה (‪ ,)Kaethe Mende‬בת 65, שהגיעה מברלין לטרזיינשטאט בספטמבר 7033, תארה רשמים‬ ‫מהימים הראשונים בגטו:‬ ‫" התמותה הייתה רבה מאד, בייחוד בשבועות הראשונים. לפי זכרוני מתו כמעט עשרים בני אדם. כשליש‬ ‫מהאוכלוסיה החדשה. מדובר באנשים קשישים שעקב הזעזועים והיאוש נפטרו מבלי לחלות קודם. פשוט‬ ‫21‬ ‫כבו".‬ ‫בזיכרונותיה של ילדה בשם אינגה אוארבכר (‪ )Inge Auerbacher‬מוזכרים הימים הראשונים‬ ‫בטרזיינשטאט באותו הקשר. זמן קצר לאחר שהגיעה לגטו, יחד עם אביה, הבחינו שניהם בגבר‬ ‫קשיש שעמד לקפוץ מפתח בעליית הגג של קסרקטין דרזדן.‬ ‫להפתעתם זיהו אותו כאחד מאנשי הטרנספורט שלהם. האב הצליח למשוך אותו חזרה‬ ‫אל הבניין, ולאחר שיחה ממושכת ודברי עידוד מרובים הצליח לשכנע אותו לוותר על רעיון‬ ‫הקפיצה. בבוקר המחרת, כאשר יצאו לחצר הקסרקטין, הבחינו בגופתו של אותו קשיש מוטלת‬ ‫31‬ ‫בחצר.‬ ‫המסע ברכבת, הדרך המתישה מהתחנה לעיר המבצר טרזין, הביקורת ב'שלוייסה',‬ ‫המפגש עם תנאיי הקיום בגטו, ועם הקשים שבהם, שהיו נחלת הקשישים, במקום החסיון בבית‬ ‫אבות מסודר, כפי שהובטח להם והוסכם עמהם בחוזה חתום שתמורתו שלמו במיטב כספם – כל‬ ‫זה נחת עליהם לעתים תוך פחות מ- 07 שעות. בימים הראשונים היו הקשישים כמוכי הלם41.‬ ‫הדוויג אמס מספרת על הכאב הקשה על אובדן ידידים, שאיתם ציפתה להיפגש עם בואה לגטו,‬ ‫אשר לא הצליחו להתגבר על הלם הימים הראשונים:‬ ‫3‬

4. ‫בבוקר המחרת הלכתי [לקסרקטין] ל"מגדבורג" [משכן המינהל היהודי] לברר כמה כתובות. הייתה זו‬ ‫התנסות מרה. אלה שאודותיהם שאלתי, חלקם כלל לא הגיעו לכאן והאחרים כבר מתו. קרובי, בני הזוג‬ ‫לווינשטיין, ברור לי שהתאבדו, שכן שניהם ניפטרו באותו יום וידעתי שהיה ברשותם לומינל. החדשות הללו‬ ‫51‬ ‫דיכאו אותי מאוד" .‬ ‫אלזה דורמיצר (‪ ,)Else Dormitzer‬ילידת ברלין, 2213, משוררת, הגיעה לגטו טרזיינשטאט‬ ‫מווסטרבורק (‪ )Westerbork‬יחד עם 637 יהודים הולנדים שנשלחו לטרזיינשטאט בפברואר 103361.‬ ‫בזכרונותיה רשמה:‬ ‫" באחד הימים אושפזה אצלנו אישה מבוגרת שסירבה לקבל מזון כלשהו, כי לא רצתה לחיות. למרות כל‬ ‫המאמצים להצילה, איש לא הצליח להשפיע ולשנות את החלטתה הנחרצת. ואמנם כעבור שמונה ימים‬ ‫נפטרה האישה מרעב: היא באמת לא לקחה מזון לפיה בשום צורה שהיא"71.‬ ‫רזי ווגליין (‪ ,)Resi Weglein‬הגיעה לגטו בשנת 7033 כשהייתה בת 10, מאולם (‪-)Ulm‬‬ ‫גרמניה. כל שנותיה בטרזיינשטאט, עד ליום השחרור, עבדה כאחות בחדר החולים לגברים, בעיקר‬ ‫קשישים מהרייך. בזכרונותיה רשמה:‬ ‫" יום יום מתו בחדר מס' 06 חמישה או שישה גברים. היו שעצביהם לא עמדו להם והתאבדו ולא נסינו‬ ‫להחזירם לחיים. אין ספור אנשים סיימו את חייהם מרצונם בקפצם מהבלוסטרדות ומחלונות בעליית הגג.‬ ‫מראה המתאבדים היה מחריד, כל עצמותיהם היו שבורות. בתקופה זו היינו כל כך קשוחים שהתפעלנו‬ ‫מגבורתם של המתאבדים והרגשנו יותר קנאה מצער"81.‬ ‫המוות נלווה לחיים בגטו כל העת. הדוויג אמס העריכה, שכל יום מתו בטרזניישטאט בין‬ ‫373 ל 363 איש:‬ ‫"ברחובות הייתה תנועה מתמדת של אנשים שנשאו גופות על גבי לוחות עץ. המתים היו מכוסים רק בבגד‬ ‫דק. זה היה נורא. טקסי אשכבה לנפטרים נערכו במרתף גדול. עד שלושים ארונות היו מוערמים זה לצד זה‬ ‫וזה על זה. רב היה נושא דברים ואחר כך הובלו הארונות החוצה והועמסו על עגלה. אפשר היה לעקוב‬ ‫91‬ ‫אחריה רק כמה צעדים, עד קצה הגטו. תוך זמן קצר נעלמה העגלה מן העין ויותר מכך לא ידע איש ".‬ ‫תאוריהם המדוייקים של אמס ושל נשים נוספות מן הרייך על נוהגי הקבורה בטרזיינשטאט‬ ‫מרמזים, שהן נהגו לההשתתף לעתים קרובות בטקסי הלוויה. התקופה עליה כותבות אמס‬ ‫ואחרות הייתה מן הקשות ביותר בגטו. בספטמבר 7033 הגיעה הצפיפות לשיא. כ- 333,06 יהודים‬ ‫נדחסו בעיר שנועדה ל- 333,2 תושבים. כתוצאה מהצפיפות, מהיעדר תנאיים סניטרים, מן‬ ‫המחסור באמצעים רפואיים, מן התזונה הלקוייה והחורף הקשה פרצו מגפות, שקורבנותיהן היו‬ ‫בעיקר הקשישים, בשיעור שלא היה לו תקדים02.‬ ‫4‬

5. ‫ריבוי התמותה הביא לשינוי בסדרי הקבורה. אלסבת ארגוטינסקי, שהגיעה לגטו בפברואר‬ ‫1033 תיארה ביומנה את הנהלים החדשים:‬ ‫" כאן שורפים את המתים בצוותא ושום מצבה לא מזכירה את קיומם של הטובים והרעים, של החשובים‬ ‫והחשובים פחות. הם פשוט נעלמים וכך זה יהיה כנראה באירופה החדשה ובעולם שייתגבש אחרי המאבקים‬ ‫האיומים האלה, מחיקת הזהות הפרטית, מסה קולקטיבית בקיום ובאי קיום"12.‬ ‫ארגוטינסקי רואה בשינוי נהלי הקבורה סימן ברור לקיצו של העולם, כפי שהיה לפני‬ ‫הנאציזם. שינוי נהלי החיים בגטו הוא בעיניה עדות למהפך ערכים באירופה ובעולם כולו. על פי‬ ‫הבנתה חשפה מלחמת ההישרדות בגטו אמת חדשה על טבע האדם והחברה, ששוב לא יהיה אפשר‬ ‫להתעלם ממנה. מדבריה משתמעת השלמה עם אבדן הערכים הישנים שכשלו. והיא לא הייתה,‬ ‫כמובן, בודדה. בתפיסת עולמן של הנשים הקשישות יוצאות הרייך חלו שינויים מפליגים באשר‬ ‫לערך החיים ולמשמעות המוות. החיים חדלו להיות מקודשים, המוות הצטייר כמוצא שיש בו מן‬ ‫הפיתוי. שינוי זה לא נעלם עם נפילת הנאציזם. עם השחרור מהמחנות וחזרתן למקומות מוצאן,‬ ‫בא הכאב על אבדן עולם הערכים. הספקות ליוו את הנשים הללו עד ימיהן האחרונים. בהתייחסה‬ ‫לחוויות השחרור כתבה הדוויג אמס:‬ ‫"השיבה לברלין הייתה סיום מדכא לאותן שנים איומות וחזרה עצובה זו הייתה רק ראשיתו של צער עמוק‬ ‫לאין שעור, כאשר היכתה בי הודאות שריכרד לא יחזור. תמיד קיויתי לפגישה מחודשת והאמנתי כי תגיע.‬ ‫22‬ ‫אילו ידעתי קודם את העתיד לבוא, הייתי שמה קץ לחיי" .‬ ‫********‬ ‫אבדן החרות‬ ‫לפני הגירוש היה הזימון לקראת לקראת פינוי האיום העיקרי בפניו עמדו הנשים‬ ‫הקשישות מן הרייך. בקרב הקהל רווחו שמועות על האופן שבו מתנהלים הטרנספורטים. נשים‬ ‫הכינו עצמן לקראת המסע. הן ארזו מזוודות ותרמילי גב ומילאו אותם בכל הנחוץ לדעתן, כדי‬ ‫לדבוק באורח חיים תקין. הכינו מצעים, כלי מטבח, בגדים, תרופות, כלי תפירה, כלי כתיבה וציור,‬ ‫צילומים משפחתיים, ספרים, תכשיטים וחפצים אחרים במשקל כולל של 36 קג', כפי שהתירה‬ ‫הפקודה. ההכנות לקראת הטרנספורט הגבירו את המתח והפחד. כל צילצול בפעמון היה גורם‬ ‫חרדה קשה. קטה ברסלאואר (‪ ,)Kathe Breslauer‬ילידת ברלין, 3513, רשמה על כך בזיכרונותיה:‬ ‫" חפצי לבוש נבחרו בקפדנות והחבילות עמדו מוכנות לנסיעה, אמנם עוד שנה השאירו אותנו בדירתנו. אך‬ ‫לא הייתה שימחה במעוננו, הרגשנו בודדים ומבודדים; ברחוב לא העז איש לברך אותנו לשלום, רק פה ושם‬ ‫סר אלינו ידיד אמיץ שהביא לנו דברי מחיה שלא יכולנו להשיג בעצמנו. בכל השכונה ידעו על יציאתנו‬ ‫הקרובה, נישאלנו אם יש לנו חפצים למכירה, מפות שולחן, רהיטים וכו'. עם כל דפיקה בדלת נפל עלינו‬ ‫פחד, שמא הם באים. היינו במצב רוח ירוד ואמרנו לעצמנו יהיה אשר יהיה עלינו להעלם. והנה באה פקודת‬ ‫הפנוי לטרזיינשטאט. נאמר [על טרזיינשטאט] שישנם בעיר בתי הבראה ובתי אבות וכי זהו מקום שגרמניה‬ ‫יכולה להתפאר בו. גם אם לא האמנו בכל הפרטים, קיווינו ונטינו להאמין שהמצב בטרזיינשטאט סביר.‬ ‫למרות זאת עלינו בלב כבד על המשאית שהמתינה לנו"32.‬ ‫5‬

6. ‫באותם חדשים המתינה בביתה, אף היא בברלין, הדוויג אמס. היא זוכרת רעד, שיתוק והלם עם‬ ‫ההודעה להמתין למשאית הפנוי, ב- 77 באוקטובר. היא מתארת את האכזבה על חולשתה זו. הרי‬ ‫זו הייתה בחירתה.42 ואילו החברותא של המגורשים במחנה האיסוף ברחוב גרוסה המבורגר, בית‬ ‫אבות יהודי לשעבר, דווקא הטיבה עמה. עתה הרגישה מוגנת אחרי ימים רבים של פחד. נשים‬ ‫כמותה, אחיות לגורל, התחלקו אתה במה שהיה. המרוץ אחרי קורת גג הסתיים. צלצול הפעמון‬ ‫חדל לאיים. אמס לא התלוננה על בגדיה שנגנבו ממנה בזמן הבדיקה והייתה אסירת תודה על‬ ‫שנותרו לה שכבות הלבוש שעטתה על עצמה לקראת היציאה. ארבעה עשר פרטי לבוש, אלה יהיו‬ ‫כל בגדיה בגטו52.‬ ‫הרכבת לטרזיינשטאט הייתה מגיעה עד תחנת בוהושוביצה (‪ ,)Bauschowitz‬מהלך שלושה קילומטר‬ ‫מהמבצר. בדרך הגיעה אל האחיות ברסלאואר שמועות בדבר האמת על טרזיינשטאט:‬ ‫" ספרו לנו על הסבל הצפוי לנו, על הרעב, הדיור הגרוע, על חוסר הנוחיות. דברים אלה עמדו בניגוד מוחלט‬ ‫לכל מה שסיפרו לנו בברלין"62.‬ ‫אחרי שנסתיים המסע הרגלי המפרך הגיעו לגטו, באפיסת כוחות. המצטרפות החדשות‬ ‫הובאו אל ה'שלויסה'72. שם, בשעת בדיקת החפצים, שוב נלקחו מהן פריטים שונים מחפציהן.‬ ‫מהדוויג אמס לקחו את מעט הרכוש שעוד החזיקה בו: תרמוס, פנס, תרופות. אחר כך הובלו‬ ‫בשבילי הגטו לעבר המגורים. למעלה מחמישים מיטות עץ, "לוחות עץ" לדבריה של אמס, בכל‬ ‫חדר. עוד באותו לילה- ביקור ראשון בבית השימוש:‬ ‫" לא האמנתי למראה עיני כאשר הובלנו לחדר שבתי השימוש ניצבו בו זה בצד זה, שישה בשורה. ניראה לי‬ ‫בלתי אפשרי להשתמש בהם. לא היינו לבד בחדר. ישבו שם אחרות ואחת מה הרגישה ברע... הייתי אומללה‬ ‫עד יאוש. מחשבתי היחידה הייתה כיצד לשים קץ ליסורים הללו מהר ככל האפשר. שמחתי על מנת הורונל‬ ‫82‬ ‫שלי, שלא התגלתה בחיפושים שנעשו בחפצי."‬ ‫הימים הראשונים בגטו היו רצופים גילויים קשים נוספים, שהיו כרוכים בכאב, באכזבה‬ ‫ובהשפלה. הדוויג אמס לא השתמשה בכדור הרעל, ולאחר שנזקקה ל'שירותים' חזרה לישון על‬ ‫לוח העץ שנועד לה, בקומה השלישית של מיתקן ה'מיטות'. כל הלילה הקפידה לא לזוז, פו תיפול.‬ ‫הבוקר הביא גילויים חדשים: פשפשים ופרעושים במזרונים, החדר לא היה אלא אורווה דמויית‬ ‫כלא שחלונותיה מסורגים. דיכאון הציף אותה. שתי נשים ותיקות הבחינו בדכאונה וניחמו אותה:‬ ‫'את תתרגלי, בדיוק כמו שאנחנו התרגלנו'. עד מהרה היא אכן התאוששה. שוב בחרה לוותר על‬ ‫אופציית ההתאבדות והסתגלה לחיים על חומרותיהם, על מערכת הנהלים, התקנות והחוקים.‬ ‫יומנה של אלסבת ארגוטינסקי הוא היחידי מן היומנים של קשישות הגטו שמצאתי בתרגום עברי.‬ ‫בחיות סיגנונו הוא פותח חלון להצצה, כמו בזמן אמת, לעולמה של הכותבת ובהתרחשויות בגטו.‬ ‫ב-63 במארס 1033 היא כותבת כך:‬ ‫"מה מחרידה ההכרה, שמשלנו נותרו כל כך מעטים. כמה קשה להתרגל לאבדן מושגים כמו אסטטיקה,‬ ‫תרבות ואינדיוידואליזם, כמה בלתי אפשרי לאמץ לעצמנו, כביכול, את הרגליהם של הבלתי תרבותיים‬ ‫6‬

7. ‫ביותר. אך בכל זאת ההתחלה לא הייתה קשה ביותר, כי טרם סבלנו מרעב, עדיין היינו בעלי אומץ, בריאות‬ ‫וכוח נפשי ולעתים שמחים ומר וצים שאנחנו מסתדרים על אף הכל. אחרי שבועיים באמת כבר התרגלנו,‬ ‫אפילו למחראות שנמצאו בחצר"92.‬ ‫הסתגלות האסירות לצפיפות ולרעש תמידי, לצורת האכילה, לאיכות המזון והמים‬ ‫מרמזת על גמישות ביכולתן של הנשים, גם זקנות, לשבור במצב קיצוני מוסכמות והרגלים ולוותר‬ ‫על ערכים שבהם גדלו ושלאורם חינכו את ילדיהן. גמישות זו אפשרה להן לשרוד בתנאי הגטו.‬ ‫לעיתים קרובות חלמו על הימים בהם יוכלו לשוב ולישון על מיטה מוצעת ונקייה, לשבת ליד‬ ‫שולחן אוכל מבהיק וערוך כהילכתו, לבשל שוב ארוחות נהדרות. הגמישות במנהגי האכילה‬ ‫התפתחה לאט. היה זה תהליך הסתגלות שנימשך ימים רבים. רזי ווגליין תארה את המזון‬ ‫וחלוקתו, כפי שחוו זאת היא ואימה הזקנה:‬ ‫" חילקו קפה בחצר בחבית גדולה ומלוכלכת. היה זה נוזל עכור בטעם מי מדמנה, אדם אחד חילק, לכל מי‬ ‫שהחזיק בידו תלוש מזון, רבע ליטר מהנוזל הזה. המונים עמדו בתור, לרוב כאלה שמקרוב באו. שמחנו מאד‬ ‫לפגוש בינהם מכרים. בשעה 11 חולקה ארוחת צהריים, מרק מימי חסר תוכן, 002 גרם תפוחי אדמה שחורים‬ ‫ועשירית הליטר רוטב בלתי ניתן לזיהוי. בימים הראשונים עוד החזקנו מלאי של לחם ונקניק וויתרנו על‬ ‫הארוחה, אחר כך אכלנו כל מה שקיבלנו וחלינו כולנו. אמא ואני קבלנו אוכל בעליית הגג. המתנו שם‬ ‫שעתיים בקרוב לחלוקת המזון. פעם בארבעה ימים חולק לחם. בכל יום שישי חולקו 05 גרם סוכר ושלוש‬ ‫פעמים בשבוע קיבל כל אסיר 02 גרם מרגרינה. חלוקת המזון לא התנהלה בשלווה. האנשים עמדו בתורים‬ ‫ארוכים, לפעמים שעה וחצי, עד שזכ ו לקבל את מנת האוכל הדלה והקרה. העמידה הממושכת בתור, בכל‬ ‫מזג אוויר, גרמה מרירות רבה. המצב היה גרוע במיוחד כאשר הגיעו טרנספורטים חדשים. החדשים סבלו‬ ‫שבועות עד שהתרגלו למנות האוכל הזעומות ולטיבן הירוד. הנסיון לימד אותנו שאפשר לחנך את הקיבה.‬ ‫היו אגפים בקסרקטין דרזדן שלא היו בהם צינורות מים. הובלנו מים מהבאר שבחצר, ותמיד היה תור.‬ ‫בתחילה היו ימים שבהם לא היו מים בכלל, או שהיו בעלי צבע אדום, שלא היה אפשר להשתמש בהם.‬ ‫לימים הרחיבה ההנהלה היהודית את רשת אספקת המים, אך גם אז לא הגיעו לקומות העליונות. לחם הובא‬ ‫על גבי עגלות קבורה, שנאספו מקהילות צ'כיה. בתחילה הזדעזענו, אך בסופו של דבר קיבלנו בשמחה את‬ ‫03‬ ‫מנות הלחם שלנו, אפילו מעגלת קבורה. לעתים היה הלחם מעופש, אך אכלנו אותו גם כך מחוסר ברירה".‬ ‫ככל שהציק לדוויג אמס הרעב, בכל זאת הייתה צריכה להתגבר כל פעם מחדש על‬ ‫הסלידה מהלחם, מאופן חלוקתו ומניקיון המחלקים:‬ ‫" פרק קשה היה גם קבלת הלחם, במיוחד לי, שבטבעי הייתי בררנית. מבין הנשים שהיו נשלחות להביא את‬ ‫ככרות הלחם, היו רבות שלא הייתי מעיזה ללחוץ את ידיהן. הן נשאו את הכיכרות בתוך בגדיהן המלוכלכים.‬ ‫זה היה מחריד. לא עזר שהלכתי להביא את הלחם בעצמי. הכיכרות היו נערמות זו על זו, נספרות ואחר כך‬ ‫נפרסות. לא הייתה שום אפשרות לברור. הייתי ברת מזל לאכול בקערית שלי ובמזלג שלי שהייתי שוטפת‬ ‫בעצמי. למרות הכל הייתי אוכלת את הלחם, אחרי שניגבתי אותו במפית, פעולה שלא הייתה יותר ממחוה‬ ‫13‬ ‫סימלית."‬ ‫7‬

8. ‫השותפות שנכפתה על קבוצת הנשים, אחיות לגורל, תבעה שינוי במערכת הערכים ובזהות‬ ‫האישית. הן נאלצו להשלים עם הצפיפות, עם העדר הפרטיות, עם החשיפה המתמדת, עם העדר‬ ‫הסדר והזוהמה. הדוויג אמס, קטה ברסלאואר, אלזה דורמיצר, אלסבת ארגוטינסקי, קטה מנדה‬ ‫ואחרות כמותן, קיבלו את כללי המשחק החדשים בתוקף ההכרעה המוקדמת לחיות, לשרוד עד‬ ‫סוף המלחמה ולשוב ולפגוש את יקיריהן. אך החיים בגטו דרשו יותר מהסתגלות לאובדן החרות,‬ ‫לצפיפות, לרעב ולתנאים פיזים קשים. בגטו טרזיינשטאט היה פחד מתמיד מפני השילוחים‬ ‫למזרח. בנושא השילוח מספרת הדוויג אמס:‬ ‫" כששאלתי את גברת הן על אודות גברת רוזנברג, שמעתי שהיא כבר נישלחה מטרזיינשטאט בטרנספורט.‬ ‫הופתעתי לשמוע זאת. לא היה לי מושג על כך, שגם מכאן נשלחים אנשים למחנות ריכוז אחרים.‬ ‫הטרנספורטים האלה היו החלק הקשה של החיים בטרזיינשטאט. מדי פעם היו מתעוררות שמועות: 'שמעת‬ ‫כבר? בקרוב מאוד יצא עוד טרנספורט.' הדברים היו נלחשים שוב ושוב מפה לאוזן עד שיום אחד היו‬ ‫למציאות. באמצע הלילה הגיעו אנשים והביאו איתם רשימות שהוכנו בקסרקטין 'מגדבורג'. הכללים שהינחו‬ ‫את האס אס בבחירת הקורבנות האומללים לא היו קבועים ועוררו תהיות. פעם נלקחו בני 07 ומעלה ופעם רק‬ ‫בעלי כושר עבודה. איש לא ידע אם ומתי יגיע תורו, וכל יושבי טרזיינשטאט חיו בחרדה מפני הרשימות‬ ‫23‬ ‫הללו".‬ ‫חודש אחרי בואה של הדוויג אמס הגיע לגטו קטה ברסלאואר, כבר בימים הראשונים‬ ‫לבואה חוותה ברחוב חוויה קשה:‬ ‫" ברחוב תורים ארוכים לאין סוף. אנשים רצוצים, צועדים בקושי ובאיטיות אל תחנת הרכבת באושביצה. היה‬ ‫זה משלוח למזרח. חיזיון מזעזע. אנשים נראו כנכנעים לגורלם ואינם מסוגלים להביע את המתחולל בליבם‬ ‫פנימה. לא אשכח מראה זה לעולם. לחוויה הקשה נוסף גם הפחד, מתי יגיע תורך? פחד זה לא הרפה משך‬ ‫כל השהות בטרזיינשטאט והיה גרוע ומר אף יותר מהרעב שסבלנו ממנו קשות"33.‬ ‫למרות שלא ידעו לאן מובלים האסירים, ראו הקשישים בטרנספורט פסק דין מוות.‬ ‫המחשבה על הסתגלות מחודשת למחנה אחר, שעל פי ההגיון הגרמני המוכר ועל פי הנסיון היהודי,‬ ‫היה חייב להיות גרוע מטרזיינשטאט, נתפסה בעיני הנשים מן הרייך כסוף הדרך. ולא ניתן לעשות‬ ‫דבר. היה זה בעיקר עניין של מזל וגם, במידה פחותה, שאלה של פרוטקציה. לחרדה מפני‬ ‫הטרנספורט היו נתונים כל יהודי הגטו, גם אלה שנכללו ברשימות בני החסות של 'מועצת הזקנים'.‬ ‫הנשים הקשישות ניסו 'להתעלם' מן הסכנה. ואמנם היו מהן שלא נפגעו בה. הנשים שאת‬ ‫זיכרונותיהן קראתי שרדו ושוחררו בסוף המלחמה. נשים זקנות נותרו בטרזיינשטאט אף אחרי‬ ‫השילוחים הגדולים של ספטמבר-אוקטובר 0033. הנאצים הניחו להן, אולי מפני שחשבו שמותן‬ ‫קרוב ממילא. בין הנשים הזקנות שנשלחו בטרנספורטים למזרח לפני ספטמבר 0033 לא חזרה אף‬ ‫אחת. הסיכוי היחידי שלהן להשאר בחיים היה בהשארותן בגטו. תנאי זה כשלעצמו לא הבטיח‬ ‫חיים. בשנות קיומו של הגטו נפטרו ממחלות ומרעב 021,33 נשים, 663,73 יוצאות הרייך ומהן‬ ‫070,33 קשישות שגילן עלה על 65 שנים.43 חלק מן המחלות שרווחו בגטו היו במובהק אופייניות‬ ‫53‬ ‫לגיל הזיקנה.‬ ‫8‬

9. ‫נשים קשישות לא מעטות הגיעו לגטו עם בעליהן. המאמץ להשיג מזון נוסף כדי לחזק‬ ‫ולעודד את הבעל הדועך היה עסוק מרכזי לנשים רבות. ולמרות המאמץ נאלצו בדרך כלל לראותו‬ ‫נחלש, חולה ולבסוף מת. בריאיון שנעשה אחרי המלחמה עם אישה מברלין, ילידת 1213, שהגיעה‬ ‫עם בעלה בספטמבר 7033, היא מספרת על המאמצים הרבים שעשתה כדי להציל את חיי בעלה:‬ ‫" בחודשים האחרונים לחיי בעלי יכולתי לבקר אותו כאשר רציתי, גם מחוץ לשעות הביקור הקבועות. רק‬ ‫בשעת ביקור הרופאים הייתי מתרחקת משם. בעלי סבל מרעב קשה. כדי להקל עלי ו הייתי עוברת מקסרקטין‬ ‫אחד למשנהו במקווה להשיג מזון תמורת דבר אחר. אמרתי לאנשים שאני זקוקה למזון לבעלי החולה.‬ ‫הצלחתי פה ושם להשיג משהו עבורו. עלה בידי להרוויח מעט בעבודת פדיקור, אותה ידעתי אף שלא למדתי‬ ‫אותה מעודי. רגלי הגברים היו במצב רע. קפאון הרגליים ונזקים אחרים, עקב נעליים גרועות ומצב כללי‬ ‫ירוד, היו שכיחים מאד. עמלתי קשה למען הלקוחות שלי וטיפלתי בכ- 001 גברים ונשים מכל הגילים. לאחר‬ ‫סיום הטיפול קיבלתי פרוסת לחם אחת או שתיים, מרוחות במרגרינה, או שסוכר מפוזר עליהן. לעיתים‬ ‫קרובות קבלתי כשכר חתיכה או שתיים של מרגרינה, במישקל 02-01 גרם. השכר הנדיב ביותר שקבלתי‬ ‫פעם היה רבע ככר לחם במישקל 573 גרם. כל מה שעשיתי למען בעלי לא מנע את התדרדרותו. בסופו של‬ ‫דבר הגיע לבית החולים לחולים כרוניים, במבנה 405‪ L‬וביום 92 בספטמבר 3491 נפטר. הוא החזיק מעמד‬ ‫בטרזיינשטאט במשך שנה ושבועיים"63.‬ ‫מתו יותר גברים מעל גיל 65 מאשר נשים באותה קבוצת גיל. סימוכין לנתון זה מצויים‬ ‫בעדויות הנשים. הדוויג אמס העירה במשפט קצר: " רוב הגברים בטרזיינשטאט רעבו עד מוות"73.‬ ‫החוקרת סיביל מילטון טוענת, שלנשים יהודיות, ללא קשר לארץ מוצא, היו דרכי השרדות שונות‬ ‫מאלה של הגברים. לגבי הנשים עבודת בית הייתה מעין תרפיה מעשית. האסטרטגיה הזאת‬ ‫אפשרה להן שליטה מסויימת על חייהן. הן פיתחו קשרים של מחוייבות על רקע אמונה דתית או‬ ‫פוליטית. לעתים השתמשו באסטרטגיה של ה'דמות הנעלמת' - הנמכת פרופיל והסתתרות‬ ‫באלמוניות שאינה מעוררת חשד או סכנה. נשים היו גמישות יותר והיטיבו מגברים לעמוד במצב‬ ‫של חוסר תזונה. לפי מקור זה נשים אף השכילו לחלק את המעט שהיה בצורה נבונה יותר. נראה‬ ‫שמיומנויות שהיו להן כנשים ועקרות בית: לדאוג לבישול ולחלוקת מזון לכל המשפחה על פי‬ ‫החומרים שעמדו לרשותן, סייעו להן לשרוד בגטו.83 כל הכשורים הללו לא חיסנו, כמובן את‬ ‫הנשים מפני הדכאון בעקבות מות בעל או ידיד.93 אלזה דורמיצר העידה:‬ ‫" בעלי ואני הוכנו בהלם האשפוז הטיפוסי ששיתק את כל דפוסי התנהגותנו. בעלי לא היה מסוגל עוד‬ ‫להחלים, בעוד שאני התאמצתי והתאוששתי כבר למחרת היום כי ה בנתי שאחרת אין לשרוד במחנה. תפקידי‬ ‫הראשון היה להשיג לבעלי, שהיה בן- 47 וחולה, מיטה כדי שלא ייאלץ לשכב על הרצפה. למרות כל מאמצי‬ ‫לא הצלחתי, לצערי לעצור את התדרדרותו. הוא מת ב- 9 בדצמבר 3491 בחדר חולים כתוצאה מבצקת רעב.‬ ‫חודשים אחרי מות בעלי, רצוני לחיות הוחלש במידה ניכרת. אדישות תהומית נוכח הכל השתררה עלי.‬ ‫04‬ ‫לעורר אותי מהתרדמה הזאת ידעה רק אחותי שהגיעה בעת ההיא לגטו".‬ ‫לעתים קרובות מזכירות נשים שהן זכו לעזרה נפשית מבת משפחה או מנשים אחרות.‬ ‫לנשים קשישות רבות מן הרייך היו בני משפחה שנותרו בחיים מחוץ לגטו. קרובים אלה היו מוקד‬ ‫של געגועים ודאגה. היו מעטים שניתן להם לשלוח חבילות לאמהות הזקנות בגטו. החבילות היו‬ ‫9‬

10. ‫מקור אושר כפולף: שיפור התזונה היה חיוני, ובתעודת המשלוח אפשר היה לזהות את החתימה‬ ‫של הבן או הבת הרחוקים ולדעת, שלפחות בתאריך המשלוח, עדיין היו בין החיים.‬ ‫היו קשישות מהרייך שהגיעו לגטו עם בנותיהן, נשים בוגרות בעצמן, כמו רזי וולגין ואמה‬ ‫שהוזכרו כאן. ככל שהיה אפשר המשיכו האם ובתה להתגורר באותו חדר, לעיתים דרגש ליד‬ ‫דרגש, ובהיותן יחד חיזקו האחת את רעותה. קרל פליישמן הזכיר מקרה, הממחיש את המאמץ‬ ‫שעשו נשים קשישות לשמור על תפקידן כאימהות:‬ ‫" כותבת גברת הילדה ווינר (‪ ,)Hilde Wiener‬הגרה ב 522 ‪ ,L‬מטרנספורט 52 / ‪' : I‬ביום 62 בפברואר‬ ‫[3491] יחול יום הולדתה ה- 55 של בתי וברצוני לשמח אותה. היא עובדת כאן בבית כאחות וירדה מאד‬ ‫במשקל. לצערי לא מקבלות אחיות הבתים שום תוספת או מנות כפולות. אינני רוצה לעמוד ביום הולדתה‬ ‫בידיים ריקות בפעם הראשונה אחרי 55 שנים. מותר לי עתה להציג בקשותי? סוכר, מרגרינה, סולת, קמח,‬ ‫אטריות, פתיתי שבולת שועל, קוביות מרק, גזר, כרוב, שום ובצל. אולי יש גם אבקת חלב? כמובן שאת‬ ‫הנקודות לקבלת מזון אעביר אליך'. אני חוזר למשרד ומכתיב מהר מכתב למרת הילדה ווינר, בו אני מברך‬ ‫בשם רשות הבריאות, את בתה ביום הולדתה ה- 55 (בת כמה האם?), אבל בצער רב אני מודיע לה שאין לנו‬ ‫מחסן מזון ואין לנו אפשרות להשיג דבר מהמבוקש"14.‬ ‫בכרטסת ארכיון בית טרזיינשטאט מצאתי את תאריך הלידה של האם - 0513.2.17 ואת‬ ‫מועד שריפת גופתה בטרזיינשטאט - יולי 0033.‬ ‫אבדן החירות וההסתגלות לתנאי הקיום בגטו הכתיבו שינויים מפליגים בדפוסי‬ ‫ההתנהגות של הנשים הזקנות שהצליחו להתקיים. הוויתור על נקיון ופרטיות, ההשפלה שברעב‬ ‫ותוצאותיו, המחלה והמוות, כל אלה היו למוקדים שסביבם התנהלו החיים. מלחמת הקיום,‬ ‫הפיזי והרוחני, קבעו אמות מידה חדשות, אותן קיבלו הנשים הזקנות ביכולת דומה לזו של הנשים‬ ‫הצעירות, בהבדל מהותי אחד, ככל שהנשים היו זקנות יותר תנאיי הקיום שלהן בגטו היו‬ ‫אובייקטיבית גרועים יותר.‬ ‫ה'הסתגלות' לתנאים ששררו במגורי הנשים הזקנות היו תנאי הכרחי לכל סיכוי לשרוד. בתוך‬ ‫שבוע עד שבועיים חלה הסתגלות, או לחילופין, ויתור על כל מאבק. היה זה סנדרום מוכר‬ ‫שהפסיכולוגים בגטו התיחסו אליו. הפסיכולוג הצ'כי ז'ירי דיאמנט (‪ )Ziri Diamant‬כתב, שהמפגש‬ ‫עם תנאיי הקיום בגטו היה כרוך לגבי האסיר החדש במשבר מנטלי קיצוני, שכונה על ידי ויקטור‬ ‫פרנקל, כאשר התיחס לנושא, טראומה נפשית - ”‪ .42“Psychic Shock‬בהמשך כותב דיאמנט:‬ ‫‪This “psychic shock” could cause rapid death of weakened individuals, mainly elderly people, and in‬‬ ‫.34 ”‪the case of others there usually was a more or less rapid adaptation to the new living conditions‬‬ ‫הדוויג אמס, שרצתה למות אחרי ביקורה הראשון בבית השימוש, שינתה את דעתה לחלוטין‬ ‫לאחר זמן קצר:‬ ‫" מי שאינו מצליח להרדם יכול לפנות לבית השימוש, שם אפשר תמיד למצוא שותפים לשיחה. השירותים‬ ‫תמיד שימשו מקום מפגש, להחלפת חפצים, למיקוח ולשיחה ואפילו מתכונים לבישול נדונו שם. כך היה,‬ ‫44‬ ‫אף שמכל נקודת מבט הגיונית השהיה במקום כזה הייתה צריכה להחשב כעונש."‬ ‫11‬

11. ‫מוקדי אור בודדים בחשכת הקיום בגטו היו המפגשים בין הנשים - בעבודה, בחדרי‬ ‫המגורים, בתור לאוכל ובמחראות. הכמיהה לתמיכה, לידידות ולהשתתפות בקשייהן ובחוויותיהן‬ ‫של נשים אחרות עולה מן הזכרונות כצורך חיוני של האסירות. התמיכה והעזרה היו הדדיים. מי‬ ‫שהייתה נתמכת במיקרה אחד, נמצאה מושיטה כתף מסייעת במיקרה אחר. קשרים כאלה לא היו‬ ‫תלוייה בהכרות ממושכת או בידידות עמוקה. בקרב הנשים הקשישות הייתה התגייסות כללית,‬ ‫אחת למען השנייה, הכל בהתאם למצבה של האישה, כישוריה ומעמדה בקבוצה. בקיומה של‬ ‫האחת הייתה טמונה תקותה של האחרת לשרוד.‬ ‫**********‬ ‫יהודים צ'כים ויהודים גרמנים - מפגש תרבויות‬ ‫עם הגיען לגטו, התנסו נשות הרייך בקושי נוסף ובלתי צפוי. בעל כורחן נתפסו על ידי האסירים‬ ‫הותיקים כנציגות השפה, התרבות והמסורת הגרמנית השנואה. המפגש המאכזב ביניהן לבין‬ ‫היהודים הצ'כים מוזכר ביומנים ובזיכרונות, לעתים קרובות בנימות עלבון ותמיהה. כתבה על כך‬ ‫הדוויג אמס:‬ ‫" דימינו שבצ' כוסלובקיה נמצא ארץ ידידותית, שותפה לנו בשנאה להיטלר ולמרעיו. הייתה זו אכזבה מרה‬ ‫לגלות שהצ' כים שנאו אותנו, באותה מידה ששנאנו אנחנו את היטלר. הם ראו בנו אחראים לצרות שנפלו‬ ‫54‬ ‫עליהם. לא נחשבנו בעינהם עמיתים לסבל אלא גרמנים, וככאלה, שנואים"‬ ‫יחס זה של היהודים הצ'כים ליהודים שהגיעו לטרזיינשטאט מגרמניה גרר בלבול זהות‬ ‫ובעיקבותיו תסכולים וקשיי קומוניקציה. הנשים מהרייך נראו בעיני הצ'כים מגוחכות:‬ ‫"אני רואה אותן, נשים לבנות שיער עם כובעים שחורים, שמלות שחורות וכסיות, עם מקלות הליכה בעלי‬ ‫ידית של כסף וארנקים אלגנטים, כאילו נסעו למקום מרפא. אב ל הכל היה תמיד מקומט, מעוך, מלוכלך‬ ‫וספוג ריח הפרשות, תוצאות הנסיעה הממושכת בקרונות סגורים מבלי להתרחץ במשך ימים"64.‬ ‫הלבוש המגוחך, הנימוסים שלא התאימו למציאות הגטו, השפה הגרמנית, המבטא‬ ‫והמנהגים שהיו חלק מתרבותן משך כל ימי חייהן, נתקלו בדחייה ברורה. קרל פליישמן, שהציטוט‬ ‫האחרון לקוח מכתביו, הזכיר ברשימותיו לא רק את המגוחך שבלבוש אלא גם את הפערים‬ ‫בתפיסת העולם בין יהודי צ'כיה ליהודי גרמניה:‬ ‫" מעניין מאד איך מתגלית כאן ההתבוללות. לא קשה להכיר יהודי מהרייך, מהפרוטקטוראט או מוינה.‬ ‫בולטים לעין גם סימני לבוש, מעילי פרווה וואלכים, כובעי פרווה או כובעים המכונים כובעי סקי, המזכירים‬ ‫בצורתם ובצבעם את יחידות המפלגה הנאצית. כמעט מיותר לדבר על אופי התבוללות מפני שהיא כל כך‬ ‫מגובשת ומקיפה הכל, עד כי לא ברור אם לפניך אדם יהודי בכלל. זה מעורר מחשבה, ניתן לומר שכל מה‬ ‫שבלתי נעים אצלנו נוצר, כנראה, על ידי אימוץ של סימנים חיצוניים, לאו דווקא התכונות הטובות ביותר,‬ ‫של העמים הסובבים, מבלי שנוצר קשר מעמיק יותר. הצטברות וצמיחה של סימנים רגרסיבים מגיעות לבסוף‬ ‫11‬

12. ‫לשיאן בדיסהרמוניה, אשר בצדק נדחית, הן מצדנו והן מהצד השני. נוצרות קריקטורות, המקוממות את‬ ‫השמיים ואת האנטישמיים באותה מידה"74.‬ ‫מין הראוי לציין כאן כי ד"ר קרל פליישמן, בתפקידו כאחראי במחלקת הבריאות בגטו,‬ ‫טיפל בנשים, גברים וילדים בני כל ארצות המוצא, עשה מאמצים גדולים לשפר את מצבם של‬ ‫הזקנים. ברשימותיו הרבות ניתן למצוא אמפטיה למצב הקשה והמשפיל בו נמצאו הזקנים‬ ‫והזקנות מן הרייך. דבריו החריפים שהבאתי כאן, על הכיעור בקריקטורה שיצרו יהודי גרמניה‬ ‫מעצמם הם חלק מדיון תאורטי על רקע אידאולוגי. למעשה הוא לא דחה איש, אך דבריו מצביעים‬ ‫על דרך חשיבה, שהייתה מקובלת בקרב יהודי צ'כיה. היהודים הגרמנים נענשו על כך שנראו כה‬ ‫דומים לבני העם הגרמני שבקרבו חיו ועל ההתרחקות מכל מה שהיה יהודי. יהודי גרמניה‬ ‫המחישו, יותר מכל, את תקוות היהודים המתבוללים ואת כישלונן החרוץ של התקוות הללו.‬ ‫מורכבות המפגש הייתה קשורה גם למציאות החיים בגטו. בחודש יוני 7033 הגיעו‬ ‫טרנספורטים רבים מצ'כיה, מהרייך ומאוסטריה, האוכלוסיה בגטו גדלה מעבר ליכולת ההנהגה‬ ‫המקומית לספק שרותים סבירים. על פי לדרר הגיעו לטרזיינשטאט, 053 טרנספורטים בחודשים‬ ‫יוני עד ספטמבר 7033. בחודש יולי הגיעו עוד 16 טרנספורטים ונוספה אוכלוסיה של 123,67 נפש.‬ ‫זו תקופת שיא מבחינת קליטת יהודים לגטו. הרכב אוכלוסית הגטו השתנה לחלוטין. המצטרפים‬ ‫בתקופה זו היו 063,31 יהודים מן הרייך, 335,67 יהודים מצ'כיה ו- 773,13 מאוסטריה84. הצפיפות‬ ‫העיקה מכל מה שהיה ידוע עד אז. המטבחים עבדו יומם ולילה ולא היו די דודים כדי להכין את‬ ‫כמות המרק הדרושה על פי ההקצבה היומית94. אזל מלאי העצים לבניית מיטות, חסרו מזרנים,‬ ‫והאסירים ישנו על ריצפת הבטון החשופה05. כל פינה וכל עליית גג הפכו למקום מגורים. הצפיפות‬ ‫15‬ ‫הגיעה לכדי 35.3 מטר מרובע לאדם.‬ ‫אכלוסיית הגטו השתנתה מן הקצה אל הקצה, הדבר הגביר את אכזבתם ואת תסכולם‬ ‫של יוצאי הפרוטקטורט. גטו טרזיינשטאט היה מיועד, על פי הבטחת הנאצים למנהיגות של יהודי‬ ‫צ'כיה, להיות עיר מקלט ליהודי הפרוטקטורט, ולפי תכניתה של מנהיגות זו – מקלט של עבודה‬ ‫יוצרת, מגוננת. כבר בראשית קיומו של הגטו התברר, שהנאצים אינם עומדים בהבטחתם. עוד‬ ‫לפני שהובאו יהודי הרייך הסתבר ששונה הייעוד של הגטו, והבאים מן הפרוטקטורט נחלו אכזבות‬ ‫קשות גם באשר למשטר בו, כמו תליית תשעה יהודים על עבירה של מה בכך, הניתוק מן העולם‬ ‫והשילוחים למזרח. על אף כל אלה הצליחה ההנהגה היהודית של הגטו, 'מועצת הזקנים'‬ ‫בראשותו של יעקב אדלשטיין (‪ ,)Edelstein‬להתארגן ולהסדיר את החיים בגטו במידת האפשר‬ ‫בהתאם לתנאים ובהתאם למרווח לפעילות שהתיר השלטון הנאצי. פערים בתפיסת העולם היו גם‬ ‫בעת שהאוכלוסייה הייתה עדיין אחידה מבחינת המוצא. היו ויכוחים על רקע אידיאולוגי בין‬ ‫ציונים למתבוללים, בין לאומנים לבין קומוניסטים. אך עדיין היה המשותף רב מן המפריד. כל‬ ‫האסירים היו בני אותה תרבות, דיברו אותה שפה, אהדו אותה קבוצת ספורט והיו בעלי עבר‬ ‫משותף, הווה משותף ותיקוות דומות לעתיד. בואם המסיבי של יהודי הרייך ריסק את האשליה‬ ‫של יהודי צ'כיה בדבר טרזיינשטאט כ'מקלט לילה' בשבילם.25 כל זה נוסף על הצרות והקשיים של‬ ‫הדוחק הנורא של צרכי האוכלוסייה החדשה.‬ ‫הקשישים שינו את הגטו לחלוטין. הם נראו סובבים ברחובות בחיפוש אחר מזון. חלקם‬ ‫איבדו את דרכם ולא זכרו את מקום מגוריהם. הצפיפות והזוהמה גרמו למגפות ולתמותה ללא‬ ‫תקדים של קשישים. יעקב אדלשטיין, ראש האלטסטנראט, פנה אל המפקד הגרמני וביקש עזרה.‬ ‫21‬

13. ‫בתשובה נאמר לו שחלק מיהודי הרייך יועבר לגטו חדש ליד פוזנן.35 ואמנם במהלך חודש ספטמבר‬ ‫7033 נשלחו למזרח 333,33 יהודים קשישים מן הרייך ל'מזרח', אך באוקטובר ציוו לשלוח אותו‬ ‫מספר של זקנים מיוצאי הפרוטקטורט. שילוח הוריהם וסביהם של יוצאי הפרוטקטורט, בשעה‬ ‫שקשישים רבים מיוצאי גרמניה נשארו בגטו, הגביר את המרירות כלפי יוצאי גרמניה 'שבגללם‬ ‫גרשו הצ'כים למזרח וגטו העבודה הצ'כי נהפך למושב זקנים גרמני'.45 גם פער הדורות תרם את‬ ‫חלקו. הרי הקשישים מגרמניה היו בני דור האבות של הפעילים מצ'כיה שניהלו את הגטו מימי‬ ‫הראשית.55 ואם לא די בל אלה, שיו הנאצים עם השינויים הדמוגרפיים את הרכב ההנהגה‬ ‫היהודית. מעתה עמדו בראש 'מועצת הזקנים' שלושה, נציג פראג, נציג ברלין ונציג וינה והנציג‬ ‫מברלין, פאול אפשטיין (‪ ,)Paul Eppstein‬החליף את אדלשטיין מפראג כ'זקן היהודים'. יוצאי‬ ‫הפרוטקטורט הוותיקים, נושאי התפקידים שבנו את המחלקות יש מאין, רגזו על חילופי ההנהגה,‬ ‫אשר לא רק החלישו את מעמדם של יוצאי צ'כיה אלא אף הביאו לשינוי נהלים, שהיה שגוי‬ ‫בעיניהם. עם זאת לא פגעו חילוקי הדעות בנוהג שהיה קרדינאלי לגבי ציבור הקשישים מגרמינה –‬ ‫חלוקת מנות המזון בין שכבות האוכלוסייה השונות. בקרב חברי 'מועצת הזקנים' הראשונה‬ ‫הייתה אחדות דעים באשר לחיוניות שמירת חייהם של הילדים ובני הנוער, והוקצולהם מנות מזון‬ ‫65‬ ‫מוגדלות. עם הצטרפות היהודים מגרמניה, רובם קשישים, כאמור, הועלתה הסוגייה לדיון חוזר.‬ ‫כללי חלוקת המזון נשארו בעינם, וילדים, צעירים ועובדים המשיכו לקבל תוספת מזון בשיעורים‬ ‫שונים, על פי סוג העבודה שלהם ומספר ימי העבודה בחודש.‬ ‫הנשים הזקנות מן הרייך לא לקחו, כמובן, חלק במנהיגות הגטו. האנטגוניזם בין ותיקים וחדשים,‬ ‫'צ'כים וגרמנים', בא לידי ביטוי בחיי היומיום – במפגש ברחובות, במרפיאות, בבתי החולים, בתור‬ ‫לאוכל ולקבלת שירותים שונים. אם התנדבו לעבודה, נפגשו גם שם ב'צ'כים'. תחושת חוסר‬ ‫הבטחון והדחייה הייתה המשכה של אותה תחושה שחוו בגרמניה עם עליית השלטון העוין.‬ ‫בגרמניה אילצו אותן הדחייה להחליף את קבוצת ההשתייכות ולהתקרב אל שרשיהן היהודיים.‬ ‫כשהגיעו לטרזיינשטאט שוב מצאו עצמן מול שאלת זהות פתוחה.‬ ‫למרות כל אלה לא השתנתה תפיסתן את עצמן ואת זהותן. הן היו מיעוט בקרב העם‬ ‫הגרמני ונותרו מיעוט בקרב הציבור היהודי בגטו. ההשלמה עם מציאות זו הייתה כרוכה בוויתור‬ ‫על הציפייה למפגש סולידרי בין יהודים נרדפים על ידי אותו אוייב. קטה סטארקה (‪)Kathe Starke‬‬ ‫מספרת על התחושות שלה ושל אביה באשר לאופן שבו יהודי גרמניה נתפסו בעיניי האחרים:‬ ‫" כששקלנו אפשרות להגר, אמר אבי, שהוא לא רואה טעם בכך, מפני שא מנם בגרמניה אנו נתפסים‬ ‫כיהודים, אך מחוצה לה ייחשבו אותנו לגרמנים. בטרזיינשטאט היינו גרמנים"75.‬ ‫התופעה באה לידי ביטוי ביחסים בין האסירות בחדרי המגורים המעורבים, בטיפול‬ ‫הרפואי, ביכולת להפעיל קשרים ('פרוטקציה'), להשיג מגורים טובים יותר, וכמובן בשיחות בין‬ ‫קבוצות הלאום השונות. הקשישות יוצאות גרמניה התקשו להבין את ה'סלנג' שהתפתח בפי יוצאי‬ ‫הצ'כיה דוברי הגרמנית, שהשתמשו בשפה בהתאם לצרכים, כדי להתאים שמות למקומות,‬ ‫לאירועים ולתפקידים בגטו. תחושת הדחייה הייתה משותפת לכל יוצאי גרמניה ללא הבדל גיל‬ ‫ומין. גם בזיכרונותיהם של צעירים יש ביטוי להתמודדות בגטו בין קבוצות מיעוט על רקע המוצא.‬ ‫עם חלוף הזמן פעלו חיי הגטו ככור היתוך שמיזג את האוכלוסיות הללו, אך המגע הראשון היה‬ ‫כרוך בהתנגשות בכל שכבות האוכלוסייה, מן המנהיגות ועדלבתי הילדים.‬ ‫31‬

14. ‫רזי ווגליין שעבדה כאחות בגטו, נותנת ביטוי לתמורה שחלה ביחסים:‬ ‫" גם בקרב הצוות הרפואי המטפל היו מתחים. בתחילה לא נעמה להן נוכחותן של הגרמניות , אך כשהכירו‬ ‫אותנו יותר טוב התפתחה בינינו ידידות נחמדה. שוביניזם ולאומנות לא משפרים את האופי; הכרות הדדית‬ ‫וסובלנות מוליכות ליעדים נעלים יותר"85.‬ ‫אך גם במערכת היחסים הזאת היו עליות ומורדות. רזי ווגליין מספרת בהמשך עלניסיונה דווקא‬ ‫בשנה האחרונה לקיום הגטו. האחיות ממוצא צ'כי נהנו ממעמד מועדף, בהיותן בארץ שלהן;‬ ‫" אותנו ראו תמיד כפולשים ולא התחשבו בעובדה שלא מרצוננו הגענו למקום הארור הזה"95.‬ ‫הצעירים, שנפגשו במקומות עבודה משותפים ובפעילויות חברתיות ותרבותיות שונות,‬ ‫כגון דיונים בשאלות הקשורות לעתיד העם היהודי, התגברו מהר יותר על תחושות הזרות, ועם‬ ‫הזמן טושטשו הבדלי המוצא. ואילו את הנשים מן הרייך התמידה ללוות תחושת העלבון,‬ ‫החשדנות והקיפוח. ככלל השתדלו הנשים לשמור על מגורים ועיסוקים בקרב קבוצת המוצא‬ ‫בלבד.‬ ‫ביומנים ובזיכרונות של נשות הרייך נתגלה פן נוסף של המפגש בין שתי התרבויות -‬ ‫תחושת עליונות של יוצאי גרמניה . אלסבת ארגוטינסקי נתנה לכך ביומנה ביטוי חד, בכרכה את‬ ‫ההידרדרות ביחסחי אנוש בגטו, פרי התנאים הבלתי נסבלים, ברמה תרבותית ירודה:‬ ‫51 במרץ 3491: "התחילו חיים ב יחד עם אנשים ברמה תרבותית אחרת. מצב מחריד, שהביא אותנו לתבוסה‬ ‫מוחלטת. קשה לתאר את ההתנהגות הגסה בגטו. זוהי עליי תם של הבלתי תרבותיים, של האספסוף. כולנו‬ ‫מתלוננים על ההתנהגות בגטו. כל עוד חיו בקרב האריים, השת דלו היהודים להיות בסדר. עכשיו כל תגרן‬ ‫יהודי רוצה להיות מנהל... האנשים אינם אנטיפטיים, אך הם פרימיטיבים... היגי ינה וטרזיינשטאט הם שני‬ ‫מושגים מנוגדים. גם על נקיון אלמנטרי קשה לשמור. אחד זורק את הזבל שלו על השני בלי התחשבות, ואוי‬ ‫לזה הרוטן, בעיקר אם הוא אדם ממושמע מן הרייך. אנחנו בגטו כאילו בארץ עויינת. הסיפור של סולידריות‬ ‫06‬ ‫יהדית עולמית איננו נכון".‬ ‫היו נסיונות מצד ההנהגה היהודית בגטו לשפר את תנאי הדיור, התזונה והטיפול בזקנים.‬ ‫עובדים נשלחו במסגרת שירות העבודה ושירותי המחלקה הסוציאלית לטפל בזקנים, להביא לחם‬ ‫ומזון, לעזור להם בארגון דרגשי הלינה ובשמירה על הנקיון. בשנת 1033 ארגנו המדריכים שעבדו‬ ‫במסגרת מחלקת הנוער את מפעל 'היד התומכת'. נערים ונערות בני 03 עד 23 היו מגיעים פעמיים‬ ‫עד שלוש פעמים בשבוע לחדרי הזקנים, מנערים מזרנים, מביאים מזון, מברכים בימי הולדת,‬ ‫עורכים מופעים ומסיבות, משוחחים עם הדיירים וקוראים ואף שרים לפניהם. הפרויקט בוצע‬ ‫16‬ ‫בהתנדבות, אחרי שעות העבודה של הצעירים.‬ ‫מדריך של הנוער הצ'כי, יוסף סטיאסני (‪ ,)Josef Stiassny‬כתב ב'ואדם' (‪ ,)Vedem‬בטאון‬ ‫26‬ ‫כותרתה: 'סיסמת היום:‬ ‫בית הנערים 230 ‪ ,L‬רשימה שהוקדשה לשכנוע הנוער להשתתף במפעל.‬ ‫36‬ ‫הנוער עוזר לקשישים':‬ ‫41‬

15. ‫"דרך הארץ לקשישים, שהתגלמה פעם בשיער הלבן הנפלא של סבתך, אם אמך, נעלמה. היום הקשישים‬ ‫מתגלמים על ידי הזקנים מווינה, ברלין, קלן - מאות, אלפים של בני אדם זרים, רעבים וחולים, הזקוקים‬ ‫למישהו שיטפל בהם, המתייצבים בפניך... הזקנים והזקנות החיים היום בטרזיינשטאט אינם חיים בגטו. הם‬ ‫חיים בסביבה זרה, נהיה נא גלויים – עוינת. רעב, תנאים נוראים, חולי וגעגועים גורמים למרירות, לעצבנות,‬ ‫לאי אמון ולמגמה חזקה לתלונה. אי שם בפולין אם אמך הקשישה, הרעבה, הנטושה, זוכרת. הבה נקבל אותם‬ ‫במבט חיבה של ילדותנו. נרענן אותם בחיוך הנעורים שלנו, נתמוך בהם בכוח גבריותנו – את הקשישים‬ ‫46‬ ‫מגרמניה, את החולים, הרעבים, הנטושים."‬ ‫מעדויות של בני נוער אני יודעים, שהזקנים והזקנות התייחסו תחילה בחשדנות לביקורי‬ ‫הנוער הצ'כי. על רקע המציאות הקיומית של הגטו נראים מעשי הנערים חריגים ובלתי סבירים.‬ ‫במהלך הזמן, היו מקרים של התקרבות בין הקשישים והנערים, שמילאו לגביהם את מקום‬ ‫הנכדים. בדוח, שכתבה בשנת 5033 לשרות המודיעין הבריטי, תיארה קלרה קארו (‪)Klara Caro‬‬ ‫את פרויקט ה'יד התומכת' במילים אלה:‬ ‫" נערים היו העוזרים העקריים במלחמתנו בזלזול בזקנים, שלבש לעי תים צורה מכוערת ביותר, אפילו מצד‬ ‫ילדים קטנים. הם עזרו לנו למלא אחרי מצוות 'כבד את הזקנים'. היו אלה הנערים, אשר בשבתות ובימי חג‬ ‫בקרו בבתי הזקנים על מנת לשיר שירים בפני הקשישים והחולים, כדי להפיג במשהו את האווירה הקודרת.‬ ‫אפשר היה לראות, כיצד, לשמע השירה היהודית, היה עולה חיוך מבויש על פניה חרושי הקמטים הנפולים‬ ‫56‬ ‫של אישה זקנה ובודדה, בהי זכרה בנכדיה ובימי העבר המאושרים".‬ ‫מפגשים בין אוכלוסיית הזקנים לבין הצעירים והבוגרים התקיימו במטבחי החימום‬ ‫בקסרקטינים השונים, בהם היו הקשישים אחראים לסדר ולנקיון. קשישים הוצבו גם בכניסות‬ ‫לבתי השימוש, שם היה תפקידם להזהיר את המשתמשים לשמור על הנקיון ובמיוחד להקפיד‬ ‫לרחוץ ידיהם, כדי למנוע הפצת מחלות. בדואר עבדו נשים זקנות בחלוקת חבילות ובהעברתן של‬ ‫66‬ ‫חבילות חסרות בעלים למחלקת הנוער, לשם חלוקת תוכנם לילדים הקטנים.‬ ‫קשרים הדוקים יותר נרקמו בין נשים מן הרייך לבין נשים צ'כיות שהיו חניכות התרבות‬ ‫הגרמנית, על רקע השפה המשותפת, גיבורי תרבות משותפים, אהבת המוסיקה, התיאטרון ושאר‬ ‫גילויי היצירה האמנותית. עדותה ואוסף השירים של טרודה גרואג (‪ )Trude Groag‬נותנים ביטוי‬ ‫לקשר שנוצר בינה לבין נשות הרייך הזקנות.76 טרודה גרואג הגיעה לטרזיינשטאט בקיץ 7033.‬ ‫לקראת המעבר לגטו השתתפה בקורס אחיות, אחר ששמע שזה מקצוע נדרש בגטו. ואמנםבהגיעה‬ ‫לטרזיינשטאט הצטרפה לכוח העבודה של בית החולים הצמוד ל'שלוייסה' וטיפלה באסירים‬ ‫חדשים שהגיעו לגטו חולים, בעיקר בזקנות מן הרייך.‬ ‫מבין הנשים הרבות שהכירו לה תודה יצרה קשר מיוחד עם אמליה סקבך ( ‪Amalie‬‬ ‫‪ ,)Seckbach‬ציירת מן העיר פרנקפורט, שהייתה אמנית נודעת בגרמניה. אמליה סקבך, ילידת‬ ‫3213, נפטרה בגטו באוגוסט 0033. טרודה גרואג טיפלה בה והייתה לחברה קרובה שלה. הן נהגו‬ ‫לשוחח על החיים של פעם, על אמנותה של אמליה סקבך, על מקומות המסתור של יצירותיה ועל‬ ‫צמחים האהובים על שתי הנשים, שכן שתיהן היו חובבות טבע מושבעות. בשנת 1033 חלתה‬ ‫51‬

16. ‫טרודה גרואג ונמנע ממנה לבקר אצל חברתה. בארכיון בית טרזין נמצאים מכתבי אמליה לטרודה,‬ ‫בהם היא מכנה אותה 'זהובה אהובה שלי' (‪ 68.)Miene Liebe Goldene‬מלבד הקשר הנפשי העמוק‬ ‫שנוצר בין שתי הנשים הן חלקו גם עיסוק משותף. שתיהן ציירו בגטו. טרודה גרואג ציירה בשעות‬ ‫96‬ ‫הפנאי, ובין ציוריה פורטרט של אמליה סקבך לפני מותה.‬ ‫היו מיקרים נוספים, דומים, של יצירת קשר בין זקנות מן הרייך לבין אסירים צ'כים,‬ ‫כאשר נימצא להם בסיס משותף שגישר על פני הפער בחינוך ובתפיסת העולם. אותן נשים,‬ ‫שהצליחו להתגבר על קשיי הקליטה והשכילו להתעלם מן הסטריאוטיפים ומדעות קדומות, זכו‬ ‫בידידות ובקרבה שליוו אותן עד יומן האחרון. אמרה קטה מנדה:‬ ‫"למרות הפחדים והמחלות, האבדות הקשות והמצוקות, טרזיינשטאט הייתה התנסות, היו‬ ‫חוויות שלא הייתי רוצה למחוק מחיי. רק החיים עם יהודים בלבד עשו עלי רושם כה כביר,‬ ‫07‬ ‫שממלא בשמחה את לבי ולא אוכל לשכוח אותם אף פעם".‬ ‫************‬ ‫עבודה תציל ממוות‬ ‫לפני המלחמה עסקו הנשים בצ'כיה, בגרמניה ובאוסטריה בעיקר בתפקידיהן כעקרות‬ ‫בית. היה עליהן לדאוג לחינוך הילדים, לקשרי המשפחה ולחיי החברה של המשפחה הרחבה. נשים‬ ‫שעשו עבודות בהתנדבות, בהתאם ליכולתן ולאפשרויות המשפחה, או השתתפו בארגוני נשים‬ ‫שונים, ציוניים ואחרים, היו מיעוט בקרב הנשים היהודיות. אם עבדו נשים נשואות מחוץ לבית,‬ ‫17‬ ‫היה זה בעיקר בעסק המשפחתי, כעזרה לבעל, לאב או לאח.‬ ‫27‬ ‫בינואר 0033 עלה מספר הנשים העובדות בגטו ב- %13 על מספר הגברים העובדים. דר'‬ ‫אדית אורנשטיין (‪ ,)Edith Ornstein‬שהייתה אחראית על עבודת הנשים בגטו מן השבוע הראשון‬ ‫לקיומו (הגיעה ב- 0 בדצמבר 3033), הכינה בתחילת שנת 0033 מסמך על כך.37 אדית אורנשטיין‬ ‫שהייתה חברת ה'חלוץ' ומקורבת ליעקוב אדלשטיין, ביטאה במסמך זה רעיונות שנבעו מהשקפתה‬ ‫הציונית - סוציאליסטית. היא לא התכוונה במסמך לנשים קשישות. היעד היה צעירות ובוגרות,‬ ‫שהיו פעילות בחיי הגטו והשפיעו עליו יומיום.‬ ‫על פי אותו מסמך, חובת העבודה של הנשים מיועדת לשנות את דפוסי החיים של הנשים ואת טיב‬ ‫המטלות שלהן כלפי הקהילה. נשים חייבות לעבוד בגטו לא רק עבור משפחתן אלא לטובת החברה‬ ‫כולה. בתוקף תפיסה זו עמדה כל אישה לרשות סידור העבודה של הגטו, בנוסף לחובתה לדאוג‬ ‫לניקיון מקום המגורים שלה. מי שלא יוכלו לעבוד מסיבות שונות, הסתפקו בטיפול במגורים והיו‬ ‫שותפות לאחריות לקהילה במגזרים שונים.47 בזיכרונותיהן של הנשים מצטיירת העבודה במחיצת‬ ‫נשים אחרות כמקור נחמה במצוקת החיים בגטו. פאולה פראם (‪ ,)Paula Frahm‬ילידת 3313 מברלין,‬ ‫הגיעה לגטו בספטמבר 7033 בטרנספורט של עיוורים. היא התנדבה לעבוד במפעל הפצלת,‬ ‫שהעסיק בעיקר נשים. בזיכרונותיה רשמה:‬ ‫" הבנתי שללא תעסוקה מועילה לא אהיה מסוגלת לשרוד זמן רב. לפיכך, כשיום אחד באו לדרוש מתנדבים,‬ ‫57‬ ‫עשיתי זאת מייד י חד עם עוד שלוש נשים".‬ ‫61‬

17. ‫מאוחר יותר, כאשר ניסגר צריף הפצלת, החלה לסרוג: " עבודתי שמרה עלי מהחסכים הכי‬ ‫קשים".67 רזי ווגליין, אחות, שהייתה בת 10 כאשר הגיעה לטרזיינשטאט באוגוסט 7033, רשמה‬ ‫בזיכרונותיה:‬ ‫" מי שמבקש מאלוהים תיקון בתקופות קשות הוא סתם חסר ישע! צריך ל התחנן לעמל ולבני אדם שמותר‬ ‫לנו לעבוד למענם. החיים כשלעצמם הם כלום. לחיות בשביל משהו זה הכל. בשבועות הראשונים עבדתי‬ ‫81 עד 02 שעות ביממה. עבודתי עם החולים עזרה לי למצוא את עצמי. הבנתי שכל המצבים האלה שחררו‬ ‫אותי מבפנים. כל המצוקות, המחסור, המחלות עזרו לי להיות אחות רחמני יה במלוא מובן המילה. העבודה‬ ‫77‬ ‫הייתה הברכה הכי גדולה. במשמרת לא היה זמן למחשבות".‬ ‫חובת העבודה לא חלה על ה'פרומיננטים' ועל נשים וגברים מעבר לגיל 65. אך הנשים‬ ‫הזקנות הבינו עד מהרה, שעליהן למצוא עיסוק כלשהו כדי להחזיק מעמד. מהות העיסוק הייתה‬ ‫תלויה באופי, בכישורים מן העבר וכמובן בצורכי המקום.‬ ‫הדוויג אמס, בת 12, יצאה, כבר ביום הראשון לבואה לטרזיינשטאט לחפש את חבריה‬ ‫מברלין. כוונותה הייתה למצוא בתוך התוהו ובוהו של הגטו אנשים שיחד אתם תוכל לחיות, לעזור‬ ‫להם, למצוא עניין. בטרם ידעה דבר על חוקי ההישרדות בגטו היא ניחשה, שמציאת עיסוקים‬ ‫תסייע להתגבר על חיי היומיום המדכאים.87 היא סיפרה על סדר היום בבלוק הנשים הזקנות שלא‬ ‫הייתה מוטלת עליהן חובת עבודה. עם הזמן הייתה אמס לסגנית מנהלת בחדר. בתפקידה זה‬ ‫הייתה אחראית על הניקיון, על חלוקת העבודה בין הנשים בחדר ועל חלוקת המזון. מרתה כהן‬ ‫(‪ ,)Martha Cohen‬שהייתה שותפה של הדוויג אמס לדרגש, כתבה עליה לחברה משותפת:‬ ‫" אני יכולה להרגיע אותך באשר להדוויג אמס, שהפכה לידידתי הטובה ביותר. היא בבריאות טובה, מצליחה‬ ‫לטפס על הדרגש שלה ללא קושי. למרות 57 שנותיה והליכתה זקופה ומהירה. היא ממלאת את תפקידה,‬ ‫שאינו קל, כעוזרת מנהלת החדר. היא בולטת בטוב ליבה ובהגינותה. היא דואגת לחולים במסירות, מביאה‬ ‫97‬ ‫להם את מזונם ונמצאת על רגליה כל היום".‬ ‫היו בין הנשים הקשישות שהחליטו להתנדב לעבודות שונות, כפי שעשתה קטה מנדה (בת‬ ‫65), שתיארה זאת בזיכרונותיה כך:‬ ‫" אני נשארתי מטפלת בבית המגורים שלנו, שבו התגוררו רבים. היו שם בתי זקנים, מוסדות לחולים וכ"ו.‬ ‫צריך היה לטפל בהם, במיוחד באלה שהיו צמודים למיטה, והיה צריך להביא להם אוכל, כביסה, ודואר. כמו‬ ‫כן היה צורך לגשת עבורם למקומות שונים לבקש נעליים ובגדים ולבצע שליחויות אחרות. לפעמים גם‬ ‫לקרוא בפניהם, או לפטפט מעט, וכך לעזור להם משך כל שעות היום. בבית החולים התקיימה גם שמירת‬ ‫לילה, סיבוב בין החדרים אחת לשעתיים. בחדרים התגבשו קבוצות שבילו את הזמן בסיפורים ובשירה. היה‬ ‫נפלא להקשיב לשירתן של נשים קשישות, שתחילח התביישו לגלות את כישרונן. היו שעסקו במלאכת יד.‬ ‫היו נשים שגילו מיומנויות מיוחדות. משאריות שונות שהועמדו לרשותנו יצרו חפצים יפים ושימושיים‬ ‫08‬ ‫והנחילו את המלאכה הזאת לאחרות".‬ ‫71‬

18. ‫אישה אחרת מברלין, בת גילה של קטה מנדה, מספרת על עבודתה ועל עבודת בעלה:‬ ‫"שנינו נרשמנו לעבודה, הגם שעל פי הגיל לא היינו חייבים בכך. בעלי עבד כמזכיר במחלקה לענייני‬ ‫בריאות. הוא טיפל בעבודת הכתיבה בשביל מרפאות החוץ בקסרקטין מגדבורג, עד אשר הדרדרה בריאותו.‬ ‫יום אחד פניתי לשרות הבריאות, אל דר' קרל פליישמן, ואמרתי שיש לי עניין בעבודה עם עיוורים. הופנתי‬ ‫(בפתק היה רשום: 'לא לעבודה קשה') לבית העוורים שברחוב 913 ‪ ...Q‬בבית היו עיוורים בני גילים שונים.‬ ‫הם היו בני אדם נהדרים שנשאו את גורלם בכבוד. הובלתי נשים עיוורות לטיול, קראתי בפניהן ומילאתי‬ ‫18‬ ‫שליחויות שונות. התעניינתי בגורלם ככל שיכולתי".‬ ‫אלסבת ארגוטינסקי נזכרה ברשות שניתנה להביא לגטו כלי מלאכה ופעלה לשחרור כלי‬ ‫הציור שלה. היא קנתה לה יחס מיוחד בין האמנים בגטו, וכאשר חלתה זכתה לעידוד ולסיוע‬ ‫וחשוב מזה – לידידות:‬ ‫"היום אני עדיין חלשה, אך אחר הצהריים ביליתי שעות מרשימות אצל [הצייר] פטר קין הצעיר יחד עם‬ ‫גרפיקאי הולנדי מאוד חשוב. היה נפלא להתבונן בעבודותיו. עוד אדם נחמד העובד בקסרקטין שלי כמחלק‬ ‫תפוחי אדמה, שופט לשעבר, מסביר לי פנים ומגלה התעניינות בי וביצירות שלי. דבר יקר המציאות הוא שאדם‬ ‫28‬ ‫בערוב ימיו זוכה להערכה בלתי צפויה. אני בת מזל!"‬ ‫אלזה דורמיצר מעידה על עצמה שהרצתה בטרזיינשטאט 627 הרצאות, פעמים רבות בפני‬ ‫זקנים או חולים. הייתה בין היחידים שהעזה להרצות גם במחלקה לחולי שחפת ואף קיבלה את‬ ‫38‬ ‫השכר שהוצע לה כתודה – פרוסות לחם. הרעב גבר על הפחד מפני הידבקות.‬ ‫קלרה קארו מסרה בדוח שנמסר לשירות המודיעין הבריטי על יוזמתה להפגיש פעילות של‬ ‫ויצ"ו לשעבר. מספרן עלה עד מהרה מ-37 ל- 337, ובמהלך הזמן הפכו ההרצאות של שבת אחר‬ ‫הצהריים למוקד רוחני של חיי התרבות בגטו.48 ההרצאות, שהלכו ורבו עם התארגנות הגטו,‬ ‫ובעיקר עם הגיעם מגרמניה של אנשים בעלי ידע מגוון בתחומים שונים, תפסו מקום חשוב בחיי‬ ‫הזקנות בגטו. מעבר למפגש, שהזכיר להן את הימים של פעם, היה בהרצאות אתגר מחשבתי. הן‬ ‫עוררו שאלות, הנושאים נדונו עוד אחר שחזרו 'הביתה', לקסרקטין. עדויות נוספות מאשרות, עד‬ ‫כמה היו חיי התרבות, שהתפתחו בגטו, חיוניים להמשך הקיום. בזיכרונות הקשישים בולטת‬ ‫הערכה רבה למארגני הפעילות בשעות הפנאי (זה היה שם המחלקה שעסקה בכך).‬ ‫הניסיון להחזיק מעמד ולשרוד היה כרוך בכאב. נשים התבוננו אחת ברעותה והבחינו בגוף‬ ‫שהצטמק ומבע שכבה. הפחד להדרדר לדיכאון ולאדישות החמיר במיוחד בתקופת מחלה.‬ ‫הגעגועים היו קשים מנשוא. נשות חברה מכובדות בעבר הפכו מעין קריקטורה של דמותן‬ ‫הקודמת. אלזה דורמיצר כתבה שיר בנושא זה ששמו 'אז עכשיו', המנסה להמחיש את המכשולים‬ ‫הגבוהים, שהיה על הנשים לדלג מעליהם כדי להוסיף לחיות. נדרשו שינויים בכל מרכיבי‬ ‫האישיות, שנגעו במערכת הערכית ובזהות הנשית:‬ ‫עכשיו את שלד...‬ ‫פעם היית מלאה‬ ‫היום את תולעת או שועל...‬ ‫פעם היה לך מראה של שמש‬ ‫היום היית גונבת כל דבר...‬ ‫פעם שילמת בעד כל דבר‬ ‫81‬

19. ‫היום את אפילו לא נרקיסיסטית,‬ ‫פעם היית מעורבת באחרים‬ ‫היום את נוטשת את כולם...‬ ‫פעם היית תלויה בי‬ ‫היום שפתייך לא יזועו...‬ ‫פעם היו נושקים לך‬ ‫היום את מגרדת ומגרדת,‬ ‫פעם היית כה נקייה‬ ‫58‬ ‫היום אפילו אינם לוויה...‬ ‫פעם החיים היו חגיגה‬ ‫תיאורים על שינויים שחלו בנשים אסירות הגטו שכיחים ביומנים וזיכרונות. הנשים‬ ‫התבוננו בצער במטמורפוזה העוברת עליהן, אך למדו להוסיף ולחיות, חרף ההשפלה, הדיכאון,‬ ‫הרעב וקירבת המוות. פיתוח תכונות שהיו זרות להן קודם - וולגריות, גסות ואטימות סייעו להן‬ ‫להתגבר על תלאות היומיום. הן נעשו אדישות כלפי ההזנחה והלכלוך ושלוות נוכח הכינים שטיילו‬ ‫על השערות ועל הבגדים ונוכח המזרנים ששרצו פשפשים. הנשים, כפי שעולה מכתביהן של אלזה‬ ‫דורמיצר ושל אחרות, היו מודעות לשינויים שחלו בהן. הן הבחינו בכך שהפסיקו להיות מוטרדות‬ ‫מהאופן שבו הן נראות בעיניי האחרים. היה זה תהליך איטי, שראשיתו בהשלמה עם בתי השימוש‬ ‫המשותפים, המשכו בטיפול נגד הכינים והפשפשים בחדרי החיטוי, בעמידה חוזרת בתור לאוכל‬ ‫ובציפייה למנה שנייה, ובנבירה אחרי שאריות בסירי המרק המזוהמים וסופו באדישות גמורה לכל‬ ‫הסובב. עבור רובן המכריע של הקשישות בגטו היה סופו של התהליך זה מוות במחלה וברעב.‬ ‫********‬ ‫שיבה‬ ‫ה'דור השני', דור הבנים והבנות שנולדו אחרי המלחמה להורים שחוו את השואה, הוא‬ ‫דור שגדל ללא סבא וסבתא. המשפחות החדשות שנוצרו נותרו גרעיניות, ללא חווית המשפחה‬ ‫הגדולה. העדרותם של זקנים ממרקם היחסים בין הדורות הותיר ריקנות כואבת, שהולידה‬ ‫געגועים וחוסר אונים. משפחות חיפשו נחמה זו בקירבתה של זו. צעירים אימצו לעצמם 'דודים'‬ ‫מבוגרים שהיו לתחליף בתפקידי סב וסבתא. פתרונות שונים, שנקטו בהם המשפחות החדשות,‬ ‫הרחיקו את זכר הדמויות מן העבר, עד שהיו כלא היו. מתצלומים ישנים ניבטו, אל עבר מי מן‬ ‫הניצולים שבידיו נשמרו כאלה, פנים מעולם אחר, מנותקים מהווית העכשיו השונה ללא הכר.‬ ‫הנתק בין העולם של טרם מלחמה לבין ההוה שאחריה מחק את דור הזקנים מהזיכרון‬ ‫המשפחתי והקולקטיבי. אין להתפלא, לפיכך, שההיסטוריוגרפיה אינה עוסקת בגורלם של זקנים‬ ‫בתקופת השואה. מחקרים רבים ומגוונים הוקדשו לחקר המוסדות, תנועות הנוער והפרטיזנים.‬ ‫העיסוק בדילמות קיומיות של הפרט מתמקד בלבטיהם של ילדים, של צעירים ושל הורים, תוך‬ ‫התעלמות מוחלטת מאלה של הזקנים. בחיבור זה ביקשתי למלא, מעט שבמעט, מן החסר הזה.‬ ‫גטו טרזיינשטאט הוא מוקד מיוחד להתחקות אחר גורלם של הקשישים בשואה. בתקופה‬ ‫מסוימות בתולדות הגטו היוו זקנות וזקנים, שגילם מעל 65 שנים, רוב מוחלט באוכלוסייה68.‬ ‫עובדה זו מסבירה את נוכחותם של קשישים ביומנים, בזיכרונות אישיים ובעדויות בעל פה של‬ ‫ניצולים מקרב אסירי הגטו. ציורים רבים שנשתמרו, שירי משוררות ומשוררים ורשימות‬ ‫שהתפרסמו בעיתונים חושפים את מסכת החיים של הזקנים והזקנות. בין המשתחררים בגטו‬ ‫330,7 נשים זקנות, שגילן מעל 65, ביניהן הנשים הקשישות מן הרייך, שכתבו זיכרונות, או הסכימו‬ ‫להתראיין. זיכרונות ועדויות אלה הם מקור יחודי למידע על חיי היומיום, המחשבות והפחדים,‬ ‫הגעגועים והתקוה של נשים זקנות בתקופת השואה.‬ ‫91‬

1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

You are reading a preview.

1997 יומנים וזיכרונות מאוחרים אניטה טרסי revised 2011

More Related Content

More from Beit Theresienstadt - בית טרזין

Featured

Related Books

Related Audiobooks