Second generation sara lifshitz

1. להיות דור שני
Being second generation
ציירת: שרה ליפשיץ
Artist: Sara Lifshitz
lifshitza@yahoo.com

2. דצמבר 2013
להיות דור שני
שואתי משלו DNA יש הסוברים שבני הדור השני נושאים בגופם גנים שואתיים. שלכל אחד מאיתנו
שנוצר בעקבות שינוי גנטי – אפיגנטי – שינוי בתפקוד הגנים שעוברים בתורשה רגשית ואינו קשור
אני נמנית עליהם. .D.N.A- לשינויים פיסיים ברצף ה
כבת דור שני אני נושאת בתוכי את גן השואה. מה ומי שאני היום נובע ומתעצב מן העבר המשפחתי שלי.
אני רואה בעובדת עצם קיומי חשיבות היסטורית המעידה על כוחם של חיים, הישרדות, נקמה ותיקון.
מיום הולדתי, ואולי עוד קודם, סיפורי השואה אפפו אותי, הזינו והניקו אותי, חדרו ללבי ולעצמותי,
לדרך החשיבה שלי, להבנתי ותפיסתי את העולם, לעולם המושגים והאסוציאציות שלי, לסדר העדיפויות
שלי, לחלומות ולסיוטים שלי. למגוון הרגשות שלי. למשמעות קיומי בעולם בכלל ודרך התנהלותי בפרט.
הציורים "פרצו"/נבעו מתוכי בעקבות השתתפותי בסדנת הכתיבה של עמותת דורות ההמשך. הרגשתי
את הצורך לתת ביטוי בציור לרגשות ולמחשבות שאני מעלה על הכתב. בציורים אלו אני מנסה לבטא את
תחושותי הקיומיות, אישיות, והנפשיות כדור שני למשפחה שרובה הושמד. כל ציור מספר סיפור, צריך
להקשיב לו.
חלק מן הציורים נעשה בהשראת שיריה המרגשים של אמי. כל הכיתובים והציטוטים לקוחים משירים
אלו.

3. חלק מן הציורים מבוסס על צילומים. צילומים ישנים של דמויות מן העבר הרחוק – רוחות רפאים
עלומות זהות– שמם אינו ידוע. גורלן משוער. אין מי שיספר. פניהן חלולות, כל אחת מבנות משפחתנו
יכולה להתאים למלא את הפנים החסרים. חלקם מבוססים על צילומי ילדותי.
בציורים שני מישורים. מישור אחורי ומישור קדמי. הקשר ביניהם הוא היסטורי-אישי. שני המישורים
מיצגים מימדים שונים של זמן ומציאות שנפגשים בי.
המישור האחורי מתייחס לעבר, להיסטוריה הלאומית, המשפחתית והפרטית שלי. לאובדן, להרס,
לחורבן. העבר בא לידי ביטוי בצבעוניות כהה, קודרת יותר ובסמלים שונים המתייחסים לתקופה.
המישור הקדמי מסמל אותי, את בני דורי, את התקומה, הנצר הבוקע מן החורבן, החיים החדשים.
התיקון. הצבעים בהירים, בוהקים, קוי המתאר ברורים, חדים. צבעי היסוד שולטים. מסמלים התחלה
חדשה. תיקון.
שני המישורים מתמזגים בי, יוצרים אותי.
למזלי סבבו אותי אנשים נפלאים שהעניקו לי את כוחות הנפש הדרושים ליצירה. לבנות הנפלאות
בקבוצת הכתיבה בהדרכתה האצילה של חגית חוף. שהיוו עבורי סביבה תומכת ומאפשרת. לליאורה
טרקל. חברתי ומדריכתי שעזרה לי במימוש הרעיונות ותרגום המילים לצבע וצורה. ולכל חברותי
בחוג הציור שהתרגשו מכל ציור חדש.
100 ס"מ. x80 כל הציורים בצבעי אקריליק על קנבס

4. 1

5. 2

6. 3

7. ציורים 1.2.3
שלושה ציורים המנציחים נשים שזהותן אינה ידועה, רוחות
רפאים עלומות זהות.
בציור 2, בניגוד לשני הציורים האחרים, מוצגות שלוש נשים
ששרדו את השואה, הן בלתי-מנוצחות, צועדות קדימה.

8. 4
הורי ניצבים מאחורי עגלת
הילדים שלי. המספר על זרועה
של אימי מוטבע גם על העגלה
ובי כבר מרגע הולדתי.

9. 5
אני בת 8 חודשים על הנדנדה ב"גן דוד
המלך" במרכז רמת גן )שם צולמו גם
תמונות 4.6.7 (. בבית של ניצולי שואה
האוכל הוא מוטיב מרכזי. המשפט "את
לא אכלת כלום" ליווה אותי לאורך כל
ילדותי למרות שהמציאות מוכיחה
אחרת...

10. 6
שמי – שרה – מנציח "שרות" רבות
שהיו במשפחתי ואינן עוד. הילדה
הקטנה נושאת על שכמה את נטל
ההנצחה.

11. 7
אמא השקיעה מאמץ רב בפורים
בהכנת התחפושות שלי בכלל וזו
בפרט. זוהי תחפושת של
"קרקוביאנקה"- תלבושת לאומית
של בנות אזור קרקוב בפולין. נולדתי
בישראל, אבל גדלתי כל חיי על
ברכי התרבות הפולנית. עד גיל הגן
דיברתי רק פולנית.

12. 8
בקיץ נהגנו לנסוע עם סבתא לים. המטרה- להאכיל אותנו. אותי ואת אחותי. אוויר הים אמור לעורר
את התיאבון. הים אינו חשוב.

13. . ציורים 9.10.11
נעשו על פי צילומים שצולמו על ידי צלם שהגיע לגן הילדים וצילם
את כולנו באותן הפוזות. בציור 9 - ברקע פסי הרכבת השחורים
מובילים אל האין-סוף והאבדון. והעשן עולה מן הארובות. הילדה
מצויירת בצבעי יסוד משמעותיים מאכילה בובה בחוסר דאגה. הצבע
הצהוב של הבובה יוצר הדהוד של טלאי צהוב.

14. 9
. ציורים 9.10.11
נעשו על פי צילומים שצולמו על
ידי צלם שהגיע לגן הילדים
וצילם את כולנו באותן הפוזות.
בציור 9. ברקע פסי הרכבת
השחורים מובילים אל האין-סוף
והאבדון. והעשן עולה מן
הארובות. הילדה מצויירת
בצבעי יסוד משמעותיים
מאכילה בובה בחוסר דאגה.
הצבע הצהוב של הבובה יוצר
הדהוד של טלאי צהוב.

15. 10
הדף המודבק הוא דף מקורי שנכתב
על ידי אימי בשנת 1946 . עם
השחרור,שנה קודם, שקלה אמא 24
ק"ג. היא היתה בת 15 . הרופא הפולני
שטיפל בה אמר: "את צעירה, גופך
יבריא וישתקם. אבל כדי שתוכלי
להתחיל את חייך מחדש מבחינה
נפשית, כתבי את מה שעבר עליך
בזמן המלחמה". וכך עשתה. האותיות
הגולשות מצביעות על הקשר בין
הכתיבה שלה לכתיבה שלי.

16. 11
הגדרות המחושמלות ומגדלי השמירה
על רקע השמיים האפורים. חוט התייל
משתנה בידיה של הילדה לחוט של
קשר. היא הקשר בין העבר הדוקרני
להווה. הכיתוב המרחף בחלל הציור
הוא שורה מתוך שיר שכתבה אמי.

17. 12
13
14

18. . ציורים 12.13.14
בציור 13 מצויירת שרה )לושה( אחות של אמא על פי אחד
הצילומים הבודדים ששרדו. בציור היא כבת שלוש. ילדה מפונקת
ומאושרת. שנתיים מאוחר יותר נעלמה במסגרת פשיטה שערכו
הגרמנים על בתי הגטו בזמן שאמה ואחותה היו בעבודה. הילדה
התמימה מלופפת ונבלעת על ידי כוחות הרוע והשחור ונדקרת על
. ידי צלבי הקרס. כל שנותר ממנה הוא רוח וזיכרון. ציור 14
ציור 12 . הניצחון. אחותי ואני. דור ההמשך. עדיין בצל השחור
אבל הוא לא נוגע בנו. התקווה התכולה לימיננו. השמלות שלי ושל
אחותי נראו כך במציאות והן זהות לשמלתה של לושה ) 13 ( כדי
להבליט את הקשר האישי וההיסטורי.

19. 12

20. 13

21. 14

22. . ציורים 15.16.17.18
מבוססים על שירים שחיברה אמי במחנות הריכוז. אמא מספרת: "כדי
לשמור על שפיות, לאור כל הזוועות שראיתי סביבי, הייתי ממציאה
ומדקלמת לעצמי שוב ושוב שירים וסיפורים בכל מיני נושאים. וכך
זכרתי אותם בעל פה ואחרי המלחמה רשמתי אותם". התאריכים על
הציורים מתייחסים לתאריכים שהשירים "נכתבו" בהם באמת.
בצמוד לציורים מובאים השירים המלאים.

23. 15

24. ) חַג האוּרִים )אשוויץ, 1944
אותו ערב חורפי במחנה,
ישבנו קפואות, נפוחות, שותקות.
על חַג הַחֲנֻכָּה הנפלא חולמות.
מישהו מצא בְּדָּל נֵר. ניצוץ של אור קטנטן ונפלא,
שהאיר את החושך באותו ערב חנוכה.
וניצוץ האור הזה הקטן,
פיזר את הכפור, גֵרֵש את הֶעָּנָּן,
והעניק לנו חום ותקווה, גַעְּגוּעִים וְּאַשְּלָּיָּה.
הֶעֳלָּה בנו זיכרונות נהדרים, בלתי נשכחים:
בדמיוננו אנו לְּבִיבות חמות זוללות,
לועסות סופגניות חמות וּמְּתוקות,
בריבה "תוצרת אמא" ממולאות,
מטוגנות בשמן זית זהבהב.
והמעיים שלנו מתכווצים ולא רק מרעב -
אלא גם מגעגועים לאותם מטעמים.
לָּאוכל וּלְּמָּה שהוא מסמל:
כל בני המשפחה מתאספים,
סְּבִיב השולחן מְּסֻבִים,
וּלְּאור הנרות הדולקים
שרים את השירים היפים.
היה זה חג של שמחה וניסים.
היכן אתם עכשיו, יַקִירַי?
אתם תמיד בְּמַחֲשְּבותַי!
אותה השנה במחנה -
אולי בִזְּכוּת החג -
תהיה זו השנה הָּאַחֲרונָּה למלחמה?
וְּיִקְּרֶה לנו נס, ונרות הפלאים,
יאיר
ו לנו בכל קשת הצבעים,
ושוב נהיה כולנו יחד עם הָּיַקִירִים?

25. 16
) מָוֶת לָבָן )אשוויץ, 1944
כל היום, במשך כל שעות העבודה ירד גשם שוטף.
כאילו השמיים בְּבִכְּיֵנו רוצים להשתתף.
חזרנו לַבֵיתָּן רטובות, עייפות,
שותקות וּמִשְּתַעֲלות.
מבגד-הפסים עלו אדים,
וכך התייבשו על גופנו הבגדים.
ופתאום, בבוקר, הנוף הִשְּתַנָּה:
שלג רך וצמרירי כיסה את הסביבה
בִפְּלומָּה לבנה.
בִשְּעַת הַמִפְּקָּד פְּתִיתֵי-השלג נִצְּנְּצוּ
עטפו אותנו וקפאו.
השלג הצמרירי הרך
לקרח זְּגוּגִי הפך.
רגלינו בתוך השלג בקושי זזות,
עֵינֵינוּ מכוסות בִפְּתִיֵתי-שלג, דבר לא רואות.
מרחוק אנו נראות כְּרוחות רפאים לבנות,
כמו בובות קטנות על חבל תלויות.
ובלילה על הדרגשים
בִבְּגָּדֵנוּ ה"חדשים" שוכבות,
וְּלַמָּוֶת הלבן מצפות.

26. 17
) הָרְאִי )גטו קראקוב, 1942
מצאתי בגטו פִיסַת רְּאִי שָּבוּר.
אני מַבִיטָּה בְּעֵינַי ואיני מְּזַהָּה:
עֵינַי שונות, אחרות, בוגרות.
העיניים המביטות, המסתכלות בי מן
המַרְּאָה,
כה הרבה אומרות וּמַבִיעות -
מְּשַקְּפות לי את כל הזוועות.
אותן העיניים אשר בֶעָּבָּר אהבו לצחוק –
עכשיו הן עצובות, מודאגות, מפוחדות.
וַאֲנִי מחפשת בְּעֵינַי תשובות לכל
השאלות,
אני מחפשת לִימֵי התמימות עֲקֵבות...
הייתי רוצה לראותן שוב צוחקות.
הייתי רוצה לראותן - כמו אז – ירוקות,
חולמות, זוהרות.
היום יום הולדתי השניים-עשר.
אני מוֹנָּה וסופרת רגעים ושעות,
וּמְּצַפָּה לְּנֵס ואבי יַחֲזור.
הוא לחדר יִכָּנֵס,
הוא ישוב ויביא את האור.
ושוב הכל יַחֲזור להיות כְּשֶהָּיָּה:
עֵינַי יקבלו את פניו – כמו אז – בהירות,
צוחקות, אוהבות.

27. 18
) הַסְתָו הזְהַבְהָב )קראקוב, 1945
כמו תמיד בְּעונה זו של השנה,
הֶעָּלִים הזְּהובים מן העץ נושרים -
נופלים הָּעַרְּמוֹנִים.
לא מזמן, רק לפני חמש שנים
אספתי אותם עִם כל הילדים.
הייתי רק בת עשר וכבר
הכל עבורי נקטע ונגמר,
עולם חלומותיי נסגר.
אני מהלכת ברחובות ללא מטרה,
את עצמי מַשְּלָּה - אולי לא הכל באמת השתנה?
כי העיר נותרה כפי שבזיכרוני נִשְּמְּרָּה.
איני מסוגלת להאמין
שלא נותר דבר מאותה העיר.
אך כמה זמן אפשר לְּהַלֵךְ ברחובות כך,
וּלְּחַפֵש את הזמן שמאתנו נלקח?
כי לעולם, לעולם לא ישובו הילדים
שֶיַחַד איתם אספתי ערמונים.
האם זה יתכן?
כל מה שקשר אותנו לסתיו
עבר וחלף.
ורק אֶשַא בלבי זיכרונות ילדותי
וּמַצֶבֶת זכרון של סתיו זהבהב.

28. lifshitza@yahoo.com | 054-4612960 .2013 אני על רקע התערוכה. דצמבר