Digitization of the moving image – do we only preserve content or also the medium? Between the art of technique and technique of the art (He)
Hila Abraham, Israel Film Archive - Jerusalem Cinemateque, Digitization and Access Project Coordinator
26. UNESCO Universal Declaration on Cultural Diversity
November 2001
“Cultural diversity is made manifest not only through the
varied ways in which the cultural heritage of humanity is
expressed, augmented and transmitted through the variety of
cultural expressions, but also through diverse modes of
artistic creation, production, dissemination, distribution and
enjoyment, whatever the means and technologies used”
Article 4
27. Within the field of moving images, it is stimulating and productive
to consider the various gauges and emulsions of motion picture
film and various formats of analog and digital video as languages
– and even perhaps as dialects.
28. • The importance of maintaining a range of creative options for
filmmakers. Choice is at the heart of creativity; and creativity is
the driver of the commercial film and television industry.
• Choice is at the heart of creativity; and creativity is the driver
of the commercial film and television industry. It is this
understanding that lies behind the evident will to ensure that
talent is not restricted in the tools and mediums available with
which to tell stories, communicate ideas, and entertain
audiences.
29. • Media Plurality and Cultural Diversity
• Access to content is not the same as access to
an experience – isn’t experience a form of
heritage as well?
30. • We don’t know enough yet on digital preservation of
large AV files
הכנס עוסק בדיגיטציה של מורשת תרבותית, ואני רוצה להתמקד במורשת התרבותית שמגיעה אלינו בדימויים נעים, קולנוע, וידאו, טלויזיה. ולמרות שאני רוצה לתת את מלוא תשומת הלב שלי לקולנוע, שהוא התשוקה והמקצוע שלי, אני חושבת שבמידה מסוימת מה שאני רוצה לדבר עליו יכול להיות מורחב גם לאובייקטים מסוגים אחרים שעוברים דיגיטציה – בכלל זה כדים, מומיות, תצלומים, ציורים, פסלים, ועוד ועוד
היכולת שלנו היום לקבץ מקצוות תבל ללא תלות כמעט בטבע ותכונות האובייקט פריטים שונים ולהעביר אותם דיגיטציה ובכך להנגיש אותם היא מופלאה. באמת מהפכה, שקל לשכוח את המהפכניות שבה היות ואנחנו מקבלים את זה כצו השעה, כדבר מובן מאליו. שכל מה שהוא תחת המטריה הרחבה של "מורשת" שיכול להיחשב בעצם כל דבר שהוא חלק מההסטוריה - עליו להיות נגיש עבורי היכן שאני ובשעות הנוחות לי.
היכולות הטכנולוגיות להמיר פילם ווידיאו לקובץ דיגיטלי מאפשרות לנו כיום בקליק אחד להנגיש חומרים שאחרת ספונים בקופסות פח ופלסטיק סמויים מהעין.
ולמה אני אומרת ספונים, כיצד זה שהפילם הופך להיות משהו אנרכוניסטי?
כלומר זה נכון שארכיונאים תמיד חיפשו דרך להנגיש את הפילם שברשותם – למי שהיה 35ממ פורמט הקרנה מסחרי יצר קבצי 16 ממ, מי שהיה לו 16 ממ העביר אי שם בשנות נ80 וה90 את האוספים שלו לקלטות בטא יומטיק VHS, אחרי זה לדיוידי. אבל הפילם כמדיום עדיין היה חי ורלוונטי, גם אם רק בבתי הקולנוע. הוא לא הוכרז כמת... וכל פעם מחדש חזרו אליו על מנת לייצר עותק חדש.
הסיפור הדיגיטלי בעצם עבור הקולנוע נחתם ב2013 הקולנוע עבר לתצוגה דיגיטלית לחלוטין.
באופן מעניין, לעומת מסמכי נייר למשל או תצלומים שרוב הארכיונים כאן אני מניחה נשענים בעיקר על דוקומנטים מסוג אלו, קולנוע הוא מדיום שמלכתחילה הוא מדיום תלוי אמצעי הצגה -- הפילם דורש מקרנה על מנת להראות.
סרטים היום מגיעים לבית הקולנוע וגם למחשב האישי שלכם כקבצים
וזה לכאורה סגר את הגולל באופן סופי על המדיום הזה, של הפילם. כי כבר לא מייצרים יותר קולנוע חדש על גבי פילם
הידע של שימור הקרנה רסטורציה טיפול לפילם הולך ונעלם אך בעולם שבו כבר לא מייצרים פילם אנחנו לכאורה באמת נתונים בסכנה כלפי
וזה משקף גם תהליכים שקורים בד בבד בכל המגזרים, ואם נעבור רגע מהספירה הציבורית של בית הקולנוע לספירה הביתית או האישית של המסך האישי – אני חושבת שזה משקף בעיני את צו השעה באופן רחב יותר: התחושה שמשהו מחליף את החומר (במקרה שלנו פילם), מעין ענן שפשוט נושא בקלילות את כל המורשת העולמית מאפשר בקלילות הנגשה של חומרים לכל דורש.
מחד ציפיה גורפת של הציבור ובעלי העניין לכך, ואם נחשוב על הארכיונאי – אולי גם לו ולה משאלה בסתר לבם לאיזו אווריריות יותר מבחינת המקצוע, (כי הרי ידוע שהדימוי של הארכיונאי הוא לא כזה סקסי....
אז בואו נצעד רגע אחורה
אם אנחנו נוהגים לומר שהקולנוע נולד ב1895 ושהקולנוע השלים סופית את המהפכה הדיגיטלית שלו ב2013 ---->
הרי שבאחת 128 שנה של מדיום הפילם הפך לאובייקט שצריך להבין מה עושים אתו (ולא נשכח את הפורמטים הנוספים של הוידאו)
מה מקומו של הפילם אם כך? האם הוא רק אובייקט שאנחנו רוצים לבצע לו רפורמטיזציה? להעביר אותו לכלי אחר? קובץ דיגיטלי?
אני מניחה שרובנו נענה כן. מחד יש לנו את ההבטחה סוף סוף להנגשה שתפטור אותנו מהחומר -- ענן שישא עבורנו את המורשת,
מאידך יש לנו את החותמת הסופית שהפילם מת אם חיכינו לחותמת כזו.
אבל איך אנחנו עושים את הקפיצה הזו בין האובייקט הזה (להחזיק בפילם) לבין קובץ דיגיטלי?
האם השאלה הזו בכלל משנה משהו?
האם זה רלוונטי לשאול משהו לגבי דיגיטציה? אם ברור לכולנו שדיגיטציה והנגשה דיגיטלית היא צו השעה?
ואני רוצה שהדרך היחידה לבצע דיגיטציה טובה, ולהנגיש דיגיטלית בצורה איכותית ואחראית הוא לדעת למה אתה עושה דיגיטציה.
להכיר היכרות אינטימית, ממשית ומישושית וחושית של הדבר שאליו אתה עושה את הדיגיטציה. גם אם בסופו של דבר, התוצר הוא לכאורה אותו תוצר – קובץ שמונגש דרך ענן לציבור....
עכשיו אלא אם כן אתם באמת ארכיונאים שמתעסקים בפילם או מקרינים שעובדים מאחורי הקלעים,
הקולנוע עבורכם הוא בסופו של דבר החויה של דימוי ויזואלי ואודיאלי מוקרן על מסך , פעם על מסך גדול והיום רוב הזמן על המסך הקטן. אבל מה זה קולנוע?
הכירו את אבן הבניין שלו: פיסת פילם -- חומר אובייקט
הארכיונאי המטפל בקולנוע ובפילם ספציפית, מתמחה בדבר הזה –
פיסת צלולויד המהווה בסיס פלסטיק שקוף גמיש אך גם עמיד עליו אמולסיה המכילה את הדימוי הנצפה.
בדימוי משמאל דווקא בגלל הנזק שנגרם לאומלסיה אפשר להדגים בעצם מה זה הדבר הזה פיסת פילם קולנועי.
הפילם במשך השנים התפתח השתנה, והתפתחויות טכנולוגיות כמו גם תרבותיות ואתסטיות השפיעו על על ההנגשה שלו
מעניין לחשוב על הרופרמטיזיה ספציפית ביחס לקולנוע
היות וקולנוע הוא מכתחילה מדיום שבבסיס שלו מעורב העתקה
צלם הקולנוע מצלם את הסרט על פילם נגטיב מיוחד
הפילם הזה אחכ מפותח לידי מה שנקרא דופ פוזיטיב ממנו מכינים דופ נגטיב ורק ממנו מכינים עותקי הקרנה
הסיבה לכך היא משום שעבור פילם ההבדל בין שימור להנגשה היה תמיד ברור
נגטיב הצלמה המקור היינו מתייחסים אליו כאל פורמט א שלא מוקרן, לא ניתן להקרנה, ב היות וכל הקרנה ושכפול של פילם יש בו אפשרות לפגיעה פוטנציאלית על מנת להמנע משריטות ופגיעה
כלומר זה נכון שארכיונאים תמיד חיפשו דרך להנגיש את הפילם שברשותם – למי שהיה 35ממ פורמט הקרנה מסחרי יצר קבצי 16 ממ, מי שהיה לו 16 ממ העביר אי שם בשנות נ80 וה90 את האוספים שלו לקלטות בטא יומטיק VHS, אחרי זה לדיוידי. אבל הפילם כמדיום עדיין היה חי ורלוונטי, גם אם רק בבתי הקולנוע. הוא לא הוכרז כמת... וכל פעם מחדש חזרו אליו על מנת לייצר עותק חדש. לפי הדרך הנאותה ליצור עותק איכותי
בה בעת עם הדיגיטציה עלול גוף ידע שלם להיוותר מאחור: ידע השימור והרסטורציה עצמו של הפילם הקולנועי – הטכניקה, האמנות, התכונות החומריות והדקויות האסתטיות אשר הינן חלק מהמדיום הקולנועי. האם זה משנה?
האם ראוי שנשמר טכנולוגיה ואמנות שאין בהם עוד שימוש לכאורה?
בה בעת עם הדיגיטציה עלול גוף ידע שלם להיוותר מאחור: ידע השימור והרסטורציה עצמו של הפילם הקולנועי – הטכניקה, האמנות, התכונות החומריות והדקויות האסתטיות אשר הינן חלק מהמדיום הקולנועי. האם זה משנה?
האם ראוי שנשמר טכנולוגיה ואמנות שאין בהם עוד שימוש לכאורה?
מעניין לחשוב על הרופרמטיזיה ספציפית ביחס לקולנוע
היות וקולנוע הוא מכתחילה מדיום שבבסיס שלו מעורב העתקה
צלם הקולנוע מצלם את הסרט על פילם נגטיב מיוחד
הפילם הזה אחכ מפותח לידי מה שנקרא דופ פוזיטיב ממנו מכינים דופ נגטיב ורק ממנו מכינים עותקי הקרנה
הסיבה לכך היא משום שעבור פילם ההבדל בין שימור להנגשה היה תמיד ברור
נגטיב הצלמה המקור היינו מתייחסים אליו כאל פורמט א שלא מוקרן, לא ניתן להקרנה, ב היות וכל הקרנה ושכפול של פילם יש בו אפשרות לפגיעה פוטנציאלית על מנת להמנע משריטות ופגיעה
אם אנחנו לא מבינים ששימור פועל על הרמה הכי איכותית של האובייקט אזי אנחנו עושים דיגיטציה שאין בה אחריות כפי האובייקט שאנחנו מבצעים עליו את הדיגיטציה. במובן מסוים זו אחריות כלפי היוצר של האובייקט הזה. האם יש לנו אחריות לא רק כלפי הקהל שלנו? או כארכיונאים יש לנו את החובה למהימנות ושלימות האובייקט.
גיוון – האם רק תכנים הם מגוונים? או שגם חשוב לשמור על גוון באופני ההבעה שלנו?
למה בקולנוע זה מעניין? כי לכאורה קולנוע נולד לעולם דיגיטלי – הוא מתקיים על גבי מסך,
האם אנחנו רק שליחים של מידע, תוכן כלשהוא? או שארכיונאים יש לנו גם את האחריות כלפי האובייקט שמכיל את התוכן? אובייקט שמגלם בעצם קיומו
אז מה אני מציעה?
שארכיונאים ישמרו על הידע המקצועי היסטורי ואסתטי של האובייקט
שכשהם עושים דיגיטציה הם יעשו את זה תוך התחשבות ב: אובייקט המקור והתכונות שלו, הנגשה היא קריטית אבל הנגשה שעיוורת לחומריות למה שהיא מנגישה סופה שהיא לא באמת מנגישה את הדבר לקהל. היא חוסמת ממנו חוויה ומידע של הדבר. וזה בסדר, אבל כל עוד אנחנו ממסגרים את זה ככזה. ידע אוצרותי פה, כמו בכל מקום ותמיד הוא מאד חשוב. התפקיד של אוצר: שיש לו גם ידע לגבי התוכן וגם ידע לגבי האובייקט והוא רואה את הזיקה בין השניים ויכלו לשפוך אור על כך. כלומר תפקיד ההנגשה הוא גם להצהיר על הדבר, ועל כך שהוא מה שהוא אבל גם עבר מודיפיקציה.
לכאורה בקולנוע זה מאד מבלבל – על עוד דימוים נעים בתמונה ובקול נעים ונשמעים – זה קולנוע. אבל זה לא, יש לנו כל מיני אופנים.
בשנות ה70 של המאה ה20 נכ
מה עושים עם הפילם?
איך עושים לו דיגיטציה?
מה קורה בקפיצה מהפילם לקובץ הדיגיטלי?
קולנוע הוא מדיום שמלכתחילה היה תלוי באמצעי הצגה, הפילם דורש מקרנה על מנת להראות.
במובן מסוים ההנגשה שלו פחתה עם הדיגיטלי!!!