1. 2 Newsletter כפר ילדים ונוער אהבה
מאי 9002 החקלאים 71, ת.ד. 4 קרית ביאליק. 692514840 העמותה לקידום ילדים, נוער וצעירים בסיכון
טיפות קטנות של גשם / תראה מה טיפות קטנות של
גשם יכולות לעשות. / איך להצמיח רבדי מרבדים, /
מסע של אהבה
איך לכסות ארצות. / אפילו היו נופלים משמיים /
לפני היציאה לחופשת פסח יצאו עשרה מתבגרים מהפנימייה
אבנים כבדות, בליסטראות, / טנקים, הרים שלמים /
למסע השרדות ייחודי בשטח. המסע היה שיאו של תהליך קצר
משהו ירוק לא היה צומח מזה, / אין טעם אפילו מועד אותו הנחו 0 מתנדבים, צחי ורותי, העובדים בפנימיית
לנסות. / תראה מה טיפות קטנות של גשם יכולות נירים. כמו כן ליוו את המסע מירה אלבו, רכזת התרבות
(מקור לא ידוע) לעשות. ואחראית מועדון בוגרים ותומר פרץ, עובד סוציאלי מהפנימייה.
מטרת המסע הייתה תהליך דינאמי אישי וקבוצתי עבור
החניכים, התמודדות עם אתגרים פנימיית דרך אתגר פיזי של
והילד הזה הוא אני... שיח עם בוגר אהבה ארבעה ימים.
גיבוש הקבוצה, תוך הבנה למשמעות הגדולה שיש למשתתפים
טור זה הוא זכות לחזור ולהיפגש עם בוגרי הפנימייה ולשמוע את הפנימייה בה הן מבחינת החוויה הקבוצתית והן מבחינת החוויה הפרטנית
מפרספקטיבה רחוקה יותר, בוגרת יותר. חמש שאלות קבועות למדי, סיפור נעשה באופן קפדני בראיונות אישיים. שלושה מפגשי הכנה בני
חיים שונה מאוד, וילדות ונעורים במקום אחד, בפנימיית אהבה. והפעם, דני זיו, שעה קדמו למסע ועימם הערכות טכנית ורגשית בצד התרגשות,
שהיה חניך בשנות השישים והיום בנו מתנדב בשנת שרות בפנימייה. חששות וציפייה.
מי אני? דני זיו, בן 57, מורה לנהיגה, אבא לשני ילדים (רביד מתנדב השנה לשנת המסע החל בנחל עמוד תחתון והסתיים בבית הכנסת בברעם,
שרות בפנימייה), מתגורר בכרכור. הייתי בפנימייה שנתיים, בשנות השישים, יחד כשבתכנון צעידה של כ -05 ק"מ בארבעה ימים. החניכים סחבו
עם אחותי התאומה, כשהיינו בני עשר. התגוררנו בעכו בתקופה זו, אמא היתה על גבם ציוד אישי, מזון, שתייה, שק שינה ומזרן, כשמשקלו של
מאוד חולה ולא יכלה לטפל בנו, ואבא לא יכל לטפל בנו גם כן. ציוד זה הוא כ - 70 קג'. את הטיול הובילה רותי וצחי איסף
מאחור כשהחניכים ביניהם. רותי הכתיבה את קצב ההליכה
איזו ילד הייתי? חיינו בקבוצות של כ-20 חניכים בקבוצה, והייתי עם אחותי באותה
לאורך כל המסע, גם שנראה היה שהחניכים מתקשים ומבקשים
קבוצה. הייתי ילד מאוד מופנם ושקט, חנון. לא עשיתי הרבה בעיות ולמדתי בבית מנוחה, המשיכה רותי את קצב ההליכה שנקבע. במשך ארבעה
ספר מחוץ לפנימייה. ימים התמודדו החניכים עם דילמות לא פשוטות, החל משעות
השינה הדלות, הכנת אוכל בעצמם, חלוקת המזון שיספיק
חוויה משמעותית מהפנימייה... ימי שישי בערב היינו נפגשים כל הקבוצות יחדיו
לארבעה ימים, קור וחום, אי עמידה בזמנים, פעילויות
לקבלת שבת בה היו מספרים לנו סיפורים. היה מדריך שסיפר סיפורים מתקופת
המתעדות את ההתמודדות הקשה שלהם, כגון מצלמת ווידאו,
הצבא שלו על המדינה ועוד סיפורים שמאוד העשירו את ידיעותינו, והיו מחלקים לנו
שלהם. המסע במחברות אישי רישום או
ממתקים.
קשיי ההתמודדות, באו בעיקר בשפה של החניכים כלפי הצוות
המוביל ובהתנגדיות חריפות שלהם להנחיות הצוות. ניתן היה
רגע משברי... היה מאוד קשה לחיות בלי ההורים יחד עם זאת, היה לי מאוד טוב
לשמוע אמירות כגון: "מה זה המסלול הזה", "תעצרו לנוח, למה
בפנימייה. רגע משברי אחד שאני זוכר היה גניבת האופניים. אחת לכשלושה
באתי לכאן", "התיק כבד" ועד התנגדויות שאינן רק מילוליות:"
שבועו ת היינו יוצאים לסופשבוע בבית, וכלי התחבורה שלנו הביתה וחזרה היה
אני לא קם, חייב לנוח, לא אכפת לי, אני נשאר ולא זז".
ברכיבה על אופניים בכביש קריות עכו. באחד הימים גנבו לנו את האופניים ולא היה
לנו איך לחזור.
להוספת דרמה, בבוקר היום השני למסע, במהלך הליכה בשביל
צר, הדרדרה אחת החניכות לעועניין שעורר מתח רב, היא פונתה
מה קיבלתי מהפנימייה... המון אהבה. הרגשה שיש מי שדואג לי, תמיד היה למי
לבית חולים, כשחניכים נשארים עם הציוד שלה ומחלקים אותו
לפנות בכל בעיה ובכל צורך. תחושת בית אמיתית. אני זוכר את השנתיים האלה
ביניהם עד לסוף המסלול. למזלה ולשמחתנו היא נפגעה קל
כתקופת ילדות יפה.
מאוד ועם מכות יבשות בלבד, שוחררה למחרת היום וחזרה ביום
האחרון למסע לקבלת תעודה בטקס הסיום המרגש בברעם.
במשך שנים חלמתי על כך שאעשה הכל שילדיי יגדלו בבית ולא יזדקקו לפנימייה,
והנה השנה רביד, בני, יצא מהבית לפנימייה ובתפקיד התנדבותי כחלק מהצוות. אני
חלק מההתבוננות הפנימית של החניכים בעצמם נעשתה
מאוד גאה בכך שרביד, מתנדב בפנימייה. ביקרתי השנה, בקבלת השבת שעשו
בכוחה של הקבוצה ובעזרת שיקופם של החניכים אחד כלפי
השינשינים ומאוד התרגשתי. ראיתי דברים אחרים מתקופתי, התרשמתי
השני על התנהגותם. ההזדמנות לשיקוף, ניתנה בשיחות בוקר,
מהמשפחתונים ובעיקר מתחושת המסירות עד אין קץ, דאגה ואהבה.
שיחות לילה ושיחות במהלך המסע. החניכים הגדירו לעצמם
יעדים לאורך המסע והצהרתם על כך בפני חברי הקבוצה, עזרה
לזכרם לאחרים לשקף להם במהלך המסע על התנהגותם. כך אותו חניך
שהמשיך לקלל במהלך המסע, קיבל משוב משקף מחבריו על
בחודש אפריל הרכין כפר ילדים ונוער אהבה ראש, יחד עם כל עם ישראל, בשני ימי התנהגותו.
זיכרון משמעותיים – יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. ימי
הזכרון מצויינים בפנימייה בטקסים רשמיים, וביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו פותחים ככל שהתקדם הזמן במסע, ניתן היה להבחין היטב בתהליך
חדר הנצחה מיוחד. חדר זה, הפתוח ליומיים, הינו מעין מוזיאון אינטראקטיבי ההסתגלות של החניכים לקשיים עם התמודדו. הן הגיבוש
המאפשר חיבור רגשי עמוק ליום הזכרון לחללי צה"ל בצד חיבור לידע. חדר הקבוצתי והן הגיבוש הפנימי של חברי הקבוצה, הניעו את
ההנצחה הורכב מארבעה חדרים העוסקים בהיבטים שונים של יום זה – משמעות החניכים לרצות להתמודד עם הקשיים ולהביט ביום האחרון
היום, עבודה חינוכית רגשית דרך שירים שנכתבו על נופלים (יורם, עוז ובלדה למסע, על עצמם מזווית חיצונית, המאפשרת רמת מודעות
לחובש), עיסוק בתקווה ובגלעד שליט, וחדר המנציח 3 נופלים. עצמית גבוהה. המסע היה תהליך הבגרות מזורז, עתיר
בהזדמנויות להתפתחות, מגוון רגשות ואנרגיה ייחודית.
השנה הונצחו בחדר 3 נופלים מכפר ביאליק, לזכרם גם הוקדש גן הפסלים
המרהיב שנבנה בכניסה לבית ספר אהבה: אלון לוין, 0960-2960; יוני אפרימוב,
0960-9760; שלומי צור, 5560-5760. יהי זכרם ברוך.
בחודשיים ה אחרונים התוודענו לעובדה כי מבין בוגרי כפר הילדים והנוער אהבה
ארבעה נופלים במלחמות ישראל. שניים מהם עלו לארץ אל הפנימייה כשמשפחתם
נספתה בשואה, שהו פה תקופות לא מקבילות, ונהרגו באותו היום במלחמת
העצמאות: קולר משה (אוסקר), 9960-9060; וולף חיים (הארי), 9960-9060. שני
בוגרים נוספים נהרגו בקרבות מלחמת ששת הימים: כהן שלמה, 9360-5960; ויזל
יהי זכרם ברוך. משה, 5960-6360.
