SlideShare a Scribd company logo

Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט

•
•
K
katuel

ספרו של מתי כספית, יליד טבריה 1934 , הפורש יריעת חיים רחבה שנפתחת בתקופת היותו תלמיד ב'חֵיידֶר' בן למשפחה קשת יום, ומסתיימת בעבודתו בשנות האלפיים במִנהל התעופה האזרחית

Education
1 of 156
Download to read offline
‫מתי כספית‬ ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫זיכרונות‬ ‫רמת השרון‬ ‫תשס"ח - 8002‬
‫‪Mati Kaspit‬‬ ‫‪From ‘Heder’ to Cockpit‬‬ ‫‪MEMORIES‬‬ ‫תמונות הכריכה:‬ ‫• משפחתי, טבריה 3491 בערך.‬ ‫• בתקופת ה"מוסקיטו" 6591.‬ ‫נדפס בישראל, תשס"ח 8002‬ ‫עריכה: בת-עמי מלניק - תיעוד תולדות חיים‬ ‫‪ WWW.TOLDOT.CO.IL‬טל' 6933629-80‬ ‫כל הזכויות שמורות © למתי כספית‬
‫לזכר אחי, ישראל, שנפל במלחמת העצמאות,‬ ‫ולזכר הוריי, טובה ואביגדור זילברמן.‬
‫לשלושת נכדיי האהובים:‬ ‫יובל, אריאל ויונתן,‬ ‫ולכל משפחתי היקרה.‬
‫תוכן העניינים‬ ‫פתח דבר ............................................................................................................ 7‬ ‫ואלה תולדות ....................................................................................................... 9‬ ‫אחיי ואחיותיי .................................................................................................... 51‬ ‫טבריה של ילדותי ............................................................................................... 71‬ ‫מלחמת העצמאות ............................................................................................... 62‬ ‫נפילתו של אחי הבכור ......................................................................................... 03‬ ‫חיל האוויר ....................................................................................................... 33‬ ‫המכתבים שלא כתבתי לאימא ....................................................................... 43‬ ‫מבצע קדש................................................................................................ 94‬ ‫כשהחיים תלויים מנגד ................................................................................. 65‬ ‫יש מי שגר בצריף רעוע - בניית בית חדש להורים ............................................. 46‬ ‫הרביעייה האווירובטית ................................................................................ 76‬ ‫נר לזכרם ................................................................................................. 96‬ ‫אוגנדה – 5691 עד 7691 ................................................................................... 07‬ ‫התרגיל בגוּלוּ ........................................................................................... 28‬ ‫על אידי אמין ועל הקמת חיל האוויר האוגנדי ................................................... 98‬ ‫החיים באוגנדה ....................................................................................... 201‬ ‫"אוּ-אָה מה קרה" .................................................................................... 501‬ ‫סופה של השליחות .................................................................................. 601‬ ‫אוגנדה על קצה המזלג .............................................................................. 901‬ ‫תוכנית אוגנדה ........................................................................................ 011‬ ‫היסטוריה: .............................................................................................. 011‬ ‫השנתיים האחרונות בקבע .................................................................................. 211‬ ‫המסוקים .................................................................................................... 411‬ ‫אל על ............................................................................................................ 811‬ ‫להיות קברניט ............................................................................................. 911‬ ‫קלוב התעופה לישראל בהרצליה ......................................................................... 821‬ ‫מלחמת יום הכיפורים ........................................................................................ 331‬ ‫משרד התחבורה............................................................................................... 931‬ ‫ועדת ערר רפואית עליונה של צוות אוויר .......................................................... 931‬ ‫ִנהל התעופה האזרחית – מבצעי אוויר ............................................................ 041‬ ‫מ‬ ‫מחשבות נוּגות על ִנהל התעופה ..................................................................... 251‬ ‫מ‬ ‫עם אחי ואחיותיי .............................................................................................. 351‬ ‫עם הנכדות...................................................................................................... 351‬ ‫אפילוג ........................................................................................................... 551‬
‫פתח דבר‬ ‫פתח דבר‬ ‫"מ ִי קוּם", שמעתי מתוך שינה את קולו של אבי מעיר אותי. אני ילד בן שבע‬ ‫ַת‬ ‫והשעה ארבע לפנות בוקר. לילה. טבריה כולה עדיין ישנה. אבל אני מיד ערני,‬ ‫קופץ כמו קפיץ ממיטתי ויוצא עם אבא לרחוב לעזור לו לחלק חלב. עד היום‬ ‫אומרים לי שאני כמו טרנזיסטור: קם ומתחיל לעבוד. כשלושים שנה לאחר מכן,‬ ‫אני שוב מתעורר בארבע לפנות בוקר. כעת זה לא אבא אלא השעון המעורר.‬ ‫גם הפעם אני מזנק כמו קפיץ אך לא יוצא לרחובות טבריה עם כּדי החלב, כי אם‬ ‫ֵַ‬ ‫יוצא לשדה התעופה כקברניט להטיס ארבע מאות נוסעים לניו יורק במטוס‬ ‫בואינג 747.‬ ‫בהיותי אדם מציאותי וללא יומרות לא חשבתי שסיפור חיי עשוי לעניין‬ ‫מישהו. אולם חברי מילדות, הסופר דוד בן-קיקי, התעקש שכדאי להעלות את‬ ‫הדברים על הכתב. חודשים רבים התווכחנו, הוא אומר: "להגיע מה'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫המיושן שבו למדת גמרא בטבריה לחיל האוויר – שווה תיעוד, ועוד הטייס‬ ‫הטברייני הראשון".‬ ‫ואני עונה לו: "חבל לנפץ מיתוסים, אבל בארץ נקשרה הילה מוגזמת סביב‬ ‫ראשיהם של טייסים, זו מיומנות כמו כל מיומנות אחרת".‬ ‫"כן, אבל לא כל טייס כמעט נהרג בנחיתת אונס בצרפת".‬ ‫"את מי זה יעניין?" התפלאתי.‬ ‫אך חברי המשיך ללחוץ: "תראה, יצא כעת סרט על אידי אמין. איך ֵדעו ילדיך‬ ‫י‬ ‫ונכדיך על ההיכרות שלך אתו? איך הם ֵדעו על שליחותם של אנשי חיל האוויר‬ ‫י‬ ‫ִ‬ ‫באוגנדה?"‬ ‫7‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫"עזוב", עניתי ופטרתי אותו בתנועת יד.‬ ‫והוא בשלו, דוחק בי שלפחות למען בני משפחתי וחבריי חשוב לתעד את סיפורי‬ ‫ולהנציח את הוריי ואת אחי ישראל שנהרג במלחמת העצמאות. אז נסתתמו‬ ‫טענותיי והתחלתי לאסוף תמונות ומסמכים.‬ ‫כל הדברים שכתבתי מבוססים על זיכרונותיי, על מקרים שראיתי‬ ‫בעיניי ועל הערות שכתבתי ביומנים ובמכתבים. לא הושפעתי מרוח הזמן ולא‬ ‫שיניתי את פני המציאות כדי להתאימהּ לעמדות ולדעות שצצו בתקופה מאוחרת‬ ‫יותר. המקרים הדנים בתאונות קטלניות ובאירועים של כמעט תאונה לוקטו‬ ‫מהתרחשויות שחווינו חבריי ואני, ומבוססים גם הם על זיכרונות תוך הסתמכות‬ ‫על מקורות שונים.‬ ‫בלי עידודו של דוד בן-קיקי שׁאף הציע שם לספר, ובלי תמיכת בני‬ ‫ֵ‬ ‫ֶ‬ ‫משפחתי וחברתי הטובה והיקרה נילי מיליקובסקי, לא היה הספר יוצא לאור.‬ ‫אני שב ומודה לכל מי שתמך, ִרבן, המריץ ועודד ומקווה שתיהנו ושתמצאו בו‬ ‫ד‬ ‫עניין.‬ ‫מתי כספית‬ ‫רמת השרון 8002‬ ‫8‬
‫ואלה תולדות‬ ‫ואלה תולדות‬ ‫סבי, מתתיהו זילברמן, אב-אבי, היה בן למשפחה צפתית ותיקה, שהגיעה ככל‬ ‫הנראה מרוסיה והתיישבה בצפת. סבא התפרנס מסּחר בחיטה והיה בעל חנות‬ ‫ַ‬ ‫בעיר העתיקה בטבריה. הוא נפטר בשנת 2391 בערך ולא זכיתי להכירו. קרוב‬ ‫משפחה שנולד בשנת 3391 נקרא על שמו מחשש שלא ייוולדו נכדים נוספים‬ ‫במשפחה. אך החשש היה מוגזם כי אני נולדתי בשנת 4391 ונקראתי על שמו,‬ ‫וגם נכד נוסף, מתי וייס, שנולד אחריי קרוי אף הוא על שם סבא.‬ ‫לאכזבתי לא מצאתי פרטים נוספים על סבא, אפילו את ִברו לא‬ ‫ק‬ ‫הצלחתי לאתר, אם כי ידוע שהוא נקבר בצפת. בחיפוש אחר קברו שוחחתי עם‬ ‫אנשי חברה קדישא בצפת ובטבריה. לאחר שנואשו ממציאת פרטים אמר לי‬ ‫הרב ֶועיג הטברייני: "סבא שלך כנראה קם והלך, אולי לא היה טוב שם". מקום‬ ‫ו‬ ‫הקבר נותר בגדר תעלומה, אפשר שנהרס בשל פגעי הזמן. הדבר מסביר מדוע‬ ‫לא שמעתי את אבי מדבר על מקום קבורתו ומדוע לא עלה לקבר אביו, אולם‬ ‫דיבר עליו תמיד בגעגועים ובחום.‬ ‫סבתי שבע )שכונתה שייבעל'ה(, נהגה לומר שסבא מתתיהו היה אדם‬ ‫טוב-לב ונעים-הליכות וכך גם זוכר אותו אחי יצחק. שבע הייתה אשתו‬ ‫השלישית, את הראשונה לא אהב, השנייה הייתה עקרה ושבע ילדה לו בן, את‬ ‫אבי, ובת )אמו של מתי וייס, ושל שתי אחיותיו עדינה וזמירה(. סבתי נפטרה‬ ‫בי"ח בטבת תשי"ח - ינואר 8591, שנים רבות לאחר מות סבי, ונקברה בבית‬ ‫העלמין בטבריה.‬ ‫9‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אבי, אביגדור, נולד בשנת 0091 בערך. הוא למד שנים אחדות ב' ֵיי ֶר'‬ ‫ח ד‬ ‫ובגיל צעיר מאוד יצא לעבוד. הוא היה אדם ישר, צנוע, נוח לבריות, שימש‬ ‫כחזן בבית הכנסת וזכר בעל פה את כל הלחנים והתפילות. הוא קלט שפות וידע‬ ‫לדבר עברית, ערבית, קצת תורכית וכמובן יידיש. )חברי, אלי ניסן, "תפס"‬ ‫אותו שר שיר שלם בערבית.(‬ ‫אבא פחד רק משני דברים: מאלוהים ומאימא שלי. אימא הייתה אישה‬ ‫חזקה, מסורה ללא גבול לילדיה, נעימת סבר, חכמה ונמרצת, ועל פיה יישק‬ ‫דבר. נשות טבריה היו באות אליה להתייעצות ואני הייתי יושב לידן ומקשיב.‬ ‫אימא הייתה מקבלת אותן בפנים מאירות ובחיוך, פותרת סכסוכים, נותנת עצה‬ ‫טובה ומעודדת את הנשים. רק את אבא היא לא טרחה לעודד. בהיותו נשוי‬ ‫לאישה חזקה ודומיננטית לא זכה אבא לכּבוד המגיע לו. גם אנו הילדים לא‬ ‫ראינו את סגולותיו ומידותיו הטובות. ראינו בו אדם חלש שאינו מסוגל לפרנס‬ ‫את המשפחה וזלזלנו בו. עליי הרעיף אבא אהבה רבה, אולי מפני שנשאתי את‬ ‫שם אביו וכינה אותי טוֹטקלה )מלשון טאַטע - אבא ביידיש(. אך אני לא החזרתי‬ ‫ַ ֶ‬ ‫לו חיבה יתרה.‬ ‫כשהלך אבא לעולמו הייתה רק אמי לצד מיטתו. כיום אני מייסר את‬ ‫עצמי שלא קיבלתי את אבי כפי שהוא, לא הייתי לצדו בבדידותו, ולא הרעפתי‬ ‫עליו אהבה וחום כפי שנהגתי כלפי אמי. רק בבגרותי, שנים רבות לאחר מותו,‬ ‫הבנתי שלאימא היה חלק נכבד באופן המבטל והמחפיר שבו התייחסנו לאבא.‬ ‫יום אחד באירוע משפחתי אמרתי לאימא: "די מספיק! את אבא שלנו שיתקת‬ ‫ֶ‬ ‫והשפלת! מספיק!" אינני זוכר מדוע נאמרו הדברים ואיך העזתי לומר אותם‬ ‫לאמי האהובה כל כך, אבל אני זוכר היטב שהיא בחכמתה לא ניסתה להכחיש‬ ‫ולא התווכחה. אפשר שב ִבה ידעה את האמת.‬ ‫ל‬ ‫01‬
‫ואלה תולדות‬ ‫לעתים קרובות הייתי מאזין להוריי משוחחים ביניהם, או ליתר דיוק‬ ‫לאימא מדברת ומטיפה ואבא מהנהן בראשו. אימא נהגה "לתדרך" את אבא לפני‬ ‫שיצא לפגישת תחנונים עם אחד מפּרְסי העיר או עם איזה מנהל עבודה. היא‬ ‫ַ נ‬ ‫הייתה עוטפת את העלבון וההשפלה במילים של שתדלנות ונקודות זכות. אולי‬ ‫נאלץ אבא לבקש הלוואה, אולי להגדיל את קו חלוקת החלב, או פשוט לבקש‬ ‫עזרה כספית, אבל אני זוכר היטב תחושה של בושה וחוסר אונים.‬ ‫ילדים אינם יודעים מה יהיו אירועים מכוננים שיטביעו את חותמם על‬ ‫חייהם. גם אני לא ידעתי זאת. אבל לימים חלחלה בי ההכרה שכבר בגיל צעיר‬ ‫החלטתי שלכך אני לא אגיע, אני לא אחלק חלב כל חיי, ולא אתרפס בפני איש‬ ‫כפי שנאלץ אבי לעשות. אני אמצא לעצמי איזשהו מקצוע שמקנה לבעליו‬ ‫ביטחון כלכלי בלי להתרפס וללא תלות בגבירים.‬ ‫משפחת קוריץ, משפחתה של אמי, הייתה דור שביעי בארץ. גם הם במקורם‬ ‫מרוסיה, התיישבו בצפת ונדדו לטבריה, אולם תהום הייתה פעורה בין שתי‬ ‫המשפחות. משפחת קוריץ נמנתה עם חסידי קארלין1 חרדים אדוקים מאוד.‬ ‫ואילו משפחת זילברמן מצד אבי השתייכו לחסידי בּוֹיאן2 הפתוחים והסובלניים‬ ‫יותר.‬ ‫1 חסידות קארלין נקראת על שם עיירת הקמתה - קארלין שבביילרוס. המאפיין המפורסם‬ ‫ביותר שמלווה את החצר הוא אופי תפילתם הנערך בקול רם ומלוּוה בצעקות של ממש.‬ ‫דרכי הלימוד נשאו אופי רציונלי - נחלת הליטאים.‬ ‫2 חסידות בּוֹיאן על שמה של חצר מהעיירה בויאן שבבוקובינה )שבין רומניה לאוקראינה(,‬ ‫התאגדה בשנים האחרונות עם חסידות רוז'ין. בטבריה הבויאנרים לא התלבשו כחרדים,‬ ‫לא לבשו קפטן ארוך ולא חבשו שטריימל.‬ ‫11‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ִמהּ של אמי, אוסנה, נפטרה בצעירותה בימי מגפת כולרה שפרצה בטבריה‬ ‫א‬ ‫וקיפדה את חייהם של רבים מתושבי העיר. אמי הייתה כבת חודשיים בלבד‬ ‫במות עליה אמהּ ואביה נותר מטופל בתינוקת שרק נולדה. הוא נשא אישה‬ ‫ִ‬ ‫שנייה ונולדו להם ילדים. בגיל צעיר מאוד הוּצאה אמי מהבית והועברה‬ ‫למשפחות אומנות. כשהגיעה לפרקה, בת שש-עשרה או שבע-עשרה, שידכו‬ ‫אותה לאבי. החתן לא מצא חן בעיני סבי, אברהם קוריץ, הוא ראה בחומרה רבה‬ ‫את נישואי בתו לאדם שלא לבש שחורים ולא חבש שטריימל ולכן החרים‬ ‫אותנו. מגיל צעיר ידעתי שאנחנו מוחרמים וחשתי על בשרי חרם שנאמר עליו‬ ‫שהוא גרוע יותר מפסק דין מוות. בגיל ארבע בערך באתי לחנותו של סבא‬ ‫קוריץ. הוא נחשב לאדם אמיד ובחנותו מכר מכּל טוּב: תבלינים, חלבה‬ ‫בתפזורת, שוקולדים, סוכריות. ואני ילד קטן ממשפחה קשת יום באתי לחנות‬ ‫וביקשתי ממנו ממתק. סבא רדף אחריי בחמת זעם אל תוך הרחוב ובין‬ ‫הסמטאות, אוחז מטאטא בידו, מנפנף בו‬ ‫ומגרש אותי מלפניו. ספגתי בשקט את‬ ‫העלבון וברחתי מהמקום.‬ ‫אחי הגדול יצחק, שהיה כנראה אמיץ ממני,‬ ‫נהג לנדנד ולהילחם עד שהיה מצליח‬ ‫להוציא מסבא חתיכת שוקולד או סוכרייה.‬ ‫החרם נמשך עד שנפטרו כולם, ורק עם‬ ‫נינו של אברהם קוריץ, בנו של אברהם‬ ‫הלר, יצרתי קשר בשנות בגרותי.‬ ‫21‬
‫ואלה תולדות‬ ‫מימין: סבי‬ ‫מתתיהו זילברמן,‬ ‫מסייע לאבא‬ ‫בעבודתו.‬ ‫טבריה בשנות‬ ‫העשרים של‬ ‫המאה העשרים.‬ ‫משמאל:‬ ‫רעייתו, סבתי‬ ‫שבע זילברמן.‬ ‫על ברכיה נכדתה‬ ‫עדינה וייס.‬ ‫אמי בצעירותה,‬ ‫עומדת כנראה לצד סבתהּ.‬ ‫אבי, אביגדור זילברמן, מוכר חלב. טבריה,‬ ‫שנות הארבעים או תחילת שנות החמישים.‬ ‫31‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫שמונה נפשות היינו בבית, הורים ושישה ילדים. גרנו בשכונת אחווה בחלק‬ ‫התחתון של טבריה, בקומת קרקע בדירה בת שני חדרים, שאפילו אז בילדותי‬ ‫חשבתי אותה לקטנה ודלה. בקומה הראשונה גרו שלוש משפחות, בלי אמבטיה‬ ‫וכולן השתמשו באסלה אחת בחצר שמחוץ לבית. גם בהשוואה לחבריי‬ ‫הטבריינים נחשבנו למשפחה ענייה. מגיל צעיר ידענו שעלינו לעזור בפרנסה‬ ‫שאם לא כן פשוט לא יהיה אוכל. עבדנו בעבודות שונות, עזרנו לאבא בחלוקת‬ ‫חלב, קצת בסבּלות ובעבודות מזדמנות נוספות.‬ ‫משפחת זילברמן‬ ‫הוריי: אביגדור וטובה )טויבל'ה( לבית קוריץ )יושבים למטה(. אחיי הגדולים )מימין לשמאל(:‬ ‫ישראל ז"ל - נהרג במלחמת העצמאות, אסנת ויצחק. אחיותיי הקטנות: גלילה )למטה מימין(‬ ‫ושרה )משמאל(, אני )חובש כיפה ובעל פאות קצרות( עומד בין הוריי. טבריה 3491 בערך.‬ ‫41‬
‫אחיי ואחיותיי‬ ‫אחיי ואחיותיי‬ ‫אחי הבכור ישראל היה כמו אב מסור שדאג לכולנו. הוא הרבּה לקרוא ספרים,‬ ‫ִ ָ‬ ‫היה לו חוש הומור וכישרון חיקוי מעולה. כאשר הגיע תיאטרון "הבימה" או‬ ‫"האוהל" לטבריה הספיק הכסף לקניית כרטיס אחד בלבד. ישראל נהג ללכת‬ ‫להצגות וכשחזר הביתה היה מתאר בהתלהבות את האולם במלון גינוסר שבו‬ ‫נערכו ההצגות, את היציע ואת התאים המרופדים בקטיפה אדומה. הוא תיאר את‬ ‫התפאורה והתלבושות, את השחקנים והעלילה, ונהג להציג בפנינו מערכות‬ ‫שלמות. ישראל היה מדקלם כל שחקן בתפקיד שלו באינטונציה המתאימה וזכר‬ ‫את הטקסטים בעל פה. כך "ראיתי" מבּעד לעיניו של ישראל המון הצגות.‬ ‫ַ‬ ‫בשנת 8391 בערך ארגן ישראל קונצרט צף על ספינה בכנרת‬ ‫בהשתתפות הזמרת ברכה צפירה. הוא עסק בכול: יזם, הפיץ, פרסם, הדביק‬ ‫מודעות, מכר כרטיסים – הכול. הייתי כבן ארבע ונדבקתי בהתלהבות ובהמולה‬ ‫שמסביב. כשהגיע היום הגדול באתי עם אמי לחוף וראיתי לאַכזבתי את הספינה‬ ‫מתרחקת לכיוון עין גב. יד ביד חזרתי עם אמי הביתה כשעיניי דומעות. ברחמים‬ ‫עצמיים ללא גבול מלמלתי לעצמי שיר ביידיש מתובל בערבית, כנהוג בטבריה‬ ‫באותם ימים: "מסכּין ַא מטס ִישט ְפוּראען אָה ְען פפוֹריקל" )מסכן יא מתי‬ ‫פ ַ ִ ֶ‬ ‫ַ ִ י ֶַ נ ְ ג ֵ‬ ‫לא נסע על הספינה. בבור – פירושה ספינה בערבית, המילה עברה בטבריה‬ ‫הסבה ליידיש ונעשתה פפוריקל(. לא הייתי זוכר את האירוע לולא הייתה אמי‬ ‫שבה ומזכירה אותו, וחמוּר מזה, היא אף ציטטה את שירי העצוב באוזניהן של‬ ‫כמה מחברותיי. ואת קול צחוקן המתגלגל אני זוכר היטב.‬ ‫51‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אסנת, אחותי הגדולה, למדה ב'אליאנס', היא היחידה שזכתה לכך.‬ ‫אנחנו הבנים למדנו ב' ֵיי ֶר' עד שהצלחנו למלט את נפשנו משם. אסנת נישאה,‬ ‫ח ד‬ ‫הקימה משפחה והתגוררה בחולון. היא נפטרה בשנת 6002 ועד יום מותה נותרה‬ ‫יפהפייה.‬ ‫אחי יצחק הצטרף לבריגדה בשנת 4491 ושירת באירופה. הוא נשאר‬ ‫שם לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה כדי לסייע בפעילות הבריחה והעלייה‬ ‫הבלתי לגלית ארצה. יצחק נתן את הדרכון שלו לעולה חדש והשתמש בעצמו‬ ‫בזהות בדויה. יום אחד הגיע שליח לטבריה ואמר לנו בקול ממתיק סוד: "לא‬ ‫קוראים לו עכשיו יצחק, אלא גרישה". מקץ שנים אחדות חזר יצחק ארצה,‬ ‫נפטר מ"גרישה", הקים משפחה יפהפייה והשתקע בנס ציונה. יצחק ניחן‬ ‫בכישרון כתיבה מעולה ונהג לכתוב מ ָאמות מושחזות. שנים רבות הוא עסק‬ ‫ק‬ ‫בפעילות התנדבותית, סייע לעולים חדשים ובעיקר לאסירי ציון, וגם היום הוא‬ ‫מתנדב בוועד המפקח של קופת חולים, משמש כסגן יושב ראש הסתדרות‬ ‫הגמלאים, ומקדיש מזמנו למען נזקקים. באוקטובר 7002 הוענק לו אות "יקיר‬ ‫הכללית" על עשייה התנדבותית רבת שנים.‬ ‫אני הייתי הילד הרביעי במשפחה, נולדתי בטבריה בפברואר 4391‬ ‫בבית החולים הסקוטי שלחוף הכנרת, המשמש כיום כמלון. אחותי שרה,‬ ‫הצעירה ממני בשלוש שנים, מתגוררת עם משפחתה בירושלים. היא האדם‬ ‫הטוב ביותר במשפחתנו. היא נאמנה ומסורה לכולם, טובת-לב ויפת-נפש מאין‬ ‫כמוה. כשאימא נזקקה לעזרה נחלצה שרה לסייע לה במסירות אין קץ. המרחק‬ ‫שבין ירושלים לטבריה לא היווה כלל מכשול בדרכה לסעוד את אימא, לטפל‬ ‫בה ולעמוד לצדה. גלילה, הצעירה מכולנו, זריזה, חרוצה ודעתנית, מתגוררת‬ ‫בנתניה. היא נישאה והקימה משפחה מקסימה.‬ ‫61‬
‫טבריה של ילדותי‬ ‫טבריה של ילדותי‬ ‫טבריה של ילדותי הייתה עיר מעורבת3; התגוררו בה יהודים וערבים, אשכנזים‬ ‫וספרדים, חילוניים וחרדים, ותיקים ועולים חדשים. כל עדה חיה את חייה,‬ ‫שמרה על מנהגיה, ונדיר היה שיתערבבו בקשרי נישואין.‬ ‫בתי כנסת רבים היו בטבריה ובכל אחד מהם התפללו בנוסח האופייני‬ ‫ובניגון המסורתי שלו. אבי הלך כמובן לבית הכנסת האשכנזי, אך ממש ליד‬ ‫ביתנו מעבר לסמטה צרה שכן בית כנסת ספרדי. כך למדתי והכרתי היטב את‬ ‫ֵ‬ ‫התפילות והנעימות בנוסח עדות המזרח. עד היום אני יכול ללא כל קושי‬ ‫להתחרות בחבריי שהתפללו בבתי הכנסת הספרדיים ולהזכיר להם את הנעימה‬ ‫של בית אביהם.‬ ‫בעיר העתיקה, שסמטאותיה נשקו לכנרת במזרח ולרחוב הגליל‬ ‫במערב, התגוררו בעיקר ערבים והייתה גם מובלעת של מעט יהודים. נהגנו‬ ‫להתרוצץ בלי חשש בחצרות ובין דוכני השוק שריחותיו, צבעיו הססגוניים‬ ‫וצעקות הרוכלים עדיין שמורים בזיכרוני. שם שכנו מסגדים, בתי כנסת, כנסיות‬ ‫וגם ה' ֵיי ֶר' שלי.‬ ‫ח ד‬ ‫משפחתי התגוררה כאמור בשכונת אחווה שבעיר התחתית. רוב תושבי‬ ‫השכונה היו יהודים בני עדות המזרח, רובם פועלים וסוחרים זעירים ממעמד‬ ‫סוציו-אקונומי נמוך. בעיר העילית, קריית שמואל, התגוררו רק יהודים, רובם‬ ‫אשכנזים. חלקם עלו מרוסיה ונקראו בפינו "מוסקובים" )מלשון מוסקבה(,‬ ‫3 ב-8491 מנתה האוכלוסייה בטבריה כעשרת אלפים תושבים, כ-005,5 יהודים וכ-005,4 ערבים.‬ ‫מתוך : "ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה", קובץ עדויות, הוצאת משרד הביטחון ההוצאה‬ ‫לאור, תשנ"ד 3991, עמ' 71.‬ ‫71‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אחרים עלו מגרמניה ונקראו כמובן ֶקים. שם התגוררו הרופאים, בעלי‬ ‫י‬ ‫המקצועות החופשיים, אנשי הפקידות הבכירה ובעלי ממון. תושבים אלה‬ ‫התבדלו משאר אנשי טבריה והיו בהם מתנשאים שמעולם לא ביקרו בעיר‬ ‫העתיקה הערבית ואף לא בשכונת מגוריי.‬ ‫ייזכרו לטובה שני היקים, ד"ר בלומנטל ורעייתו, שעמדו לבושים‬ ‫בחלוקים לבנים והזליפו טיפות עיניים לילדים שסבלו רובם ככולם מדלקות‬ ‫כרוניות. הילדים היו עוברים אצלם בדרכם לבית הספר, עומדים רגע ליד‬ ‫השניים שנראו כמלאכים טובים, זוכים בטיפה בכל עין, בליטוף בראש ו"ילד‬ ‫רוץ לבית הספר". בנם, מיכאל בלומנטל ז"ל, חברנו, נעשה לימים גם הוא‬ ‫פרופסור ידוע בתחום רפואת עיניים. הוא עזר לכולנו בידע המקצועי שלו, ברוח‬ ‫טובה וברוחב לב. דרכינו הצטלבו פעמים אחדות בניירובי בדרך לביקור מולדת,‬ ‫מיכאל היה בהשתלמות מקצועית באפריקה ואני בשליחות באוגנדה. מיכאל‬ ‫נפטר בשנת 7002 . יהי זכרו ברוך.‬ ‫הלשון השגורה אצל בני עדות המזרח הייתה ערבית מתובלת בעברית, ואילו‬ ‫אצל האשכנזים נוספה לבלילה גם יידיש. בביתנו דיברנו בערבוביה יידיש‬ ‫ועברית, ובדרך כלל דיברו אלינו ההורים ביידיש ואנו ענינו להם בעברית.‬ ‫בהיותי נער מהעיר התחתית היה עליי לעמול קשה כדי להתקבל בין‬ ‫ילדי העיר העילית, מה עוד שה' ֵיי ֶר', בית הספר היסודי שלי "תחכמוני", ובית‬ ‫ח ד‬ ‫הספר "עמל" שכנו כולם בעיר התחתית.‬ ‫ימי ילדותי נצבעו בתחושת חוסר שייכות: לא הייתי חרדי אך גם לא‬ ‫חילוני; אשכנזי בשכונת בני עדות המזרח; בין הבודדים שעזר מגיל רך בפרנסת‬ ‫הבית ועוד לעיני כל העיר. אמנם לא חשתי שילדותי עשוקה, הייתי שמח‬ ‫81‬
‫טבריה של ילדותי‬ ‫ואופטימי ובעל ביטחון עצמי שהספיק לי כדי להאמין ביכולותיי ולשאוף קדימה,‬ ‫אך הבדלי המעמדות הטרידו אותי. ימים רבים חיפשתי דרך להיות אחד‬ ‫מהחבר'ה גם בקרב בני העיר העילית. רק כעבור ארבע שנים, מששבתי לעיר‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫עם דרגות קצונה וכנפי טיס, נתקבלתי ל"מועדון הסגור" של העיר העילית.‬ ‫בגיל ארבע וחצי נשלחתי ללמוד ב' ֵיי ֶר'. למדו בו מהבוקר ועד אחר‬ ‫ח ד‬ ‫הצהריים בעיקר תורה ומעט חשבון. הרב הרשל הרעיף עלינו עדינות וחום ומדי‬ ‫פעם חילק סוכריות, אך ידע גם להקפיד על משמעת. בכיתה ב' הופיע הרב‬ ‫שמיל אהרן, חסיד הגישה "חוֹשׂך ׂשבטוֹ...". על כל עבירת משמעת נהג להעניש‬ ‫ְֵ ְִ‬ ‫אותנו במכות סרגל על אצבעות כף היד. זהו כ ֵב שזוכרים.‬ ‫א‬ ‫חייתי מעין חיים כפולים: בבוקר למדתי ב' ֵיי ֶר', אצל רב קפדן כמו‬ ‫ח ד‬ ‫בחשכת ימי הביניים, ואילו אחר הצהריים נהניתי מחופש יחסי, הייתי כאחד‬ ‫הילדים החילוניים ושיחקתי עם חבריי כדורגל עשוי מסמרטוטים. עד היום‬ ‫נוהגים חבריי לחקות אותי כשאני רץ אחרי הכדור, פאותיי מתנפנפות ברוח ואני‬ ‫מחזיק ביד אחת את הכיפה לבל תיפול.‬ ‫כבר בתקופת ה' ֵיי ֶר' התחלתי לעזור לאבא בחלוקת חלב. בתחילה‬ ‫ח ד‬ ‫היה מבקש שאשמור על החלב כשהוא עוסק בחלוקתו. כשהתחזקו זרועותיי‬ ‫עזרתי לו גם בנשיאת הכדים. בשבע בבוקר הייתי חוזר הביתה, אוכל בחיפזון‬ ‫ורץ ללימודים. יום אחד בעת חלוקת החלב יצא מאחת החצרות כלב תוקפני,‬ ‫רדף אחריי ונשך אותי. במשך עשרים ואחד ימים הלכתי לבדי אל האחיות-‬ ‫נזירות שעבדו במשרד הבריאות )הסחֶה בערבית( והן הזריקו לי מדי יום ביומו‬ ‫ַ ִי‬ ‫זריקה אחת בבטן נגד כלבת. מאותו יום ואילך רעדתי מפחד בכל פעם שהתקרב‬ ‫אליי כלב, ועד היום טבוע בי חשש קדמון ומביך מכלבים.‬ ‫91‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לאורך כל ימי ילדותי חשתי בושה על עבודתי כחלבן ועל הכנסתו‬ ‫העלובה והלא קבועה של אבי. שנים רבות חלפו עד שהעזתי לדבר על כך בגלוי.‬ ‫בהיותי כבן ארבע או חמש, בשנת 8391 בערך, שמעתי מטוס באוויר. תחילה‬ ‫שמעתי את רעש המנוע ואחר כך השתרר שקט. למחרת בבוקר רצתי לבּוּנט‬ ‫)חוף הים שלאורכו שוכנים בתי הקפה( וראיתי ששולים מהמים את המטוס‬ ‫וכמה גוויות.‬ ‫לימים נודע לי שהיה זה מטוס אנגלי מחברת התעופה ‪Air Imperial‬‬ ‫שהעביר דואר מאנגליה להודו. הטייס ניסה לנחות בלילה בכנרת ולא הצליח. זה‬ ‫היה המפגש הראשון שלי עם תעופה. ההיגיון אומר שאירוע כזה היה משפיע‬ ‫עליי דווקא להתרחק מטִס, אך משום מה קרה ההפך הגמור.‬ ‫י‬ ‫מדי פעם היו הערבים מיידים אבנים לעברנו. פעם בהיותנו ב' ֵיי ֶר'‬ ‫ח ד‬ ‫שמענו קריאות בהלה: "תברחו ילדים!" יצאנו בריצה אל עבר העיר העליונה‬ ‫היהודית. להפתעתי ראיתי את אבא בא מולי, הוא נשא אותי בזרועותיו והגן‬ ‫עליי בגופו. נפוצה שמועה שעומד להתרחש פוגרום ואבא הגיע ל' ֵיי ֶר' כדי‬ ‫ח ד‬ ‫להרחיק אותי מהסכנה.‬ ‫לא רק חששות מערביי העיר הטרידו את יהודי טבריה. אני זוכר את‬ ‫המבוגרים מדברים בדאגה על החדשות שהגיעו מצפון אפריקה בעיצומה של‬ ‫מלחמת העולם השנייה. בשנת 1491, עם התקדמות הצבא הגרמני בפיקודו של‬ ‫רומל, הצליח הכוח שבפיקודו להגיע עד לאל-עלמֵין שבשערי אלכסנדריה.‬ ‫ֶ ַַ י‬ ‫בארץ ָבר החשש מכיבוש הצבא הנאצי את ארץ ישראל והוכנה תוכנית הגנה‬ ‫ג‬ ‫כוללת במקרה של פלישת הגרמנים. התוכנית נקראה "מצדה על הכרמל" וכללה‬ ‫התבצרות והסתתרות במקומות מסתור שונים. בטבריה נהגו אנשים להתכנס על‬ ‫02‬
‫טבריה של ילדותי‬ ‫גגות הבתים ובקיץ אף לישון על הגג, ושמעתי את המבוגרים שעל הגג חוזרים‬ ‫ומזכירים שמות כמו: "רומל", "הכרמל", "הגליל", ואפילו "ניקוסיה"‬ ‫שבקפריסין. הייתי אז ילד בן שבע ולא הבנתי את הפחד והבהלה שנבלעו‬ ‫בדיבורים. רק מאוחר יותר, כששמעתי על השואה, התחלתי לקלוט את האיום‬ ‫שעמד בפתח. כידוע רומל הובס בקרב אל עלמיין, היישוב בארץ נשם לרווחה‬ ‫וכל התוכניות נגנזו.‬ ‫בגיל אחת-עשרה בערך ידעתי שאני לא רוצה להישאר ב'חיי ֶר'. נראיתי חריג‬ ‫ֵ ד‬ ‫בין חבריי בעלי הפאות הארוכות והמסולסלות, ואצלי הלכו הפאות והתקצרו.‬ ‫ידעתי היטב שאני לא רוצה להיות רב וששום תועלת לא תצמח מלימודיי שם.‬ ‫לא דיברתי על כך עם איש וּודאי שלא התייעצתי עם הוריי. למדתי אז אצל הרב‬ ‫חצקל, התחלנו ללמוד תלמוד ושנאתי כל רגע. יום אחד ִמקום ללכת ל'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫בּ‬ ‫שיניתי את מסלול ההליכה הרגיל שלי בשלושים מעלות והלכתי לבית ספר‬ ‫"תחכמוני"4, שהשתייך לרשת בתי הספר של "המזרחי". בעיני משפחתי מדובר‬ ‫היה במוסד כמעט חילוני.‬ ‫שפת הדיבור ב'חיי ֶר' הייתה יידיש והעברית לא הייתה שגורה בפי.‬ ‫ֵ ד‬ ‫באתי ל"תחכמוני" ואמרתי למבוגר הראשון שפגשתי: "אני חפץ לראות את‬ ‫המנהל". הפנו אותי למנהל ואני אמרתי לו: "אני חפץ ללמוד בבית ספרך".‬ ‫התאמנתי שעות ארוכות על המשפט הזה. והמנהל, מר עמיאל, הניח את ידיו על‬ ‫כתפיי ואמר: "התקבלת". הוא לא בחן אותי, לא ביקש מכתב מההורים, פשוט‬ ‫ָ‬ ‫כך. אשתו הייתה מורה בבית הספר ונתנה לי שיעורי עברית אחר הצהריים,‬ ‫4 בשנת תש"ג )3491(, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נוסד בטבריה בית הספר‬ ‫"תחכמוני" ולמדו בו אז עשרה תלמידים.‬ ‫12‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בהתנדבות כמדומני. המנהל קיבל אותי לכיתה ה', היו שם כחמישה-עשר‬ ‫תלמידים, כולם בנים, והפכתי לתלמיד מן המניין.‬ ‫בימים הראשונים עוד הזכירו לי הוריי לקחת את הסידור והחומש, אחר‬ ‫כך גזזתי את הפאות במספרה של סיגלוביץ וכך נודע להם שאני ב"תחכמוני".‬ ‫הוריי הטרודים בשלהם קיבלו את העניין בשוויון נפש, "נוּ שיהיה" אמרו. בין‬ ‫כך ובין כך היינו משפחה משוּנה בנוף הדתי של טבריה, דתיים אך לא חרדים,‬ ‫קשורים למשפחה ידועה אך מוחרמים על ידה. אז הילד עבר מה'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫ל"תחכמוני" – "שוֹין".‬ ‫למדתי ב"תחכמוני" עד כיתה ח' ומשם עברתי לבית הספר המקצועי‬ ‫"עמל". חברים משם נותרו חבריי הטובים עד עצם היום הזה וביניהם אלי ניסן‬ ‫שהתגורר לידי בשכונת אחווה, וחברות אמיצה ורבת שנים נקשרה בינינו.‬ ‫לימים עבד אלי ניסן ככתב מדיני של "דבר" ובתוקף תפקידו ליווה את ראש‬ ‫הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו באוגנדה. מאוחר יותר מונה ניסן לדוברו.‬ ‫למדנו מעט ו ִברזנו הרבה. אלטמן, המורה למסגרוּת, שהיה חוזר‬ ‫ה‬ ‫ודורש שנשייף מוטות ברזל, נהג להאשים אותי: "אני נותן לך ברזל ואתה‬ ‫מחזיר לי ְסיק". התלהבות הייתה לי אבל מעט כישרון. מקץ שנתיים ידעתי‬ ‫פּ‬ ‫שגם מסגר טוב לא יצמח ממני, המקצוע פשוט לא מתאים לי.‬ ‫22‬
‫טבריה של ילדותי‬ ‫בכיתה ה' או ו' בבית הספר "תחכמוני" עם המנהל מר עמיאל‬ ‫בבית ספר "עמל", טבריה 0591.‬ ‫32‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בבית ספר "עמל", מרחיבים אופקים בשיעור מסגרוּת,‬ ‫אני )שלישי מימין( חברי אלי ניסן )רביעי משמאל(.‬ ‫בלידו עם חברים.‬ ‫מימין לשמאל: אביב שרירא, דוד בן-קיקי, אני, עבו ויחיאל פרידפרטיג )ראשון משמאל(.‬ ‫42‬
‫טבריה של ילדותי‬ ‫כבן ארבע-עשרה. צולם מפתח ביתי, ברקע העיר העתיקה והכנרת, טבריה 8491.‬ ‫52‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מלחמת העצמאות‬ ‫הערבים שנטשו את בתיהם בטבריה במלחמת העצמאות היו בטוחים שהם‬ ‫עוזבים את העיר לימים ספורים בלבד. התעמולה של מנהיגי ערב קראה להם‬ ‫לצאת מאזור הקרבות והבטיחה שמיד לאחר כיבוש טבריה הם יוכלו לשוב‬ ‫לבתיהם. אלא שתוכניותיהם השתבשו, הם נסעו במשאיות לכיוון ירדן ולבנון‬ ‫והפכו לפליטים. כך הייתה טבריה לעיר הראשונה שנכבשה בידי כוחותינו‬ ‫)אפריל 8491(.‬ ‫ועדת המצב הזמנית שבראשה עמד משה צחר, לימים ראש העיר,‬ ‫פרסמה כרוז לתושבי טבריה היהודים. הכרוז שהתפרסם ב-91 באפריל 8491,‬ ‫יום לאחר יציאת הערבים באופן מאורגן על ידי הבריטים, נכתב בגיבוי רבני‬ ‫העיר ואנשי הפלמ"ח. הכרוז קרא לתושבים היהודים "לשמור בכבוד על‬ ‫ניצחוננו הראשון, אל יחולל נשקנו הטהור. לא אנו נישלנו את התושבים‬ ‫הערבים מבתיהם בעיר, בעצמם בחרו להם בדרך הזאת... אך יבוא יום‬ ‫והתושבים הערבים ישובו לבתיהם ורכושם בעיר, כתושבים בעלי זכויות שוות‬ ‫בה. איש אל יעיז על כן לגעת ברכושם. הנהגת היישוב העברי רואה את עצמה‬ ‫אחראית לשמירת רכוש הערבים בעיר והוא ישמר במלוא הקפדנות... כל‬ ‫פגיעה, ותהא הקלה ביותר בנכסים אלה תגרור אחריה עונשים חמורים ביותר‬ ‫נגד הפוגע".‬ ‫5‬ ‫5 מתוך : "ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה", קובץ עדויות, הוצאת משרד הביטחון ההוצאה‬ ‫לאור, תשנ"ד 3991, עמ' 44.‬ ‫62‬
‫מלחמת העצמאות‬ ‫אך למרות הכרוז נערכה ביזה. בין הבוזזים שעטו על בתי הערבים היה‬ ‫ָ‬ ‫אדם שהציע למכירה אופניים במחיר מוזל. התפללתי שאימא תסכים לקנות‬ ‫אותם, לרוב חבריי היו אופניים וידעתי שלא יהיו לי אם לא אקנה את אלה.‬ ‫שלחתי שליחים לרכך אותה, אך היא התנגדה וטענה שמדובר ברכוש נטוש של‬ ‫ערבים. לאחר מאמצים רבים ותוך שימוש בטכניקה הידועה של ִדנוד מתמשך‬ ‫ִ‬ ‫נ‬ ‫ועקבי – אימא נעתרה. לוּ הייתה רואה כיצד נהגנו לאחוז בסולם האחורי של‬ ‫ִ‬ ‫האוטובוסים בדרך העולה לקריית שמואל, ויורדים ברכיבה מטורפת במורד‬ ‫ההר – אינני בטוח שהייתי מצליח לשכנעהּ. אבל למזלי אימא לא ידעה על‬ ‫התעלולים שלנו. כשהדבר נודע לאחי ישראל הוא נזף בי כהוגן ובצורה אבהית‬ ‫וחינוכית קרא לי לסדר. עם זאת הוא שמר את הסוד ולא סיפר על כך להוריי.‬ ‫שוטטתי עם חבריי בבתי הערבים הנטושים, הבתים נבזזו כולם ובדרך‬ ‫כלל מצאנו רק תוהו ובוהו. יום אחד הגענו לבית ריק ושם ראיתי את חלום חיי:‬ ‫פטיש טפסן, שבראשו ישנה מגרעת לתלישת מסמרים. לא יכולתי לחלום על‬ ‫ַדֶ'ט נפלא מזה. שכננו, דניאל כדרא, היה טפסן )וגם מפקד אזור שכונת אחווה‬ ‫ִ‬ ‫ג ג‬ ‫מטעם ה"הגנה"(. הייתי מתבונן בו כשעבד בבניין ומתפעל מהקלות שבה היה‬ ‫עוקר מסמרים בעזרת פטיש הטפסן שלו.‬ ‫הבאתי את הפטיש הביתה, אך ברגע שנכנסתי אימא אמרה: "מה זה?"‬ ‫"זה פטיש של טפסנים", הסברתי כשעיניי מושפלות לרצפה.‬ ‫"איפה מצאת אותו?"‬ ‫"בבית ריק", עניתי‬ ‫"קח את הפטיש ותראה לי איפה מצאת אותו". הלכנו לבית הריק,‬ ‫הארגז עם כלי העבודה היה מונח על הרצפה אך תכולתו נעלמה.‬ ‫"מפה לקחת?" אימא שאלה.‬ ‫ָ‬ ‫72‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫"כן", עניתי.‬ ‫"אז לפה תחזיר! לא לוקחים דברים שלא שייכים לך! בוודאי שלא‬ ‫מאומללים שברחו מבתיהם!" אימא הייתה ישרה כמו סרגל ונוקשה כמו מורה‬ ‫פרוסית. ידעתי שאין סיכוי לשנות את דעתה והחזרתי את חלום חיי לארגז‬ ‫הכלים.‬ ‫למותר לציין שהביזה וההרס בבתי הערבים הנסים על נפשם לא‬ ‫הוסיפה כבוד לאנשי טבריה. ועל כך נוספה גם בכייה לדורות שהריסת הבתים‬ ‫והסמטאות בעיר העתיקה קברה תחתיה אתר יפהפה וייחודי של היישוב בטבריה‬ ‫מהמאות הקודמות.‬ ‫הימים בין ה-8 ל-81 באפריל 8491 היו עשרת הימים הקשים ביותר לתושבי‬ ‫השכונות הנצורות בטבריה. הערבים היו מוגנים על ידי החומה של העיר‬ ‫העתיקה והשבת האש של כוחותינו לא פגעה בהם. באותה עת נהרגה שכנה‬ ‫שלי, נערה בת גילי, בתו של הרב הרשל לובין, מכדור צלפים שפגע בראשה.‬ ‫הרב לובין ומשפחתו היו מושא להערצה בעיניי. הוא ואשתו היו חרדים, בניהם‬ ‫היו דתיים אם כי לא חרדים כהוריהם, וכאבם נגע ללב רבים.‬ ‫ֵ‬ ‫ביום 8 באפריל 8491 נפצעתי מכדור שחדר לשוק רגלי השמאלית,‬ ‫מילימטרים ספורים מהעצם. הייתי בדרכי מרחוב הגליל )שליד החומות( לסמטה‬ ‫שמעל החנות למכשירי כתיבה של קניג, מעביר לאחד הלוחמים רובה קנדי‬ ‫ֶ‬ ‫ארוך קנה. אחות טיפלה בי ונשאה אותי בזרועותיה לנקודת פינוי בשכונת‬ ‫אחווה, ומשם פינה אותי משוריין בריטי לבית החולים שוייצר בקריית שמואל.‬ ‫הלחימה התנהלה בעיר התחתית וקריית שמואל הייתה נקייה מצלפים. כעבור‬ ‫ימים אחדים שוחררתי מבית החולים ועברתי להתגורר בביתו של קרוב‬ ‫82‬
‫מלחמת העצמאות‬ ‫משפחתי מתי רוזנבלום )הקרוי גם הוא על שם סבי(. נשארתי שם עד לתום‬ ‫הקרבות ב-81 באפריל 8491.‬ ‫בלילות המלחמה השקפתי אל האורות המרוחקים שהבליחו בחשכה מהחוף‬ ‫המזרחי של הכנרת. שכן שם רק קיבוץ מבודד אחד, עין גב. )הקיבוץ הש ֵן,‬ ‫כ‬ ‫ַ‬ ‫האוֹן, שלושה קילומטרים מדרום לו, נוסד רק בשנת 9491.( הכוחות הסורים‬ ‫ָ‬ ‫ישבו כמה מאות מטרים מעין גב, הילדים והנשים פונו, ורק קומץ גברים נותר‬ ‫להגן על המקום. הייתי עדיין נער, אבל כבר אז הערצתי את אומץ לבם. עם‬ ‫תחילת הקרבות זרם צבא סוריה לעבר עמק הירדן מצויד בכוחות שריון ובסיוע‬ ‫ארטילרי. הסורים כבשו את משטרת צמח והחלו לתקוף את הדגניות.‬ ‫כשהסורים התקרבו לדגניות וכבשו את שער הגולן ואת מסדה ריחפה דאגה רבה‬ ‫גם אצלנו. החלו דיבורים על פינוי הילדים גם מטבריה ורבים נתקפו חרדה.‬ ‫באותה עת תפסו כוחות צבא ההצלה של קאוּקג'י משלטים בגליל‬ ‫התחתון, וצבא לבנון פלש לגליל העליון. קיבוץ עין גב הותקף גם הוא, חבריו‬ ‫היו חמושים בנשק קל בלבד. לאחר שלושה ימים הם הצליחו להדוף את‬ ‫ההתקפה על עין גב אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה הלכו בשבי.‬ ‫לימים, כשהחלו לדבר בארץ על "הקיבוצניקים המושחתים" )ואכן‬ ‫פשטה גם בהם התנהלות בלתי ראויה(, לא הצטרפתי להשמצות. מול עיניי שבה‬ ‫ועלתה תמונת הכנרת והאורות המבודדים שמול טבריה. חשבתי על חלקם‬ ‫הנכבד של הקיבוצים בהקמת המדינה, זכרתי את 'חומה ומגדל' ואת גבורתם של‬ ‫אנשי עין גב שבגופם הגנו על הקיבוץ ועל גבולנו.‬ ‫92‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫נפילתו של אחי הבכור‬ ‫הייתי בן ארבע-עשרה כשאחי הבכור ישראל נפל בקרב. הוא שירת זמן מה‬ ‫כנוטר במשטרת היישובים, התגורר בתל אביב, עד שהחליט לחזור הביתה‬ ‫לעזור בפרנסת המשפחה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף ישראל לכוחות‬ ‫הלוחמים ושירת בחטיבת "גבעתי".‬ ‫בנובמבר 8491 הגיע אלינו שליח. אני פגשתי אותו בחוץ במקרה, הוא‬ ‫נתן לי מכתב, ביקשני למסור להורים ומלמל משהו כמו: "תודיע להורים שאחיך‬ ‫נעדר". באותה עת צה"ל לא היה ארגון מסודר, טרם הוקמה מחלקת נפגעים,‬ ‫ואיש לא חשב לשלוח את קצין העיר מלוּוה ברופא לבית המשפחה. מישהו הגיע‬ ‫ומסר את הידיעה המרה למשפחת זילברמן.‬ ‫ההורים התמוטטו. אמי, שכּל חייה הייתה חזקה ופעלתנית – קרסה‬ ‫ובכתה בכי קורע לב. אבי המאוּפּק נשא את כאבו בתוכו ולא התאושש עד סוף‬ ‫ימי חייו. עדינה, בת דודתי, זוכרת את אבי מגיע אליהם הביתה נשען על מקל‬ ‫וניכר שהוא שבור ואיבד כל טעם לחייו. הוא אמר לאחותו ולאמו, שהתגוררה‬ ‫אצלם, שהוא בעצמו ילך לשדה הקרב לחפש את בנו בכורו הנעדר.‬ ‫אבא נפטר ב-8791, שלושים שנה לאחר האסון, וכל אותן שנים לא‬ ‫פחת ולא עומעם כאבו. גם ייסוריי מצפון הציקו לו על החיכוכים הרבים שהיו‬ ‫בינו לבין בכורו סביב דרישתו שיסייע בפרנסת המשפחה. אבא שקע בדיכאון,‬ ‫התכנס בשתיקתו, לא הרבה להזכיר את בנו בכורו וניסה בקושי רב לחזור‬ ‫לעבודה. אימא תפסה את מקומו.‬ ‫03‬
‫נפילתו של אחי הבכור‬ ‫אחי הבכור, ישראל זילברמן ז"ל, בן‬ ‫עשרים ושבע בלבד היה במותו. בדף‬ ‫ההנצחה הממלכתי "יזכור" שנערך על ידי‬ ‫משרד הביטחון, נכתב:‬ ‫"בן טובה ואביגדור, נולד ביום א' באלול‬ ‫תרפ"א )1291.9.4( בטבריה. האח הבכור‬ ‫לשישה אחים ואחיות. עד גיל 21 למד‬ ‫ב"תלמוד-תורה" והמשיך בבית-הספר‬ ‫העממי מכיתה ו' עד שסיים את בית- הספר.‬ ‫ישראל למד מסגרות ובעונת החורף עבר‬ ‫לעבוד בקטיף בשרון כדי לעזור לפרנסת‬ ‫המשפחה מרובת הנפשות. משפרצו‬ ‫מאורעות תרצ"ו התגייס כחבר ה'הגנה' לשירות ביטחון בטבריה. עם התפשטות‬ ‫המהומות התגייס לנוטרות והוסיף לעמוד במגע עם ה'הגנה'. במלחמת העולם‬ ‫השנייה, כשהאויב הנאצי עמד בשערי מצרים, סירב להתגייס לצבא הבריטי משום‬ ‫שחש חובה לעזור לאביו החולה בפרנסת המשפחה ונענש על סירובו בפיטורין‬ ‫מהנוטרות. זמן מה עבד קשה בתל אביב ונאבק עם המחסור עד שמחלת אביו‬ ‫הכריחתו לחזור לטבריה.‬ ‫משהחלה מלחמת-העצמאות בחורף תש"ח, התייצב שוב להגנת העיר‬ ‫והסביבה בשמירה בלילות, בעבודת ביצורים, כמפקד עמדה וכקלע משובח‬ ‫ַ‬ ‫שכדוריו אינם מחטיאים מטרתם. אחרי שחרור טבריה עבר לשירות סדיר בחטיבת‬ ‫'גבעתי' והשתתף בכל הקרבות נגד הפולש המצרי. לאחר מבצע 'יואב' נערכו‬ ‫מספר מבצעים לצמצום 'כיס פלוג'ה', שבו כותרה חטיבה מצרית. אחד מאלה היה‬ ‫ההתקפה על משלט 7, שמדרום למשטרת עיראק-סואידן. על פלוגתו הוטל לכבוש‬ ‫משלט זה, אך היא נאלצה לסגת נוכח עדיפות האויב. בקרב זה נפל, ביום א'‬ ‫בחשוון תש"ט )8491.11.3(.‬ ‫ביום י"ח בטבת תשי"א )0591.21.72( הובא למנוחת-עולמים בבית-‬ ‫הקברות הצבאי בנחלת יצחק".‬ ‫13‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לימים נודע לי שהמצרים התעללו בגופות הלוחמים, אולם אימא בחוכמתה‬ ‫בחרה שלא לשמוע פרטים על הקרב ועל מותם של הנופלים.‬ ‫עם תום ימי האבל שינסה אימא מותניים, המשיכה לעבוד כתופרת,‬ ‫סייעה בחלוקת החלב והתמודדה עם החיים עוטה מסכה של כוח ואומץ.‬ ‫כשהתבגרתי שאלתי אותה "מאיפה לקחת הכוחות?" והיא ענתה: "פשוט מאוד,‬ ‫בכל פעם שאני כבר לאחר ייאוש, נוגעת בתחתית הבור ונדמה שכבר אין דרך‬ ‫להיחלץ מהצרה ואין גרוע ממנה – אני נעמדת", אמרה והדגימה לי הזדקפות‬ ‫קומה "ומכריחה את עצמי להרים את הראש ולהמשיך לצעוד קדימה". וכך על‬ ‫פי תפיסת עולמה הבּריאה והמעשית נעשתה אימא למפרנסת הראשית והמשיכה‬ ‫את חייה למרות האובדן הנורא, הבכי והא ֶל שליווּ אותה עד יום מותה.‬ ‫ֵב‬ ‫אסנת ויצחק, אחיי הגדולים, כבר עזבו את הבית והתגוררו בתל אביב.‬ ‫נותרו בבית זוג הורים כואבים, אני ושתי אחיותיי הקטנות, שרה וגלילה.‬ ‫הידיעה המרה הותירה אותי המום והלום צער, באותם ימים התרסק עולמי. נוסף‬ ‫על האבל הכבד על נפילת אחי, מצוקתם של הוריי יצרה אצלי תחושה שעל‬ ‫כתפיי תוטל האחריות לדאוג למשפחה ובייחוד לשתי אחיותיי. בחופש הגדול‬ ‫שבין כיתה י' לי"א, בקיץ 0591, הוזמנתי יחד עם חבריי, לקורס מ"כים בן‬ ‫שישה שבועות במסגרת הגדנ"ע בראש הנקרה. בתחילה הייתי נרגש כולי עד‬ ‫שהבנתי שלא אוכל לצאת. אימא ראתה שאינני עורך הכנות ושאלה: "מה‬ ‫קרה?" "ומי יחלק חלב?" עניתי בשאלה.‬ ‫"אני ואחיותיך הקטנות", השיבה מיד בנחרצות. אמי האוהבת, החמה‬ ‫והחכמה – החליטה ללא היסוס שאצא לקורס ויהי מה. בזכותה זכיתי בקיץ‬ ‫ההוא להיות נער ככל האחרים. הקורס היה כצפוי חוויה נפלאה, ואני התרחקתי‬ ‫)לפחות כלפי חוץ( מהעצב ומהשכול שקנו להם משכן קבע אצלנו בבית.‬ ‫23‬
‫חיל האוויר‬ ‫חיל האוויר‬ ‫בשנת 0591, כשאני בן שש-עשרה, סיפר לי חברי לכיתה מ"עמל", משה‬ ‫שמואלי, בן סג'רה )אילניה של היום(, שראה מודעות בעיתונים שמתקיימים‬ ‫מיוּנים לקורס טיס. הוא הציע שניסע יחד. נסענו לקריית עקרון שמול בתיה‬ ‫ִ‬ ‫הדרומיים נמצא בסיס חיל האוויר תל נוף. הגענו בסנדלים ובמכנסיים קצרים.‬ ‫נדמה היה לנו שכּל האחרים באו ממשפחות מבוססות, מבתי ספר עיוניים,‬ ‫וממרכז הארץ, ורק אנחנו טבריינים מ"עמל". המיונים נמשכו שלושה ימים:‬ ‫תרגילים שונים, מבחן פסיכומטרי, וּועדות קבלה בכתב ובעל פה. להפתעתי‬ ‫ולשמחתי, מקץ חודשיים בערך, קיבלתי מכתב קצר: "אנו שמחים להודיעך‬ ‫שהתקבלת לקורס טיס". נבחנים רבים שפגשתי ביום ההוא נשרו כבר לאחר‬ ‫המיון הראשוני, וביניהם לצערי גם חברי משה שמואלי.‬ ‫למזלי הוריי לא ראו את המכתב, אפשר שחיכיתי מדי יום ביומו לדוור‬ ‫כדי שהמכתב לא יגיע לידיהם. אמי אמרה לא פעם: "מתי, אתה לא תלך לתפקיד‬ ‫ִַ‬ ‫מסוכן". היא כל כך פחדה שיקרה אסון נוסף במשפחתנו והודיעה לי שאם אגיע‬ ‫ליחידה קרבית היא בעצמה תבוא לדויד בן-גוריון ותודיע לו חד וחלק שהיא‬ ‫כבר שכלה בן אחד ואיננה מוכנה לסכן בן נוסף. אני חושב שאפילו ראש‬ ‫הממשלה לא יכול היה לעמוד בפניה. וכך במחי שיחה אחת היה נגנז חלומי‬ ‫להיות טייס.‬ ‫33‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בלי למצמץ סיפרתי לאימא שהתקבלתי לבית הספר הטכני של חיל‬ ‫האוויר והחתמתי אותה על האישור הנדרש. רק שנים לאחר מכן נודע לה שבמו‬ ‫ידיה היא חתמה על אישור לגיוסי כבר בגיל שבע-עשרה ועוד לקורס טיס.‬ ‫המכתבים שלא כתבתי לאימא‬ ‫בשנת 1591 הלכתי ללשכת הגיוס בטבריה ומשם נשלחתי לבסיס קליטה‬ ‫ולטירונות. כעבור שבוע קיבלתי הודעה לעזוב את מחנה הטירונים ולהגיע לבית‬ ‫הספר לטיסה בכפר סירקין שליד פתח תקווה.‬ ‫רוב המדריכים בקורס היו טייסים שהוכשרו בצבא הבריטי, חלקם‬ ‫דיברו רק אנגלית. כבר מהיום הראשון הבנתי שאני בצרות צרורות. השיעורים‬ ‫הראשונים עסקו ביסודות ובהיבטים התיאורטיים של הטיסה: מתמטיקה,‬ ‫פיסיקה, אווירודינמיקה, ועוד תחומים שבקושי שמענו עליהם ובוודאי לא מי‬ ‫שלמד ב"עמל". היינו כשלושים פרחי טיס בצריף ואני למדתי וחרשתי מדי‬ ‫לילה. בדרך כלל ישבתי מחוץ לצריף עם מנורה קטנה. התפללתי שאעבור‬ ‫בשלום את החומר התיאורטי.‬ ‫חברי לקורס יהושע נוימן )שדבק בו הכינוי "דּוּ ָן"( הזכיר לי שבלילות‬ ‫כ‬ ‫הייתי מדבר מתוך שינה וחוזר על השם ישראל. "מי זה ישראל?" הם שאלו,‬ ‫ואני עניתי בקיצור נמרץ: "אחי הגדול שנהרג".‬ ‫במשך כל הקורס, כמעט שנתיים, הייתי מנותק ומבודד מהחיים שמחוץ‬ ‫לבסיס. חששתי לבוא הביתה שמא ייוודע לאימא שאני בקורס טיס, לכן כתבתי‬ ‫להם רק מכתבים אחדים. טלפון עוד לא הותקן בבית הוריי, והעדפתי למסור‬ ‫להם דרישת שלום באמצעות חברים. פעם אחת בלבד שכנע אותי חברי ישפה‬ ‫)שהתחתן לימים עם בתו של פרומין, בעל מפעל לעוגיות( לבוא אתו לשבּת‬ ‫43‬
‫חיל האוויר‬ ‫הביתה. הודיתי לו ולהוריו על האירוח אך הייתי נבוך, לא רציתי להכביד, וכל‬ ‫אותו סוף שבוע התחדד הפער שבין העולם שלו לשלי. לכן כשיצאו חבריי‬ ‫לשבת הביתה התנדבתי להחליף אותם בשמירה והעדפתי להקדיש את הזמן‬ ‫להשלמת החומר הלימודי, שהרי הפער בין ההשכלה שלי לזו של חבריי היה‬ ‫בעוכריי כל העת.‬ ‫מקץ ארבעת החודשים הראשונים שהוקדשו ללימודים תיאורטיים‬ ‫עברתי את "המכין" ועליתי לשלב הבא "הראשוני" שבו התחלנו לטוס על‬ ‫ה"סטירמן". שמונה שעות טיסה הדריך אותי המדריך יצחק שקד ואז שלח אותי‬ ‫למבחן לטיסת סולו ראשונה. הבוחן, מר אַונס, יליד פינלנד, הורה לי לבצע‬ ‫ֶו‬ ‫שתי נחיתות ומקץ חמש-עשרה דקות ירד מהמטוס ומצאתי את עצמי טס סולו,‬ ‫לבדי בשמי הרצליה.‬ ‫הייתי עדיין טייס מתחיל וחסר מיומנות, עובדה היא שבתחילת‬ ‫"הראשוני" לאחר שלושים שעות טיסה נכשלתי ב"צ'ק 03". הבוחן, שהיה‬ ‫ונותר כל ימיו קפדן וזעפן, הודיע לי ביובש: "נכשלת". הייתי בטוח שידיחו‬ ‫ָ‬ ‫אותי. רק פרחי טיס מעטים, אלה שהמדריכים האמינו בכישוריהם על אף‬ ‫הכישלון, קיבלו הזדמנות נוספת.‬ ‫לא כתבתי להוריי עד כמה התקשיתי להשלים חומר בפיסיקה‬ ‫ובאווירונאוטיקה, למרות העזרה שקיבלתי מהמדריכים ומהחברים בקורס. לא‬ ‫כתבתי להם שזה אינו דומה כלל לשיוף מוט ברזל ב"עמל". לא כתבתי להם‬ ‫שאין לי עם מי לחלוק חוויות וקשיים, על הפחד המתמיד מפני הדחה, כאשר כל‬ ‫זימון למפקד הכניס אותי לחרדה ובכל יום התמעטו השורות. לא כתבתי להם על‬ ‫השבתות והחגים שבהם נותרתי בבסיס לבדי ולמדתי. אך עם זאת גם לא כתבתי‬ ‫שאני חניך אסכולת "הרמת הראש, מבט קדימה, והמשך לצעוד" של אימא.‬ ‫53‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בשעתו לא הבנתי את תפיסת עולמה, אולם במבט לאחור אני יודע שנהגתי על‬ ‫פיה. במשך כל אותה עת לא ריחמתי על עצמי, רוחי נותרה איתנה, אהבתי לטוס‬ ‫והאמנתי שאצליח.‬ ‫אחי יצחק היה היחיד שבא לבסיס לבקר אותי מדי פעם. טבריה הייתה‬ ‫עיר קטנה וכולם ידעו על כולם. כולם ידעו שאני בקורס טיס אבל שמרו את‬ ‫סודי כדי שהדבר לא ייוודע לאימא. הדבר נודע לה עשר שנים לאחר שסיימתי‬ ‫קורס טיס. בשנת 3691 הביא יצחק את אימא לבסיס בפעם הראשונה לטקס‬ ‫ולמפגן אווירי. הובלתי אז רביעייה אווירובטית של פוגות. באמצע התרגילים,‬ ‫התעלולים ושובל עשן הצביע יצחק על המטוס הראשון בשמים ואמר לאימא:‬ ‫"אַת רואה את המטוס הזה? מ ִי הטייס שלו". אימא עשתה תנועת יד מבטלת,‬ ‫ַת‬ ‫ֶ‬ ‫אולי כדי להגן על עצמה מפני הפחד שמא יקרה לי משהו, ואולי באמת לא‬ ‫האמינה לו.‬ ‫כחודש לפני סיום הקורס אמר לי המדריך בודילבסקי שחסרות לי‬ ‫שעות סולו לילה. נחרדתי מהמחשבה שבשל כך תידחה הסמכתי וסיכמנו‬ ‫ַ ָָ‬ ‫שאמלא את מכל הדלק ואצא מיד להמראות ונחיתות עד שהוא יקרא לי לשוב‬ ‫ְ‬ ‫לבסיס. טיסות לילה הצריכו לוגיסטיקה מורכבת וזו הייתה הזדמנות אחרונה‬ ‫לצבור שעות לפני סיום הקורס. ביצעתי כל המראה כנדרש מתחילת המסלול,‬ ‫וכל נחיתה לאור הגוזניקים )לפידים, אז עוד לא הייתה תאורה מסודרת במסלול‬ ‫הנחיתה(. שוב ושוב חזרתי על התרגילים, המראתי ונחתתי ב"הארוורד" ואין‬ ‫מילה מבודילבסקי. חיילת-פּקחית טיסה שאלה בקשר: "מה מצב הדלק?" ואני‬ ‫ֶֶ‬ ‫ַ‬ ‫עניתי: "יש מספיק". לבסוף היא התקשרה לבודילבסקי כדי לברר עוד כמה זמן‬ ‫יימשך הסולו שלי, ובודילבסקי, איש יבנאל, אדם חביב ומפוזר, דפק לעצמו‬ ‫בראש ואמר: "אוי, שכחתי את זילברמן". מקץ שלוש שעות וארבעים דקות‬ ‫63‬
‫חיל האוויר‬ ‫קיבלתי הוראה לנחות ולחזור לטייסת. נדמה לי שעוד לא נולד פרח טיס כל כך‬ ‫מיומן בסולו לילה כמוני.‬ ‫לקראת סיום הקורס נקראתי להיבחן מבחן אחרון ומסכם על ידי‬ ‫המדריך-בוחן שניידר. בחור יהודי נחמד, יליד ארה"ב, שכּלל לא ידע עברית.‬ ‫הוא התיישב במושב האחורי ב"הארוורד" ובאמצעות שם התרגיל ותנועות‬ ‫ֵ‬ ‫ידיים הטיל עליי לבצע תרגילים שונים.‬ ‫לאחר הנחיתה לא נאמרה מילה ושניידר נכנס למשרדו. נשארתי בחוץ‬ ‫מתוח וחסר מנוחה וביקשתי מהמדריך האישי שלי שייכנס לשם ושיביא דבר.‬ ‫הוא נענה לבקשתי וחזר מחויך. ברגע שראיתיו ידעתי שָגעתי ומצאתי. לא ניתן‬ ‫י‬ ‫היה למחוק את החיוך מפרצופי, הייתי האדם המאושר בעולם.‬ ‫בשבועות האחרונים לקורס הלך המתח וגבר. בשעה שכמעט נוגעים‬ ‫בחלום וחיילי הבסיס מצביעים עליך ואומרים איש לרעהו: "זה יעמוד במסדר‬ ‫כנפיים הקרוב", ישנו גם הפחד מהדחה. כמעט לפני כל מסדר כנפיים הדיחו‬ ‫חניך או שניים ממש רגע לפני הסוף.‬ ‫ההתרגשות והקסם הציפו אותנו ביום שבו הורו לנו לגשת לאפסנאות‬ ‫לקבלת כנפיים ודרגות קצונה ו"החייט מחכה לכם". זהו היום שבו נדמה שנגעת‬ ‫בשמים.‬ ‫ב-5 בפברואר 3591 נערך בסירקין מסדר כנפיים בנוכחות מפקד חיל‬ ‫האוויר חיים לסקוב )לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל(. שנים-עשר בוגרים‬ ‫מאושרים קראו קריאות שמחה והקהל מחא כפיים. אולם הוריי לא נכחו בטקס.‬ ‫לא הזמנתי אותם מחמת הסודיות ולא ציפיתי שיבואו. אולם ברגע ההוא,‬ ‫כשענדו לחזי את הכנפיים, והוריי לא ִמי, חשתי בדידות גדולה. עמדתי ליד‬ ‫ע‬ ‫חבריי המוקפים בבני משפחותיהם הגאים והתגעגעתי אליהם.‬ ‫73‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫במסדר כנפיים עם מפקד חיל האוויר חיים לסקוב, 5 בפברואר 3591.‬ ‫תעודת סיום הקורס לא הייתה אלא פיסת נייר שנמסרה לידי והדבקתי אותה בספר הטיסות‬ ‫)‪.(Log Book‬‬ ‫83‬
‫חיל האוויר‬ ‫בוגרי קורס טיס מספר‬ ‫9, פברואר 3591.‬ ‫1- יוסף גיל, 2- שלמה‬ ‫מרקוס, 3- גדעון לבנון,‬ ‫4- יעקב מורגן, 5- דני‬ ‫שטאל. 6- שמוליק‬ ‫ליכטנשטיין, 7- מתי‬ ‫כספית, 8- דויד הלמן,‬ ‫9- יוסי טויסטר, 01-‬ ‫אמנון בלוך. 11- אורי‬ ‫שלזינגר, 21- אהרן‬ ‫שלו.‬ ‫93‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מיד עם תום הקורס שלחו אותי, יחד עם כמה מחבריי, לקורס מדריכים.‬ ‫אז ניצלתי לראשונה מתאונה קשה ואולי אף ממוות. היינו צעירים מדיי ובטוחים‬ ‫מדיי בעצמנו. התחלנו קורס מדריכים על מטוסי "הארוורד" שהכרנו עוד מקורס‬ ‫טיס. מדובר במטוס אימון אמריקני דו-מושבי שבו המדריך יושב מאחורי החניך‬ ‫ואפשר לעשות בו אווירובטיקה מעולה.‬ ‫יום אחד יצאנו שלושה מטוסים לטיסת תרגול בגובה נמוך, שני טייסים‬ ‫ִ‬ ‫בכל מטוס. אני בתפקיד המדריך יושב מאחור, וחזנצ'יק בתא הקדמי כמפקד‬ ‫המטוס. חזנצ'יק היה חמד של בחור שלצערי נהרג בנובמבר 3591 בתאונה‬ ‫אווירית6. הטסתי את המטוס מהמושב האחורי, ירדתי נמוך לשדה תבואה,‬ ‫התחלתי לפנות ימינה, ולפתע הבחנתי שהכנף הימנית התחילה לקצור חיטה,‬ ‫מדובר על פחות ממטר מהאדמה. היינו קרובים כחלקיק שנייה מהתרסקות.‬ ‫משכתי למעלה וניצלנו. אלא שאז הבחנתי שהכנף עדיין מכוסה בשיבולים.‬ ‫"חזנצ'יק, יש לנו בעיה. אם נגיע כך חזרה לבסיס זה הסוף שלנו",‬ ‫אמרתי לו. שנינו ידענו היטב שסומך, מפקד הטייסת, יתפוצץ מכעס וישלח‬ ‫אותנו אחר כבוד חזרה לאמהות שלנו. ניסינו באמצעים אווירובטיים להוריד את‬ ‫ִ‬ ‫התבואה, אך מעטפת האוויר ולחצים אווירודינמיים גרמו דווקא להדבקתה‬ ‫לכנף. החלטנו לנחות במנחת בהרצליה כדי להוריד ביד את החיטה. חזנצ'יק‬ ‫ִ‬ ‫הנחית את המטוס על המסלול הקצר, לא כיבינו את המנוע ואני קפצתי להוריד‬ ‫את העשבים. עשיתי זאת במהירות אדירה מפני שראיתי פועלי דחק מתקרבים‬ ‫6 אליעזר חזן ) חזנצ'יק( נולד ביוון בשנת 3391 והגיע לארץ בהיותו בן שנה. התגייס לקורס טיס‬ ‫בשנת 0591 וסיים את הקורס השישי באפריל 2591. בפברואר 3591 שב לבית ספר לטיס כדי לעבור‬ ‫קורס מדריכים ועם סיומו שב להדריך בקורס אימון מבצעי מוסקיטו עד למותו בתאונה אווירית. יהי‬ ‫זכרו ברוך.‬ ‫תודה מיוחדת לשלמה אלוני שסייע לי באיסוף הנתונים. אין רבים הבקיאים כמוהו בכל הנוגע‬ ‫לאירועים ולדמויות בחיל האוויר.‬ ‫04‬
‫חיל האוויר‬ ‫למטוס. פחדתי שאם לא נתרחק משם מהר מישהו עוד עלול להיפגע‬ ‫מהפרופלור. ניקיתי את הכנפיים וחזרנו לבסיס.‬ ‫אחד ה"הארוורדים" האחרים חזר כשכנף אחת גבוהה יותר מרעותה;‬ ‫התברר שהם לא קצרו שיבולים אלא נכנסו בעץ. סומך, מפקד הטייסת, ניגש,‬ ‫ראה את הנזק והעיף מהטייסת את יעקב מורגן, הטייס שישב במושב הקדמי‬ ‫שהוא מפקד המטוס. )אהרון בריק שישב במושב האחורי ניצל מנחת זרועו של‬ ‫סומך.( ואילו אנחנו נצרנו את סודנו, סיימנו קורס מדריכים והתחלנו להדריך.‬ ‫שנים רבות לאחר מכן, באחת הפגישות עם סומך, שנשאר ידיד יקר שלי,‬ ‫אמרתי לו שברצוני לפרוק סוד ישן. סיפרתי לו על שדה התבואה והוא חייך‬ ‫ואמר: "מזלך שלא תפסתי אותך".‬ ‫לנוכח היותנו צעירים ופוחזים נהגנו לשחק בתרגילי אומץ ואימה. בייחוד‬ ‫כשטסנו ב"מוסקיטו", מטוס קרב-הפצצה בריטי דו-מנועי, עשוי עץ, שהצטיין‬ ‫במלחמת העולם השנייה. ב"מוסקיטו" ישב הטייס ממש על קצה חרטום המטוס‬ ‫והנווט לצדו קצת מאחור. הטייס היה חגוּר במצנח ואילו מצנח הנווט היה מונח‬ ‫ִ‬ ‫לצדו. הדבר עלה בחייו של נווט אחד לפחות. לטייס היה שדה ראייה מצוין‬ ‫ִ‬ ‫וה"מוסקיטו" היה בעל כושר תמרון מעולה. השתוללנו איתו בצורה מעוררת‬ ‫חלחלה. נהגנו לטוס מעל לים ובדקנו מי יורד נמוך יותר מעל המים ומעלה אדי‬ ‫מים עם הפרופלורים.‬ ‫בטיסות מבנה קרבי בגובה נמוך, בתמרון מיוחד "‪ ,"cross under‬נהג‬ ‫מוביל רביעייה אחד לבדוק את אומץ לבם של הטייסים על ידי כך שהכריח את‬ ‫המטוס הנמוך ביותר )הקרוב לקרקע( להנמיך עד כדי סכנה ממשית של‬ ‫התנגשות בקרקע. הדרך היחידה להימנע מהתרסקות הייתה שבירה )בריחה(‬ ‫14‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מהמבנה. ונוסף על כל אלה נהגנו לטוס זה מול זה עד שאחד מאיתנו מצמץ‬ ‫ראשון ושבר הצדה, חלקיק שנייה לפני ההתנגשות.‬ ‫ִ‬ ‫היו בינינו טייסים שנחרדו מהמתרחש. זכור טייס אחד שכמה מחבריו‬ ‫נהרגו לנגד עיניו והוא ביקש להפסיק לטוס ב"מוסקיטו". מדובר בטראומה‬ ‫כפולה שהחלה ב-6 אוגוסט 3591 לפנות בוקר כאשר מעל לים אבד מטוסם של‬ ‫הטייס אוריאל אשל והנווט עודד שתיל )אשר טסו כמספר 2 למוביל הטייס הוגו‬ ‫מרום והנווט שמואל כסלו, בטיסת סיום של גיחה לדוגמה(. אותו טייס נשלח‬ ‫במסגרת החיפושים אחרי אשל ושתיל כמספר 2 של אליעזר רייזנר )בסטי(‬ ‫והנווט יהודה כץ. תוך כדי טיסה נמוכה נכנסו רייזנר וכץ לים, ממש מול עיניו‬ ‫ונהרגו אף הם7. הטייס שנחרד מהאסון הנוסף פנה במכתב למפקד הכנף ג'ו רענן‬ ‫וביקש הצבה לסוג אחר של מטוס. תגובתו של רענן, ששירת כמקלען אווירי‬ ‫במלחמת העולם השנייה, הייתה חריפה במיוחד. הוא ערך לטייס "מסדר‬ ‫פאנפילוב"8 בנוכחות אנשי צוות האוויר של הכנף, תלש את תג היחידה מכתפו‬ ‫ודיבר בגנות פחדנותו. בדו"ח התקופתי כתב המפקד: "עקב ריבוי התאונות‬ ‫האוויריות במטוסי "מוסקיטו" הורגשה ירידה נכרת במורל אנשי צוות אוויר,‬ ‫אשר במידה מסוימת איבדו את אמונם במטוס זה. במקרה אחד של הגשת בקשה‬ ‫להעברה מהטייסת, ננקטו נגד המבקש צעדים חריפים ביותר. נערך מסדר של‬ ‫7 מקור: שלמה אלוני.‬ ‫8 על שמו של הגנרל פאנפילוב גיבור ברית המועצות, שנפל במלחמת העולם השנייה בקרב על הגנת‬ ‫מוסקבה. עליו ועל לוחמיו נכתב הספר "אנשי פאנפילוב". בצבאות רבים בעולם, כולל בפלמ"ח,‬ ‫ב"הגנה" ובצה"ל הפך הספר לספר מכונן, שביסס אתוס צבאי של לחימה ערכית, חברית וחסרת‬ ‫פשרות. פאנפילוב נהג בחייליו משמעת ברזל, לא היסס להעמיד במסדר "מוגי לב" ולהשפילם, ואף‬ ‫להוציא להורג עריקים. הוא נהג לנהל שיחות מוטיבציה עם חייליו כשהוא חוזר ומדגיש את מוטיב‬ ‫ההגנה הבלתי מתפשרת על המולדת.‬ ‫24‬
‫חיל האוויר‬ ‫אנשי צוות אוויר במגמה לבייש את האיש ועל ידי כך לחזק את גאותם של‬ ‫הצוותים האחרים".‬ ‫הטייס המושפל שוחרר מתפקידו בבושת פנים. אך אנשי הצוות לא‬ ‫התרשמו מתגובתו של רענן ואף ָזוּ לו על התנהגותו כלפי הטייס שהיה‬ ‫בּ‬ ‫במצוקה.‬ ‫לא השתתפתי במסדר ההדחה אבל השמועה פשטה כאש בשדה קוצים.‬ ‫באותם ימים איבדנו חברים רבים הן בגלל טעויות אנוש והן בשל תקלות‬ ‫ב"מוסקיטו".‬ ‫כשנתיים לאחר מכן טסתי כטייס מן המניין באותה טייסת. באחד הימים‬ ‫התרסק לנגד עינינו, כשני קילומטרים מבסיס חצור, "מוסקיטו" נוסף ונהרג‬ ‫חבר טוב שלי מהקורס, דני שטאל. חלום חייו היה לטוס על ה"מוסקיטו" ומשלא‬ ‫קיבל את מבוקשו השתחרר והשתלב בעסקי היהלומנות של משפחתו. כעבור‬ ‫כשנה ביקש שנית, והפעם חיל האוויר נעתר. הגעתי למקום ההתרסקות דקות‬ ‫אחדות לאחר מכן. ריח בשר חרוך מילא את האוויר. מאותו יום בכל פעם‬ ‫שניגשתי לארון ההלבשה שלי, ליד זה של דני שטאל, הציף אותי הריח המחריד‬ ‫מזירת התאונה. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. החלפתי את אוברול הטיסה‬ ‫שלי, שטפתי כמה פעמים את חדר ההלבשה בזרם מים אדיר, אך ללא הועיל.‬ ‫הריח התעקש ונותר שם. לא סיפרתי על כך לאיש.‬ ‫ביום העצמאות, 61 באפריל 6591, טסנו שנים-עשר מטוסי "מוסקיטו"‬ ‫במבנה מעל שמי המדינה וביצענו הצדעה מעל הלווייתו בנתניה כשמקום אחד‬ ‫ב ִבנה חסר – מטוסו של דני שטאל ז"ל.‬ ‫מ‬ ‫באותה עת לא סיפרתי לאיש על החרדות שתקפו אותי בטיסה. לעתים‬ ‫חשתי כמעט משותק מרוב פחד. טייסים מעולם לא שוחחו על כך ביניהם. אמנם‬ ‫34‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לא הפסקתי לטוס, אבל פעם או פעמיים דיווחתי על יום מחלה. למזלי,‬ ‫התחושות הקשות נעלמו כלעומת שבאו.‬ ‫לאחר התאונה של שטאל נתקף טייס נוסף בחרדה. סומך, מפקד‬ ‫הטייסת, לא נהג כפי שנהג ג'ו רענן, אלא פנה אליי וביקש: "מתי, קח אותו‬ ‫ִ‬ ‫לטיסה במושב הנווט ונסה לעזור לו". הוא ככל הנראה האמין שאם ייחשף‬ ‫הטייס בצורה מבוקרת לפחד יוכל ללמוד לשלוט בו. אלא שאני הייתי בן עשרים‬ ‫ואחת, לא היה לי מושג איך מתגברים על התקפי החרדה, לא קיבלתי תדריך‬ ‫איך מטפלים בטראומות, ולא ידעתי מה לעשות. יצאנו שנינו לטיסה וירדנו‬ ‫ממנה מבוהלים אף יותר מאשר לפני כן. ולמרות הכול בלי שיחות מוטיבציה‬ ‫ובלי התערבות פסיכולוגית המשכנו לטוס כרגיל.‬ ‫שתי תאונות אירעו בשל ליקויים הקשורים בחוזק מבנה של‬ ‫ה"מוסקיטו" שגרמו להתפרקותו בעת טיסה. שמעתי את עדות הטייסים ממקור‬ ‫ראשון. בשנת 3591 הטייס נחמן עובדיה, בוגר קורס טיס 5, ִרגל רדיפה‬ ‫ת‬ ‫בשורה )כאשר המוביל טס בראש השיירה וכל היתר מחזיקים אחריו(. באחת‬ ‫הפניות בגובה נמוך ובמהירות בינונית הוא נכנס לפנייה, לא חדה במיוחד,‬ ‫והמטוס נשבר. הוא שיחרר את נעילת הכיסא, פתח את המצנח וכך ניצלו חייו.‬ ‫הטייסים היו חגורים במצנח, אך מצנחי הנווטים לא הוצמדו לגופם אלא הונחו‬ ‫לידם מסיבות טכניות. לכן נאלצו הנווטים באירוע מסוג זה לחבר תחילה את‬ ‫רתמות המצנח ולצנוח. למרבה המזל לא היה נווט בטיסה זו. ב-9 באוגוסט 4591‬ ‫מצא עצמו גם חברי הקרוב, אמנון בלוך, מהטייסים הטובים בקורס שלי,‬ ‫כשחופת המצנח פרושה מעל ראשו. הוא איבד את הכרתו והתעורר על הקרקע‬ ‫בריא ושלם, בלי שזכר דבר מההתרסקות ומהצניחה. אולם הנווט שטס אתו, צבי‬ ‫טמפלמן, נהרג. מטבע הדברים הלכה וגברה הדאגה בחיל האוויר, ובייחוד בקרב‬ ‫44‬
‫חיל האוויר‬ ‫הנווטים בטייסת ה"מוסקיטו". יתרה מזו, נודע על מקרים דומים בחיל האוויר‬ ‫הבריטי. זמן לא רב לאחר מכן נסגרה טייסת ה"מוסקיטו".‬ ‫אחת לכמה חודשים נערך אימון ירי באש חיה מתותח אחד. ל"מוסקיטו" היה‬ ‫כוח אש אדיר. מדי פעם ירינו בכל הכלים בו זמנית: בארבעה תותחים של 02‬ ‫מ"מ ובארבעה מקלעים 303. בזמן הירי המטוס קרטע מהר ַע, והקוקפיט‬ ‫ֶת‬ ‫ִ‬ ‫התמלא בריח של אבק שרפה.‬ ‫מכל המטוסים שהטסתי בחיי ל"מוסקיטו" שמור מקום של כבוד‬ ‫בזיכרוני, כמו אצל רבים מחבריי. זהו המטוס היחידי המקשט את פינת העבודה‬ ‫שבביתי. אחד מחבריי הפנה את תשומת לבי לכך ואני הפלגתי ותיארתי לו את‬ ‫ִ‬ ‫החדשנות והאתגר שהציב בפנינו ה"מוסקיטו". לראשונה הטסנו מטוס קרב בעל‬ ‫שני מנועים, שני אנשי צוות - טייס ונווט, יכולות תמרון אדירות, וטיסה אל‬ ‫מטרות רחוקות בטווחים שלא הכרנו קודם.‬ ‫תרגלנו תקיפת שדות תעופה, כפי שלָמים חיל האוויר אכן ביצע‬ ‫י‬ ‫ִ‬ ‫במלחמת ששת הימים. התקרבנו כשנים-עשר מטוסי "מוסקיטו" לתקיפת רמת‬ ‫דוד. הבסיס "התגונן" באמצעות מטוסי קרב שהוזנקו לשמים. כשלושים‬ ‫מטוסים: ספיטפיירים, מוסטנגים ומטאורים )שזה לא כבר הגיעו ארצה(, דימו‬ ‫קרבות אוויר נגדנו כדי להפילנו. התייחסנו אליהם כאילו מדובר במטוסי אויב‬ ‫אמיתיים. גם באימונים היינו עקשנים ונחושים וכל אחד אמר לעצמו: "לא אתן‬ ‫לו להפיל אותי". באחת הפעמים, בחוסר אחריות מוחלט כפי שנהגנו באותם‬ ‫ימים, הוריתי לנווט להסיר את חגורת הבטיחות ולהסתובב עם פניו לאחור כדי‬ ‫שיוכל לדווח על מטוסים שיתיישבו לנו על הזנב. כשלא היינו בטוחים אם‬ ‫לפנינו מטוס "עמית" )משלנו( או "טורף" )משלהם, או בּוִּי – כינוי למטוס‬ ‫ג‬ ‫54‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אויב( היינו מבקשים בקשר: "נדנד כנפיים". אלא שבּעת קרבות הד ֶה,‬ ‫ֶמ‬ ‫ֵ‬ ‫כשמטוסים רבים באוויר, נדמה היה כאילו כולם מנדנדנים כנפיים ורק נס הוא‬ ‫שלא התנגשנו זה בזה.‬ ‫ד"ר קורניצקי )קורן( וד"ר רוזנברג, רופאי הבסיס המסורים, נהגו‬ ‫להמתין לנו בשובנו מהגיחות גם ביום וגם בשעות הקטנות של הלילה. עם ד"ר‬ ‫קורניצקי ועם רעייתו סטפה נשארתי בקשר קרוב מאז ועד היום.‬ ‫עם חברי יואב בר-‬ ‫לב ז"ל )מימין(,‬ ‫שנהרג בתאונת‬ ‫אימונים. בחור בעל‬ ‫נפש פיוטית שכתב‬ ‫שירים. מאחורינו‬ ‫ה"מוסקיטו", 6591.‬ ‫ואף על פי שלא הקפדנו על משמעת, זלזלנו בהוראות הבטיחות ונהגנו בקלות‬ ‫ראש – הייתה יושרה. חתרנו למקצוענות, לבקיאות בחומר ודבקנו במטרות‬ ‫שהוצבו לנו כמעט בכל מחיר. חשנו אחריות לחלק בלתי מבוטל מביטחון‬ ‫ישראל. שוב ושוב בכל פגישה עם מפקדינו היו אומרים לנו שביטחון המדינה‬ ‫על כתפינו: "אתם מפספסים – אין מדינה!" וזה היה לא רחוק מהאמת מפני שעד‬ ‫מבצע קדש היה החיל קטן, היו מעט טייסים ומעט מטוסי קרב, כך שבאמת‬ ‫הוטלה עלינו אחריות כבדה.‬ ‫זמן מה הדרכתי בבית הספר לטיסה, אחר כך עברתי לרמת דוד לקורס‬ ‫אימונים מבצעיים שנמשך ארבעה חודשים. ביולי 4591, עם סיום הקורס,‬ ‫כשאני כבר טייס קרב על "ספיטפייר", חזרתי להדריך בבית ספר.‬ ‫64‬
‫חיל האוויר‬ ‫חילות השדה כינו אותנו "חיילי שוקולדה", מפני שנחשבנו בעיניהם‬ ‫מפונקים, ומפני שזכרו לנו את התקופות שחילקו לכל טייס חבילת שוקולד ֶה-‬ ‫צ‬ ‫ֶה. זה מנהג שאוּמץ מהצבא הבריטי בהנחה שהשוקולד מחזק את הראייה,‬ ‫ד‬ ‫מעלה את רמת הסוכר, ואינני יודע אילו סגולות נוספות ייחסו לו. בדרך כלל‬ ‫היינו מחלקים את השוקולד לחברים, ומי ששמע שאני טייס היה שואל: "הבאת‬ ‫שוקולד?"‬ ‫עד 6591 טסתי במטוסי בוכנה. בשנה ההיא התחלתי לטוס במטאורים, מטוסי‬ ‫הסילון הראשונים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, המילה האחרונה בתעופה‬ ‫קרבית. החל דור חדש בתעופה.‬ ‫יום אחד טסתי מעל טבריה, צללתי מעל הכנרת, המשכתי מול הסמטה‬ ‫של ה' ֵיי ֶר', עד שראיתי אותו ויכולתי כמעט לראות את הרב בכבודו ובעצמו.‬ ‫ח ד‬ ‫אז משכתי בחדוּת למעלה לאמצע השמים ונעלמתי מעל לעננים. התרחקתי ככל‬ ‫שיכולתי מהמקום שממנו ברחתי. שתים-עשרה שנים חלפו מאז שעזבתי את‬ ‫ה' ֵיי ֶר', אבל להביט בו מתא הטייס של ה"מטאור" היה כמו להביט במוצג‬ ‫ח ד‬ ‫פרה-היסטורי. כשמשכתי למעלה חשבתי בלבי שאני סוגר חשבון ומתרחק מכל‬ ‫ִ‬ ‫ֶ‬ ‫הדברים ששנאתי ב' ֵיי ֶר': מהנוקשוּת, ממכות הסרגל, ובעיקר ממה שסימל‬ ‫ח ד‬ ‫בעיניי דריכה במקום. היציאה ממנו הייתה בשבילי הדרך לעולם החדש. אינני‬ ‫בא לזלזל ברבים וטובים שלהם העניק ה' ֵיי ֶר' עולם ומלואו והשראה. אולם לי‬ ‫ח ד‬ ‫הוא לא התאים ובשבילי היה המקום סמל לצרוּת אופקים. ממטוס סילון הרחק‬ ‫ָ‬ ‫בשמים ובאין מרירות ב ִבי, נפרדתי מה' ֵיי ֶר' לתמיד.‬ ‫ח ד‬ ‫ל‬ ‫74‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בין השנים 6591 ועד 9591 נשלחתי להדריך בטייסת המטאורים ברמת דוד. אז‬ ‫התחילו טייסים לגור בבסיסים, דבר שהקל עליהם להתייצב במהירות לכל‬ ‫משימה. חמש או שש פעמים ביום טסנו במטאור, מטוס הדרכה דו-מושבי,‬ ‫במטרה לאפשר לחניכים לחוש את המטוס בהגיעו למהירות הקול9. עלינו לגובה‬ ‫ִ‬ ‫של 000,33 - 000,53 רגל, בלי דיחוס01, כלומר רק עם מסכת חמצן על הפנים.‬ ‫ֵ‬ ‫אם המסכה נופלת או שמתרחשת תקלת חמצן שאיננו מודעים לה, מספיקות‬ ‫ֵ‬ ‫עשרים שניות עד לאיבוד ההכרה. היום בדיעבד אני נחרד מהסכנות שאז כלל‬ ‫לא הטרידו אותנו.‬ ‫9 בהתקרב המטאור למהירות הקול גלי ההלם והדחיסות על הכנפיים גרמו לשיבוש מסוכן בהגאים.‬ ‫לימדנו את החניכים כיצד מבחינים בתופעה ואיך נחלצים ממנה.‬ ‫01 ַד ֲסים במערכת הדיחוס דוחסים את האוויר בתוך המטוס ועל ידי כך מאפשרים ליושבים בתוכו‬ ‫מ ח‬ ‫לנשום כמות מספקת של חמצן, למרות דלילות האוויר שמחוץ למטוס, בדומה למטוסי נוסעים.‬ ‫84‬
‫חיל האוויר‬ ‫מבצע קדש‬ ‫מבצע סיני הייתה המלחמה הראשונה שלי. טסתי בטייסת ה"מטאורים".‬ ‫לראשונה בחיינו צללנו למטרה וראינו אש אויב מכוּונת אלינו. ירו עלינו מכל‬ ‫הכיוונים. נשלחנו לתקוף מכ"מים, טנקים ושיירות שריון. תגובת הכוחות‬ ‫המצריים‬ ‫וכמות‬ ‫האש‬ ‫שנורתה‬ ‫לעברנו‬ ‫הייתה‬ ‫מפחידה. בתקיפות הראשונות‬ ‫היינו המומים, אבל אחר כך‬ ‫התרגלנו גם לזה.‬ ‫בבוקר 13 באוקטובר 6591‬ ‫עמדתי לצאת לגיחה שנייה.‬ ‫בדרכי למטוס ראיתי את‬ ‫מפקד‬ ‫חיל‬ ‫האוויר,‬ ‫דן‬ ‫טולקובסקי, מתקרב אלינו. הוא יצא מהמכונית בדיוק כשעמדתי לעלות לטוס‬ ‫ואמר בצורה עניינית: "יש לנו חלל ראשון במלחמה - אורי שלזינגר". אורי היה‬ ‫חבר טוב שלי עוד מהקורס, ניצול השואה מהונגריה, בחור נחמד וחכם, ואחד‬ ‫המדריכים המוכשרים. הוא נפל באותו בוקר במהלך גיחה שבמהלכה הספיק‬ ‫לפגוע בחטיבת שריון מצרית. בן עשרים וחמש היה במותו. טייסים נהרגים‬ ‫בתאונות, אבל לראשונה בחיי נהרג לי חבר קרוב במלחמה.‬ ‫94‬
‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫עם שני חבריי הטובים:‬ ‫שמוליק ליכטנשטיין )במרכז(‬ ‫ואורי שלזינגר )משמאל(,‬ ‫בהיותנו מדריכים בבסיס תל‬ ‫נוף, 5591 בערך.‬ ‫כחודש לאחר המלחמה בשנת 6591 נשאתי את מירה לאישה. נפילתו של אורי‬ ‫שלזינגר זירזה את ההחלטה. נישואי חיילים בעתות מלחמה הם תופעה שכיחה‬ ‫ִ‬ ‫בהיסטוריה האנושית וגם אני רציתי להזדרז ולהספיק ללדת ילד משלי.‬ ‫מירה הגיעה לטבריה כעולה חדשה מפולין בהיותה כבת חמש-עשרה.‬ ‫היא נולדה בביילסקו-בייאלה שבפולין לא רחוק מקרקוב. בעת מלחמת העולם‬ ‫השנייה נדדה משפחתה לברית המועצות ולאחר המלחמה עלתה עם הוריה‬ ‫ארצה. כשנה וחצי לאחר בואם נפטרה אמהּ ומירה נותרה עם אביה, שירד‬ ‫כעבור שנים אחדות לאמריקה.‬ ‫לאחר נפילתו של אחי הסתובבתי מדוכא בעיר. הוריי היו שקועים‬ ‫באבלם ואני הייתי עצוב והתגעגעתי לאחי ישראל. מנהל "תחכמוני" מר עמיאל‬ ‫05‬
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט

Recommended

حقيبة التعلم القائم علي الكفايات
حقيبة التعلم القائم علي الكفايات حقيبة التعلم القائم علي الكفايات
حقيبة التعلم القائم علي الكفايات رؤية للتدريب والتطوير
 
Team building
Team buildingTeam building
Team buildingMahmoud Ahmed
 
التحفيز وبناء فرق العمل
التحفيز وبناء فرق العملالتحفيز وبناء فرق العمل
التحفيز وبناء فرق العملUniversity of Plymouth
 
دورة بناء وقيادة فريق العمل
دورة بناء وقيادة فريق العملدورة بناء وقيادة فريق العمل
دورة بناء وقيادة فريق العملDR. Mohamed Elfaki
 
التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي
التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي
التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي المدرب صالح الزبيدي
 
Teacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعلي
Teacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعليTeacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعلي
Teacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعليMay Abou Zahra
 
بناء الفريق والتحفيز
بناء الفريق والتحفيزبناء الفريق والتحفيز
بناء الفريق والتحفيزDr Ghaiath Hussein
 
التخطيط الفعال للدروس
التخطيط الفعال للدروسالتخطيط الفعال للدروس
التخطيط الفعال للدروسرؤية للحقائب التدريبية
 

Recommended

حقيبة التعلم القائم علي الكفايات
حقيبة التعلم القائم علي الكفايات حقيبة التعلم القائم علي الكفايات
حقيبة التعلم القائم علي الكفايات رؤية للتدريب والتطوير
 
Team building
Team buildingTeam building
Team buildingMahmoud Ahmed
 
التحفيز وبناء فرق العمل
التحفيز وبناء فرق العملالتحفيز وبناء فرق العمل
التحفيز وبناء فرق العملUniversity of Plymouth
 
دورة بناء وقيادة فريق العمل
دورة بناء وقيادة فريق العملدورة بناء وقيادة فريق العمل
دورة بناء وقيادة فريق العملDR. Mohamed Elfaki
 
التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي
التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي
التخطيط والتنظيم الاداري المدرب صالح الزبيدي المدرب صالح الزبيدي
 
Teacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعلي
Teacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعليTeacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعلي
Teacher Training- Interactive teaching - التعليم التفاعليMay Abou Zahra
 
بناء الفريق والتحفيز
بناء الفريق والتحفيزبناء الفريق والتحفيز
بناء الفريق والتحفيزDr Ghaiath Hussein
 
التخطيط الفعال للدروس
التخطيط الفعال للدروسالتخطيط الفعال للدروس
التخطيط الفعال للدروسرؤية للحقائب التدريبية
 
الأنشطة التربوية
الأنشطة التربويةالأنشطة التربوية
الأنشطة التربويةProf. Tafida Ghanem
 
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرارالمهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرارtanmya-eg
 
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوسالتعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوسAbdullrahman Tayshoori
 
وتحديد الاهدافLادارة الوقت
وتحديد الاهدافLادارة الوقتوتحديد الاهدافLادارة الوقت
وتحديد الاهدافLادارة الوقتMostafa Elgamala
 
ادارة وبناء فرق العمل
ادارة وبناء فرق العملادارة وبناء فرق العمل
ادارة وبناء فرق العملالمعتزبالله علوان عقيل
 
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القراردليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرارtanmya-eg
 
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة ghorab
 
تقييم جودة الخطط العلاجية
تقييم جودة الخطط العلاجيةتقييم جودة الخطط العلاجية
تقييم جودة الخطط العلاجيةرؤية للحقائب التدريبية
 
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس1234567monaq
 
المنهج التكنولوجى
المنهج التكنولوجىالمنهج التكنولوجى
المنهج التكنولوجىMahmoud Rashad aboalia
 
انماط المدربين.pptx
انماط المدربين.pptxانماط المدربين.pptx
انماط المدربين.pptxAhmedKayed6
 
كيف تبني ثقتك بنفسك
كيف تبني ثقتك بنفسككيف تبني ثقتك بنفسك
كيف تبني ثقتك بنفسكSarah959
 
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـبناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـgesgesa
 
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبيةتحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبيةMarwaBadr11
 
Plan Your Goal صناعة الهدف
Plan Your Goal صناعة الهدفPlan Your Goal صناعة الهدف
Plan Your Goal صناعة الهدفMohammad Sharkawy
 
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينلفن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينلAlbekheet156
 
الأدوار الستة لحياة متوازنة
الأدوار الستة لحياة متوازنةالأدوار الستة لحياة متوازنة
الأدوار الستة لحياة متوازنةBstdCC
 
عرض التوجيه المهني
عرض التوجيه المهنيعرض التوجيه المهني
عرض التوجيه المهنيomanforever
 
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم Hakimuddin Salim
 
كيف تخطط لحياتك
كيف تخطط لحياتككيف تخطط لحياتك
كيف تخطط لحياتكKamal Naser
 
Unusual Places in the World
Unusual Places in the WorldUnusual Places in the World
Unusual Places in the WorldAmir Taller
 
Jerusalem On Friday
Jerusalem On FridayJerusalem On Friday
Jerusalem On FridayAmir Taller
 

More Related Content

What's hot

المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرارالمهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرارtanmya-eg
 
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوسالتعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوسAbdullrahman Tayshoori
 
وتحديد الاهدافLادارة الوقت
وتحديد الاهدافLادارة الوقتوتحديد الاهدافLادارة الوقت
وتحديد الاهدافLادارة الوقتMostafa Elgamala
 
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القراردليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرارtanmya-eg
 
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة ghorab
 
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس1234567monaq
 
انماط المدربين.pptx
انماط المدربين.pptxانماط المدربين.pptx
انماط المدربين.pptxAhmedKayed6
 
كيف تبني ثقتك بنفسك
كيف تبني ثقتك بنفسككيف تبني ثقتك بنفسك
كيف تبني ثقتك بنفسكSarah959
 
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـبناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـgesgesa
 
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبيةتحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبيةMarwaBadr11
 
Plan Your Goal صناعة الهدف
Plan Your Goal صناعة الهدفPlan Your Goal صناعة الهدف
Plan Your Goal صناعة الهدفMohammad Sharkawy
 
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينلفن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينلAlbekheet156
 
الأدوار الستة لحياة متوازنة
الأدوار الستة لحياة متوازنةالأدوار الستة لحياة متوازنة
الأدوار الستة لحياة متوازنةBstdCC
 
عرض التوجيه المهني
عرض التوجيه المهنيعرض التوجيه المهني
عرض التوجيه المهنيomanforever
 
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم Hakimuddin Salim
 
كيف تخطط لحياتك
كيف تخطط لحياتككيف تخطط لحياتك
كيف تخطط لحياتكKamal Naser
 

What's hot (20)

الأنشطة التربوية
الأنشطة التربويةالأنشطة التربوية
الأنشطة التربوية
 
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرارالمهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
المهارات ال29 للمدراء والقادة ومتخذي القرار
 
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوسالتعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
التعــارف بداية التدريب تيشوري اتصالات طرطوس
 
وتحديد الاهدافLادارة الوقت
وتحديد الاهدافLادارة الوقتوتحديد الاهدافLادارة الوقت
وتحديد الاهدافLادارة الوقت
 
ادارة وبناء فرق العمل
ادارة وبناء فرق العملادارة وبناء فرق العمل
ادارة وبناء فرق العمل
 
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القراردليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
دليل المدرب لبرنامج حل المشكلات واتخاذ القرار
 
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
ما هو الزواج و كيف تختار شريك حياتك فيروز و أميرة
 
تقييم جودة الخطط العلاجية
تقييم جودة الخطط العلاجيةتقييم جودة الخطط العلاجية
تقييم جودة الخطط العلاجية
 
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
-المدخل للتدريس -عرض بور بوينت طرق التدريس
 
المنهج التكنولوجى
المنهج التكنولوجىالمنهج التكنولوجى
المنهج التكنولوجى
 
انماط المدربين.pptx
انماط المدربين.pptxانماط المدربين.pptx
انماط المدربين.pptx
 
كيف تبني ثقتك بنفسك
كيف تبني ثقتك بنفسككيف تبني ثقتك بنفسك
كيف تبني ثقتك بنفسك
 
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـبناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
بناء فرق العمل ـ ورشة عمل ـ
 
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبيةتحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
تحديد وتحليل الاحتياجات التدريبية
 
Plan Your Goal صناعة الهدف
Plan Your Goal صناعة الهدفPlan Your Goal صناعة الهدف
Plan Your Goal صناعة الهدف
 
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينلفن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
فن إدارة الوقت نور البخيت - عرض الفاينل
 
الأدوار الستة لحياة متوازنة
الأدوار الستة لحياة متوازنةالأدوار الستة لحياة متوازنة
الأدوار الستة لحياة متوازنة
 
عرض التوجيه المهني
عرض التوجيه المهنيعرض التوجيه المهني
عرض التوجيه المهني
 
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
المنهج الإثنوغرافي وتطبيقاتها في التربية والتعليم
 
كيف تخطط لحياتك
كيف تخطط لحياتككيف تخطط لحياتك
كيف تخطط لحياتك
 

Viewers also liked

Unusual Places in the World
Unusual Places in the WorldUnusual Places in the World
Unusual Places in the WorldAmir Taller
 
Jerusalem On Friday
Jerusalem On FridayJerusalem On Friday
Jerusalem On FridayAmir Taller
 
Programa noche volcanes 2014
Programa noche volcanes 2014 Programa noche volcanes 2014
Programa noche volcanes 2014 miciudadreal
 
Ice balls and snow rollers
Ice balls and snow rollersIce balls and snow rollers
Ice balls and snow rollersAmir Taller
 
Libraries of the world
Libraries of the worldLibraries of the world
Libraries of the worldAmir Taller
 
Holocaust memorials from around the world
Holocaust memorials from around the worldHolocaust memorials from around the world
Holocaust memorials from around the worldAmir Taller
 
Library Research for Human Rights Guide
Library Research for Human Rights GuideLibrary Research for Human Rights Guide
Library Research for Human Rights GuideAnnelise Sklar
 
Volcano Eruptions
Volcano EruptionsVolcano Eruptions
Volcano EruptionsAmir Taller
 

Viewers also liked (8)

Unusual Places in the World
Unusual Places in the WorldUnusual Places in the World
Unusual Places in the World
 
Jerusalem On Friday
Jerusalem On FridayJerusalem On Friday
Jerusalem On Friday
 
Programa noche volcanes 2014
Programa noche volcanes 2014 Programa noche volcanes 2014
Programa noche volcanes 2014
 
Ice balls and snow rollers
Ice balls and snow rollersIce balls and snow rollers
Ice balls and snow rollers
 
Libraries of the world
Libraries of the worldLibraries of the world
Libraries of the world
 
Holocaust memorials from around the world
Holocaust memorials from around the worldHolocaust memorials from around the world
Holocaust memorials from around the world
 
Library Research for Human Rights Guide
Library Research for Human Rights GuideLibrary Research for Human Rights Guide
Library Research for Human Rights Guide
 
Volcano Eruptions
Volcano EruptionsVolcano Eruptions
Volcano Eruptions
 

Similar to Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט

צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf
צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf
צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf joesi
 
גנדי אורן קאשי
גנדי אורן קאשיגנדי אורן קאשי
גנדי אורן קאשיshani liebman
 
דיבור חדש גיליון 22
דיבור חדש גיליון 22דיבור חדש גיליון 22
דיבור חדש גיליון 22Erez Nahum
 
דיבור חדש גיליון 22.
דיבור חדש גיליון 22.דיבור חדש גיליון 22.
דיבור חדש גיליון 22.Erez Nahum
 
לאישה
לאישהלאישה
לאישהveredsch
 
Dr. Wainrach Biography
Dr. Wainrach BiographyDr. Wainrach Biography
Dr. Wainrach BiographyWainrac
 
סיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחורסיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחורשי בחור
 
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקוהגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקjoesi
 
חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016Boris Shoko
 
Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Hadas Avivi
 
סיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחור סיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחור שי בחור
 
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוזה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוEinav Elmakayes
 
Judeus de Uganda
Judeus de UgandaJudeus de Uganda
Judeus de Ugandatropicasher
 
דיבור חדש גיליון 8
דיבור חדש גיליון 8דיבור חדש גיליון 8
דיבור חדש גיליון 8Aviad Sheck
 
איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)
איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)
איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)Dafna Cohen
 
חיים בעמק- אפריל 2014
חיים בעמק- אפריל 2014חיים בעמק- אפריל 2014
חיים בעמק- אפריל 2014armonim
 

Similar to Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט (16)

צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf
צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf
צבי ליקבורניק מצגת Zvi (2).pdf
 
גנדי אורן קאשי
גנדי אורן קאשיגנדי אורן קאשי
גנדי אורן קאשי
 
דיבור חדש גיליון 22
דיבור חדש גיליון 22דיבור חדש גיליון 22
דיבור חדש גיליון 22
 
דיבור חדש גיליון 22.
דיבור חדש גיליון 22.דיבור חדש גיליון 22.
דיבור חדש גיליון 22.
 
לאישה
לאישהלאישה
לאישה
 
Dr. Wainrach Biography
Dr. Wainrach BiographyDr. Wainrach Biography
Dr. Wainrach Biography
 
סיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחורסיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחור
 
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולקוהגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
והגדת לבנך ההגדה לבית משפחת קליין פולק
 
חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016חדש על המדף מרץ 2016
חדש על המדף מרץ 2016
 
Gavrielove part 2
Gavrielove part 2Gavrielove part 2
Gavrielove part 2
 
סיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחור סיפור חיים סבא בחור
סיפור חיים סבא בחור
 
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסוזה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
זה מה שמצאו בכפר נידח באוגנדה - אל תפספסו
 
Judeus de Uganda
Judeus de UgandaJudeus de Uganda
Judeus de Uganda
 
דיבור חדש גיליון 8
דיבור חדש גיליון 8דיבור חדש גיליון 8
דיבור חדש גיליון 8
 
איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)
איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)
איש הישר בעיניו 24 אפריל (1)
 
חיים בעמק- אפריל 2014
חיים בעמק- אפריל 2014חיים בעמק- אפריל 2014
חיים בעמק- אפריל 2014
 

Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט

  • 1.
  • 2. ‫מתי כספית‬ ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫זיכרונות‬ ‫רמת השרון‬ ‫תשס"ח - 8002‬
  • 3. ‫‪Mati Kaspit‬‬ ‫‪From ‘Heder’ to Cockpit‬‬ ‫‪MEMORIES‬‬ ‫תמונות הכריכה:‬ ‫• משפחתי, טבריה 3491 בערך.‬ ‫• בתקופת ה"מוסקיטו" 6591.‬ ‫נדפס בישראל, תשס"ח 8002‬ ‫עריכה: בת-עמי מלניק - תיעוד תולדות חיים‬ ‫‪ WWW.TOLDOT.CO.IL‬טל' 6933629-80‬ ‫כל הזכויות שמורות © למתי כספית‬
  • 4. ‫לזכר אחי, ישראל, שנפל במלחמת העצמאות,‬ ‫ולזכר הוריי, טובה ואביגדור זילברמן.‬
  • 5. ‫לשלושת נכדיי האהובים:‬ ‫יובל, אריאל ויונתן,‬ ‫ולכל משפחתי היקרה.‬
  • 6. ‫תוכן העניינים‬ ‫פתח דבר ............................................................................................................ 7‬ ‫ואלה תולדות ....................................................................................................... 9‬ ‫אחיי ואחיותיי .................................................................................................... 51‬ ‫טבריה של ילדותי ............................................................................................... 71‬ ‫מלחמת העצמאות ............................................................................................... 62‬ ‫נפילתו של אחי הבכור ......................................................................................... 03‬ ‫חיל האוויר ....................................................................................................... 33‬ ‫המכתבים שלא כתבתי לאימא ....................................................................... 43‬ ‫מבצע קדש................................................................................................ 94‬ ‫כשהחיים תלויים מנגד ................................................................................. 65‬ ‫יש מי שגר בצריף רעוע - בניית בית חדש להורים ............................................. 46‬ ‫הרביעייה האווירובטית ................................................................................ 76‬ ‫נר לזכרם ................................................................................................. 96‬ ‫אוגנדה – 5691 עד 7691 ................................................................................... 07‬ ‫התרגיל בגוּלוּ ........................................................................................... 28‬ ‫על אידי אמין ועל הקמת חיל האוויר האוגנדי ................................................... 98‬ ‫החיים באוגנדה ....................................................................................... 201‬ ‫"אוּ-אָה מה קרה" .................................................................................... 501‬ ‫סופה של השליחות .................................................................................. 601‬ ‫אוגנדה על קצה המזלג .............................................................................. 901‬ ‫תוכנית אוגנדה ........................................................................................ 011‬ ‫היסטוריה: .............................................................................................. 011‬ ‫השנתיים האחרונות בקבע .................................................................................. 211‬ ‫המסוקים .................................................................................................... 411‬ ‫אל על ............................................................................................................ 811‬ ‫להיות קברניט ............................................................................................. 911‬ ‫קלוב התעופה לישראל בהרצליה ......................................................................... 821‬ ‫מלחמת יום הכיפורים ........................................................................................ 331‬ ‫משרד התחבורה............................................................................................... 931‬ ‫ועדת ערר רפואית עליונה של צוות אוויר .......................................................... 931‬ ‫ִנהל התעופה האזרחית – מבצעי אוויר ............................................................ 041‬ ‫מ‬ ‫מחשבות נוּגות על ִנהל התעופה ..................................................................... 251‬ ‫מ‬ ‫עם אחי ואחיותיי .............................................................................................. 351‬ ‫עם הנכדות...................................................................................................... 351‬ ‫אפילוג ........................................................................................................... 551‬
  • 7. ‫פתח דבר‬ ‫פתח דבר‬ ‫"מ ִי קוּם", שמעתי מתוך שינה את קולו של אבי מעיר אותי. אני ילד בן שבע‬ ‫ַת‬ ‫והשעה ארבע לפנות בוקר. לילה. טבריה כולה עדיין ישנה. אבל אני מיד ערני,‬ ‫קופץ כמו קפיץ ממיטתי ויוצא עם אבא לרחוב לעזור לו לחלק חלב. עד היום‬ ‫אומרים לי שאני כמו טרנזיסטור: קם ומתחיל לעבוד. כשלושים שנה לאחר מכן,‬ ‫אני שוב מתעורר בארבע לפנות בוקר. כעת זה לא אבא אלא השעון המעורר.‬ ‫גם הפעם אני מזנק כמו קפיץ אך לא יוצא לרחובות טבריה עם כּדי החלב, כי אם‬ ‫ֵַ‬ ‫יוצא לשדה התעופה כקברניט להטיס ארבע מאות נוסעים לניו יורק במטוס‬ ‫בואינג 747.‬ ‫בהיותי אדם מציאותי וללא יומרות לא חשבתי שסיפור חיי עשוי לעניין‬ ‫מישהו. אולם חברי מילדות, הסופר דוד בן-קיקי, התעקש שכדאי להעלות את‬ ‫הדברים על הכתב. חודשים רבים התווכחנו, הוא אומר: "להגיע מה'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫המיושן שבו למדת גמרא בטבריה לחיל האוויר – שווה תיעוד, ועוד הטייס‬ ‫הטברייני הראשון".‬ ‫ואני עונה לו: "חבל לנפץ מיתוסים, אבל בארץ נקשרה הילה מוגזמת סביב‬ ‫ראשיהם של טייסים, זו מיומנות כמו כל מיומנות אחרת".‬ ‫"כן, אבל לא כל טייס כמעט נהרג בנחיתת אונס בצרפת".‬ ‫"את מי זה יעניין?" התפלאתי.‬ ‫אך חברי המשיך ללחוץ: "תראה, יצא כעת סרט על אידי אמין. איך ֵדעו ילדיך‬ ‫י‬ ‫ונכדיך על ההיכרות שלך אתו? איך הם ֵדעו על שליחותם של אנשי חיל האוויר‬ ‫י‬ ‫ִ‬ ‫באוגנדה?"‬ ‫7‬
  • 8. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫"עזוב", עניתי ופטרתי אותו בתנועת יד.‬ ‫והוא בשלו, דוחק בי שלפחות למען בני משפחתי וחבריי חשוב לתעד את סיפורי‬ ‫ולהנציח את הוריי ואת אחי ישראל שנהרג במלחמת העצמאות. אז נסתתמו‬ ‫טענותיי והתחלתי לאסוף תמונות ומסמכים.‬ ‫כל הדברים שכתבתי מבוססים על זיכרונותיי, על מקרים שראיתי‬ ‫בעיניי ועל הערות שכתבתי ביומנים ובמכתבים. לא הושפעתי מרוח הזמן ולא‬ ‫שיניתי את פני המציאות כדי להתאימהּ לעמדות ולדעות שצצו בתקופה מאוחרת‬ ‫יותר. המקרים הדנים בתאונות קטלניות ובאירועים של כמעט תאונה לוקטו‬ ‫מהתרחשויות שחווינו חבריי ואני, ומבוססים גם הם על זיכרונות תוך הסתמכות‬ ‫על מקורות שונים.‬ ‫בלי עידודו של דוד בן-קיקי שׁאף הציע שם לספר, ובלי תמיכת בני‬ ‫ֵ‬ ‫ֶ‬ ‫משפחתי וחברתי הטובה והיקרה נילי מיליקובסקי, לא היה הספר יוצא לאור.‬ ‫אני שב ומודה לכל מי שתמך, ִרבן, המריץ ועודד ומקווה שתיהנו ושתמצאו בו‬ ‫ד‬ ‫עניין.‬ ‫מתי כספית‬ ‫רמת השרון 8002‬ ‫8‬
  • 9. ‫ואלה תולדות‬ ‫ואלה תולדות‬ ‫סבי, מתתיהו זילברמן, אב-אבי, היה בן למשפחה צפתית ותיקה, שהגיעה ככל‬ ‫הנראה מרוסיה והתיישבה בצפת. סבא התפרנס מסּחר בחיטה והיה בעל חנות‬ ‫ַ‬ ‫בעיר העתיקה בטבריה. הוא נפטר בשנת 2391 בערך ולא זכיתי להכירו. קרוב‬ ‫משפחה שנולד בשנת 3391 נקרא על שמו מחשש שלא ייוולדו נכדים נוספים‬ ‫במשפחה. אך החשש היה מוגזם כי אני נולדתי בשנת 4391 ונקראתי על שמו,‬ ‫וגם נכד נוסף, מתי וייס, שנולד אחריי קרוי אף הוא על שם סבא.‬ ‫לאכזבתי לא מצאתי פרטים נוספים על סבא, אפילו את ִברו לא‬ ‫ק‬ ‫הצלחתי לאתר, אם כי ידוע שהוא נקבר בצפת. בחיפוש אחר קברו שוחחתי עם‬ ‫אנשי חברה קדישא בצפת ובטבריה. לאחר שנואשו ממציאת פרטים אמר לי‬ ‫הרב ֶועיג הטברייני: "סבא שלך כנראה קם והלך, אולי לא היה טוב שם". מקום‬ ‫ו‬ ‫הקבר נותר בגדר תעלומה, אפשר שנהרס בשל פגעי הזמן. הדבר מסביר מדוע‬ ‫לא שמעתי את אבי מדבר על מקום קבורתו ומדוע לא עלה לקבר אביו, אולם‬ ‫דיבר עליו תמיד בגעגועים ובחום.‬ ‫סבתי שבע )שכונתה שייבעל'ה(, נהגה לומר שסבא מתתיהו היה אדם‬ ‫טוב-לב ונעים-הליכות וכך גם זוכר אותו אחי יצחק. שבע הייתה אשתו‬ ‫השלישית, את הראשונה לא אהב, השנייה הייתה עקרה ושבע ילדה לו בן, את‬ ‫אבי, ובת )אמו של מתי וייס, ושל שתי אחיותיו עדינה וזמירה(. סבתי נפטרה‬ ‫בי"ח בטבת תשי"ח - ינואר 8591, שנים רבות לאחר מות סבי, ונקברה בבית‬ ‫העלמין בטבריה.‬ ‫9‬
  • 10. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אבי, אביגדור, נולד בשנת 0091 בערך. הוא למד שנים אחדות ב' ֵיי ֶר'‬ ‫ח ד‬ ‫ובגיל צעיר מאוד יצא לעבוד. הוא היה אדם ישר, צנוע, נוח לבריות, שימש‬ ‫כחזן בבית הכנסת וזכר בעל פה את כל הלחנים והתפילות. הוא קלט שפות וידע‬ ‫לדבר עברית, ערבית, קצת תורכית וכמובן יידיש. )חברי, אלי ניסן, "תפס"‬ ‫אותו שר שיר שלם בערבית.(‬ ‫אבא פחד רק משני דברים: מאלוהים ומאימא שלי. אימא הייתה אישה‬ ‫חזקה, מסורה ללא גבול לילדיה, נעימת סבר, חכמה ונמרצת, ועל פיה יישק‬ ‫דבר. נשות טבריה היו באות אליה להתייעצות ואני הייתי יושב לידן ומקשיב.‬ ‫אימא הייתה מקבלת אותן בפנים מאירות ובחיוך, פותרת סכסוכים, נותנת עצה‬ ‫טובה ומעודדת את הנשים. רק את אבא היא לא טרחה לעודד. בהיותו נשוי‬ ‫לאישה חזקה ודומיננטית לא זכה אבא לכּבוד המגיע לו. גם אנו הילדים לא‬ ‫ראינו את סגולותיו ומידותיו הטובות. ראינו בו אדם חלש שאינו מסוגל לפרנס‬ ‫את המשפחה וזלזלנו בו. עליי הרעיף אבא אהבה רבה, אולי מפני שנשאתי את‬ ‫שם אביו וכינה אותי טוֹטקלה )מלשון טאַטע - אבא ביידיש(. אך אני לא החזרתי‬ ‫ַ ֶ‬ ‫לו חיבה יתרה.‬ ‫כשהלך אבא לעולמו הייתה רק אמי לצד מיטתו. כיום אני מייסר את‬ ‫עצמי שלא קיבלתי את אבי כפי שהוא, לא הייתי לצדו בבדידותו, ולא הרעפתי‬ ‫עליו אהבה וחום כפי שנהגתי כלפי אמי. רק בבגרותי, שנים רבות לאחר מותו,‬ ‫הבנתי שלאימא היה חלק נכבד באופן המבטל והמחפיר שבו התייחסנו לאבא.‬ ‫יום אחד באירוע משפחתי אמרתי לאימא: "די מספיק! את אבא שלנו שיתקת‬ ‫ֶ‬ ‫והשפלת! מספיק!" אינני זוכר מדוע נאמרו הדברים ואיך העזתי לומר אותם‬ ‫לאמי האהובה כל כך, אבל אני זוכר היטב שהיא בחכמתה לא ניסתה להכחיש‬ ‫ולא התווכחה. אפשר שב ִבה ידעה את האמת.‬ ‫ל‬ ‫01‬
  • 11. ‫ואלה תולדות‬ ‫לעתים קרובות הייתי מאזין להוריי משוחחים ביניהם, או ליתר דיוק‬ ‫לאימא מדברת ומטיפה ואבא מהנהן בראשו. אימא נהגה "לתדרך" את אבא לפני‬ ‫שיצא לפגישת תחנונים עם אחד מפּרְסי העיר או עם איזה מנהל עבודה. היא‬ ‫ַ נ‬ ‫הייתה עוטפת את העלבון וההשפלה במילים של שתדלנות ונקודות זכות. אולי‬ ‫נאלץ אבא לבקש הלוואה, אולי להגדיל את קו חלוקת החלב, או פשוט לבקש‬ ‫עזרה כספית, אבל אני זוכר היטב תחושה של בושה וחוסר אונים.‬ ‫ילדים אינם יודעים מה יהיו אירועים מכוננים שיטביעו את חותמם על‬ ‫חייהם. גם אני לא ידעתי זאת. אבל לימים חלחלה בי ההכרה שכבר בגיל צעיר‬ ‫החלטתי שלכך אני לא אגיע, אני לא אחלק חלב כל חיי, ולא אתרפס בפני איש‬ ‫כפי שנאלץ אבי לעשות. אני אמצא לעצמי איזשהו מקצוע שמקנה לבעליו‬ ‫ביטחון כלכלי בלי להתרפס וללא תלות בגבירים.‬ ‫משפחת קוריץ, משפחתה של אמי, הייתה דור שביעי בארץ. גם הם במקורם‬ ‫מרוסיה, התיישבו בצפת ונדדו לטבריה, אולם תהום הייתה פעורה בין שתי‬ ‫המשפחות. משפחת קוריץ נמנתה עם חסידי קארלין1 חרדים אדוקים מאוד.‬ ‫ואילו משפחת זילברמן מצד אבי השתייכו לחסידי בּוֹיאן2 הפתוחים והסובלניים‬ ‫יותר.‬ ‫1 חסידות קארלין נקראת על שם עיירת הקמתה - קארלין שבביילרוס. המאפיין המפורסם‬ ‫ביותר שמלווה את החצר הוא אופי תפילתם הנערך בקול רם ומלוּוה בצעקות של ממש.‬ ‫דרכי הלימוד נשאו אופי רציונלי - נחלת הליטאים.‬ ‫2 חסידות בּוֹיאן על שמה של חצר מהעיירה בויאן שבבוקובינה )שבין רומניה לאוקראינה(,‬ ‫התאגדה בשנים האחרונות עם חסידות רוז'ין. בטבריה הבויאנרים לא התלבשו כחרדים,‬ ‫לא לבשו קפטן ארוך ולא חבשו שטריימל.‬ ‫11‬
  • 12. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ִמהּ של אמי, אוסנה, נפטרה בצעירותה בימי מגפת כולרה שפרצה בטבריה‬ ‫א‬ ‫וקיפדה את חייהם של רבים מתושבי העיר. אמי הייתה כבת חודשיים בלבד‬ ‫במות עליה אמהּ ואביה נותר מטופל בתינוקת שרק נולדה. הוא נשא אישה‬ ‫ִ‬ ‫שנייה ונולדו להם ילדים. בגיל צעיר מאוד הוּצאה אמי מהבית והועברה‬ ‫למשפחות אומנות. כשהגיעה לפרקה, בת שש-עשרה או שבע-עשרה, שידכו‬ ‫אותה לאבי. החתן לא מצא חן בעיני סבי, אברהם קוריץ, הוא ראה בחומרה רבה‬ ‫את נישואי בתו לאדם שלא לבש שחורים ולא חבש שטריימל ולכן החרים‬ ‫אותנו. מגיל צעיר ידעתי שאנחנו מוחרמים וחשתי על בשרי חרם שנאמר עליו‬ ‫שהוא גרוע יותר מפסק דין מוות. בגיל ארבע בערך באתי לחנותו של סבא‬ ‫קוריץ. הוא נחשב לאדם אמיד ובחנותו מכר מכּל טוּב: תבלינים, חלבה‬ ‫בתפזורת, שוקולדים, סוכריות. ואני ילד קטן ממשפחה קשת יום באתי לחנות‬ ‫וביקשתי ממנו ממתק. סבא רדף אחריי בחמת זעם אל תוך הרחוב ובין‬ ‫הסמטאות, אוחז מטאטא בידו, מנפנף בו‬ ‫ומגרש אותי מלפניו. ספגתי בשקט את‬ ‫העלבון וברחתי מהמקום.‬ ‫אחי הגדול יצחק, שהיה כנראה אמיץ ממני,‬ ‫נהג לנדנד ולהילחם עד שהיה מצליח‬ ‫להוציא מסבא חתיכת שוקולד או סוכרייה.‬ ‫החרם נמשך עד שנפטרו כולם, ורק עם‬ ‫נינו של אברהם קוריץ, בנו של אברהם‬ ‫הלר, יצרתי קשר בשנות בגרותי.‬ ‫21‬
  • 13. ‫ואלה תולדות‬ ‫מימין: סבי‬ ‫מתתיהו זילברמן,‬ ‫מסייע לאבא‬ ‫בעבודתו.‬ ‫טבריה בשנות‬ ‫העשרים של‬ ‫המאה העשרים.‬ ‫משמאל:‬ ‫רעייתו, סבתי‬ ‫שבע זילברמן.‬ ‫על ברכיה נכדתה‬ ‫עדינה וייס.‬ ‫אמי בצעירותה,‬ ‫עומדת כנראה לצד סבתהּ.‬ ‫אבי, אביגדור זילברמן, מוכר חלב. טבריה,‬ ‫שנות הארבעים או תחילת שנות החמישים.‬ ‫31‬
  • 14. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫שמונה נפשות היינו בבית, הורים ושישה ילדים. גרנו בשכונת אחווה בחלק‬ ‫התחתון של טבריה, בקומת קרקע בדירה בת שני חדרים, שאפילו אז בילדותי‬ ‫חשבתי אותה לקטנה ודלה. בקומה הראשונה גרו שלוש משפחות, בלי אמבטיה‬ ‫וכולן השתמשו באסלה אחת בחצר שמחוץ לבית. גם בהשוואה לחבריי‬ ‫הטבריינים נחשבנו למשפחה ענייה. מגיל צעיר ידענו שעלינו לעזור בפרנסה‬ ‫שאם לא כן פשוט לא יהיה אוכל. עבדנו בעבודות שונות, עזרנו לאבא בחלוקת‬ ‫חלב, קצת בסבּלות ובעבודות מזדמנות נוספות.‬ ‫משפחת זילברמן‬ ‫הוריי: אביגדור וטובה )טויבל'ה( לבית קוריץ )יושבים למטה(. אחיי הגדולים )מימין לשמאל(:‬ ‫ישראל ז"ל - נהרג במלחמת העצמאות, אסנת ויצחק. אחיותיי הקטנות: גלילה )למטה מימין(‬ ‫ושרה )משמאל(, אני )חובש כיפה ובעל פאות קצרות( עומד בין הוריי. טבריה 3491 בערך.‬ ‫41‬
  • 15. ‫אחיי ואחיותיי‬ ‫אחיי ואחיותיי‬ ‫אחי הבכור ישראל היה כמו אב מסור שדאג לכולנו. הוא הרבּה לקרוא ספרים,‬ ‫ִ ָ‬ ‫היה לו חוש הומור וכישרון חיקוי מעולה. כאשר הגיע תיאטרון "הבימה" או‬ ‫"האוהל" לטבריה הספיק הכסף לקניית כרטיס אחד בלבד. ישראל נהג ללכת‬ ‫להצגות וכשחזר הביתה היה מתאר בהתלהבות את האולם במלון גינוסר שבו‬ ‫נערכו ההצגות, את היציע ואת התאים המרופדים בקטיפה אדומה. הוא תיאר את‬ ‫התפאורה והתלבושות, את השחקנים והעלילה, ונהג להציג בפנינו מערכות‬ ‫שלמות. ישראל היה מדקלם כל שחקן בתפקיד שלו באינטונציה המתאימה וזכר‬ ‫את הטקסטים בעל פה. כך "ראיתי" מבּעד לעיניו של ישראל המון הצגות.‬ ‫ַ‬ ‫בשנת 8391 בערך ארגן ישראל קונצרט צף על ספינה בכנרת‬ ‫בהשתתפות הזמרת ברכה צפירה. הוא עסק בכול: יזם, הפיץ, פרסם, הדביק‬ ‫מודעות, מכר כרטיסים – הכול. הייתי כבן ארבע ונדבקתי בהתלהבות ובהמולה‬ ‫שמסביב. כשהגיע היום הגדול באתי עם אמי לחוף וראיתי לאַכזבתי את הספינה‬ ‫מתרחקת לכיוון עין גב. יד ביד חזרתי עם אמי הביתה כשעיניי דומעות. ברחמים‬ ‫עצמיים ללא גבול מלמלתי לעצמי שיר ביידיש מתובל בערבית, כנהוג בטבריה‬ ‫באותם ימים: "מסכּין ַא מטס ִישט ְפוּראען אָה ְען פפוֹריקל" )מסכן יא מתי‬ ‫פ ַ ִ ֶ‬ ‫ַ ִ י ֶַ נ ְ ג ֵ‬ ‫לא נסע על הספינה. בבור – פירושה ספינה בערבית, המילה עברה בטבריה‬ ‫הסבה ליידיש ונעשתה פפוריקל(. לא הייתי זוכר את האירוע לולא הייתה אמי‬ ‫שבה ומזכירה אותו, וחמוּר מזה, היא אף ציטטה את שירי העצוב באוזניהן של‬ ‫כמה מחברותיי. ואת קול צחוקן המתגלגל אני זוכר היטב.‬ ‫51‬
  • 16. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אסנת, אחותי הגדולה, למדה ב'אליאנס', היא היחידה שזכתה לכך.‬ ‫אנחנו הבנים למדנו ב' ֵיי ֶר' עד שהצלחנו למלט את נפשנו משם. אסנת נישאה,‬ ‫ח ד‬ ‫הקימה משפחה והתגוררה בחולון. היא נפטרה בשנת 6002 ועד יום מותה נותרה‬ ‫יפהפייה.‬ ‫אחי יצחק הצטרף לבריגדה בשנת 4491 ושירת באירופה. הוא נשאר‬ ‫שם לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה כדי לסייע בפעילות הבריחה והעלייה‬ ‫הבלתי לגלית ארצה. יצחק נתן את הדרכון שלו לעולה חדש והשתמש בעצמו‬ ‫בזהות בדויה. יום אחד הגיע שליח לטבריה ואמר לנו בקול ממתיק סוד: "לא‬ ‫קוראים לו עכשיו יצחק, אלא גרישה". מקץ שנים אחדות חזר יצחק ארצה,‬ ‫נפטר מ"גרישה", הקים משפחה יפהפייה והשתקע בנס ציונה. יצחק ניחן‬ ‫בכישרון כתיבה מעולה ונהג לכתוב מ ָאמות מושחזות. שנים רבות הוא עסק‬ ‫ק‬ ‫בפעילות התנדבותית, סייע לעולים חדשים ובעיקר לאסירי ציון, וגם היום הוא‬ ‫מתנדב בוועד המפקח של קופת חולים, משמש כסגן יושב ראש הסתדרות‬ ‫הגמלאים, ומקדיש מזמנו למען נזקקים. באוקטובר 7002 הוענק לו אות "יקיר‬ ‫הכללית" על עשייה התנדבותית רבת שנים.‬ ‫אני הייתי הילד הרביעי במשפחה, נולדתי בטבריה בפברואר 4391‬ ‫בבית החולים הסקוטי שלחוף הכנרת, המשמש כיום כמלון. אחותי שרה,‬ ‫הצעירה ממני בשלוש שנים, מתגוררת עם משפחתה בירושלים. היא האדם‬ ‫הטוב ביותר במשפחתנו. היא נאמנה ומסורה לכולם, טובת-לב ויפת-נפש מאין‬ ‫כמוה. כשאימא נזקקה לעזרה נחלצה שרה לסייע לה במסירות אין קץ. המרחק‬ ‫שבין ירושלים לטבריה לא היווה כלל מכשול בדרכה לסעוד את אימא, לטפל‬ ‫בה ולעמוד לצדה. גלילה, הצעירה מכולנו, זריזה, חרוצה ודעתנית, מתגוררת‬ ‫בנתניה. היא נישאה והקימה משפחה מקסימה.‬ ‫61‬
  • 17. ‫טבריה של ילדותי‬ ‫טבריה של ילדותי‬ ‫טבריה של ילדותי הייתה עיר מעורבת3; התגוררו בה יהודים וערבים, אשכנזים‬ ‫וספרדים, חילוניים וחרדים, ותיקים ועולים חדשים. כל עדה חיה את חייה,‬ ‫שמרה על מנהגיה, ונדיר היה שיתערבבו בקשרי נישואין.‬ ‫בתי כנסת רבים היו בטבריה ובכל אחד מהם התפללו בנוסח האופייני‬ ‫ובניגון המסורתי שלו. אבי הלך כמובן לבית הכנסת האשכנזי, אך ממש ליד‬ ‫ביתנו מעבר לסמטה צרה שכן בית כנסת ספרדי. כך למדתי והכרתי היטב את‬ ‫ֵ‬ ‫התפילות והנעימות בנוסח עדות המזרח. עד היום אני יכול ללא כל קושי‬ ‫להתחרות בחבריי שהתפללו בבתי הכנסת הספרדיים ולהזכיר להם את הנעימה‬ ‫של בית אביהם.‬ ‫בעיר העתיקה, שסמטאותיה נשקו לכנרת במזרח ולרחוב הגליל‬ ‫במערב, התגוררו בעיקר ערבים והייתה גם מובלעת של מעט יהודים. נהגנו‬ ‫להתרוצץ בלי חשש בחצרות ובין דוכני השוק שריחותיו, צבעיו הססגוניים‬ ‫וצעקות הרוכלים עדיין שמורים בזיכרוני. שם שכנו מסגדים, בתי כנסת, כנסיות‬ ‫וגם ה' ֵיי ֶר' שלי.‬ ‫ח ד‬ ‫משפחתי התגוררה כאמור בשכונת אחווה שבעיר התחתית. רוב תושבי‬ ‫השכונה היו יהודים בני עדות המזרח, רובם פועלים וסוחרים זעירים ממעמד‬ ‫סוציו-אקונומי נמוך. בעיר העילית, קריית שמואל, התגוררו רק יהודים, רובם‬ ‫אשכנזים. חלקם עלו מרוסיה ונקראו בפינו "מוסקובים" )מלשון מוסקבה(,‬ ‫3 ב-8491 מנתה האוכלוסייה בטבריה כעשרת אלפים תושבים, כ-005,5 יהודים וכ-005,4 ערבים.‬ ‫מתוך : "ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה", קובץ עדויות, הוצאת משרד הביטחון ההוצאה‬ ‫לאור, תשנ"ד 3991, עמ' 71.‬ ‫71‬
  • 18. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אחרים עלו מגרמניה ונקראו כמובן ֶקים. שם התגוררו הרופאים, בעלי‬ ‫י‬ ‫המקצועות החופשיים, אנשי הפקידות הבכירה ובעלי ממון. תושבים אלה‬ ‫התבדלו משאר אנשי טבריה והיו בהם מתנשאים שמעולם לא ביקרו בעיר‬ ‫העתיקה הערבית ואף לא בשכונת מגוריי.‬ ‫ייזכרו לטובה שני היקים, ד"ר בלומנטל ורעייתו, שעמדו לבושים‬ ‫בחלוקים לבנים והזליפו טיפות עיניים לילדים שסבלו רובם ככולם מדלקות‬ ‫כרוניות. הילדים היו עוברים אצלם בדרכם לבית הספר, עומדים רגע ליד‬ ‫השניים שנראו כמלאכים טובים, זוכים בטיפה בכל עין, בליטוף בראש ו"ילד‬ ‫רוץ לבית הספר". בנם, מיכאל בלומנטל ז"ל, חברנו, נעשה לימים גם הוא‬ ‫פרופסור ידוע בתחום רפואת עיניים. הוא עזר לכולנו בידע המקצועי שלו, ברוח‬ ‫טובה וברוחב לב. דרכינו הצטלבו פעמים אחדות בניירובי בדרך לביקור מולדת,‬ ‫מיכאל היה בהשתלמות מקצועית באפריקה ואני בשליחות באוגנדה. מיכאל‬ ‫נפטר בשנת 7002 . יהי זכרו ברוך.‬ ‫הלשון השגורה אצל בני עדות המזרח הייתה ערבית מתובלת בעברית, ואילו‬ ‫אצל האשכנזים נוספה לבלילה גם יידיש. בביתנו דיברנו בערבוביה יידיש‬ ‫ועברית, ובדרך כלל דיברו אלינו ההורים ביידיש ואנו ענינו להם בעברית.‬ ‫בהיותי נער מהעיר התחתית היה עליי לעמול קשה כדי להתקבל בין‬ ‫ילדי העיר העילית, מה עוד שה' ֵיי ֶר', בית הספר היסודי שלי "תחכמוני", ובית‬ ‫ח ד‬ ‫הספר "עמל" שכנו כולם בעיר התחתית.‬ ‫ימי ילדותי נצבעו בתחושת חוסר שייכות: לא הייתי חרדי אך גם לא‬ ‫חילוני; אשכנזי בשכונת בני עדות המזרח; בין הבודדים שעזר מגיל רך בפרנסת‬ ‫הבית ועוד לעיני כל העיר. אמנם לא חשתי שילדותי עשוקה, הייתי שמח‬ ‫81‬
  • 19. ‫טבריה של ילדותי‬ ‫ואופטימי ובעל ביטחון עצמי שהספיק לי כדי להאמין ביכולותיי ולשאוף קדימה,‬ ‫אך הבדלי המעמדות הטרידו אותי. ימים רבים חיפשתי דרך להיות אחד‬ ‫מהחבר'ה גם בקרב בני העיר העילית. רק כעבור ארבע שנים, מששבתי לעיר‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫עם דרגות קצונה וכנפי טיס, נתקבלתי ל"מועדון הסגור" של העיר העילית.‬ ‫בגיל ארבע וחצי נשלחתי ללמוד ב' ֵיי ֶר'. למדו בו מהבוקר ועד אחר‬ ‫ח ד‬ ‫הצהריים בעיקר תורה ומעט חשבון. הרב הרשל הרעיף עלינו עדינות וחום ומדי‬ ‫פעם חילק סוכריות, אך ידע גם להקפיד על משמעת. בכיתה ב' הופיע הרב‬ ‫שמיל אהרן, חסיד הגישה "חוֹשׂך ׂשבטוֹ...". על כל עבירת משמעת נהג להעניש‬ ‫ְֵ ְִ‬ ‫אותנו במכות סרגל על אצבעות כף היד. זהו כ ֵב שזוכרים.‬ ‫א‬ ‫חייתי מעין חיים כפולים: בבוקר למדתי ב' ֵיי ֶר', אצל רב קפדן כמו‬ ‫ח ד‬ ‫בחשכת ימי הביניים, ואילו אחר הצהריים נהניתי מחופש יחסי, הייתי כאחד‬ ‫הילדים החילוניים ושיחקתי עם חבריי כדורגל עשוי מסמרטוטים. עד היום‬ ‫נוהגים חבריי לחקות אותי כשאני רץ אחרי הכדור, פאותיי מתנפנפות ברוח ואני‬ ‫מחזיק ביד אחת את הכיפה לבל תיפול.‬ ‫כבר בתקופת ה' ֵיי ֶר' התחלתי לעזור לאבא בחלוקת חלב. בתחילה‬ ‫ח ד‬ ‫היה מבקש שאשמור על החלב כשהוא עוסק בחלוקתו. כשהתחזקו זרועותיי‬ ‫עזרתי לו גם בנשיאת הכדים. בשבע בבוקר הייתי חוזר הביתה, אוכל בחיפזון‬ ‫ורץ ללימודים. יום אחד בעת חלוקת החלב יצא מאחת החצרות כלב תוקפני,‬ ‫רדף אחריי ונשך אותי. במשך עשרים ואחד ימים הלכתי לבדי אל האחיות-‬ ‫נזירות שעבדו במשרד הבריאות )הסחֶה בערבית( והן הזריקו לי מדי יום ביומו‬ ‫ַ ִי‬ ‫זריקה אחת בבטן נגד כלבת. מאותו יום ואילך רעדתי מפחד בכל פעם שהתקרב‬ ‫אליי כלב, ועד היום טבוע בי חשש קדמון ומביך מכלבים.‬ ‫91‬
  • 20. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לאורך כל ימי ילדותי חשתי בושה על עבודתי כחלבן ועל הכנסתו‬ ‫העלובה והלא קבועה של אבי. שנים רבות חלפו עד שהעזתי לדבר על כך בגלוי.‬ ‫בהיותי כבן ארבע או חמש, בשנת 8391 בערך, שמעתי מטוס באוויר. תחילה‬ ‫שמעתי את רעש המנוע ואחר כך השתרר שקט. למחרת בבוקר רצתי לבּוּנט‬ ‫)חוף הים שלאורכו שוכנים בתי הקפה( וראיתי ששולים מהמים את המטוס‬ ‫וכמה גוויות.‬ ‫לימים נודע לי שהיה זה מטוס אנגלי מחברת התעופה ‪Air Imperial‬‬ ‫שהעביר דואר מאנגליה להודו. הטייס ניסה לנחות בלילה בכנרת ולא הצליח. זה‬ ‫היה המפגש הראשון שלי עם תעופה. ההיגיון אומר שאירוע כזה היה משפיע‬ ‫עליי דווקא להתרחק מטִס, אך משום מה קרה ההפך הגמור.‬ ‫י‬ ‫מדי פעם היו הערבים מיידים אבנים לעברנו. פעם בהיותנו ב' ֵיי ֶר'‬ ‫ח ד‬ ‫שמענו קריאות בהלה: "תברחו ילדים!" יצאנו בריצה אל עבר העיר העליונה‬ ‫היהודית. להפתעתי ראיתי את אבא בא מולי, הוא נשא אותי בזרועותיו והגן‬ ‫עליי בגופו. נפוצה שמועה שעומד להתרחש פוגרום ואבא הגיע ל' ֵיי ֶר' כדי‬ ‫ח ד‬ ‫להרחיק אותי מהסכנה.‬ ‫לא רק חששות מערביי העיר הטרידו את יהודי טבריה. אני זוכר את‬ ‫המבוגרים מדברים בדאגה על החדשות שהגיעו מצפון אפריקה בעיצומה של‬ ‫מלחמת העולם השנייה. בשנת 1491, עם התקדמות הצבא הגרמני בפיקודו של‬ ‫רומל, הצליח הכוח שבפיקודו להגיע עד לאל-עלמֵין שבשערי אלכסנדריה.‬ ‫ֶ ַַ י‬ ‫בארץ ָבר החשש מכיבוש הצבא הנאצי את ארץ ישראל והוכנה תוכנית הגנה‬ ‫ג‬ ‫כוללת במקרה של פלישת הגרמנים. התוכנית נקראה "מצדה על הכרמל" וכללה‬ ‫התבצרות והסתתרות במקומות מסתור שונים. בטבריה נהגו אנשים להתכנס על‬ ‫02‬
  • 21. ‫טבריה של ילדותי‬ ‫גגות הבתים ובקיץ אף לישון על הגג, ושמעתי את המבוגרים שעל הגג חוזרים‬ ‫ומזכירים שמות כמו: "רומל", "הכרמל", "הגליל", ואפילו "ניקוסיה"‬ ‫שבקפריסין. הייתי אז ילד בן שבע ולא הבנתי את הפחד והבהלה שנבלעו‬ ‫בדיבורים. רק מאוחר יותר, כששמעתי על השואה, התחלתי לקלוט את האיום‬ ‫שעמד בפתח. כידוע רומל הובס בקרב אל עלמיין, היישוב בארץ נשם לרווחה‬ ‫וכל התוכניות נגנזו.‬ ‫בגיל אחת-עשרה בערך ידעתי שאני לא רוצה להישאר ב'חיי ֶר'. נראיתי חריג‬ ‫ֵ ד‬ ‫בין חבריי בעלי הפאות הארוכות והמסולסלות, ואצלי הלכו הפאות והתקצרו.‬ ‫ידעתי היטב שאני לא רוצה להיות רב וששום תועלת לא תצמח מלימודיי שם.‬ ‫לא דיברתי על כך עם איש וּודאי שלא התייעצתי עם הוריי. למדתי אז אצל הרב‬ ‫חצקל, התחלנו ללמוד תלמוד ושנאתי כל רגע. יום אחד ִמקום ללכת ל'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫בּ‬ ‫שיניתי את מסלול ההליכה הרגיל שלי בשלושים מעלות והלכתי לבית ספר‬ ‫"תחכמוני"4, שהשתייך לרשת בתי הספר של "המזרחי". בעיני משפחתי מדובר‬ ‫היה במוסד כמעט חילוני.‬ ‫שפת הדיבור ב'חיי ֶר' הייתה יידיש והעברית לא הייתה שגורה בפי.‬ ‫ֵ ד‬ ‫באתי ל"תחכמוני" ואמרתי למבוגר הראשון שפגשתי: "אני חפץ לראות את‬ ‫המנהל". הפנו אותי למנהל ואני אמרתי לו: "אני חפץ ללמוד בבית ספרך".‬ ‫התאמנתי שעות ארוכות על המשפט הזה. והמנהל, מר עמיאל, הניח את ידיו על‬ ‫כתפיי ואמר: "התקבלת". הוא לא בחן אותי, לא ביקש מכתב מההורים, פשוט‬ ‫ָ‬ ‫כך. אשתו הייתה מורה בבית הספר ונתנה לי שיעורי עברית אחר הצהריים,‬ ‫4 בשנת תש"ג )3491(, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נוסד בטבריה בית הספר‬ ‫"תחכמוני" ולמדו בו אז עשרה תלמידים.‬ ‫12‬
  • 22. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בהתנדבות כמדומני. המנהל קיבל אותי לכיתה ה', היו שם כחמישה-עשר‬ ‫תלמידים, כולם בנים, והפכתי לתלמיד מן המניין.‬ ‫בימים הראשונים עוד הזכירו לי הוריי לקחת את הסידור והחומש, אחר‬ ‫כך גזזתי את הפאות במספרה של סיגלוביץ וכך נודע להם שאני ב"תחכמוני".‬ ‫הוריי הטרודים בשלהם קיבלו את העניין בשוויון נפש, "נוּ שיהיה" אמרו. בין‬ ‫כך ובין כך היינו משפחה משוּנה בנוף הדתי של טבריה, דתיים אך לא חרדים,‬ ‫קשורים למשפחה ידועה אך מוחרמים על ידה. אז הילד עבר מה'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫ל"תחכמוני" – "שוֹין".‬ ‫למדתי ב"תחכמוני" עד כיתה ח' ומשם עברתי לבית הספר המקצועי‬ ‫"עמל". חברים משם נותרו חבריי הטובים עד עצם היום הזה וביניהם אלי ניסן‬ ‫שהתגורר לידי בשכונת אחווה, וחברות אמיצה ורבת שנים נקשרה בינינו.‬ ‫לימים עבד אלי ניסן ככתב מדיני של "דבר" ובתוקף תפקידו ליווה את ראש‬ ‫הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו באוגנדה. מאוחר יותר מונה ניסן לדוברו.‬ ‫למדנו מעט ו ִברזנו הרבה. אלטמן, המורה למסגרוּת, שהיה חוזר‬ ‫ה‬ ‫ודורש שנשייף מוטות ברזל, נהג להאשים אותי: "אני נותן לך ברזל ואתה‬ ‫מחזיר לי ְסיק". התלהבות הייתה לי אבל מעט כישרון. מקץ שנתיים ידעתי‬ ‫פּ‬ ‫שגם מסגר טוב לא יצמח ממני, המקצוע פשוט לא מתאים לי.‬ ‫22‬
  • 23. ‫טבריה של ילדותי‬ ‫בכיתה ה' או ו' בבית הספר "תחכמוני" עם המנהל מר עמיאל‬ ‫בבית ספר "עמל", טבריה 0591.‬ ‫32‬
  • 24. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בבית ספר "עמל", מרחיבים אופקים בשיעור מסגרוּת,‬ ‫אני )שלישי מימין( חברי אלי ניסן )רביעי משמאל(.‬ ‫בלידו עם חברים.‬ ‫מימין לשמאל: אביב שרירא, דוד בן-קיקי, אני, עבו ויחיאל פרידפרטיג )ראשון משמאל(.‬ ‫42‬
  • 25. ‫טבריה של ילדותי‬ ‫כבן ארבע-עשרה. צולם מפתח ביתי, ברקע העיר העתיקה והכנרת, טבריה 8491.‬ ‫52‬
  • 26. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מלחמת העצמאות‬ ‫הערבים שנטשו את בתיהם בטבריה במלחמת העצמאות היו בטוחים שהם‬ ‫עוזבים את העיר לימים ספורים בלבד. התעמולה של מנהיגי ערב קראה להם‬ ‫לצאת מאזור הקרבות והבטיחה שמיד לאחר כיבוש טבריה הם יוכלו לשוב‬ ‫לבתיהם. אלא שתוכניותיהם השתבשו, הם נסעו במשאיות לכיוון ירדן ולבנון‬ ‫והפכו לפליטים. כך הייתה טבריה לעיר הראשונה שנכבשה בידי כוחותינו‬ ‫)אפריל 8491(.‬ ‫ועדת המצב הזמנית שבראשה עמד משה צחר, לימים ראש העיר,‬ ‫פרסמה כרוז לתושבי טבריה היהודים. הכרוז שהתפרסם ב-91 באפריל 8491,‬ ‫יום לאחר יציאת הערבים באופן מאורגן על ידי הבריטים, נכתב בגיבוי רבני‬ ‫העיר ואנשי הפלמ"ח. הכרוז קרא לתושבים היהודים "לשמור בכבוד על‬ ‫ניצחוננו הראשון, אל יחולל נשקנו הטהור. לא אנו נישלנו את התושבים‬ ‫הערבים מבתיהם בעיר, בעצמם בחרו להם בדרך הזאת... אך יבוא יום‬ ‫והתושבים הערבים ישובו לבתיהם ורכושם בעיר, כתושבים בעלי זכויות שוות‬ ‫בה. איש אל יעיז על כן לגעת ברכושם. הנהגת היישוב העברי רואה את עצמה‬ ‫אחראית לשמירת רכוש הערבים בעיר והוא ישמר במלוא הקפדנות... כל‬ ‫פגיעה, ותהא הקלה ביותר בנכסים אלה תגרור אחריה עונשים חמורים ביותר‬ ‫נגד הפוגע".‬ ‫5‬ ‫5 מתוך : "ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה", קובץ עדויות, הוצאת משרד הביטחון ההוצאה‬ ‫לאור, תשנ"ד 3991, עמ' 44.‬ ‫62‬
  • 27. ‫מלחמת העצמאות‬ ‫אך למרות הכרוז נערכה ביזה. בין הבוזזים שעטו על בתי הערבים היה‬ ‫ָ‬ ‫אדם שהציע למכירה אופניים במחיר מוזל. התפללתי שאימא תסכים לקנות‬ ‫אותם, לרוב חבריי היו אופניים וידעתי שלא יהיו לי אם לא אקנה את אלה.‬ ‫שלחתי שליחים לרכך אותה, אך היא התנגדה וטענה שמדובר ברכוש נטוש של‬ ‫ערבים. לאחר מאמצים רבים ותוך שימוש בטכניקה הידועה של ִדנוד מתמשך‬ ‫ִ‬ ‫נ‬ ‫ועקבי – אימא נעתרה. לוּ הייתה רואה כיצד נהגנו לאחוז בסולם האחורי של‬ ‫ִ‬ ‫האוטובוסים בדרך העולה לקריית שמואל, ויורדים ברכיבה מטורפת במורד‬ ‫ההר – אינני בטוח שהייתי מצליח לשכנעהּ. אבל למזלי אימא לא ידעה על‬ ‫התעלולים שלנו. כשהדבר נודע לאחי ישראל הוא נזף בי כהוגן ובצורה אבהית‬ ‫וחינוכית קרא לי לסדר. עם זאת הוא שמר את הסוד ולא סיפר על כך להוריי.‬ ‫שוטטתי עם חבריי בבתי הערבים הנטושים, הבתים נבזזו כולם ובדרך‬ ‫כלל מצאנו רק תוהו ובוהו. יום אחד הגענו לבית ריק ושם ראיתי את חלום חיי:‬ ‫פטיש טפסן, שבראשו ישנה מגרעת לתלישת מסמרים. לא יכולתי לחלום על‬ ‫ַדֶ'ט נפלא מזה. שכננו, דניאל כדרא, היה טפסן )וגם מפקד אזור שכונת אחווה‬ ‫ִ‬ ‫ג ג‬ ‫מטעם ה"הגנה"(. הייתי מתבונן בו כשעבד בבניין ומתפעל מהקלות שבה היה‬ ‫עוקר מסמרים בעזרת פטיש הטפסן שלו.‬ ‫הבאתי את הפטיש הביתה, אך ברגע שנכנסתי אימא אמרה: "מה זה?"‬ ‫"זה פטיש של טפסנים", הסברתי כשעיניי מושפלות לרצפה.‬ ‫"איפה מצאת אותו?"‬ ‫"בבית ריק", עניתי‬ ‫"קח את הפטיש ותראה לי איפה מצאת אותו". הלכנו לבית הריק,‬ ‫הארגז עם כלי העבודה היה מונח על הרצפה אך תכולתו נעלמה.‬ ‫"מפה לקחת?" אימא שאלה.‬ ‫ָ‬ ‫72‬
  • 28. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫"כן", עניתי.‬ ‫"אז לפה תחזיר! לא לוקחים דברים שלא שייכים לך! בוודאי שלא‬ ‫מאומללים שברחו מבתיהם!" אימא הייתה ישרה כמו סרגל ונוקשה כמו מורה‬ ‫פרוסית. ידעתי שאין סיכוי לשנות את דעתה והחזרתי את חלום חיי לארגז‬ ‫הכלים.‬ ‫למותר לציין שהביזה וההרס בבתי הערבים הנסים על נפשם לא‬ ‫הוסיפה כבוד לאנשי טבריה. ועל כך נוספה גם בכייה לדורות שהריסת הבתים‬ ‫והסמטאות בעיר העתיקה קברה תחתיה אתר יפהפה וייחודי של היישוב בטבריה‬ ‫מהמאות הקודמות.‬ ‫הימים בין ה-8 ל-81 באפריל 8491 היו עשרת הימים הקשים ביותר לתושבי‬ ‫השכונות הנצורות בטבריה. הערבים היו מוגנים על ידי החומה של העיר‬ ‫העתיקה והשבת האש של כוחותינו לא פגעה בהם. באותה עת נהרגה שכנה‬ ‫שלי, נערה בת גילי, בתו של הרב הרשל לובין, מכדור צלפים שפגע בראשה.‬ ‫הרב לובין ומשפחתו היו מושא להערצה בעיניי. הוא ואשתו היו חרדים, בניהם‬ ‫היו דתיים אם כי לא חרדים כהוריהם, וכאבם נגע ללב רבים.‬ ‫ֵ‬ ‫ביום 8 באפריל 8491 נפצעתי מכדור שחדר לשוק רגלי השמאלית,‬ ‫מילימטרים ספורים מהעצם. הייתי בדרכי מרחוב הגליל )שליד החומות( לסמטה‬ ‫שמעל החנות למכשירי כתיבה של קניג, מעביר לאחד הלוחמים רובה קנדי‬ ‫ֶ‬ ‫ארוך קנה. אחות טיפלה בי ונשאה אותי בזרועותיה לנקודת פינוי בשכונת‬ ‫אחווה, ומשם פינה אותי משוריין בריטי לבית החולים שוייצר בקריית שמואל.‬ ‫הלחימה התנהלה בעיר התחתית וקריית שמואל הייתה נקייה מצלפים. כעבור‬ ‫ימים אחדים שוחררתי מבית החולים ועברתי להתגורר בביתו של קרוב‬ ‫82‬
  • 29. ‫מלחמת העצמאות‬ ‫משפחתי מתי רוזנבלום )הקרוי גם הוא על שם סבי(. נשארתי שם עד לתום‬ ‫הקרבות ב-81 באפריל 8491.‬ ‫בלילות המלחמה השקפתי אל האורות המרוחקים שהבליחו בחשכה מהחוף‬ ‫המזרחי של הכנרת. שכן שם רק קיבוץ מבודד אחד, עין גב. )הקיבוץ הש ֵן,‬ ‫כ‬ ‫ַ‬ ‫האוֹן, שלושה קילומטרים מדרום לו, נוסד רק בשנת 9491.( הכוחות הסורים‬ ‫ָ‬ ‫ישבו כמה מאות מטרים מעין גב, הילדים והנשים פונו, ורק קומץ גברים נותר‬ ‫להגן על המקום. הייתי עדיין נער, אבל כבר אז הערצתי את אומץ לבם. עם‬ ‫תחילת הקרבות זרם צבא סוריה לעבר עמק הירדן מצויד בכוחות שריון ובסיוע‬ ‫ארטילרי. הסורים כבשו את משטרת צמח והחלו לתקוף את הדגניות.‬ ‫כשהסורים התקרבו לדגניות וכבשו את שער הגולן ואת מסדה ריחפה דאגה רבה‬ ‫גם אצלנו. החלו דיבורים על פינוי הילדים גם מטבריה ורבים נתקפו חרדה.‬ ‫באותה עת תפסו כוחות צבא ההצלה של קאוּקג'י משלטים בגליל‬ ‫התחתון, וצבא לבנון פלש לגליל העליון. קיבוץ עין גב הותקף גם הוא, חבריו‬ ‫היו חמושים בנשק קל בלבד. לאחר שלושה ימים הם הצליחו להדוף את‬ ‫ההתקפה על עין גב אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה הלכו בשבי.‬ ‫לימים, כשהחלו לדבר בארץ על "הקיבוצניקים המושחתים" )ואכן‬ ‫פשטה גם בהם התנהלות בלתי ראויה(, לא הצטרפתי להשמצות. מול עיניי שבה‬ ‫ועלתה תמונת הכנרת והאורות המבודדים שמול טבריה. חשבתי על חלקם‬ ‫הנכבד של הקיבוצים בהקמת המדינה, זכרתי את 'חומה ומגדל' ואת גבורתם של‬ ‫אנשי עין גב שבגופם הגנו על הקיבוץ ועל גבולנו.‬ ‫92‬
  • 30. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫נפילתו של אחי הבכור‬ ‫הייתי בן ארבע-עשרה כשאחי הבכור ישראל נפל בקרב. הוא שירת זמן מה‬ ‫כנוטר במשטרת היישובים, התגורר בתל אביב, עד שהחליט לחזור הביתה‬ ‫לעזור בפרנסת המשפחה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף ישראל לכוחות‬ ‫הלוחמים ושירת בחטיבת "גבעתי".‬ ‫בנובמבר 8491 הגיע אלינו שליח. אני פגשתי אותו בחוץ במקרה, הוא‬ ‫נתן לי מכתב, ביקשני למסור להורים ומלמל משהו כמו: "תודיע להורים שאחיך‬ ‫נעדר". באותה עת צה"ל לא היה ארגון מסודר, טרם הוקמה מחלקת נפגעים,‬ ‫ואיש לא חשב לשלוח את קצין העיר מלוּוה ברופא לבית המשפחה. מישהו הגיע‬ ‫ומסר את הידיעה המרה למשפחת זילברמן.‬ ‫ההורים התמוטטו. אמי, שכּל חייה הייתה חזקה ופעלתנית – קרסה‬ ‫ובכתה בכי קורע לב. אבי המאוּפּק נשא את כאבו בתוכו ולא התאושש עד סוף‬ ‫ימי חייו. עדינה, בת דודתי, זוכרת את אבי מגיע אליהם הביתה נשען על מקל‬ ‫וניכר שהוא שבור ואיבד כל טעם לחייו. הוא אמר לאחותו ולאמו, שהתגוררה‬ ‫אצלם, שהוא בעצמו ילך לשדה הקרב לחפש את בנו בכורו הנעדר.‬ ‫אבא נפטר ב-8791, שלושים שנה לאחר האסון, וכל אותן שנים לא‬ ‫פחת ולא עומעם כאבו. גם ייסוריי מצפון הציקו לו על החיכוכים הרבים שהיו‬ ‫בינו לבין בכורו סביב דרישתו שיסייע בפרנסת המשפחה. אבא שקע בדיכאון,‬ ‫התכנס בשתיקתו, לא הרבה להזכיר את בנו בכורו וניסה בקושי רב לחזור‬ ‫לעבודה. אימא תפסה את מקומו.‬ ‫03‬
  • 31. ‫נפילתו של אחי הבכור‬ ‫אחי הבכור, ישראל זילברמן ז"ל, בן‬ ‫עשרים ושבע בלבד היה במותו. בדף‬ ‫ההנצחה הממלכתי "יזכור" שנערך על ידי‬ ‫משרד הביטחון, נכתב:‬ ‫"בן טובה ואביגדור, נולד ביום א' באלול‬ ‫תרפ"א )1291.9.4( בטבריה. האח הבכור‬ ‫לשישה אחים ואחיות. עד גיל 21 למד‬ ‫ב"תלמוד-תורה" והמשיך בבית-הספר‬ ‫העממי מכיתה ו' עד שסיים את בית- הספר.‬ ‫ישראל למד מסגרות ובעונת החורף עבר‬ ‫לעבוד בקטיף בשרון כדי לעזור לפרנסת‬ ‫המשפחה מרובת הנפשות. משפרצו‬ ‫מאורעות תרצ"ו התגייס כחבר ה'הגנה' לשירות ביטחון בטבריה. עם התפשטות‬ ‫המהומות התגייס לנוטרות והוסיף לעמוד במגע עם ה'הגנה'. במלחמת העולם‬ ‫השנייה, כשהאויב הנאצי עמד בשערי מצרים, סירב להתגייס לצבא הבריטי משום‬ ‫שחש חובה לעזור לאביו החולה בפרנסת המשפחה ונענש על סירובו בפיטורין‬ ‫מהנוטרות. זמן מה עבד קשה בתל אביב ונאבק עם המחסור עד שמחלת אביו‬ ‫הכריחתו לחזור לטבריה.‬ ‫משהחלה מלחמת-העצמאות בחורף תש"ח, התייצב שוב להגנת העיר‬ ‫והסביבה בשמירה בלילות, בעבודת ביצורים, כמפקד עמדה וכקלע משובח‬ ‫ַ‬ ‫שכדוריו אינם מחטיאים מטרתם. אחרי שחרור טבריה עבר לשירות סדיר בחטיבת‬ ‫'גבעתי' והשתתף בכל הקרבות נגד הפולש המצרי. לאחר מבצע 'יואב' נערכו‬ ‫מספר מבצעים לצמצום 'כיס פלוג'ה', שבו כותרה חטיבה מצרית. אחד מאלה היה‬ ‫ההתקפה על משלט 7, שמדרום למשטרת עיראק-סואידן. על פלוגתו הוטל לכבוש‬ ‫משלט זה, אך היא נאלצה לסגת נוכח עדיפות האויב. בקרב זה נפל, ביום א'‬ ‫בחשוון תש"ט )8491.11.3(.‬ ‫ביום י"ח בטבת תשי"א )0591.21.72( הובא למנוחת-עולמים בבית-‬ ‫הקברות הצבאי בנחלת יצחק".‬ ‫13‬
  • 32. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לימים נודע לי שהמצרים התעללו בגופות הלוחמים, אולם אימא בחוכמתה‬ ‫בחרה שלא לשמוע פרטים על הקרב ועל מותם של הנופלים.‬ ‫עם תום ימי האבל שינסה אימא מותניים, המשיכה לעבוד כתופרת,‬ ‫סייעה בחלוקת החלב והתמודדה עם החיים עוטה מסכה של כוח ואומץ.‬ ‫כשהתבגרתי שאלתי אותה "מאיפה לקחת הכוחות?" והיא ענתה: "פשוט מאוד,‬ ‫בכל פעם שאני כבר לאחר ייאוש, נוגעת בתחתית הבור ונדמה שכבר אין דרך‬ ‫להיחלץ מהצרה ואין גרוע ממנה – אני נעמדת", אמרה והדגימה לי הזדקפות‬ ‫קומה "ומכריחה את עצמי להרים את הראש ולהמשיך לצעוד קדימה". וכך על‬ ‫פי תפיסת עולמה הבּריאה והמעשית נעשתה אימא למפרנסת הראשית והמשיכה‬ ‫את חייה למרות האובדן הנורא, הבכי והא ֶל שליווּ אותה עד יום מותה.‬ ‫ֵב‬ ‫אסנת ויצחק, אחיי הגדולים, כבר עזבו את הבית והתגוררו בתל אביב.‬ ‫נותרו בבית זוג הורים כואבים, אני ושתי אחיותיי הקטנות, שרה וגלילה.‬ ‫הידיעה המרה הותירה אותי המום והלום צער, באותם ימים התרסק עולמי. נוסף‬ ‫על האבל הכבד על נפילת אחי, מצוקתם של הוריי יצרה אצלי תחושה שעל‬ ‫כתפיי תוטל האחריות לדאוג למשפחה ובייחוד לשתי אחיותיי. בחופש הגדול‬ ‫שבין כיתה י' לי"א, בקיץ 0591, הוזמנתי יחד עם חבריי, לקורס מ"כים בן‬ ‫שישה שבועות במסגרת הגדנ"ע בראש הנקרה. בתחילה הייתי נרגש כולי עד‬ ‫שהבנתי שלא אוכל לצאת. אימא ראתה שאינני עורך הכנות ושאלה: "מה‬ ‫קרה?" "ומי יחלק חלב?" עניתי בשאלה.‬ ‫"אני ואחיותיך הקטנות", השיבה מיד בנחרצות. אמי האוהבת, החמה‬ ‫והחכמה – החליטה ללא היסוס שאצא לקורס ויהי מה. בזכותה זכיתי בקיץ‬ ‫ההוא להיות נער ככל האחרים. הקורס היה כצפוי חוויה נפלאה, ואני התרחקתי‬ ‫)לפחות כלפי חוץ( מהעצב ומהשכול שקנו להם משכן קבע אצלנו בבית.‬ ‫23‬
  • 33. ‫חיל האוויר‬ ‫חיל האוויר‬ ‫בשנת 0591, כשאני בן שש-עשרה, סיפר לי חברי לכיתה מ"עמל", משה‬ ‫שמואלי, בן סג'רה )אילניה של היום(, שראה מודעות בעיתונים שמתקיימים‬ ‫מיוּנים לקורס טיס. הוא הציע שניסע יחד. נסענו לקריית עקרון שמול בתיה‬ ‫ִ‬ ‫הדרומיים נמצא בסיס חיל האוויר תל נוף. הגענו בסנדלים ובמכנסיים קצרים.‬ ‫נדמה היה לנו שכּל האחרים באו ממשפחות מבוססות, מבתי ספר עיוניים,‬ ‫וממרכז הארץ, ורק אנחנו טבריינים מ"עמל". המיונים נמשכו שלושה ימים:‬ ‫תרגילים שונים, מבחן פסיכומטרי, וּועדות קבלה בכתב ובעל פה. להפתעתי‬ ‫ולשמחתי, מקץ חודשיים בערך, קיבלתי מכתב קצר: "אנו שמחים להודיעך‬ ‫שהתקבלת לקורס טיס". נבחנים רבים שפגשתי ביום ההוא נשרו כבר לאחר‬ ‫המיון הראשוני, וביניהם לצערי גם חברי משה שמואלי.‬ ‫למזלי הוריי לא ראו את המכתב, אפשר שחיכיתי מדי יום ביומו לדוור‬ ‫כדי שהמכתב לא יגיע לידיהם. אמי אמרה לא פעם: "מתי, אתה לא תלך לתפקיד‬ ‫ִַ‬ ‫מסוכן". היא כל כך פחדה שיקרה אסון נוסף במשפחתנו והודיעה לי שאם אגיע‬ ‫ליחידה קרבית היא בעצמה תבוא לדויד בן-גוריון ותודיע לו חד וחלק שהיא‬ ‫כבר שכלה בן אחד ואיננה מוכנה לסכן בן נוסף. אני חושב שאפילו ראש‬ ‫הממשלה לא יכול היה לעמוד בפניה. וכך במחי שיחה אחת היה נגנז חלומי‬ ‫להיות טייס.‬ ‫33‬
  • 34. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בלי למצמץ סיפרתי לאימא שהתקבלתי לבית הספר הטכני של חיל‬ ‫האוויר והחתמתי אותה על האישור הנדרש. רק שנים לאחר מכן נודע לה שבמו‬ ‫ידיה היא חתמה על אישור לגיוסי כבר בגיל שבע-עשרה ועוד לקורס טיס.‬ ‫המכתבים שלא כתבתי לאימא‬ ‫בשנת 1591 הלכתי ללשכת הגיוס בטבריה ומשם נשלחתי לבסיס קליטה‬ ‫ולטירונות. כעבור שבוע קיבלתי הודעה לעזוב את מחנה הטירונים ולהגיע לבית‬ ‫הספר לטיסה בכפר סירקין שליד פתח תקווה.‬ ‫רוב המדריכים בקורס היו טייסים שהוכשרו בצבא הבריטי, חלקם‬ ‫דיברו רק אנגלית. כבר מהיום הראשון הבנתי שאני בצרות צרורות. השיעורים‬ ‫הראשונים עסקו ביסודות ובהיבטים התיאורטיים של הטיסה: מתמטיקה,‬ ‫פיסיקה, אווירודינמיקה, ועוד תחומים שבקושי שמענו עליהם ובוודאי לא מי‬ ‫שלמד ב"עמל". היינו כשלושים פרחי טיס בצריף ואני למדתי וחרשתי מדי‬ ‫לילה. בדרך כלל ישבתי מחוץ לצריף עם מנורה קטנה. התפללתי שאעבור‬ ‫בשלום את החומר התיאורטי.‬ ‫חברי לקורס יהושע נוימן )שדבק בו הכינוי "דּוּ ָן"( הזכיר לי שבלילות‬ ‫כ‬ ‫הייתי מדבר מתוך שינה וחוזר על השם ישראל. "מי זה ישראל?" הם שאלו,‬ ‫ואני עניתי בקיצור נמרץ: "אחי הגדול שנהרג".‬ ‫במשך כל הקורס, כמעט שנתיים, הייתי מנותק ומבודד מהחיים שמחוץ‬ ‫לבסיס. חששתי לבוא הביתה שמא ייוודע לאימא שאני בקורס טיס, לכן כתבתי‬ ‫להם רק מכתבים אחדים. טלפון עוד לא הותקן בבית הוריי, והעדפתי למסור‬ ‫להם דרישת שלום באמצעות חברים. פעם אחת בלבד שכנע אותי חברי ישפה‬ ‫)שהתחתן לימים עם בתו של פרומין, בעל מפעל לעוגיות( לבוא אתו לשבּת‬ ‫43‬
  • 35. ‫חיל האוויר‬ ‫הביתה. הודיתי לו ולהוריו על האירוח אך הייתי נבוך, לא רציתי להכביד, וכל‬ ‫אותו סוף שבוע התחדד הפער שבין העולם שלו לשלי. לכן כשיצאו חבריי‬ ‫לשבת הביתה התנדבתי להחליף אותם בשמירה והעדפתי להקדיש את הזמן‬ ‫להשלמת החומר הלימודי, שהרי הפער בין ההשכלה שלי לזו של חבריי היה‬ ‫בעוכריי כל העת.‬ ‫מקץ ארבעת החודשים הראשונים שהוקדשו ללימודים תיאורטיים‬ ‫עברתי את "המכין" ועליתי לשלב הבא "הראשוני" שבו התחלנו לטוס על‬ ‫ה"סטירמן". שמונה שעות טיסה הדריך אותי המדריך יצחק שקד ואז שלח אותי‬ ‫למבחן לטיסת סולו ראשונה. הבוחן, מר אַונס, יליד פינלנד, הורה לי לבצע‬ ‫ֶו‬ ‫שתי נחיתות ומקץ חמש-עשרה דקות ירד מהמטוס ומצאתי את עצמי טס סולו,‬ ‫לבדי בשמי הרצליה.‬ ‫הייתי עדיין טייס מתחיל וחסר מיומנות, עובדה היא שבתחילת‬ ‫"הראשוני" לאחר שלושים שעות טיסה נכשלתי ב"צ'ק 03". הבוחן, שהיה‬ ‫ונותר כל ימיו קפדן וזעפן, הודיע לי ביובש: "נכשלת". הייתי בטוח שידיחו‬ ‫ָ‬ ‫אותי. רק פרחי טיס מעטים, אלה שהמדריכים האמינו בכישוריהם על אף‬ ‫הכישלון, קיבלו הזדמנות נוספת.‬ ‫לא כתבתי להוריי עד כמה התקשיתי להשלים חומר בפיסיקה‬ ‫ובאווירונאוטיקה, למרות העזרה שקיבלתי מהמדריכים ומהחברים בקורס. לא‬ ‫כתבתי להם שזה אינו דומה כלל לשיוף מוט ברזל ב"עמל". לא כתבתי להם‬ ‫שאין לי עם מי לחלוק חוויות וקשיים, על הפחד המתמיד מפני הדחה, כאשר כל‬ ‫זימון למפקד הכניס אותי לחרדה ובכל יום התמעטו השורות. לא כתבתי להם על‬ ‫השבתות והחגים שבהם נותרתי בבסיס לבדי ולמדתי. אך עם זאת גם לא כתבתי‬ ‫שאני חניך אסכולת "הרמת הראש, מבט קדימה, והמשך לצעוד" של אימא.‬ ‫53‬
  • 36. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בשעתו לא הבנתי את תפיסת עולמה, אולם במבט לאחור אני יודע שנהגתי על‬ ‫פיה. במשך כל אותה עת לא ריחמתי על עצמי, רוחי נותרה איתנה, אהבתי לטוס‬ ‫והאמנתי שאצליח.‬ ‫אחי יצחק היה היחיד שבא לבסיס לבקר אותי מדי פעם. טבריה הייתה‬ ‫עיר קטנה וכולם ידעו על כולם. כולם ידעו שאני בקורס טיס אבל שמרו את‬ ‫סודי כדי שהדבר לא ייוודע לאימא. הדבר נודע לה עשר שנים לאחר שסיימתי‬ ‫קורס טיס. בשנת 3691 הביא יצחק את אימא לבסיס בפעם הראשונה לטקס‬ ‫ולמפגן אווירי. הובלתי אז רביעייה אווירובטית של פוגות. באמצע התרגילים,‬ ‫התעלולים ושובל עשן הצביע יצחק על המטוס הראשון בשמים ואמר לאימא:‬ ‫"אַת רואה את המטוס הזה? מ ִי הטייס שלו". אימא עשתה תנועת יד מבטלת,‬ ‫ַת‬ ‫ֶ‬ ‫אולי כדי להגן על עצמה מפני הפחד שמא יקרה לי משהו, ואולי באמת לא‬ ‫האמינה לו.‬ ‫כחודש לפני סיום הקורס אמר לי המדריך בודילבסקי שחסרות לי‬ ‫שעות סולו לילה. נחרדתי מהמחשבה שבשל כך תידחה הסמכתי וסיכמנו‬ ‫ַ ָָ‬ ‫שאמלא את מכל הדלק ואצא מיד להמראות ונחיתות עד שהוא יקרא לי לשוב‬ ‫ְ‬ ‫לבסיס. טיסות לילה הצריכו לוגיסטיקה מורכבת וזו הייתה הזדמנות אחרונה‬ ‫לצבור שעות לפני סיום הקורס. ביצעתי כל המראה כנדרש מתחילת המסלול,‬ ‫וכל נחיתה לאור הגוזניקים )לפידים, אז עוד לא הייתה תאורה מסודרת במסלול‬ ‫הנחיתה(. שוב ושוב חזרתי על התרגילים, המראתי ונחתתי ב"הארוורד" ואין‬ ‫מילה מבודילבסקי. חיילת-פּקחית טיסה שאלה בקשר: "מה מצב הדלק?" ואני‬ ‫ֶֶ‬ ‫ַ‬ ‫עניתי: "יש מספיק". לבסוף היא התקשרה לבודילבסקי כדי לברר עוד כמה זמן‬ ‫יימשך הסולו שלי, ובודילבסקי, איש יבנאל, אדם חביב ומפוזר, דפק לעצמו‬ ‫בראש ואמר: "אוי, שכחתי את זילברמן". מקץ שלוש שעות וארבעים דקות‬ ‫63‬
  • 37. ‫חיל האוויר‬ ‫קיבלתי הוראה לנחות ולחזור לטייסת. נדמה לי שעוד לא נולד פרח טיס כל כך‬ ‫מיומן בסולו לילה כמוני.‬ ‫לקראת סיום הקורס נקראתי להיבחן מבחן אחרון ומסכם על ידי‬ ‫המדריך-בוחן שניידר. בחור יהודי נחמד, יליד ארה"ב, שכּלל לא ידע עברית.‬ ‫הוא התיישב במושב האחורי ב"הארוורד" ובאמצעות שם התרגיל ותנועות‬ ‫ֵ‬ ‫ידיים הטיל עליי לבצע תרגילים שונים.‬ ‫לאחר הנחיתה לא נאמרה מילה ושניידר נכנס למשרדו. נשארתי בחוץ‬ ‫מתוח וחסר מנוחה וביקשתי מהמדריך האישי שלי שייכנס לשם ושיביא דבר.‬ ‫הוא נענה לבקשתי וחזר מחויך. ברגע שראיתיו ידעתי שָגעתי ומצאתי. לא ניתן‬ ‫י‬ ‫היה למחוק את החיוך מפרצופי, הייתי האדם המאושר בעולם.‬ ‫בשבועות האחרונים לקורס הלך המתח וגבר. בשעה שכמעט נוגעים‬ ‫בחלום וחיילי הבסיס מצביעים עליך ואומרים איש לרעהו: "זה יעמוד במסדר‬ ‫כנפיים הקרוב", ישנו גם הפחד מהדחה. כמעט לפני כל מסדר כנפיים הדיחו‬ ‫חניך או שניים ממש רגע לפני הסוף.‬ ‫ההתרגשות והקסם הציפו אותנו ביום שבו הורו לנו לגשת לאפסנאות‬ ‫לקבלת כנפיים ודרגות קצונה ו"החייט מחכה לכם". זהו היום שבו נדמה שנגעת‬ ‫בשמים.‬ ‫ב-5 בפברואר 3591 נערך בסירקין מסדר כנפיים בנוכחות מפקד חיל‬ ‫האוויר חיים לסקוב )לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל(. שנים-עשר בוגרים‬ ‫מאושרים קראו קריאות שמחה והקהל מחא כפיים. אולם הוריי לא נכחו בטקס.‬ ‫לא הזמנתי אותם מחמת הסודיות ולא ציפיתי שיבואו. אולם ברגע ההוא,‬ ‫כשענדו לחזי את הכנפיים, והוריי לא ִמי, חשתי בדידות גדולה. עמדתי ליד‬ ‫ע‬ ‫חבריי המוקפים בבני משפחותיהם הגאים והתגעגעתי אליהם.‬ ‫73‬
  • 38. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫במסדר כנפיים עם מפקד חיל האוויר חיים לסקוב, 5 בפברואר 3591.‬ ‫תעודת סיום הקורס לא הייתה אלא פיסת נייר שנמסרה לידי והדבקתי אותה בספר הטיסות‬ ‫)‪.(Log Book‬‬ ‫83‬
  • 39. ‫חיל האוויר‬ ‫בוגרי קורס טיס מספר‬ ‫9, פברואר 3591.‬ ‫1- יוסף גיל, 2- שלמה‬ ‫מרקוס, 3- גדעון לבנון,‬ ‫4- יעקב מורגן, 5- דני‬ ‫שטאל. 6- שמוליק‬ ‫ליכטנשטיין, 7- מתי‬ ‫כספית, 8- דויד הלמן,‬ ‫9- יוסי טויסטר, 01-‬ ‫אמנון בלוך. 11- אורי‬ ‫שלזינגר, 21- אהרן‬ ‫שלו.‬ ‫93‬
  • 40. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מיד עם תום הקורס שלחו אותי, יחד עם כמה מחבריי, לקורס מדריכים.‬ ‫אז ניצלתי לראשונה מתאונה קשה ואולי אף ממוות. היינו צעירים מדיי ובטוחים‬ ‫מדיי בעצמנו. התחלנו קורס מדריכים על מטוסי "הארוורד" שהכרנו עוד מקורס‬ ‫טיס. מדובר במטוס אימון אמריקני דו-מושבי שבו המדריך יושב מאחורי החניך‬ ‫ואפשר לעשות בו אווירובטיקה מעולה.‬ ‫יום אחד יצאנו שלושה מטוסים לטיסת תרגול בגובה נמוך, שני טייסים‬ ‫ִ‬ ‫בכל מטוס. אני בתפקיד המדריך יושב מאחור, וחזנצ'יק בתא הקדמי כמפקד‬ ‫המטוס. חזנצ'יק היה חמד של בחור שלצערי נהרג בנובמבר 3591 בתאונה‬ ‫אווירית6. הטסתי את המטוס מהמושב האחורי, ירדתי נמוך לשדה תבואה,‬ ‫התחלתי לפנות ימינה, ולפתע הבחנתי שהכנף הימנית התחילה לקצור חיטה,‬ ‫מדובר על פחות ממטר מהאדמה. היינו קרובים כחלקיק שנייה מהתרסקות.‬ ‫משכתי למעלה וניצלנו. אלא שאז הבחנתי שהכנף עדיין מכוסה בשיבולים.‬ ‫"חזנצ'יק, יש לנו בעיה. אם נגיע כך חזרה לבסיס זה הסוף שלנו",‬ ‫אמרתי לו. שנינו ידענו היטב שסומך, מפקד הטייסת, יתפוצץ מכעס וישלח‬ ‫אותנו אחר כבוד חזרה לאמהות שלנו. ניסינו באמצעים אווירובטיים להוריד את‬ ‫ִ‬ ‫התבואה, אך מעטפת האוויר ולחצים אווירודינמיים גרמו דווקא להדבקתה‬ ‫לכנף. החלטנו לנחות במנחת בהרצליה כדי להוריד ביד את החיטה. חזנצ'יק‬ ‫ִ‬ ‫הנחית את המטוס על המסלול הקצר, לא כיבינו את המנוע ואני קפצתי להוריד‬ ‫את העשבים. עשיתי זאת במהירות אדירה מפני שראיתי פועלי דחק מתקרבים‬ ‫6 אליעזר חזן ) חזנצ'יק( נולד ביוון בשנת 3391 והגיע לארץ בהיותו בן שנה. התגייס לקורס טיס‬ ‫בשנת 0591 וסיים את הקורס השישי באפריל 2591. בפברואר 3591 שב לבית ספר לטיס כדי לעבור‬ ‫קורס מדריכים ועם סיומו שב להדריך בקורס אימון מבצעי מוסקיטו עד למותו בתאונה אווירית. יהי‬ ‫זכרו ברוך.‬ ‫תודה מיוחדת לשלמה אלוני שסייע לי באיסוף הנתונים. אין רבים הבקיאים כמוהו בכל הנוגע‬ ‫לאירועים ולדמויות בחיל האוויר.‬ ‫04‬
  • 41. ‫חיל האוויר‬ ‫למטוס. פחדתי שאם לא נתרחק משם מהר מישהו עוד עלול להיפגע‬ ‫מהפרופלור. ניקיתי את הכנפיים וחזרנו לבסיס.‬ ‫אחד ה"הארוורדים" האחרים חזר כשכנף אחת גבוהה יותר מרעותה;‬ ‫התברר שהם לא קצרו שיבולים אלא נכנסו בעץ. סומך, מפקד הטייסת, ניגש,‬ ‫ראה את הנזק והעיף מהטייסת את יעקב מורגן, הטייס שישב במושב הקדמי‬ ‫שהוא מפקד המטוס. )אהרון בריק שישב במושב האחורי ניצל מנחת זרועו של‬ ‫סומך.( ואילו אנחנו נצרנו את סודנו, סיימנו קורס מדריכים והתחלנו להדריך.‬ ‫שנים רבות לאחר מכן, באחת הפגישות עם סומך, שנשאר ידיד יקר שלי,‬ ‫אמרתי לו שברצוני לפרוק סוד ישן. סיפרתי לו על שדה התבואה והוא חייך‬ ‫ואמר: "מזלך שלא תפסתי אותך".‬ ‫לנוכח היותנו צעירים ופוחזים נהגנו לשחק בתרגילי אומץ ואימה. בייחוד‬ ‫כשטסנו ב"מוסקיטו", מטוס קרב-הפצצה בריטי דו-מנועי, עשוי עץ, שהצטיין‬ ‫במלחמת העולם השנייה. ב"מוסקיטו" ישב הטייס ממש על קצה חרטום המטוס‬ ‫והנווט לצדו קצת מאחור. הטייס היה חגוּר במצנח ואילו מצנח הנווט היה מונח‬ ‫ִ‬ ‫לצדו. הדבר עלה בחייו של נווט אחד לפחות. לטייס היה שדה ראייה מצוין‬ ‫ִ‬ ‫וה"מוסקיטו" היה בעל כושר תמרון מעולה. השתוללנו איתו בצורה מעוררת‬ ‫חלחלה. נהגנו לטוס מעל לים ובדקנו מי יורד נמוך יותר מעל המים ומעלה אדי‬ ‫מים עם הפרופלורים.‬ ‫בטיסות מבנה קרבי בגובה נמוך, בתמרון מיוחד "‪ ,"cross under‬נהג‬ ‫מוביל רביעייה אחד לבדוק את אומץ לבם של הטייסים על ידי כך שהכריח את‬ ‫המטוס הנמוך ביותר )הקרוב לקרקע( להנמיך עד כדי סכנה ממשית של‬ ‫התנגשות בקרקע. הדרך היחידה להימנע מהתרסקות הייתה שבירה )בריחה(‬ ‫14‬
  • 42. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מהמבנה. ונוסף על כל אלה נהגנו לטוס זה מול זה עד שאחד מאיתנו מצמץ‬ ‫ראשון ושבר הצדה, חלקיק שנייה לפני ההתנגשות.‬ ‫ִ‬ ‫היו בינינו טייסים שנחרדו מהמתרחש. זכור טייס אחד שכמה מחבריו‬ ‫נהרגו לנגד עיניו והוא ביקש להפסיק לטוס ב"מוסקיטו". מדובר בטראומה‬ ‫כפולה שהחלה ב-6 אוגוסט 3591 לפנות בוקר כאשר מעל לים אבד מטוסם של‬ ‫הטייס אוריאל אשל והנווט עודד שתיל )אשר טסו כמספר 2 למוביל הטייס הוגו‬ ‫מרום והנווט שמואל כסלו, בטיסת סיום של גיחה לדוגמה(. אותו טייס נשלח‬ ‫במסגרת החיפושים אחרי אשל ושתיל כמספר 2 של אליעזר רייזנר )בסטי(‬ ‫והנווט יהודה כץ. תוך כדי טיסה נמוכה נכנסו רייזנר וכץ לים, ממש מול עיניו‬ ‫ונהרגו אף הם7. הטייס שנחרד מהאסון הנוסף פנה במכתב למפקד הכנף ג'ו רענן‬ ‫וביקש הצבה לסוג אחר של מטוס. תגובתו של רענן, ששירת כמקלען אווירי‬ ‫במלחמת העולם השנייה, הייתה חריפה במיוחד. הוא ערך לטייס "מסדר‬ ‫פאנפילוב"8 בנוכחות אנשי צוות האוויר של הכנף, תלש את תג היחידה מכתפו‬ ‫ודיבר בגנות פחדנותו. בדו"ח התקופתי כתב המפקד: "עקב ריבוי התאונות‬ ‫האוויריות במטוסי "מוסקיטו" הורגשה ירידה נכרת במורל אנשי צוות אוויר,‬ ‫אשר במידה מסוימת איבדו את אמונם במטוס זה. במקרה אחד של הגשת בקשה‬ ‫להעברה מהטייסת, ננקטו נגד המבקש צעדים חריפים ביותר. נערך מסדר של‬ ‫7 מקור: שלמה אלוני.‬ ‫8 על שמו של הגנרל פאנפילוב גיבור ברית המועצות, שנפל במלחמת העולם השנייה בקרב על הגנת‬ ‫מוסקבה. עליו ועל לוחמיו נכתב הספר "אנשי פאנפילוב". בצבאות רבים בעולם, כולל בפלמ"ח,‬ ‫ב"הגנה" ובצה"ל הפך הספר לספר מכונן, שביסס אתוס צבאי של לחימה ערכית, חברית וחסרת‬ ‫פשרות. פאנפילוב נהג בחייליו משמעת ברזל, לא היסס להעמיד במסדר "מוגי לב" ולהשפילם, ואף‬ ‫להוציא להורג עריקים. הוא נהג לנהל שיחות מוטיבציה עם חייליו כשהוא חוזר ומדגיש את מוטיב‬ ‫ההגנה הבלתי מתפשרת על המולדת.‬ ‫24‬
  • 43. ‫חיל האוויר‬ ‫אנשי צוות אוויר במגמה לבייש את האיש ועל ידי כך לחזק את גאותם של‬ ‫הצוותים האחרים".‬ ‫הטייס המושפל שוחרר מתפקידו בבושת פנים. אך אנשי הצוות לא‬ ‫התרשמו מתגובתו של רענן ואף ָזוּ לו על התנהגותו כלפי הטייס שהיה‬ ‫בּ‬ ‫במצוקה.‬ ‫לא השתתפתי במסדר ההדחה אבל השמועה פשטה כאש בשדה קוצים.‬ ‫באותם ימים איבדנו חברים רבים הן בגלל טעויות אנוש והן בשל תקלות‬ ‫ב"מוסקיטו".‬ ‫כשנתיים לאחר מכן טסתי כטייס מן המניין באותה טייסת. באחד הימים‬ ‫התרסק לנגד עינינו, כשני קילומטרים מבסיס חצור, "מוסקיטו" נוסף ונהרג‬ ‫חבר טוב שלי מהקורס, דני שטאל. חלום חייו היה לטוס על ה"מוסקיטו" ומשלא‬ ‫קיבל את מבוקשו השתחרר והשתלב בעסקי היהלומנות של משפחתו. כעבור‬ ‫כשנה ביקש שנית, והפעם חיל האוויר נעתר. הגעתי למקום ההתרסקות דקות‬ ‫אחדות לאחר מכן. ריח בשר חרוך מילא את האוויר. מאותו יום בכל פעם‬ ‫שניגשתי לארון ההלבשה שלי, ליד זה של דני שטאל, הציף אותי הריח המחריד‬ ‫מזירת התאונה. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. החלפתי את אוברול הטיסה‬ ‫שלי, שטפתי כמה פעמים את חדר ההלבשה בזרם מים אדיר, אך ללא הועיל.‬ ‫הריח התעקש ונותר שם. לא סיפרתי על כך לאיש.‬ ‫ביום העצמאות, 61 באפריל 6591, טסנו שנים-עשר מטוסי "מוסקיטו"‬ ‫במבנה מעל שמי המדינה וביצענו הצדעה מעל הלווייתו בנתניה כשמקום אחד‬ ‫ב ִבנה חסר – מטוסו של דני שטאל ז"ל.‬ ‫מ‬ ‫באותה עת לא סיפרתי לאיש על החרדות שתקפו אותי בטיסה. לעתים‬ ‫חשתי כמעט משותק מרוב פחד. טייסים מעולם לא שוחחו על כך ביניהם. אמנם‬ ‫34‬
  • 44. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לא הפסקתי לטוס, אבל פעם או פעמיים דיווחתי על יום מחלה. למזלי,‬ ‫התחושות הקשות נעלמו כלעומת שבאו.‬ ‫לאחר התאונה של שטאל נתקף טייס נוסף בחרדה. סומך, מפקד‬ ‫הטייסת, לא נהג כפי שנהג ג'ו רענן, אלא פנה אליי וביקש: "מתי, קח אותו‬ ‫ִ‬ ‫לטיסה במושב הנווט ונסה לעזור לו". הוא ככל הנראה האמין שאם ייחשף‬ ‫הטייס בצורה מבוקרת לפחד יוכל ללמוד לשלוט בו. אלא שאני הייתי בן עשרים‬ ‫ואחת, לא היה לי מושג איך מתגברים על התקפי החרדה, לא קיבלתי תדריך‬ ‫איך מטפלים בטראומות, ולא ידעתי מה לעשות. יצאנו שנינו לטיסה וירדנו‬ ‫ממנה מבוהלים אף יותר מאשר לפני כן. ולמרות הכול בלי שיחות מוטיבציה‬ ‫ובלי התערבות פסיכולוגית המשכנו לטוס כרגיל.‬ ‫שתי תאונות אירעו בשל ליקויים הקשורים בחוזק מבנה של‬ ‫ה"מוסקיטו" שגרמו להתפרקותו בעת טיסה. שמעתי את עדות הטייסים ממקור‬ ‫ראשון. בשנת 3591 הטייס נחמן עובדיה, בוגר קורס טיס 5, ִרגל רדיפה‬ ‫ת‬ ‫בשורה )כאשר המוביל טס בראש השיירה וכל היתר מחזיקים אחריו(. באחת‬ ‫הפניות בגובה נמוך ובמהירות בינונית הוא נכנס לפנייה, לא חדה במיוחד,‬ ‫והמטוס נשבר. הוא שיחרר את נעילת הכיסא, פתח את המצנח וכך ניצלו חייו.‬ ‫הטייסים היו חגורים במצנח, אך מצנחי הנווטים לא הוצמדו לגופם אלא הונחו‬ ‫לידם מסיבות טכניות. לכן נאלצו הנווטים באירוע מסוג זה לחבר תחילה את‬ ‫רתמות המצנח ולצנוח. למרבה המזל לא היה נווט בטיסה זו. ב-9 באוגוסט 4591‬ ‫מצא עצמו גם חברי הקרוב, אמנון בלוך, מהטייסים הטובים בקורס שלי,‬ ‫כשחופת המצנח פרושה מעל ראשו. הוא איבד את הכרתו והתעורר על הקרקע‬ ‫בריא ושלם, בלי שזכר דבר מההתרסקות ומהצניחה. אולם הנווט שטס אתו, צבי‬ ‫טמפלמן, נהרג. מטבע הדברים הלכה וגברה הדאגה בחיל האוויר, ובייחוד בקרב‬ ‫44‬
  • 45. ‫חיל האוויר‬ ‫הנווטים בטייסת ה"מוסקיטו". יתרה מזו, נודע על מקרים דומים בחיל האוויר‬ ‫הבריטי. זמן לא רב לאחר מכן נסגרה טייסת ה"מוסקיטו".‬ ‫אחת לכמה חודשים נערך אימון ירי באש חיה מתותח אחד. ל"מוסקיטו" היה‬ ‫כוח אש אדיר. מדי פעם ירינו בכל הכלים בו זמנית: בארבעה תותחים של 02‬ ‫מ"מ ובארבעה מקלעים 303. בזמן הירי המטוס קרטע מהר ַע, והקוקפיט‬ ‫ֶת‬ ‫ִ‬ ‫התמלא בריח של אבק שרפה.‬ ‫מכל המטוסים שהטסתי בחיי ל"מוסקיטו" שמור מקום של כבוד‬ ‫בזיכרוני, כמו אצל רבים מחבריי. זהו המטוס היחידי המקשט את פינת העבודה‬ ‫שבביתי. אחד מחבריי הפנה את תשומת לבי לכך ואני הפלגתי ותיארתי לו את‬ ‫ִ‬ ‫החדשנות והאתגר שהציב בפנינו ה"מוסקיטו". לראשונה הטסנו מטוס קרב בעל‬ ‫שני מנועים, שני אנשי צוות - טייס ונווט, יכולות תמרון אדירות, וטיסה אל‬ ‫מטרות רחוקות בטווחים שלא הכרנו קודם.‬ ‫תרגלנו תקיפת שדות תעופה, כפי שלָמים חיל האוויר אכן ביצע‬ ‫י‬ ‫ִ‬ ‫במלחמת ששת הימים. התקרבנו כשנים-עשר מטוסי "מוסקיטו" לתקיפת רמת‬ ‫דוד. הבסיס "התגונן" באמצעות מטוסי קרב שהוזנקו לשמים. כשלושים‬ ‫מטוסים: ספיטפיירים, מוסטנגים ומטאורים )שזה לא כבר הגיעו ארצה(, דימו‬ ‫קרבות אוויר נגדנו כדי להפילנו. התייחסנו אליהם כאילו מדובר במטוסי אויב‬ ‫אמיתיים. גם באימונים היינו עקשנים ונחושים וכל אחד אמר לעצמו: "לא אתן‬ ‫לו להפיל אותי". באחת הפעמים, בחוסר אחריות מוחלט כפי שנהגנו באותם‬ ‫ימים, הוריתי לנווט להסיר את חגורת הבטיחות ולהסתובב עם פניו לאחור כדי‬ ‫שיוכל לדווח על מטוסים שיתיישבו לנו על הזנב. כשלא היינו בטוחים אם‬ ‫לפנינו מטוס "עמית" )משלנו( או "טורף" )משלהם, או בּוִּי – כינוי למטוס‬ ‫ג‬ ‫54‬
  • 46. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אויב( היינו מבקשים בקשר: "נדנד כנפיים". אלא שבּעת קרבות הד ֶה,‬ ‫ֶמ‬ ‫ֵ‬ ‫כשמטוסים רבים באוויר, נדמה היה כאילו כולם מנדנדנים כנפיים ורק נס הוא‬ ‫שלא התנגשנו זה בזה.‬ ‫ד"ר קורניצקי )קורן( וד"ר רוזנברג, רופאי הבסיס המסורים, נהגו‬ ‫להמתין לנו בשובנו מהגיחות גם ביום וגם בשעות הקטנות של הלילה. עם ד"ר‬ ‫קורניצקי ועם רעייתו סטפה נשארתי בקשר קרוב מאז ועד היום.‬ ‫עם חברי יואב בר-‬ ‫לב ז"ל )מימין(,‬ ‫שנהרג בתאונת‬ ‫אימונים. בחור בעל‬ ‫נפש פיוטית שכתב‬ ‫שירים. מאחורינו‬ ‫ה"מוסקיטו", 6591.‬ ‫ואף על פי שלא הקפדנו על משמעת, זלזלנו בהוראות הבטיחות ונהגנו בקלות‬ ‫ראש – הייתה יושרה. חתרנו למקצוענות, לבקיאות בחומר ודבקנו במטרות‬ ‫שהוצבו לנו כמעט בכל מחיר. חשנו אחריות לחלק בלתי מבוטל מביטחון‬ ‫ישראל. שוב ושוב בכל פגישה עם מפקדינו היו אומרים לנו שביטחון המדינה‬ ‫על כתפינו: "אתם מפספסים – אין מדינה!" וזה היה לא רחוק מהאמת מפני שעד‬ ‫מבצע קדש היה החיל קטן, היו מעט טייסים ומעט מטוסי קרב, כך שבאמת‬ ‫הוטלה עלינו אחריות כבדה.‬ ‫זמן מה הדרכתי בבית הספר לטיסה, אחר כך עברתי לרמת דוד לקורס‬ ‫אימונים מבצעיים שנמשך ארבעה חודשים. ביולי 4591, עם סיום הקורס,‬ ‫כשאני כבר טייס קרב על "ספיטפייר", חזרתי להדריך בבית ספר.‬ ‫64‬
  • 47. ‫חיל האוויר‬ ‫חילות השדה כינו אותנו "חיילי שוקולדה", מפני שנחשבנו בעיניהם‬ ‫מפונקים, ומפני שזכרו לנו את התקופות שחילקו לכל טייס חבילת שוקולד ֶה-‬ ‫צ‬ ‫ֶה. זה מנהג שאוּמץ מהצבא הבריטי בהנחה שהשוקולד מחזק את הראייה,‬ ‫ד‬ ‫מעלה את רמת הסוכר, ואינני יודע אילו סגולות נוספות ייחסו לו. בדרך כלל‬ ‫היינו מחלקים את השוקולד לחברים, ומי ששמע שאני טייס היה שואל: "הבאת‬ ‫שוקולד?"‬ ‫עד 6591 טסתי במטוסי בוכנה. בשנה ההיא התחלתי לטוס במטאורים, מטוסי‬ ‫הסילון הראשונים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, המילה האחרונה בתעופה‬ ‫קרבית. החל דור חדש בתעופה.‬ ‫יום אחד טסתי מעל טבריה, צללתי מעל הכנרת, המשכתי מול הסמטה‬ ‫של ה' ֵיי ֶר', עד שראיתי אותו ויכולתי כמעט לראות את הרב בכבודו ובעצמו.‬ ‫ח ד‬ ‫אז משכתי בחדוּת למעלה לאמצע השמים ונעלמתי מעל לעננים. התרחקתי ככל‬ ‫שיכולתי מהמקום שממנו ברחתי. שתים-עשרה שנים חלפו מאז שעזבתי את‬ ‫ה' ֵיי ֶר', אבל להביט בו מתא הטייס של ה"מטאור" היה כמו להביט במוצג‬ ‫ח ד‬ ‫פרה-היסטורי. כשמשכתי למעלה חשבתי בלבי שאני סוגר חשבון ומתרחק מכל‬ ‫ִ‬ ‫ֶ‬ ‫הדברים ששנאתי ב' ֵיי ֶר': מהנוקשוּת, ממכות הסרגל, ובעיקר ממה שסימל‬ ‫ח ד‬ ‫בעיניי דריכה במקום. היציאה ממנו הייתה בשבילי הדרך לעולם החדש. אינני‬ ‫בא לזלזל ברבים וטובים שלהם העניק ה' ֵיי ֶר' עולם ומלואו והשראה. אולם לי‬ ‫ח ד‬ ‫הוא לא התאים ובשבילי היה המקום סמל לצרוּת אופקים. ממטוס סילון הרחק‬ ‫ָ‬ ‫בשמים ובאין מרירות ב ִבי, נפרדתי מה' ֵיי ֶר' לתמיד.‬ ‫ח ד‬ ‫ל‬ ‫74‬
  • 48. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בין השנים 6591 ועד 9591 נשלחתי להדריך בטייסת המטאורים ברמת דוד. אז‬ ‫התחילו טייסים לגור בבסיסים, דבר שהקל עליהם להתייצב במהירות לכל‬ ‫משימה. חמש או שש פעמים ביום טסנו במטאור, מטוס הדרכה דו-מושבי,‬ ‫במטרה לאפשר לחניכים לחוש את המטוס בהגיעו למהירות הקול9. עלינו לגובה‬ ‫ִ‬ ‫של 000,33 - 000,53 רגל, בלי דיחוס01, כלומר רק עם מסכת חמצן על הפנים.‬ ‫ֵ‬ ‫אם המסכה נופלת או שמתרחשת תקלת חמצן שאיננו מודעים לה, מספיקות‬ ‫ֵ‬ ‫עשרים שניות עד לאיבוד ההכרה. היום בדיעבד אני נחרד מהסכנות שאז כלל‬ ‫לא הטרידו אותנו.‬ ‫9 בהתקרב המטאור למהירות הקול גלי ההלם והדחיסות על הכנפיים גרמו לשיבוש מסוכן בהגאים.‬ ‫לימדנו את החניכים כיצד מבחינים בתופעה ואיך נחלצים ממנה.‬ ‫01 ַד ֲסים במערכת הדיחוס דוחסים את האוויר בתוך המטוס ועל ידי כך מאפשרים ליושבים בתוכו‬ ‫מ ח‬ ‫לנשום כמות מספקת של חמצן, למרות דלילות האוויר שמחוץ למטוס, בדומה למטוסי נוסעים.‬ ‫84‬
  • 49. ‫חיל האוויר‬ ‫מבצע קדש‬ ‫מבצע סיני הייתה המלחמה הראשונה שלי. טסתי בטייסת ה"מטאורים".‬ ‫לראשונה בחיינו צללנו למטרה וראינו אש אויב מכוּונת אלינו. ירו עלינו מכל‬ ‫הכיוונים. נשלחנו לתקוף מכ"מים, טנקים ושיירות שריון. תגובת הכוחות‬ ‫המצריים‬ ‫וכמות‬ ‫האש‬ ‫שנורתה‬ ‫לעברנו‬ ‫הייתה‬ ‫מפחידה. בתקיפות הראשונות‬ ‫היינו המומים, אבל אחר כך‬ ‫התרגלנו גם לזה.‬ ‫בבוקר 13 באוקטובר 6591‬ ‫עמדתי לצאת לגיחה שנייה.‬ ‫בדרכי למטוס ראיתי את‬ ‫מפקד‬ ‫חיל‬ ‫האוויר,‬ ‫דן‬ ‫טולקובסקי, מתקרב אלינו. הוא יצא מהמכונית בדיוק כשעמדתי לעלות לטוס‬ ‫ואמר בצורה עניינית: "יש לנו חלל ראשון במלחמה - אורי שלזינגר". אורי היה‬ ‫חבר טוב שלי עוד מהקורס, ניצול השואה מהונגריה, בחור נחמד וחכם, ואחד‬ ‫המדריכים המוכשרים. הוא נפל באותו בוקר במהלך גיחה שבמהלכה הספיק‬ ‫לפגוע בחטיבת שריון מצרית. בן עשרים וחמש היה במותו. טייסים נהרגים‬ ‫בתאונות, אבל לראשונה בחיי נהרג לי חבר קרוב במלחמה.‬ ‫94‬
  • 50. ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫עם שני חבריי הטובים:‬ ‫שמוליק ליכטנשטיין )במרכז(‬ ‫ואורי שלזינגר )משמאל(,‬ ‫בהיותנו מדריכים בבסיס תל‬ ‫נוף, 5591 בערך.‬ ‫כחודש לאחר המלחמה בשנת 6591 נשאתי את מירה לאישה. נפילתו של אורי‬ ‫שלזינגר זירזה את ההחלטה. נישואי חיילים בעתות מלחמה הם תופעה שכיחה‬ ‫ִ‬ ‫בהיסטוריה האנושית וגם אני רציתי להזדרז ולהספיק ללדת ילד משלי.‬ ‫מירה הגיעה לטבריה כעולה חדשה מפולין בהיותה כבת חמש-עשרה.‬ ‫היא נולדה בביילסקו-בייאלה שבפולין לא רחוק מקרקוב. בעת מלחמת העולם‬ ‫השנייה נדדה משפחתה לברית המועצות ולאחר המלחמה עלתה עם הוריה‬ ‫ארצה. כשנה וחצי לאחר בואם נפטרה אמהּ ומירה נותרה עם אביה, שירד‬ ‫כעבור שנים אחדות לאמריקה.‬ ‫לאחר נפילתו של אחי הסתובבתי מדוכא בעיר. הוריי היו שקועים‬ ‫באבלם ואני הייתי עצוב והתגעגעתי לאחי ישראל. מנהל "תחכמוני" מר עמיאל‬ ‫05‬