הורות=שווה מבקשת להציג פרדיגמה חדשה בתחום ההורות, דרך חשיבה חדשה שנועדה להיחלץ מגבולות הויכוח בתחום ההורות לאחר הגירושים. הויכוח הזה מאופיין בשתי עמדות מאוד ברורות ומנומקות, מנוגדות זו לזו, ובלתי ניתנות לגישור. זו היא הפרדיגמה הישנה. אנו מבקשים להראות גישה חדשה לנושא כולו, גישה שמתחילה במכנה המשותף לכולם ומסתיימת בדרכי פעולה ליישומה בהסכמה. לא נעמיק כאן בעמדותיה של הורות=שווה בנקודות המחלוקת, אלא נסתפק בציון עצם קיומה של המחלוקת. מטרתנו להראות, שעל בסיס ההסכמה ניתן לפעול כבר היום, בשיתוף פעולה של כל הצדדים המעורבים בעניין, כדי לסייע לילדים.
נקודת המוצא שלנו היא שמדובר בשתי תפיסות יסוד שמוסכמות על הכל. אקסיומות בעולם ההורות. האקסיומה הראשונה קובעת שיש חשיבות לשני ההורים בחיי הילד והשנייה ששיתוף פעולה ביניהם בכל הקשור לילד הוא לטובת הילד.
המצגת הזו עוסקת בחלוקת האחריות ההורית כשההורים נפרדים או מתגרשים. אנחנו מאמינים שניתן להגיע למצב הרצוי גם כשההורים גרושים. המצב הרצוי הוא: "לכל ילד שני הורים לצידו, שמכירים הדדית בחשיבות שניהם לילד ומשתפים פעולה ביניהם בכל תחומי האחריות ההורית"
עד לשנים האחרונות המתכונת הראשונה היתה היחידה שיושמה, וגם היום היא המתכונת הנפוצה במדינות רבות בעולם. התפיסה היא שיש לאתר הורה אחד מבין שני ההורים, שיהיה ההורה העיקרי של הילד, ועם זה לאפשר לילד לראות את ההורה השני מדי פעם. המתכונת הזו תואמת לדפוסי המשפחה של שנות ה-50 של המאה הקודמת, ולמרות השינויים בחברה היא נותרה בעינה. המתכונת השנייה רואה בשני ההורים חשיבות רבה, ולכן מחלקת את מטלות ההורות ביניהם. קראנו לה מתכונת שנות ה-2000 לא רק בגלל השם הנוצץ, אלא בעיקר בגלל שהורות משותפת הופכת לרעיון המוביל במדינות רבות בחמש השנים האחרונות.
המתכונת מתאימה להורים שמסכימים ביניהם עליה, אבל לא לילד שלהם שזקוק לשני הורים (לא להורה מטפל והורה מפרנס), וגם לא לטובת ההורים שאחד מהם נאלץ להסתפק בלהיות עקרת בית והשני נאלץ להתרחק מחיי הילד. המתכונת אינה מתאימה כלל כששני ההורים מעוניינים להיות מעורבים בחיי הילד. אז נאלצים לפנות לבית המשפט להכרעה, והוא אינו הזירה המתאימה למשימה הזו. גם הכלים שהוא משתמש בהם אינם מתאימים: עיקרון טובת הילד נתון להעדפה אישית של השופט, בדיקות המסוגלות ההורית הוכחו כלא תקפות ולא מהימנות, והחזקות הן שרירותיות, מגדריות, ואינן קשורות בהכרח לטובת הילד. הבעיות העקרוניות עם המתכונת היחידנית הן עצם דירוג ההורים לעיקרי ומשני, מה שפוגע בילד, בדמות ההורים בעיניו, בסמכויות ההוריות כלפיו, ובמוטיבציה של ההורה המשני לקחת חלק אמיתי באחריות. בעיה מהותית שניה: המתכונת הזו מלבה את הקונפליקט, מעניקה מוטיבציה וכלים להורים להיאבק זה בזה ויוצרת תאוות "ניצחון" וחרדות מפני "הפסד".
כדור שלג, כשהוא קטן, אפשר להחזיק אותו ביד. כשהוא הופך גדול מדי הוא עלול לדרוס בני אדם. מה שמתחיל כמחלוקת נקודתית בין ההורים הולך וגדל עקב מתכונת העבודה של המערכת, הממוקדת בבחירת ההורה העדיף. כך נוצרים קונפליקטים הגבוהים ותופעות קשות כמו הנכרה הורית, חטיפת ילדים, אלימות ותלונות שווא על אלימות ועוד.
אם נעצור את כדור השלג כשהוא עוד קטן, נמנע את כל התופעות האלה.
הגדרת המושגים חשובה ביותר. מושג האחריות ההורית הוא מושג יסוד בראייה המודרנית של המשפחה ושל יחסי ההורים והילדים, שמחליף את המושגים הישנים משמורת, זכויות הורים ואפוטרופסות. הוא מוגדר באמנה הבינלאומית לזכויות הילד ונכנס לחוקיהן של כמה מדינות כמו בריטניה ואוסטרליה. ועדת רוטלוי המליצה על הכללתו בחוק בישראלי. עוד קבעה הוועדה שההורים חייבים לפעול מתוך הסכמה אלא שלא הגיעה לעסוק בדרך חלוקת האחריות ההורית וההגעה להסכמה. אנו מציעים את הדרך: הורות משותפת, המוגדרת כחלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים.
יש לשים לב שהורות משותפת חלה מרגע היוולד התינוק, ואין זה משנה אם הוריו נשואים או גרושים.
משמורת משותפת באה מעולם המשמורת, כלומר מתפיסת ההורות היחידנית. היא פיתרון שנמצא לחלוקת האחריות ההורית בתוך עולם התפיסה היחידנית. היא באה מעולם של מאבק, של תביעה למשמורת משותפת. הורות משותפת באה מעולם האחריות ההורית. היא באה מהסכמה על הצורך בחלוקה של האחריות ההורית ועל דרך החלוקה
כאן אנו מתחילים לעסוק בעקרונות ההורות המשותפת. אחד העקרונות החשובים הוא שאלת המפתח: "איך מחלקים את האחריות בין ההורים" ולא "מי עדיף". אי-אפשר לקיים הורות משותפת כל עוד אחד ההורים מוגדר כמשמורן , שכן המשמורן הוא ההורה העדיף (על כל ההבטים השליליים של זה כפי שראינו).
יש לשים לב שמדובר בשיתוף במובן sharing, כלומר "לחלוק את האחריות" ולאו דווקא במובן co-operation (אם כי זה כמובן רצוי בהחלט). עיקרון השיתוף עונה על תפיסת היסוד בעניין הקשר עם שני ההורים.
עיקרון שני: זמן הורות מרבי עם כל אחד מההורים. נקודת המוצא היא זמן שווה לכל אחד מההורים, ועם זה הדגש אינו על חלוקה המתמטית של הזמנים אלא על התאמת הפיתרון לצרכים של הילד וליכולתו של כל אחד מההורים. ההקפדה צריכה להיות על כך שהילד נהנה מזמן הורות משמעותי עם כל אחד מהוריו, ויש לפתח מדדים שיגדירו מהו זמן משמעותי בהקשרים שונים. חלוקת אחריות הורית בהסכמה מקנה יציבות לשגרת יומו של הילד. יש להתאים את דרך החלוקה ליכולות ולצרכים של כל המעורבים ולא לכפות מודל אחיד בכל המקרים. עידוד ללקיחת חלק פעיל באחריות לילד נועד בעיקר לעודד אבות על ידי הדרכה עד כמה הם חשובים לחיי ילדם, ובאופן דומה להדריך אימהות עד כמה חשוב גם האב להתפתחותו התקינה של ילדן. עיקרון זמן ההורות עונה על תפיסת היסוד בעניין הקשר עם שני ההורים.
עיקרון שלישי: מאמץ להביא את שני ההורים לפיתרון מוסכם. לעצם ההסכמה יש חשיבות רבה שכן היא מגדילה את הסיכוי לשיתוף פעולה של שני ההורים ומימוש ההתחייבויות שלהם. עם זה, גם בהיעדר הסכמה יש להגיע לחלוקת אחריות הורית לטובת הילד, וכדי לא לתת כלי לטרפד שיתוף פעולה בידי אחד ההורים. חובת ההסכמה נמצאת גם כיום, בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וגם בהצעת החוק של ועדת רוטלוי. הסכמה נתמכת היא הסכמה אליה הגיעו ההורים בסיוע של אדם שלישי, איש מקצוע או מכר משותף.
שינוי מונחים הוא עניין מהותי בבניית המערכת החדשה. אין מדובר רק בעניין סמנטי. אין מדובר רק בהחלפת מונח במונח אחר. היעדר מילים רכושיות כמו משמורת ואפוטרופסות מרוקן את המאבק העיקרי בין ההורים מתוכנו. במקום אפוטרופסות-משמורת-הסדרי ראייה המתאמים לתפיסה של זוכה-מפסיד, בא המונח אחריות הורית: תפיסה חדשה לגמרי, במישור שונה לחלוטין.
קטין הוא הגדרה משפטית. ילד הוא אדם בעל זכויות וצרכים. שיעור המשפחות הנורמטיביות (=אמא ואבא נשואים) בארה"ב ירד מתחת ל-50%. אם חד הורית היא רק אשה שהביאה ילד לעולם מתרומת זרע. ישוב סכסוך הוא המודל הנכון לסכסוכים במשפחה. מזונות הוא מושג ארכאי ומעורר מחלוקות.
תוכנית הורות היא מסמך שמשרטט את שיגרת יומו של הילד, תוך פירוט של מחויבויותיו ומשימותיו של כל הורה. מדובר בטופס בו מציינים שני ההורים את חלוקת האחריות ההורית ביניהם לתחומיה השונים. הם יכולים לעשות זאת בעצמם או בעזרת גורם מסייע. עצם התהליך מעודד שיתוף פעולה בין ההורים ומכוון את ההידברות לשאלות ענייניות במקום להתנגחות.
במדינות רבות משתלב גורם ביניים המסייע להורים לקבל החלטות, במתכונות שונות ועם סמכויות שונות. המתאם משתמש בטכניקות שונות, כולל מתן מידע, תחזית תוצאות וגישור, כדי להביא את ההורים לידי הסכמה על תוכנית הורות, וזאת כשהוא מקפיד על תוכנית שמשרתת את טובת הילד. המתאם הוא מקצוע דורש רישוי, הכשרה ופיקוח, ובפרקטיקה שלו הוא משלב הבנה מקיפה בהיבטים פסיכולוגיים, עבודה סוציאלית, משפטיים וגישוריים של ההורים המתגרשים. המתאם מלווה את ההורים מרגע תחילת התהליך ועד לאחר הגירושים, כשהוא נותן פתרונות נקודתיים לבעיות שמתגלעות. אם המתאם מוצא שמדובר בזוג המצוי בקונפליקט גבוה, הוא מזמן צוות תיאום מורחב, הכולל שניים או שלושה מתאמים מתחומי מקצוע שונים: משפטי, עו"סי ופסיכולוגי. לצוות רב תחומי יש השפעה מוכחת על מקרים קשים.
המתאם המוצע הוא "מנהל מקרה", case manager, שמלווה את ההורים מרגע ההחלטה להתגרש ולאורך השנים עד התבגרות הילדים. נא לשים לב: המתאם אינו מגשר. כלי העבודה שלו שונים מאלו של מגשר קלאסי. תהליך התיאום אינו תהליך וולונטרי אלא חלק מתהליך קבלת ההחלטות. המתאם גם אינו עובד סוציאלי קלאסי. תפקידו אינו להחליט במקום ההורים אלא לעשות כל מאמץ להביאם להסכמה משותפת
הפרדיגמות הישנות בסיפור שלנו הן בית המשפט, והדיון העימותי. המתאם בא מגישה של פרדימות חדשות. השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך היטיב להגדיר את הגישה החדשה לפתרון סכסוכים, גישה שמבוססת על דיאלוג במקום על הכרעה שיפוטית. את תמונת העולם שבה מציאות חד-משמעית וניתנת להוכחה מוצגת תמונת עולם בה ניתן לשנות את המציאות על ידי הנחות יסוד משותפות, הקשבה והיעדר שיפוט. במקום לראות בקונפליקט דבר משתק אפשר לראות בו דבר מצמיח ומקדם פיתרון. במקום להינעל ביחסנו לאדם, יש לראות בו אישיות דינמית, מתפתחת ומשתנה ובעיקר ניתנת לשכנוע ושיתוף. פרדיגמות אלה יהיו לעזר רב למתאם בבואו לסייע להורים להגיע להסכמה ביניהם.
במדינות רבות משתלב גורם ביניים המסייע להורים לקבל החלטות, במתכונות שונות ועם סמכויות שונות. המתאם משתמש בטכניקות שונות, כולל מתן מידע, תחזית תוצאות וגישור, כדי להביא את ההורים לידי הסכמה על תוכנית הורות, וזאת כשהוא מקפיד על תוכנית שמשרתת את טובת הילד. המתאם הוא מקצוע דורש רישוי, הכשרה ופיקוח, ובפרקטיקה שלו הוא משלב הבנה מקיפה בהיבטים פסיכולוגיים, עבודה סוציאלית, משפטיים וגישוריים של ההורים המתגרשים. המתאם מלווה את ההורים מרגע תחילת התהליך ועד לאחר הגירושים, כשהוא נותן פתרונות נקודתיים לבעיות שמתגלעות. אם המתאם מוצא שמדובר בזוג המצוי בקונפליקט גבוה, הוא מזמן צוות תיאום מורחב, הכולל שניים או שלושה מתאמים מתחומי מקצוע שונים: משפטי, עו"סי ופסיכולוגי. לצוות רב תחומי יש השפעה מוכחת על מקרים קשים.
פסיקת בית המשפט העליון קבעה לאחרונה, ששני ההורים צריכים לשאת באחריות הכלכלית לילד באופן יחסי ליכולתם הכלכלית. עם זה החשש הכלכלי הוא עדיין הגורם המעכב המשמעותי ביותר לכל שינוי בתחום. החידוש שאנו מציעים הוא, שגם ההסדר הכלכלי אינו חד פעמי וסופי, אלא מתאים את עצמו באופן דינמי לשינויים בכל מרכיבי החישוב: יכולתם הכלכלית של ההורים, צרכי הילד וגם דרך חלוקת תחומי האחריות ביניהם. שינוי בזמני ההורות, למשל, יביא לשינוי מיידי בתשלומים. החישוב יעשה באמצעות נוסחת מזונות שתקבע בחוק, והגבייה תיעזר בכלים מודרניים שיבטיחו תשלומים
כאן הגענו ללב ליבו של המנגנון ליישום ההורות המשותפת: בית המשפט מונחה להעדיף את הצעתו של ההורה המשתף יותר באחריות ההורית. להנחיה הזו יש השפעה רבת עוצמה: שני ההורים מתמודדים על שיתוף במקום על הכפשה, מה שממילא הופך את המאבק ביניהם לחסר טעם ואת ההצעות שלהם לדומות, ומלכתחילה מפחית בצורה משמעותית את המוטיבציה להגיע לבית המשפט. תועלת נוספת: הפחתת העומס על בתי המשפט.
תמונה כוללת של התהליך: בתחילת התהליך מוצע להורים להגיע להסכמה על תוכנית הורות. מי שמתקשים מוזמנים לתהליך תיאום בו יגבשו את תוכנית ההורות. אם הם לא מגיעים להסכמה הם מופנים לבית המשפט רק על מנת לקבל תוכנית הורות זמנית ולחזור לשולחן המשא ומתן. התוכנית הזמנית מנבאת לבני הזוג מה צפויה להיות הפסיקה הסופית. לאורה יהיה להם קל יותר להגיע להסכמה. זהו מרכיב מפתח נוסף בתהליך המוצע. רק אם גם לאחר שלב זה לא הצליחו בני הזוג להגיע להסכמה, יחליט בית המשפט במקומם, כשהוא מתבסס על תוכניות ההורות שהגישו.