1. ‫• ג'נט קרדיף, אמנית קנדית ילידת 7591. עובדת‬
‫בשיתוף פעולה עם בעלה. ביחד הציגו בביאנלה‬
‫בונציה, בדוקומנטה בקאסל. התחילה במיצבי‬
‫הקול ב 5991, וזכתה להכרה בינלאומית. הציגה‬
‫ביותר מ 03 חללים בעולם.‬

2. ‫מוטט בארבעים חלקים )ביצוע מחודש ליצירה ‪ Spem in Alium‬מאת תומאס טאליס, 3751(, ‬
‫1002 של האמנית הקנדית ג'נט קארדיף.‬
‫‪The Forty Part Motet, 2001 (A reworking of “Spem in Alium” by Thomas‬‬
‫3751 ‪)Tallis‬‬
‫הרעיון של "מוטט" פשוט: 04 רמקולים שחורים על רגליים שחורות מסודרים בצורה אובאלית בחלל ‬
‫התצוגה. במשך 41 דקות בוקעים מהם קולותיהם של 04 זמרים, מכל רמקול קול של זמר אחר, ששרים ‬
‫במקהלה את "‪") "Spem in Alium‬תקווה בכל אחר" בלטינית( - יצירה מהמאה ה־61 מאת תומאס טאליס, ‬
‫אחד המלחינים הבריטים הגדולים ‬
‫העבודה מורכבת מ-04 רמקולים המשמיעים את יצירתו הנודעת של טאליס ואשר מסודרים במערך ‬
‫אליפסי בחלל שאין בו למעשה דבר מלבדם. אופן פיזור הרמקולים והעובדה כי כל אחד מן הקולות ‬
‫השרים את היצירה הוקלט בנפרד מייצרים שדה תלת-ממדי של סאונד, שבו הצופה יכול לבחור אם ‬
‫להתמקד בקול ספציפי זה או אחר או להתמקם במרכז החלל ולשמוע את המקהלה כולה.‬
‫העבודה מציעה פירוק של היחס המרחבי המקובל בהאזנה למוזיקה בכלל, ולמוזיקה קלאסית בפרט. ‬
‫בניגוד לתבנית ההאזנה הנורמטיבית בקתדרלה או באולם קונצרטים, המיועדים מבחינה אקוסטית לכוון ‬
‫את הקולות השונים למרכז החלל, בעבודה זו הסאונד הוא הבונה ומגדיר את החלל ולא להפך.‬
‫העבודה הוצגה בעבר בחללי תצוגה שונים בעולם )בברזיל וביפן(‬
‫ובהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ))‪ MoMA‬לאחר אסון התאומים ונמצאת כיום בתצוגת קבע ב-‬
‫1‪ ,PS‬ניו יורק. " התערוכה במומה הוצגה אז בחדר מלא חלונות שצופים אל העיר, וכשאתה מצרף את ‬
‫מראה העיר עם המוזיקה אתה לא יכול שלא לבכות. כולם בכו." אמרה קרדיף‬
‫העבודה מציעה חוויה חושית, אשר הסאונד הוא המרכיב המרכזי המבנה אותה. תנועת הצופה בחלל ‬
‫מוכתבת על ידי הימשכותו או רתיעתו מוויברציה מסוימת, מגל של קול, משדה כזה או אחר של סאונד. ‬
‫זהו מהלך של גילוי, של חשיפה, של היטמעות אל תוך חלל שאינו מסומן פיזית, אך מתקיים באמצעות גלי ‬
‫הקול. למעשה הסאונד הוא חומר נוכח בחלל. יש פה גם מופע כשמושג המרחב מתפרק בו, והופך ‬
‫לקונספטואלי.‬

3. ‫ההקלטה ביצירה של קרדיף מתחילה עוד לפני שירת המקהלה, כשהזמרים מכחכחים בגרונם, משתעלים‬
‫ומתבדחים. מיד אחר כך הם מתחילים לשיר, והקהל בגלריה שמשוטט בין הרמקולים שומע את השירה‬
‫בוקעת מכיוונים לא צפויים. הקולות כאילו רודפים זה אחר זה, מתנגשים זה בזה, נעים במעגל ולפתע‬
‫דוממים. הם כל כך חיים וצלולים עד שמי שעוצם את עיניו מרגיש כאילו הזמרים ממש שם, במרחק‬
‫נגיעה. זו תחושה מופלאה ומוזרה של דבר שהוא בו בזמן נוכח ונעדר. תחושה של פיסול בסאונד - בדיוק‬
‫התחום שקרדיף היא מחלוציו.‬
‫היצירה מאתגרת את מדיום הפיסול/מיצב כי השחקן הראשי המתפקד כחומר פיסולי הוא סאונד,‬
‫ואילו השחקן המשני הוא ההצבה בחלל של האובייקט "הממשי" – הרמקול. הסאונד כחומר לא פיזי‬
‫הופך לפיזי וחושני. גם הקהל הוא מרכיב חשוב בעבודה:‬
‫"אני רואה את המוזיקה הזאת קצת כמו נהר שזורם מרגע שקט אחד לשני", אומרת קרדיף. "זו מוזיקה‬
‫שבאה ומכה את הגוף שלך בגלים של סאונד. זה דבר מאוד פיזי, מאוד חושני, זה סאונד שמחבק אותך‬
‫ובו בזמן זז כמו שנהר או גל עוברים מעל סלע. תמיד יש לי דימויים כל כך ויזואליים למוזיקה... אז כשיש‬
‫לך 04 רמקולים באיכות גבוהה שמכים בך, האספקט הפיזי של זה שונה מאשר כשאתה שומע את זה‬
‫בסטריאו בבית שלך. אני גם חושבת שיש‬
‫משהו מעניין בלקחת יצירה מהמאה ה־‬
‫61 ולהציג אותה באמצעים אלקטרוניים‬
‫הייטקיים".‬
‫המדיום המקורי של היצירה אינו חד משמעי.‬
‫מופעי מוסיקה? פיסול/מיצב?‬
‫עתה אולי עתידה היצירה להשתייך למה‬
‫שנקרא "פיסול בסאונד"‬

4. ‫מכונת הצלילים של לואיג'י רוסולו, 3191‬
‫רוסולו תיאר בו זמנית את תנועת הפסנתרן ואת‬
‫הפקת המוזיקה שלו, כאשר היצירה יוצרת אצל‬
‫הצופה רושם חושי, שאותו הוא קולט בעיניו‬
‫ובאוזניו. יש כאן ניסיון לשלב בין 3 חושים: שמיעה,‬
‫ראיה וחוויה רגשית של שמיעת מוסיקה. הוא‬
‫עושה זאת באמצעים "פוטוריסטים" של תנועה -‬
‫דינמיזם, הכפלה של צורות וניגודי צבעים. השמיעה‬
‫והרגש מתבטאים במקצב המוזיקלי הנוצר על ידי‬
‫רשת של קווים, היוצרים תחושה של שורות תווים‬
‫ובצבעוניות המשתנה. הראיה – רואים את‬
‫הפסנתרן מנגן. רוסולו התעניין במוסיקה ובנה‬
‫מכונת צלילים ממשית אך כצייר ניסה לרכז את‬
‫התעניינותו במוסיקה לתוך מדיום הציור.‬
‫רוסולו, מוסיקה, 1191‬