1. 1
הכינרת וסביבו גבולות בינלאומיים באגם
גדעון ביגר
אגם הכינרת נראה בעיני כל כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל. כל הספרות המדעית כמו גם
תיאורי נוסעים וחיבורים ספרותיים רואים בכינרת אגם פנימי בתוך שיטחה של הארץ.
קביעה זו נשענה הן על העבר ההיסטורי היהודי באזור אך ובעיקר בשל האירועים
הקשורים בפעולותיו של ישו הנוצרי, אירועים שסבבו את הכינרת ממערבה )מגדל(,
צפונה )טבחה וכפר נחום( ומזרחה )קורסי(, וקבעו בעיני העולם הנוצרי את הכינרת בלתי
נפרד מארץ ישראל - "הארץ הקדושה". זאת אף כי בעבר הרחוק, ואף הקרוב, לא הייתה
הכינרת בשליטתו המדינית של המחזיק במרכז הארץ. די אם נזכיר כי בטרם נוצר המושג
הגיאוגרפי פוליטי – "ארץ ישראל", לא הייתה הכינרת בשליטת אלו שהחזיקו בירושלים
או ביפו למשל. בתקופת ממלכות ישראל ויהודה הייתה הכינרת בתחומה של ממלכת
ישראל וכך גם בשיאה של ממלכת החשמונאים, מתקופת יהודה אריסטובלוס ואילך אך
בתקופה הפרסית והיוונית לא היה הדבר כך. הרומים ששלטו למעשה בארץ ישראל החל
במאה הראשונה לפני הספירה צמצמו את תחומי הארץ וזמן קצר לאחר מותו של הורדוס
הוציאו את הכינרת מידי שליטתה של ירושלים. בחלוקה הרומית של ארץ ישראל לאחר
מרד בר כוכבא הייתה הכינרת בתחום היחידה המנהלית "פלסטינה סקונדה" )השנייה(
וכך גם בתקופה הביזנטית. בתקופה הערבית הייתה הכינרת בתחום ג'ונד )מחוז צבאי(
אורדון )ולא בג'ונד - פיליסטין( שבירתו הייתה טבריה ומאוחר יותר צורפה ליחידה
המנהלית של דמשק. הכיבוש הצלבני של 9901 חיבר לשעה קלה את ירושלים עם טבריה
בממלכת הצלבנית הראשונה אך לאחר המפלה הצלבנית ב - 7811 שוב נשלטה הכינרת
מדמשק. בתקופה הממלוכית נשלטה הכינרת מצפת ואחר כך מצור בעוד שמרכז ודרום
2. 2
העות'מאנית נשלטה הכינרת מצפת והייתה הארץ נשלטו מעזה. בראשית התקופה
בתחום הממשל שישב בדמשק ובשנים האחרונות לשליטה העות'מאנית בארץ היה
צפונה של ארץ ישראל, עד לחופי הכינרת, חלק מהפרובינציה של בירות, ואילו מזרח
הכינרת היה חלק מתחום השלטון של דמשק.
הספרות המדעית וגיאוגרפית שחוברה ערב מלחמת העולם הראשונה ראתה בכינרת חלק
מארץ ישראל אך כל זה לא מנע דיונים על עתידה של הכינרת בעת המשא ומתן על
קביעת גבולות הארץ בעת החדשה. גם כיום, הריבונות המלאה של מדינת ישראל על
הכינרת נתונה לדיון ויש המערערים על כך. בראשית המאה העשרים גורלה המדיני של
הכינרת היה
נתון בידי ממשלות בריטניה וצרפת שעסקו בקביעת הגבול הצפוני של ארץ ישראל בימי
מלחמת העולם הראשונה ואחריה. מסמך היסוד לכל הדיונים היה הסכם סייקס - פיקו
שנחתם ב - 6191 ומטרתו הייתה לחלק את האימפריה העות'מאנית בין בריטניה, צרפת,
איטליה ורוסיה, אם וכאשר תסתיים המלחמה בתבוסה עות'מאנית. להסכם המקיף
צורפה מפה המתארת את החלוקה הטריטוריאלית בין השותפים השונים. אף שניכר היה
רצון להתייחס לארץ ישראל )"הארץ הקדושה"( כיחידה אחת, שתנוהל במשותף על ידי
המעצמות המנצחות )בתוספת נציגי הערבים ממכה( הרי ש"השטח החום", השטח
הבינלאומי במפת ההסכם, לא כלל בתוכו את כל הכינרת. במפה זו הועבר קו שחצה את
הכינרת מצמח שבדרום ועד טבחה שבצפון מערב. השטח ממערב לקו זה היה חלק מה"
שטח החום", השטח ממזרחו ועד לירדן היה חלק מ"השטח הכחול", שטח בשליטה ישירה
צרפתית ואילו השטח ממזרח לכינרת היה אמור להיות בשליטתה של מדינה ערבית
בחסות צרפתית. המפה המקורית שצורפה להסכם הייתה בקנה מידה קטן, כ -
000,000,2:1 והגבול באגם הכינרת היה רק חלק מקו שהועבר על פני כל מפת המזרח
3. 3
המדויק. יש שראו את הקו כמחבר את צמח התיכון ולכן היו נוסחאות שונות לקו
עם נקודה מצפון לטבריה ויש ששרטטו אותו כקו מצמח ועד גינוסר של היום. אם כך ואם
כך ברור היה כי משרטטי הקו לא ראו בכינרת יחידה הומוגנית פוליטית ולמעשה חילקו
אותה בין שלוש ריבונויות שונות.
הסכם סייקס - פיקו, אף שלהלכה בטל עוד במהלך המלחמה, שימש למעשה קו מנחה
בדיונים על מיקומו של קו הגבול בצפונה של ארץ ישראל. הבריטים, שקיבלו את המנדט
לניהולה של ארץ ישראל, שאפו להרחיק את הקו ככל שאפשר צפונה בעוד שהצרפתים,
שקיבלו את המנדט לנהל את סוריה, שאפו להישאר בקו ההסכם מ - 6191. כבר בחלוקה
המנהלית הראשונה של המזרח התיכון לאחר כיבושו בידי הבריטים, ארגון שטחי המנהל
הצבאי שנקבעו על ידי הגנרל אלנבי באוקטובר 8191, לא היה ברורה השליטה על הכינרת
כיוון שממערבה הוקם שטח שלטון צבאי בפיקוח בריטי ישיר ואילו ממזרחה הוקם שטח
שלטון צבאי בפיקוח ערבי. במפה פנימית של משרד המלחמה הבריטי הועבר קו המכליל
את הכינרת בתחומי שטח הממשל של ארץ ישראל )שכונה " שטח האויב הכבוש -
דרום"(. אך קביעה זו לא הייתה ברורה בשטח. כאשר החלו הדיונים על תיחומו של קו
הגבול בצפון הגישה התנועה הציונית תביעה להכליל בארץ ישראל את כל אגן הכינרת,
האגם וכל הנהרות והנחלים הנשפכים אליה ממזרח , מצפון וממערב. הנימוק המרכזי היה
הרצון להיות ריבוני על מאגר המים המרכזי של הארץ לצורכי פיתוח חקלאות השקיה
בארץ
ישראל. הדרישה הבריטית כללה גם היא את כל הכינרת בתחומי ארץ ישראל ואילו
הצרפתים, שבתחילה שאפו לקו סייקס - פיקו, הסכימו בשלב מסוים לדרישה לכלול את
כל הכינרת בארץ ישראל אולם הצעת הפשרה שלהם לא נתקבלה. הקמת המדינה
הערבית הזמנית בדמשק במארס 0291 שוב העלתה את שאלת הריבונות על הכינרת כיון
4. 4
אולם נפילתה של ממלכה זו וכיבושה של שהערבים שלטו בשטח שממזרח לאגם,
סוריה בידי הצרפתים בקיץ 0291, החזיר הדיון בעתיד השטח לשולחן המשא ומתן שבין
הבריטים לצרפתים. לאחר כשנתיים של דיונים, בדצמבר 0291, נחתם הסכם בין הבריטים
לצרפתים על מיקומו של קו הגבול. אף שהבריטים ניסו בשלב זה להשיג שליטה מלאה
על כל אגם הכינרת כמו על שטחים בעמק הירמוך הרי העמידה התקיפה של הצרפתים
הביאה להסכם בו נקבע כי " קו הגבול יעבור מנציבין ועד לצמח. בצמח יהיו הנמל ותחנת
הרכבת בשליטה משותפת. הגבול יצא מצמח, יחצה את ים הכינרת עד לשפך ואדי
מסעודייה, משם יעלה במעלה ואדי זה ואחר כך במעלה ואדי ג'רבה עד למוצאו..." ומשם
אמור היה קו הגבול להמשיך צפונה כאשר הוא חוצה את רמת הגולן ומגיע עד לבניאס
ומטולה. הסכם זה הביא אפוא לחציית הכינרת. חלקה המערבי ועד ממזרח לשפך הירדן
נשאר בתחומי ארץ ישראל ואילו חלקה המזרחי, מצמח ועד לואדי מסעודייה ) נחל
המשושים( נשאר בתחום המנדט הצרפתי על סוריה.
הסכם זה, שחתם את השלב הראשון בקביעת הגבול באזור הכינרת לא היה בו כדי
לקבוע סופית את מיקום קו הגבול. כדי להוציא את ההחלטה אל הפועל הוקמה ועדה,
שתפקידה היה לסמן את קו הגבול בשטח. ועדה מעין זו הנה טכנית בעיקרה ותפקידה
לסמן בשטח את אשר סוכם בין הצדדים ונחתם על גבי מפות. הוועדה הצרפתית -
בריטית בראשותם של סגני האלופים פולה הצרפתי וניוקומב הבריטי עצבה למעשה קו
גבול שונה לחלוטין מאשר נקבע בהסכם והיא אחראית להשארת אגם הכינרת כולו
בריבונות ארץ ישראלית. הועדה פעלה מכוח החלטה מיוחדת שקבעה כי " לועדות הגבול
יהיה הכוח לא רק לקבוע את אותם החלקים שהוגדרו כ 'קו שיש לקבעו בקרקע' אלא, אם
הועדה תראה זאת לנכון, תוכל אף לשנות פרטים שנקבעו על ידי גבולות מנהליים או
5. 5
קרוב לכל האפשר לקו שמתואר בהסכם אחרים. הועדה תצטרך לפעול בכל מקרה
ותתחשב ככל האפשר בגבולות מנהליים ובאינטרסים כלכליים המצויים בשטח".
הנציג הבריטי בועדת הגבולות ערך סיור מוקדם בשטח ומצא כי כדי למנוע פגיעה
בתושבים החיים באזור הגבול רצוי להעביר את הקו כך שכפרים לא ינותקו מקרקעותיהם
ובכל מקרה רצוי להשאיר כפר על שטחיו בריבונות המעצמה בה ממוקם הכפר ותמורת
השטח שיועבר יש צורך במציאת פיצוי קרקעי מתאים למדינה שתעביר השטח. ככלל
נקבל העיקרון אך בקטע שבין בניאס לואדי מסעודייה עבר קו ההסכם מדצמבר 0291 דרך
שטחי האמיר מחמוד אל פאעור, ראש שבט ערב אל פדל, שהיה שבט בדווי מיושב
למחצה, שחי בין קוניטרה לירדן. לא נראה היה כי ראוי לחצות את שטחי הנדידה של
השבט שמרכזו היה בעיירה קוניטרה ולכן הציע ניוקומב לצרפתים כי שטחי האמיר
יישארו או בתחום הבריטי או בתחום הצרפתי. במקרה הראשון ייוצר גבול על המקור
המזרחי של החולה מבניאס לירדן ולאורך הירדן עד אגם הכינרת. תמורת השטח שיישאר
בידי הצרפתים בסוריה יהיה צורך להעביר לרשות ארץ ישראל את כל אגם הכינרת וכן
את השטח לאורך הגדה המזרחית של אגם הכינרת מנחל צמח )ואדי אל קואסה( לכפר
צמח, שטח שהיה שייך לסיר עבאס, ראש העדה הבהאית, שישב בחיפה. האפשרות
השניה, שתשאיר את השבט בריבונות בריטית תעביר את הקו מזרחית לקו ההסכם כך
שמרבית רמת הגולן, להוציא את קוניטרה וכן הכפר צמח, המחנה ותחנת הרכבת לידו
והשטח עד לאל חמה יישארו בארץ ישראל ותמורת זה תעביר הממשלה הבריטית שטחים
באזור הירמוך, מזרב ודרעה לרשות הצרפתים שבסוריה. הנציב הצרפתי בסוריה, הגנרל
גורו העדיף את האלטרנטיבה הראשונה אך דרש להבטיח את זכויות הבדווים שבגולן
למרעה באזור החולה ולשמור על זכויות הדיג של תושבי סוריה באגם הכינרת.
6. 6
לדרכה ב - 42 ביוני 1291 ותוך שבועיים לאחר שהוועדה סיכמה דעותיה היא יצאה
ימים סימנה בגלי אבנים את כל קו הגבול בין ראש הנקרה לאל חמה, על פי תפישתם של
ראשי המשלחת. עבודת הסימון בשטח לא סיימה הפרשה אלה ואף העלתה אותה לדיון
מחודש. ניוקומב העלה הצעה לשנוי מהותי בקו הגבול כך שיוסט דרומה לקו קדש -ירדן
תוך השארת כל "אצבע הגליל" בתחומי המנדט הצרפתי תמורת אחיזה בריטית מלאה
בכל עמק הירמוך. משרד המושבות הבריטי דחה העלאת תביעה מעין זו בפני הצרפתים
בשל הרצון להיענות לדרישה הציונית שתבעה שליטה בכל עמק החולה כדי ליבש את
הביצות וליישב בהם עולים יהודיים. באותם הימים הועלתה בקשתו של פנחס רוטנברג
לקבלת מונופולין לייצור חשמל הידרו אלקטרי ממימי הירדן עבור כל ארץ ישראל
ובהכרח סוגיית הגבול לאורך הירדן בכללו וסוגיית הכינרת עלתה למרכז הדיון. רוטנברג
רצה באגם הכינרת כמאגר מים מרכזי בתכניתו ואליה רצה גם להזרים את מי הירמוך.
לשם כך ביקש שכל הכינרת וכל
השטח עד אל חמה יהיו בשטח המנדט הבריטי. משרד המושבות הבריטי תמך בראייתו
זו. הנציב הבריטי בארץ ישראל היה מוכן בשלב מסוים בדיונים לתת לצרפתים את כל הר
הדרוזים תמורת הכינרת והשטח ממזרח לה אך במשרד המושבות טענו כוח ערכו
הכלכלי של הר הדרוזים רב "בעיקר אם יעובד על ידי הציונים". הדיונים הפנימיים
במערכות הממשל השונות )ניוקומב מוועדת הגבולות, הרברט סמואל כנציבה הבריטי של
ארץ ישראל ומשרד המושבות הבריטי בלונדון( מנעו הסכם מהיר על קו הגבול והשאלה
נשארה פתוחה במשך שנתיים, מתחילת שנת 1291 ועד אביב 3291. הצרפתים היו מוכנים
לתיקונים מסוימים בגבול הצפון על פי דרישתו של רוטנברג, ובעיקר הזזת קו הגבול
מזרחית לירדן בכמה עשרות מטרים אך הבריטים רצו בשנוי גם בדרום, באזור הירמוך,
ולכך לא הסכימו הצרפתים. בפברואר 2291 הושג ההסכם בדבר מתן רצועות קרקע
7. 7
ביצוע תכניות המים של רוטנברג אך כאן ממזרח לירדן לארץ ישראל כדי לאפשר
התערבה ממשלת צרפת החדשה, והקפיאה את כל הנושא בתקווה לפתוח את הדיונים
מחדש ולהשיג קו נוח יותר מבחינתה. רק שנה מאוחר יותר, בעקבות חתימת הסכם
השלום הסופי עם תורכיה )חוזה לוזאן( הגיעו הבריטים והצרפתים להסכם סופי ומוחלט
בדבר הגבול בין ארץ ישראל ללבנון וסוריה מראש הנקרה ועד אל חמה. בהסכם זה נקבע
כי באזור הכינרת קו הגבול "משפך הזרוע המזרחית של הירדן לכינרת ועד למעיינות
הגופרית מסיפר, שם נמצא גל האבנים מס 16, נמשך הגבול בהקבלה לקו החוף של ים
כינרת במרחק של 01 מטר מקצה הימה. מרחקו של הגבול מקצה הימה יישמר גם אם
יכול שנוי בקו החוף בעקבות עליה בפני המים בכינרת, כתוצאה מבניית סכר על הירדן
מדרום לים הכינרת. מגל 16 נמשך הגבול בקו ישר לגל 26 הניצב על שלוחת הר 002,1 מטר
ממזרח לגל 16 ומשם בקו ישר לגל 36 הניצב על ראש ג'בל קוריין ג'רדה, מדרום מזרח
לביר שכום. מכאן נמשך הגבול בקו ישר לגל 46 הניצב בראש פסגת קלעת אל חוסן,
ממערב לפיק. משם בקו ישר לגל 56 שעל ראש תל חליס ואחר כך בקו ישר לגל 66 הניצב
002 מטר מתחת וממערב למעין עין רג'יל, ממערב לכפר חריב. מכאן נמשך הגבול לאורך
הצוקים הלבנים שבמורדות המערביים של רמת הגולן עד גל 76 הנמצא 052 מטר מדרום-
מזרח לעין שריירה. משם בקו ישר לגל 86 הניצב 057 מטר מדרום-מערב - מערב לעין
שריירה. אחר כך בקו ישר לגל 96 העומד במרחק קטן ממזרח לחיבת טאוואפיק. מכאן
005 נמשך הגבול בקו ישר לגל 07 הניצב על כתף הר
מטר מצפון - צפון-מערב לנקודה 057.19 ק"מ על מסילת הברזל דרעא - חיפה )צמח -
דרעא(" ... משם נמשך הגבול לאורך קו מסילת הברזל עד לכביש שבין אל חמה לצמח.
8. 8
החותמים על ההסכם היו מודעים לתכניותיו של רוטנברג וכדי לסייע להם סוכם כי
"לממשלת פלשתינה, או לאנשים שיוסמכו על ידה, תהא זכות לבנות סכר להגבהת פני
המים בים חולה ובים כינרת, מעל לגובה הנורמלי של פני ימות אלה, בתנאי שישולם
פיצוי הוגן לבעלי קרקעות למחזיקי קרקעות שתוצפנה כתוצאה מכך". כדי למנוע פגיעה
בתושבי האזור הוסכם כי " לתושבי סוריה ולבנון תהיינה זכויות שיט ודיג בים החולה,
בים כינרת ובירדן בין שתי ימות אלו, שוות לאלה של תושבי פלשתינה, אולם ממשלת
פלשתינה תהייה אחראית לשיטור בשתי הימות".
הסכם זה באשר לאגם הכינרת התקיים במשך כל תקופת השלטון הבריטי על ארץ
ישראל. לראשונה הוכרה ריבונותה המלאה של ארץ ישראל על כל האגם אולם זכויותיהם
של התושבים שחיו ממזרח לאגם נשארו בתוקף. ממשלות בריטניה וצרפת שתמכו
בתכנית רוטנברג דאגו ליצור תקדים משפטי בינלאומי בו נקבע כי קו הגבול איננו קבוע
והוא משתנה עם שנוי פני המים באגם. באותה התקופה לא היו שינויים טבעיים
משמעותיים בגובה פני המים באגם ולא נשאבו מים מהכינרת. כתוצאה מכך לא נרמז
בהסכם גורלם של השטחים שנחשפו לאוויר העולם עם ירידתם אפשרית של פני המים,
דבר שעלול היה לצמצם את שיטחה של ארץ ישראל. עם זאת קביעת רצועת החוף ברוחב
01 מטר נעשתה אך ורק כדי לקבוע ריבונותה המלאה של ארץ ישראל על האגם ולמנוע,
כפי שקובע המשפט הבינלאומי, כל צורך בהתדיינות עם צרפת - סוריה על השימוש במי
האגם לכל עניין שהוא, דבר שהיה מתחייב אם לסוריה הייתה נגיעה כלשהי, קטנה ככל
שתהייה, באגם.
הימצאותם של שטחים בבעלות תושבי ארץ ישראל גרמה לצירוף אזור צמח לארץ ישראל
וצירוף השטח שבין אל חמה לצמח לארץ ישראל נבע מתכניותיו של רוטנברג לשימוש
במי הירמוך כמקור לאגירת מים באגם הכינרת. בסופו של דבר לא נוצל שטח זה ליעדו
9. 9
הירמוך עם הירדן ללא כל שימוש במי והמפעל ליצירת חשמל הוקם במפגש
הכינרת. לא הוקם אז כל סכר על מוצא הירדן מהכינרת ולכן לא היה כל שנוי בפני האגם
אך הקביעות שנעשו נשארו. עם זאת לא היה בכל השטחים הללו לתת פיצוי מספיק לארץ
ישראל בתמורה לויתור על חלק מרמת הגולן )שטחי האמיר פעור( ולכן הועבר לארץ
ישראל שטח נוסף, ממעיינות הגופרית במספיר )כ - 2 ק"מ מדרום לכורסי, מצפון לעין גב
של היום( ודרומה,
רצועה ברוחב ממוצע של כ - 0051 מטר, עד לרגלי המצוק. כתוצאה מהעברה זו נתאפשרה
הקמתו של קיבוץ עין גב ממזרח לכינרת באמצע שנות השלושים כמו גם הקמתם של
מסדה ושער הגולן ממערב לאל חמה.
אף שקו הגבול סומן במפורט הרי ששייכותה של הכינרת לאץ ישראל היהודית הייתה
מוטלת בספק. בשנות השלושים העלתה הועדה המלכותית )ועדת פיל( הצעה לחלוקתה
של ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בהצעת הועדה שוב נחצתה הכינרת כך
שהשטח משפך הירדן בצפון ועד לצמח בדרום יועד להיות חלק מהמדינה הערבית
)שהייתה אמורה להצטרף לאמירות עבר הירדן( ואילו חלקה המערבי של הכינרת אמור
היה להישאר בשטח המדינה היהודית. העלאת עין גב על הקרקע נועדה לסכל רעיון זה
7491 ואכן יעד זה הושג כאשר בתכנית החלוקה של האומות המאוחדות מיום 92 לנובמבר
ניכלל כל אגם הכינרת בשטחה של המדינה היהודית.
החלטת האומות המאוחדות הביאה לפרוץ מלחמת העצמאות, במהלכה התחוללו קרבות
גם סביב הכינרת ובעיקר בדרומה )קרב הדגניות וצמח( . סיום המלחמה באזור יצר מצב
מיוחד שלא היה בכל חזית אחרת. בעת שהוכרזה הפסקת האש היו חיילים סוריים על
שטח שיועד להיות שטחה של המדינה היהודית. מצב זה שרר בכמה קטעים לאורך קו
10. 01
כך באזור שממערב לבניאס, כך באזור הגבול המנדטורי בין סוריה לארץ ישראל.
משמר הירדן ממערב לגשר בנות יעקב, כך באזור שמצפון לכינרת וכך בכמה שטחים
ממזרח לכינרת, מדרום ומצפון לעין גב ובאזור אל חמה. בשיחות לקביעת קו שביתת
הנשק )הקו הירוק( דרשו הסורים שהשטח שניכבש על ידיהם לא יוחזר למדינת ישראל.
בסופם של הדיונים נקבע כי שטחים אלו יהיו שטחים מפורזים. לטענת ישראל שטחים
מפורזים הם שטחים בריבונות מלאה של מדינת ישראל והיא מוגבלת רק בהפעלת צבא
באזור. סוריה טענה כי שטחים אלו הם בריבונות לא ברורה ובפיקוח האו"מ ולישראל
זכות להשתמש בהם לצרכים אזרחיים מקומיים ותו לא. גישות אלו, שעמדו ברקע המאבק
בין סוריה לישראל בין 9491 למלחמת ששת הימים העלו את השאלה לגבי הריבונות על
אגם החולה. ישראל טענה כי קו הגבול הוא הקו המנדטורי ולכן כל הכינרת היא בשטחה
של מדינת ישראל ואילו הסורים ערערו על טענה זו. הסכם שביתת הנשק קבע כי לאורך
חופו הצפון-מזרחי של אגם הכינרת, משפך הירדן ועד כ - 2 ק"מ מדרום לאל-כורסי,
יחפוף קו שביתת הנשק את הקו הבינלאומי.
בפועל השתלטה סוריה בשנות החמישים, על רצועת החוף בת 01 המטרים בצפון מזרח
הכינרת ואף החזיקה כוחות צבאיים במוצבי תאופיק ונוקייב שהיו להלכה בשטחה של
מדינת ישראל. הסורים מנעו מישראל להגיע לשטח הכינרת עצמה בקרבת החוף ואף
הכריזו על "מים טריטוריאליים" ברצועה ברוחב 052 מטר מקו החוף. לטענתם הם היו
שותפים לריבונות ולבעלות על האגם. לכן טענו כי ישראל אינה זכאית לשאוב מים
מהכינרת ללא הסכמה סורית ואף תבעו זכותם לשאיבה מתוקף ההסכמים בתקופת
המנדט. הסורים הפריעו לדיג ישראלי בחלק זה של האגם שהוא עשיר בדיג ובאזור אירעו
תקריות אלימות רבות. אף שישראל לא קיבלה העמדה הסורית הרי שבפועל נשאר הגבול
בתוך מי הכינרת עד 4 ליוני 7691, ערב מלחמת ששת הימים.
11. 11
הכינרת לריבונותה המלאה של מדינת מלחמת ששת הימים החזירה את כל
ישראל, אף שסיפוח רמת הגולן למדינת ישראל לא נתקבל בעולם. בדיונים הראשונים
שנעשו עם סוריה באשר להסכמי שלום עתידיים דורשת סוריה בצורה חד משמעית לא
לחזור לגבולות המנדט כי אם לגבולות ה - 4 ליוני 7691 שמשמעותם חלוקה מחודשת של
הכינרת ומעורבותה של סוריה בכל תכניות המים של מדינת ישראל. כל זמן שטרם הושג
הסכם שולטת מדינת ישראל באגם הכינרת ורק הימים שיגיעו יקבעו את מיקום קו הגבול
באזור.
