1. 1
צ'רלס טאגארט, הועדה המלכותית והספר הלבן
גדעון ביגר
בשולי הדיונים על פעולותיו של צ'רלס טאגארט, בניית גדר הצפון ובניית מבצרי
הממשלה, שנידונו באריכות במאמרם של אייל ועמירם אורן )קתדרה 401 עמודים(,
כמו במאמרו המקיף של גדי קרוייזהר )קתדרה 011 בהדפסה(, מן הראוי להציץ מעט
על עמדותיו המדיניות של הלוחם הראשון בפעולות טרור של ערביי ארץ ישראל כנגד
היישוב יהודי והלגטימיות של השלטון הבריטי בארץ ישראל. מעיון במסמכיו
הפרטיים של טאגארט עולה דמות של מדינאי מרחיק ראות, שעמדותיו היו שונות
מעמדות ממשלת בריטניה בתקופה הנדונה. עוד עולה ממסמכים אלה עמדתו הפרו
ציונית באשר למפעל ההתיישבות העברית בארץ ישראל.
שני מסמכים, האחד תזכיר ארוך שנכתב אל טאגארט בחודש יולי 8391, שנה לאחר
פרסום דו"ח הועדה המלכותית, והאחר, מכתב ללא תאריך שכתב טאגארט לנציב
העליון בארץ ישראל, סיר הרולד מקמייכל מיד לאחר פרסום הספר הלבן של 9391,
במאי 9391, נמצאים בארכיונו הפרטי של צ'רלס טאגארט בספריית סנט אנתוני קולג'
באוקספורד אנגליה. שני המסמכים נכתבו כטיוטות ומעולם לא פורסמו, כיון שהיו
חלק מהתכתבות אישית. בעת כתיבת התזכיר והמכתב לא היה טאגארט בכל תפקיד
רשמי.
במכתבו הבלתי מתוארך )מסמכי טאגארט, קופסה 4 תיק 4 עמודים 73-43( לנציב
העליון בארץ ישראל, סר הרולד מקמיקל, כותב טאגארט כי הגיע ללונדון ביום פרסום
"הצהרת המדיניות של הממשלה" , כלומר ב – 9 לנובמבר 8391 יום לאחר מכן נפגש
עם הפקידות הבכירה של משרד המושבות הבריטי ) המנכ"ל סיר ארתור פרקינסון,
סגנו סר ג'ון שקבורו, וסר הרולד דאוני מבכירי המשרד( וכן נפגש עם ויצמן. ויצמן
נראה לטאגארט שונה מהמוכר לו. ויצמן סיפר לו על מפגשו עם ראש ממשלת בריטניה
ב – 31 לחודש לאחר שנודע לו על החלטת הקבינט. במפגש ביקש ויצמן מראש
הממשלה )נוויל צ'מברלין( כבקשה אישית להימנע מפרסום ההצהרה כפי שהיא
מנוסחת או לפחות להציגה קודם לכן בפני הועדה המתמדת של חבר הלאומים
העוסקת במנדטים. ראש הממשלה ענה לויצמן כי המדיניות המוצעת משקפת את
ראייתם של יועציו שגובשה לאחר עיון מעמיק ולכן הוא איננו יכול לקבל את הצעותיו.
לדעת טאגארט ויצמן רואה עתיד קודר. הוא מתכנן לבקר בארה"ב לאחר ביקור מלך
בריטניה שם, ביקור שודאי יושמעו בו טענות קשות על שבירת ההבטחות הבריטיות
לגבי הבית הלאומי היהודי. כיצד ישפיע עימות זה על יחסי ארה"ב עם בריטניה רק
2. 2
העתיד יראה. טאגארט מקווה כי עתה, לאחר שממשלת בריטניה הגיעה לכלל החלטה,
לא תהיה חזרה על המרירות שליוותה מערכה דומה שנוהלה במשך שנים בזמן
העימות האנגלי – אירי.
ויצמן טען באזני טאגארט כי אין סיכוי לשיתוף פעולה של היישוב היהודי בארץ
ישראל עם הממשלה. יעשה כל מאמץ להקשות על פעילות הממשל ואף שנכון שאי
השיתוף מצד היהודים יהיה פחות אפקטיבי ממעשיו של גנדי בהודו, טוען טאגארט כי
ניסיונו בהודו מביא אותו למסקנה כי פעילותה של ממשלת ארץ ישראל תהיה מעתה
קשה הרבה יותר לביצוע אף שהתקפות הערבים על הממשלה התמעטו ושיתוף
הפעולה עם הערבים, שאין לו כל סימן בשטח, הובטח.
בשיחותיו של טאגארט עם ראשי משרד המושבות לא דנו בפרטים. כולם שם היו
עסוקים בליקוט עובדות ורישום הערות לקראת הדיון בפרלמנט. עם זאת ניסה ככל
יכולתו להעביר להם את עמדתו שתכניות "שיקום" שהיו עניין דחוף ומרכזי בעת
שעזב את ארץ ישראל, הן עתה, לאור הסתבכות המצב, אמורים להיות מבוצעים בלי
איחור של יום.
טאגארט נכח בדיונים בפרלמנט הבריטי בעניין הצהרת המדיניות, דיונים שנמשכו
יומיים )52-42 לנובמבר 8391(. )ביום השני לדיונים ישב טאגארט בין ווקופ – הנציב
העליון הקודם לבין ויצמן!( הדיון לדעתו היה לא ראלי ולא "מעורר השראה", למרות
כמה נאומים טובים של אנשי אופוזיציה כמו ג'ון סינקלר ווינסטון צ'רצ'יל. כל אחד ידע
מראש את תוצאות הדיון אך נעשה מאמץ לקבוע כי אם ממשלת בריטניה תהיה
משוכנעת כי המנדט בצורתו הנוכחית איננו יכול לפעול, הרי שיש להיוועץ בועדת
המנדטים של חבר הלאומים וזאת לפני שממשלת בריטניה תחייב את הפרלמנט לאמץ
מדיניות שחלקים רבים ממנה נוגדים את המלצות הועדה המלכותית וועדות אחרות,
כמו גם הצהרות של חברי הקבינט שצוטטו בדיון.
בדיון נוסף שערך טאגארט עם שר המושבות ובכירי משרדו יומיים מאוחר יותר דן
בתכנית "שיקום משטרת ארץ ישראל" בלי שעסק בפרטים. לדעתו שר המושבות
מלקולם מקדונלד הוא אדם עייף וזאת מכיוון שעובר כל יום מ 6 בבוקר ועד חצות
הלילה. טאגארט העלה בפניו את התרשמותו מהמצב בארץ עת עזב ללונדון. המרד
הערבי חוסל, המשטרה מגבירה אחיזתה באזורים העירוניים, שירות המודיעין של
המשטרה יש לו מידע אמין ועדכני. עם זאת באזורים הכפריים לא המשטרה ולא
האדמיניסטרציה פעילה. שיקום השלטון האזרחי היה בעיה קשה אך הטבע שונא
ריקנות והיה צורך להיאבק בריקנות זו. לדעתו אי אפשר לבצע את המשימה ללא
ביצוע תכנית הבניה הנרחבת שלו. שר המושבות לא היה מודע לעמדתו זאת וביקש
שתוצג בפירוט לאנשי המשרד. טאגארט כותב כי חוות דעתו על המצב , כפי שהוצגה
3. 3
בפני שר המושבות הייתה מדכאת. ממשלת בריטניה לדעתו תואשם בחוסר אומץ.
לדעתו, לשנות את עמדתם של כחצי מליון תושבים, מלאי מרץ ומטרה מוסרית, ממצב
של שיתוף פעולה למצב של חוסר שיתוף פעולה או גרוע מכך, איננה יכולה לא
להילקח ברצינות על ידי ממשלת ארץ ישראל שלאחר שנים של עמידה נחרצת על
עקרונותיה עומדת עתה בפני שינוי. לדעתו " ממשלות בניסיונן להחליף את הסוסים
בעת חציית הנהר מגיעות לאובדן שני האוכפים, זאת כיוון שהעמדה הערבית, בארץ
ישראל ומחוצה לה, דחתה עד עתה את ההצעות הבריטיות. שאל להבנת עמדתו של
שר המושבות באשר לתקופות הנקובות בהצהרה של 5 ו – 01 שנים לבחינת
ההתפתחויות. ברור לו שבתכנית הממשלה יש הרבה השפעות מתכניות דומות
שנוסחו עבור הודו , שגם שם הוכנו לוחות זמנים, אך אף לא אחד מהם אכן התגשם,
וכך יהיה גם בארץ ישראל לדעתו. טאגארט האמין כי היישוב היהודי ידחה כל הצעה
שהיא פחות ממה שחושבים שמגיע להם וידחו כל "הסגרתם" לשלטון ערבי. שר
המושבות ענה כי שום הסדר אחר לא יניח דעתם של הערבים. טאגארט תוהה האם כך
המצב אך טוען שאין עניינו לעסוק בפוליטיקה.
עוד דיווח טאגארט כי דן עם אנשי משרד המושבות על תכנית בניית תחנות המשטרה
והבהיר כמה נקודות. נמסר לו שהדבר תלוי בהסכמת האוצר הבריטי אשר על המימון.
נציגי משרד המושבות מסרו לו שג'ונסון, הממונה על התקציב בממשלת ארץ ישראל,
לא מקבל את חישוביו הכלכליים של טאגארט באשר למימון הבנייה וטוען כי התכנית
כולה תעלה כ – 8 מליון ליש"ט אותן תצטרך לממן ממשלת בריטניה. טאגארט טען
בזכות השלב הראשון, ההכרחי והחיוני בתכניתו, שההוצאות עליו פחותות בהרבה
מהסכום שננקב ואף אחד לא ישים לב להוצאה קטנה זו. איש משרד המושבות שאלך
לדעתו של טאגארט לגבי האפשרות לתת את מיזם הבנייה לחברה בריטית. טאגארט
ענה כי בכך יגדילו את ההוצאה ויעכבו את הבנייה. טען כי מנהל המחלקה לעבודות
ציבוריות בארץ ישראל, ווילסון בראון, לא יוכל לפקח על הבנייה הדורשת הקמת
מנהלת מיוחדת לנושא ובראשה אדם במשרה מלאה. טען כי תכניתו המודרגת טרם
הגיעה למשרד המושבות.
דעתו הכללית של טאגארט, בסיום מכתבו היא שמשרד המושבות טרם הפנים את
הצורך בתכנית השיקום של משטרת ארץ ישראל. הוא גם לא היה בטוח עד כמה
הצליח לשכנע אותם בתכניתו זו.
התזכיר ללא חתימה שהוגש לטאגארט )מסמכי טאגארט, קופסה 4 תיק 3, עמודים
12-7( שנה קודם לכן, ביולי 8391, לא חובר בידי טאגארט אך מתוכנו עולה יחסו של
טאגארט לאירועים בארץ ישראל. עוד יותר מכך עולה התפיסה המדינית – מודיעינית
4. 4
של כותב התזכיר. תזכיר זה חובר כנראה על ידי חיים ויצמן )זאת על סמך אזכור
פגישותיו בפברואר 8391 עם נציגים בכירים בריטיים עליהם דיווח במכתביו שפורסמו
)מכתבי ויצמן כרך שמיני מכתבים 552, 462, 703( וכן מדווח על כך בתזכיר(, ודן
ארוכות במצב בארץ ישראל, בשיא תקופת המרד הערבי, לאחר שטאגארט הכין את
הצעתו לארגון מחדש של משטרת ארץ ישראל, בעת דיוניה של וועדת החלוקה לארץ
ישראל - "וועדת וודהד", ולפני השלב בו התערב הצבא הבריטי בעצמה רבה
באירועים והביא בעצם לקריסתו של המרד הערבי.
הכותב תמך ברעיון להקמת וועדה טכנית לתיחום תכנית החלוקה )הועדה שלימים
נודעה בשם "ועדת וודהד"( ואף טען כי יש לצרף לוועדה הטכנית אחד מחברי הועדה
המלכותית, דבר שלא נעשה. לטענתו, שר החוץ הבריטי באותה העת, אנתוני אידן,
היה זה שהחליט על איוש הועדה, ללא נציג הועדה המלכותית. זאת, כדי להימנע
מהצהרה על המשכיות בין הוועדות, במטרה לבטל את המלצות הועדה המלכותית
שהכותב תמך בהמלצותיה. לדעתו כבר בכתב המנוי של הועדה נרמזו מסקנותיה
העתידות שהיו לדעתו מצערות. מנוי הועדה וכתב המנוי רמזו לדעתו לערבים
להמשיך במעשיהם ולכן האירועים בארץ ישראל נעשו בעייתיים יותר לאחר מינוי
הועדה. זאת לא רק לדעתו כי אם גם לדעתם של הממונים על הביטחון בארץ ישראל.
מאנשים אלה באה האמירה כי " קל באופן יחסי לחסל התמרדות כנגד מדיניות
ברורה; כמעט בלתי אפשרי לחסל התמרדות כנגד מדיניות בלתי ברורה או אף חוסר
מדיניות".
לכותב לא היה ברור מדוע ממשלת בריטניה שינתה עמדתה לאחר פרסום דו"ח הועדה
המלכותית וקבלתו. בשל העדר מידע פנימי מעלה הערכותיו, המתבססות על קטעי
מידע שהגיעו אליו ממקורות ערביים, ובעיקר פרסומים בעיתונות הערבית בקהיר,
דמשק, בירות ואף בארץ ישראל.
לטענתו נראה כי משרד החוץ הבריטי לא טרח כלל להכין את העולם הערבי לפרסום
דווח הועדה המלכותית. אף ששליטים ערבים "הובאו" על ידי הבריטים להיות
מעורבים בסכסוך בארץ ישראל, מעולם לא נאמר להם בצורה מפורשת כי מדיניות
הבית הלאומי היא CHOSE JUGEEעניין צודק )הדגשה במקור ג.ב.( בכל מה שנוגע
לממשלת בריטניה. זאת גם לא טרחה להודיע כי הועדה הייתה עצמאית לחלוטין
והמלצותיה אומצו בכנות על ידי הממשלה. מעולם לא נאמר לשליטי מדינות ערב
העצמאיות שהיה זה מתפקידם, כאנשים שחייבים את מעמדם לממשל הבריטי, לתמוך
בפעולות ממשלת בריטניה להשקטת הפעילות הטרוריסטית הערבית בארץ ישראל.
לדעתו, אם לאחר שנה של מהומות הייתה פנייה מעין זאת נעשית לאבן סעוד, שליטה
של ערב הסעודית הוא לא היה רואה בה פניה ללא סיבה. הכותב טוען כי עדיין לא
5. 5
מאוחר ליזום פנייה מעין זאת. לטענתו גם למשלחת העירקית בראשותו של נורי סעיד
שהגיעה ללונדון לדון בענייני ארץ ישראל לא נעשתה פניה כזאת. להפך מכך, מנהיגים
ערביים טענו כי שר החוץ דאז )אנתוני אידן( אמר להם שהועדה הרחיקה לכת מדי
בכך שהמליצה להעביר את כל הגליל למדינה היהודית. הצהרה זו אם נכונה היא אם
לא, פשטה כאש בכל המזרח התיכון והערבים למדו מכך כי אם ילחצו עוד קצת, הם
יוכלו להרוס לחלוטין את המדיניות של "הבית הלאומי".
הכותב טוען כי כמה חודשים קודם לכן, נאמר לו על ידי מי ששימש אז כשר המושבות
)ויליאם אורמסבי-גור( כי קיימת "תכנית" מתוקנת הלוקחת מהמדינה היהודית
העתידה חלק חשוב מהשטח שהקצתה לה הועדה המלכותית, ובמיוחד מוציאה את
הגליל מתחום זה. דו"ח הועדה המלכותית בא כהפתעה לחלק מאנשי התנועה הציונית
בארץ ישראל, אשר זכרו כי ועדות קודמות ערערו מדי פעם את זכויות הציונים לאחר
כל מהומות. הם חשבו כי לאחר שנה של מהומות הועדה המלכותית תוציא פסק דין
מרשיע על היהודים. להפתעתם לא רק שהועדה המלכותית דחתה את כל האשמות
המסיתים הערביים כנגד הממשל הבריטי , האשמות ששימשו חומר תעמולה לכל
האנטי-ציוניים בבריטניה. הועדה אף שיבחה את פעולות היהודים בארץ והציעה
פתרון, שאף שהוא דורש ויתורים מכאיבים מצד היהודים, היא מבוססת על עקרונות
בונים חשובים. כדי לפגוע בהשפעה החיובית של דו"ח זה התמלאה ארץ ישראל
בשמועות על ההתמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית ועל ממדי ההתמרדות שיפרצו
בכל המזרח התיכון ועד הודו כתוצאה מיישום ההמלצות. האדמיניסטרציה הארץ
ישראלית החלה לאסוף נתונים סטטיסטיים בכפרים הערביים כדי להציג את האסון
שבהעברת אזור ערבי טהור לידיים של ממשלה יהודית. הפחד הערבי הוזן במכוון
וחתירה תחת דו"ח הועדה המלכותית נעשתה באמצעים מאורגנים שהוכחו
כאפקטיביים בכל הנוגע למנדט הבריטי.
לפני שנוסדה חניתה, טוען הכותב בתזכירו, האווירה היה מלאה באזהרות כי
הקמתה תבעיר את האזור אם רגל יהודית תוצב בהרי הצפון. נבואות יום הדין הללו
לא התגשמו. המתנגדים לחניתה היו קורבנות האווירה העכורה והתבוסנות שאחזה
בחלק מפקידי הממשל הבריטי בארץ ישראל בכל הנוגע למדיניותה באזור. לא רק
שלא פרץ כל מרד בעקבות הקמת חניתה אף שהיישוב הקטן הותקף על ידי כנופיות.
היישוב עצמו ביסס קשרים טובים עם הכפרים הערבים השכנים ואף הוצעו ליישוב
אדמות נוספות להתיישבות.
הכותב חושב שהוא יכול לקבוע כי ההתנהלות הבלתי ראויה של משרד החוץ
מבוססת במידה רבה על דיווחים ממצרים ועיראק. הכותב ביקר במצרים כדי לעמוד
מקרוב על הלך הרוח שם באשר לגורמי הבעיות בארץ ישראל. מצרים הייתה אז
6. 6
מרכז המזרח הקרוב. כל מצרי בעל עיניים פתוחות יכול היה לספר על התעמולה
הבלתי מרוסנת שהגרמנים והאיטלקים הפיצו שם. כל שינוי בפוליטיקה המצרית
נבחנה על ידי סוכני התעמולה העוינים לבריטניה. במצרים היו גם "פליטים
פלשתינאים" אשר קיימו קשרים הדוקים עם סוכנים אלה וברור כי המהומות בארץ
ישראל רק הטיבו אתם. האירועים במצרים באביב וקיץ 8391 והתמוטטות ממשלת
הוואפד, דחיקת נאחס פחה מהחיים הפוליטיים, עליתם של מועמד פנטי ושונא זרים
)אף שאיננו מגדיר עצמו כך(, הידרדרות המצב הכלכלי בשל דחיקתם של הפקידים
הבריטיים מהמנהל הציבורי וכן בשל המצב העולמי – כל אלה חברו יחד כדי ליצור
אי יציבות במצרים. הציונות וארץ ישראל שיחקו תפקיד קטן מאד בקלחת זו, אך
שימשו לעיתים כטיעון פוליטי על ידי העיתונות, בה ניכרת היה ההשפעה הנאצית.
לכן מופתע היה הכותב שבשעה שראיין את סיר מילס למפטון )הנציב העליון
במצרים עד 6391 ומאז השגריר הבריטי במצרים עד 6491 ג.ב.( בפברואר 9391 נטה זה
האחרון להפריז, עד כדי גרוטסקיות, בחשיבות הבעיות ארץ ישראל, בהן ראה את
הסיבה לאי השקט שבמצרים. גישה כזו נראתה לכותב כגישה קצרת ראות. למפטון
טען כי הדבר הטוב ביותר לעשות הוא להחזיק מעמד ולא לעשות כלום למשך חמש
השנים הבאות, וכך להרגיע את המצב בארץ ישראל ומכך גם במצרים. גם למפטון
עצמו לא ראה הצעה זו כטיעון מרכזי אך דבק בה תוך תקווה שבמשך הזמן יקומו
מנהיגים ערבים חכמים יותר. לכותב לא היה ברור מדוע היה צריך לתלות את כל
בעיות מצרים בארץ ישראל ולכן לא יכול היה לקבל את ההצעה לא לעשות דבר
ולחכות לזמנים אחרים. כותב התזכיר טוען כי לא שמע על כל ניסיון בריטי לטפל
במשבר במצרים או להסביר לפוליטיקאים המצריים את המצב. אלה היו מוכנים
להשתכנע כפי שהוכיחו שיחות שניהל עם מדינאים מצריים. מצרים הייתה מוצפת
שמועות וחששה מהאגרסיביות האיטלקית ולכן התנגדה לדעתו למסירת הנגב הארץ
ישראלי לערבים מכיוון שלא רצתה למצוא בגבולה המזרחי שטח הפקר, כפי שקיים
בגבולה המערבי, במדבר לוב. לא ברור לכותב איך מחשבות אלה מסתדרות עם
הדיווחים כנגד מדינה יהודית עתידה הנשמעים במצרים.
ככל שעובר הזמן האלמנטים העוינים במצרים, שרובם ממוצא סורי דווקא, הלכו
והתגברו. כ 003-002 סטודנטים פלשתינאים היו באותה העת באוניברסיטת אל אזהר.
התעמולה האנטי ציונית צברה תאוצה והיא קיבלה, לדעת הכותב, עידוד מנציגי
ממשלת בריטניה ומגישת השלטונות הבריטים במצרים, גופים שהגורמים העוינים
נדבקו אליהם בקלות. במצרים נשמעה יותר ויותר הטענה הישנה על החשש מפני
השתלטות יהודית על המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. הקהילה היהודית
במצרים הרגישה מאוימת וביקשה מהכותב לפרסם הצהרה ברורה כי אין לתנועה
7. 7
הציונית כל שאיפה לגבי המקומות הקדושים לאיסלאם או לנוצרים. עשינו, אומר
הכותב כל דבר כדי להכחיש שקרים אלה. לדעתו לא היה זה קשה לשגרירות
הבריטית במצרים לפרסם גם היא הצהרה כזו אך היא לא עשתה כך. יתכן שהתבטאו
כך באופן פרטי אך לא פרסמו כל הצהרה רשמית מסוג ההצהרה שפרסם לורד
ליטגאו הנציב הבריטי בהודו לפני זמן קצר, הצהרה מסוג זה שפרסם המכותב
לתזכיר בבית הנבחרים הבריטי לפני כמה ימים, הצהרה שהייתה יכולה להיות
לעזרה במאבק נגד המסיתים.
סוריה מטרידה אותנו, אומר הכותב, לא בשל העובדה שמישהו שם באמת מודאג
מרעיון חלוקת ארץ ישראל כי אם בשל העובדה שהרעיון מהווה חממה לכל מיני
הרפתקנים פוליטיים. היו כאלה הרבה בבירות ובדמשק והרבה מהם ראו באירועים
בארץ ישראל מקור לרווח כספי וסיוע לדעותיהם הפטריוטיות. הממשלה הסורית
האחראית )הליכוד הלאומי(, יהיה כוחה אשר יהיה, נמצאה בקשרים טובים עם
התנועה הציונית כיון שראתה ביצירת מדינה יהודית בארץ ישראל הקמתו של בסיס
קבוע במרחב מעורער ומקווה שסוריה תיהנה מהקמת המדינה היהודית. מקורות
ההתנגדות לרעיון המדינה היהודית בסוריה באו כנראה מקשר עם אחד ממנהיגי
האופוזיציה לממשל הנוכחי, ד"ר שהבנדאר, אתו שוחח הכותב ארוכות בעת ששהה
במצרים, כאשר בפגישה השתתף גם כתואי פשה, ראש הקהילה היהודית בקהיר.
בתום השיחה הידידותית אמר הסורי לכותב " תן לי את האמצעים ואעצור את
ההסתה". לא נענתי לבקשתו אומר הכותב ועתה ד"ר שהבנדאר יחד עם המופתי
מארגנים תעמולה אלימה כלפי הציונות.
המופתי ארגן לו בסיס מלחמה בדמשק תחת העיניים הפתוחות של הממשל
הצרפתי. נאמר לכותב כי יש מידה מסוימת של פיקוח על צעדיו של המופתי אך
נראה שאין לפיקוח זה כל תוצאות. בקשותיו של הכותב מהשלטונות הצרפתים
לטפל במופתי נענו תמיד בקרירות וזאת , לטענת אנשי משרד החוץ הצרפתי, כיון
שהפיכתו של המופתי למרטיר, תרגיז את ערביי מרוקו, תוניסיה ועוד. מצד שני טוען
הכותב, פרשת מחוז אלכסנדרטה יכולה ללמד שיעור בונה. גודלו של מחוז זה כגודל
הגליל שבארץ ישראל. בהסכם בין הבריטים לצרפתים שנעשה זמן קצר קודם לכן,
הועבר אזור זה מסוריה שתחת המנדט הצרפתי לידים טורקיות ולעולם הערבי היה
מעט מאד להגיד בעניין זה. לא היו מרידות בסוריה, עיראק, מצרים וערב הסעודית
נשארו שקטות, ומוסלמי מרוקו ותוניסיה כלל לא הוטרדו מהבעיה.
לכותב ניתן להבין שאפילו טורקיה הייתה מוטרדת בשל בעיית ארץ ישראל אם כי
לדעתו הדבר לא היה נכון. הרגשתו נבעה ממידע מאנשיו, שנולדו בטורקיה,
מדברים את שפתה ונמצאו בקשר מתמיד עם פוליטיקאים טורקיים.
8. 8
בעיראק טען הכותב, היו בעיות רבות מקומיות. בעבר שאפה הממשלה העיראקית
לשתף פעולה עם התנועה הציונית אך בעת כתיבת התזכיר נראה שהממשל
העיראקי נתון היה בידיהם של אנשים שנפלו קרבן לתעמולה הערבית הידועה. עם
זאת נראה לכותב כי בעיותיה הפנימיות של עיראק ימנעו ממנה להשקיע מאמצים
בבעיות שמעבר לגבולותיה.
לדעתו של הכותב, שגיאתה העיקרית של ממשלת בריטניה הייתה בגישה
האפולוגטית המתנצלת כלפי המפעל הציני בארץ ישראל. הכותב טען כי אם הייתה
ממשלת בריטניה מחליטה פעם אחת להגיד לערבים שהם קיבלו ממנה כמעט כל מה
שאפשר היה לתת להם והממשלה הבריטית עומדת על דעתה בכל הנוגע למדיניות
הבית הלאומי, היה כל העניין נרגע תוך זמן קצר. אם הבריטים היו אומרים לערבים
כי הם נתנו להם ארבע ממלכות עצמאיות )מצרים, עיראק, ערב הסעודית ועבר
הירדן(, בשטח השווה לשטחה של כל מערב אירופה ובשטח של כ – 000,01 מיל
מרובע הם מקיימים את הבטחתם ליהודים )עם ההסתייגויות באשר למיעוטים
ולמקומות הקדושים( ושם יקימו מדינה יהודית, האמין הכותב כי הכרזה כזו לא
תיצור יותר משריטה זמנית על פני העולם הערבי, ובתנאי כמובן שהצהרה כזו תאמר
בצורה ברורה, ותגובה בכוח צבאי.
הכותב מקווה שבדבריו עד כה הוא דן בשאלה המרכזית בה דן עם נמען התזכיר
)טאגארט( כלומר מה היא החלופה לרעיון החלוקה של ארץ ישראל.
כמובן שמבחינה לוגית קיימת הייתה האפשרות להמשיך בשיטת המנדט הקיימת
כרגע. הכותב הזכיר כי לא היהודים הם אלה שהציעו את החלוקה והם לא מסכימים
כי שיטת המנדטים איננה פועלת. שיטת המנדטים כשלה בחלקה בשל היסוסים מצד
הכוח המנדטורי ובחלקה בשל פעולות של ממשל מדרגה שניה. אם, כתוצאה מלחץ
של ממשל זה הממשלה הבריטית תיסוג עוד לאחור, ותתעלם מדו"ח הועדה
המלכותית, זה עלול לדעתו להביא לנטישת כל המדיניות של תמיכה בבית הלאומי
היהודי בארץ ישראל. באותה העת הועלתה הצעה בחוגים מסוימים שיש ליצור
מרווח זמן של חמש עד עשר שנים בהם העלייה היהודית לארץ ישראל תתאפשר לא
בהתאם לעקרון הנוכחי של כושר הקליטה הכלכלי ואף לא על פי עקרונות המדיניות
הכוללת, כי אם על בסיס הסדרים חלקיים שיאפשרו לאוכלוסייה היהודית להגיע,
בסוף התקופה, למצב בו לכל היתר תגיע ל - 04 אחוזים מכלל אוכלוסיית ארץ
ישראל. לרעיון זה יש התנגדות דו כיוונית. האחת, לדעת הכותב, הערבים לעולם לא
יסכימו לכך )אף אם כמה ערבים מתונים יקבלו את הרעיון הרי הקיצונים ימשיכו
בפעולתם ויביאו את הממשל להכריז כי 04 האחוזים זה הסף העליון אליה העלייה
יכולה להגיע. למעשה זה אף יגביר את קצב העלייה הנוכחי!(. שנית זה יביא להמשך
9. 9
הסבל ושפיכות הדמים שארץ ישראל שרויה בהם ויתקל בהתנגדות האוכלוסייה
היהודית. כלכלית, תכנית מעין זו תיצור תקופה נוספת של אי ודאות ושפל כלכלי,
הון יהסס מלהגיע לארץ ישראל ולא נראה לכותב כי יהיה ניתן להמשיך לפעול תחת
לחץ פוליטי וכלכלי מעין זה. אי הפיקוח על הגבולות היבשתיים של ארץ ישראל
והקושי בפיקוח על הגירה בלתי לגלית של ערבים, יגביר הגירה זו ובהעדר פיצוי של
עליה יהודית לארץ ישראל, תוצף הארץ במהגרים חוראנים ומצריים אף יותר מאשר
המצב כיום.
כל הנתונים הללו, יביאו לדעת הכותב, לקושי הולך וגובר בשמירה על החוק והסדר
בארץ ישראל ויצריכו תגבור כוחות הצבא בארץ. ידידות הערבים לא תושג ועמדת
הצד היהודי כלפי הבריטים תהיה עוינת יותר. בסוף התקופה המוצעת יוגבר הלחץ
של העולם הערבי כיוון שידרשו לשמור על מכסת ה 04 אחוזים ללא גבול של זמן או
אף לשנות מצב זה למצב גרוע יותר ליהודים. למעשה אפוא הצעה זו תביע לדירדור
האוכלוסייה היהודית למצב קבוע של מיעוט במדינה ערבית כאשר היחס המספרי
של האוכלוסייה יתפתח לרעת האוכלוסייה היהודית.
באשר לרעיון לפתוח את עבר הירדן להגירה יהודית, ברור היה לכותב מה הן
התועלות שיצמחו לאזור זה כתוצאה מההון והיזמות היהודיים המלווים בהגירה
יהודית מוגבלת. יותר לתנועה הציונית לפתח ולהעשיר את עבר הירדן כפי שעשו
היהודים במידה מסוימת בעיראק )ואף, במידה רבה, גם בגרמניה ובאוסטריה(, אך
בכל מקרה היהודים יהיו שם מיעוט חסר הגנה, הנתון לאיומים מתמשכים וללחצים,
כפי שהמצב היה בעיראק.
הלאומנות הערבית היא , לדעת הכותב, טוטליטרית באופייה, אגרסיבית, ארוגנטית
ושטחית. האיסלאם הוא דת טוטליטארית והמתינות הערבית המפורסמת, אם היא
בכלל קיימת, פועלת רק כאשר המיעוטים מוכנים להישאר במצבם הנחות, כפי
שניתן לראות בהתייחסות ליהודים בתימן שם יש רק כמה אלפי משפחות יהודיות
ואין כל סכנה של המשך מעמדם כמיעוט. לא יפלא אפוא כי הלאומיות הערבית
במהלכים שהיא נוקטת ומלמדת, מייחסת עצמה לדגם הלאומי – סוציאליסטי )כמו
הנאציזם בגרמניה ג. ב.(. בערכה היא אפילו פחותה מהלאומיות הסוציאליסטית,
שהיא תנועה של המעמד הבינוני הנמוך, המנסה להגן על ה"אדם הקטן" בכך ששמה
את המדינה מעל כל המעמדות ומעל לחלוקות חברתיות. המצב שונה אצל הערבים.
שם ניתן לראות את ההתנגדות של האוליגרכיות הפיאודליות כנגד התרבות
הכלכלית המודרנית, שבסוף הדרך תשחרר את הפלאח מהשעבוד לאדונים
הפיאודלים. ארץ ישראל נמצאה, לדעת הכותב בתוך תהליך זה. במדינות אחרות,
אפילו במצרים, המעמדות השולטים המקומיים אף פעם לא החלו להיטיב את מצבם
10. 01
העלוב של רוב הפלחים. השכר היומי של פלח במצרים הוא 2 גרושים מצריים, בארץ
ישראל שכרו של הפועל הבלתי מקצועי הוא 21 ולעיתים אף 41 גרושים ליום. הגידול
בשכר העובדים בארץ ישראל כולו נובע מהגעתם של היהודים לארץ ושינוי מעין זה
לא מתקבל בברכה על ידי האפנדים.
במוקדם או במאוחר הממשלה הבריטית תצטרך לדעת הכותב לשאול את עצמה
האם היא חושבת להישען על תמיכת האוכלוסייה הערבית הנתונה לטרף של כל
הרפתקן פוליטי ונתונה עתה גם לתעמולה חזקה גרמנית ואיטלקית או שהיא רוצה
להסתמך על האוכלוסייה היהודית המתקדמת הקשורה בנאמנות לבריטניה, תלויה
בה להגנתה ואולי אפילו לקיומה הפיסי בארץ . במצב כזה טוען הכותב, יתמכו
היהודים בבריטניה הן בשל היותם מערביים בתרבותם והן בשל הכרתם כי בריטניה,
בפעילותה בארץ ישראל, תרמה לשיפור מעמד היהודים בעולם ופעולות הצלה וסיוע
יושגו רק עם אי הגבלת העלייה היהודית לארץ ישראל, שתנוהל על ידי מדינה
יהודית חזקה תחת מטריה בריטית.
הכותב מסופק אם ההצעות שהועלו על ידי בן שיחו הבריטי ישיגו אפילו הקלה
זמנית. מצד שני בטוח כי המחיר שיצטרכו היהודים לשלם בכבוד, פרסטיז'ה ואף
בנכסים ממשיים, יהיה ללא מחיר.
הכותב מסיים ואומר כי אף אחד לא יכול לחזות את העתיד אך לקחי עשרים השנים
האחרונות שכנעו את הועדה המלכותית בשינוי הרדיקלי הנחוץ שעליו המליצה.
הכותב משוכנע כי סבל גדול היה נמנע אם ממשלת בריטניה לא הייתה נותנת
לגורמים שונים להסיט אותה מהעקרונות שהוצגו בדו"ח הועדה שהתקבלו על דעתה
בעבר.
תזכיר זה, המבוסס על שיחות נמשכות שקיים הכותב, )חיים ויצמן?( עם טאגארט,
שהיה קרוב אליו בדעותיו, מאירים את דמותו של טאגארט מזווית חדשה. טאגארט,
שלפי המכתב הראשון היה אכן מיודד עם ויצמן, ואף ישב לצדו בעת דיוני הפרלמנט
הבריטי, תמך ככל הנראה במדיניות הציונית בארץ ישראל וביקר קשות את
המנהיגות הבריטית שלא תרמה את העולם היהודי ויהודי ארץ ישראל להצלחת
תכניותיה בארץ ונטו, בעת ההיא, לעבור לתמיכה בצד הערבי. כזכור, עמדותיו של
טאגארט ופעילותו של ויצמן לא עזרו, ועדת וודהד" קברה את דוח הועדה המלכותית
והספר הלבן שבישר על השינוי במדיניות בריטניה כלפי הבית הלאומי היהודי
נתקבל כמדיניות רשמית של בריטניה שלא נסוגה ממנו עד לסיום המנדט הבריטי
בארץ ישראל. צ'רלס טאגארט, שפעל למען בטחון הארץ , הממשל הבריטי והיישוב
11. 11
היהודי, לא זכה לראות בהקמת מדינת ישראל. הוא נפטר ב 6491, שנתיים לפני קום
המדינה.
