2. "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (איוב יב י)
כשמונה חודשים לפני שנקרא לישיבה של מעלה, הסכים אבא לכתוב את סיפור חייו.
במהלך הכנת הספר והעלאת הזיכרונות ניכרה בו חיּות מיוחדת, בדומה לנר אשר
להבתו גְּדֵ לָה לרגע, לפני שהוא כבֶה סופית.
ָ
חודשיים לפני פטירתו הוא ראה את הטיוטה הראשונה של ספר זה – ושמח.
נלב"ע ביום שבת קודש 'נחמו', י"ג באב תשע"א (11.8.2.11)
יהי זכרו ברוך.
7. תוכן העניינים
פתח דבר .................................................................................................. 7
בין שלוש ערים - ביאליסטוק, דנציג ולודז'....................................................... 9
ביאליסטוק ............................................................................................ 9
משפחות ברלין ונפתלין, המשפחה מצד אימא.............................................. 10
דנציג ................................................................................................. 10
לודז' .................................................................................................. 90
בחזרה לדנציג ...................................................................................... 24
המסע הגורלי ........................................................................................... 24
אורוגוואי – העולם החדש .......................................................................... 11
השואה הפרטית שלנו ................................................................................ 21
אבֶּל פָּן ............................................................................................... 42 ַ
י"ל פרץ ............................................................................................. 24
לִ בִ י בְּ מזְּ ָרח וְּ ָאנֹ כִ י בְּ סוֹף מַ עֲ ָרב ................................................................... 44
ִ
אסתר ..................................................................................................... 04
סיפורה של משפחת מרגליות....................................................................... 14
בפקולטה לרפואה ..................................................................................... 74
על אהבה, שמחה ונחת – ילדינו ................................................................... 47
הגשמת החלום – העלייה ארצה .................................................................. 97
רפואה ומחקר – על קצה המזלג ................................................................... 12
דור הולך ודור בא ..................................................................................... 49
הפרידה מאסתר – רעייתי היקרה ............................................................. 49
שיר – טיול לילי / סַלו ויינרך ...................................................................... 29
אפילוג.................................................................................................. 110
ֶּ
נר זיכרון משפחתי .................................................................................. 110
8. ענבר, פנינים ויהלומים
פתח דבר
פעמים אין-ספור התחלתי לכתוב את סיפור חיי ופעמים אין-ספור מחקתי. הייתי מוקף
בכאֹוס של ניירת, מכתבים וקטעי רעיונות שרשמתי לעצמי. שנים רבות חיפשתי את
המלודיה המתאימה לכתיבת הביוגרפיה שלי ולא מצאתיה.
אך שם נתתי לספר שלא נכתב, כשם אחד הסיפורים שכתבתי בעבר: "ענבר,
פנינים ויהלומים" (בספרדית: .)AMBAR, PERLAS Y DIAMANTESשלוש האבנים
הטובות הללו משולות בעיניי לסיפורו של עם ישראל. המילים כפשוטן מתייחסות
לאבני ענבר שאספתי בילדותי על חוף הים בעיר הנופש צופוט, לפנינים שענדה אשתי
המנוחה, וליהלומים שאין חומר קשה מהם בטבע: החומר היחיד שיכול לחתוך יהלום
הוא היהלום בעצמו. אולם במשמעותן העמוקה משולות האבנים לגורל העם היהודי,
צבען של אבני הענבר כצבע הדם, הפנינים משולות לדמעות והיהלומים לזיעה.
וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, בנאום שנשא בעיצומה של מלחמת
העולם השנייה אמר: "לא אּוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע". במילים אלה
סיכם, בלי שהתכוון, את גורלו של העם היהודי במשך אלפיים שנה, מאז גלה מארצו.
אולם כאשר בארץ ישראל קם העם היהודי, היה זה, בדומה ליהלום, חומר טהור שלא
נשבר. וככל שלּוטש ועּוּבד יותר – כך התעצם זוהרו.
כמו הסופר היידישאי ד"ר חיים שושקס, שכתב על מסעותיו, מהקרמלין עד
הפירמידות, ממסתרי חצר המלכות בסיאם ועד לפלאשים בחבש, ובכל מקום הדגיש
את הנקודה היהודית, כך חשבתי גם אני לכתוב "פרקי מסע". רציתי לתאר פיסות
חיים, להנציח אנשים שפגשתי ולסּפר על גורלם. נזכרתי בבית הספר הגרמני שבו
למדתי בלודז', בפרידה מסבא בתחנת הרכבת בביאליסטוק, נזכרתי בימים הראשונים
7
9. בצלאל (סַ לו) ויינרך
באורוגוואי, בעיקר רציתי לסּפר על משפחתי ועל משפחתה של רעייתי המנוחה אסתר
ז"ל.
אולם כאשר באתי לכתוב את קורות המשפחה מצאתי את עצמי עטוף בערפל
העבר, וכמו בקלידוסקוּפ שמוחזק ביד רועדת, גם זיכרונותיי הפכו לצירופים שונים
של פיסות זכוכית צבעוניות שמתחלפות במהירות. היה עליי להוציא קטעי זיכרונות
ותמונות מתוך תיקים צהובים ומאובקים שבארכיון, להסיר את קורי העכביש ולהיאבק
באכזריותו של הזמן.
מתוך כבוד ואהבה למשפחתי, לאלה שהלכו לעולמם ונשארו לי מהם רק
זיכרונות; ויבדלו לחיים ארוכים וטובים הדור הצעיר: ילדינו, נכדינו ונינינו, שמהם
אני זוכה לנחת ולאושר – כתבתי את זיכרונותיי.
סַלו ויינרך
תל אביב, 2211
8
10. ענבר, פנינים ויהלומים
בין שלוש ערים - ביאליסטוק, דנציג ולודז'
ביאליסטוק
נולדתי בביאליסטוק בכ"ו בטבת תרפ"ב (21 בינואר 1122). אבא, אליהו (אליאס)
ויינרך, נולד בקרינקי ( )Krynkiשבפולין, שלושים ושישה קילומטרים מדרום-מערב
לביאליסטוק. אביו, בנימין ויינרך, עסק במסחר ונשמרה אצלי פיסה מנייר המכתבים
שלו.
רוב שנות ילדותי עברו עליי בדנציג אולם הייתי מגיע לביאליסטוק בחגים ובחופשות
כדי לבקר את סבי ואת אשתו השנייה פייגה. היא הייתה אחותה של סבתי המנוחה
ריבה ריינה. לאחר מות אחותה גידלה פייגה את תשעת הילדים שהתייתמו מאמם
באהבה רבה.
לבית הלנה אימא,
ברלין, פגשה את אבא,
הם בלודז', כנראה
נישאו בשנת 1122 ואני
נולדתי שנתיים לאחר
מכן. לאימא היה אח
אחד ושמו דוד ברלין.
9
11. בצלאל (סַ לו) ויינרך
משפחות ברלין ונפתלין, המשפחה מצד אימא
סבא וסבתא של אימא, בצלאל ושפרה נפתלין. אימא סיפרה לי שבהיותי עדיין ברחמה
היא חלמה על סבא שלה ולכן נקראתי בצלאל על שמו.
01
12. ענבר, פנינים ויהלומים
הוריה של אימא, סבא בנימין ברלין ורעייתו, שרה ברלין לבית נפתלין.
אימא של סַלו הלנה, ואחיה, דוד ברלין. (דוד נקרא על שם אב סבו, דוד נפתלין.)
11
14. ענבר, פנינים ויהלומים
דנציג
בהיותי בן שנה עברנו מביאליסטוק לדנציג שלחוף הים הבלטי, והתגוררנו בפרבר
לאנגפור ( .)Langfourאבא קיווה למצוא פרנסה בעיר החופשית דנציג (שנקראה בפי
הפולנים גדנסק). שש שנים התגוררנו בלאנגפור ובה עברו עליי רוב שנות ילדותי.
בהיותי כבן ארבע, שלחו אותי ללמוד אצל 'מלמד' יחד עם עוד שלושה ילדים.
הוא היה המורה הראשון שלי, אדם קפדן מאוד. למדנו אצלו יידיש, "קמץ אלף א",
וסיפורי התורה, אלא שהיינו פראי אדם. באחד השיעורים הראשונים הוא אמר:
"שלום" ואחד הילדים ענה לו: "בלון". כולנו הצטרפנו לשמחה, צעקנו: "בלון בלון",
והתחלנו לרוץ ולהשתולל. המורה, במקום להרגיע אותנו, רדף אחרינו כשמקל בידו.
בשל ההמולה שנוצרה הוחלט להפסיק את לימודינו אצלו.
בגיל חמש בערך, כשהתחלתי לשחק ברחוב עם ילדים גויים, רובם גרמנים,
הם שאלו אותי: "איך קוראים לך?" "בצלאל" עניתי.
הם צחקו ואמרו: "( "Juden müssen bezahlenכלומר: "יהודים צריכים לשלם",
אתם הרגתם את ישו! עכשיו תשלם!) "בצלאל" נשמע להם כמו המילה - bezahlen
"לשלם" בגרמנית.
חשתי כמי שחטף סטירת לחי. לא הבנתי במה חטאתי. חזרתי הביתה מדוכדך
ואמי המעשית אמרה בפשטות: "טוב, אז מעכשיו נקרא לך סַלֹו". וכך נשארתי סַלו כל
חיי.
בשנת 2122 הוקם בית כנסת בלאנגפור. אני, ילד בן ארבע, עמדתי נרגש עם
משפחתי בעת הכנסת ספרי התורה לבית הכנסת החדש. סבתא שרה נפתלין-פרומקין-
ברלין, אימא של אימא, שהתארחה אצלנו, החזיקה בידי באירוע. גם דוד ברלין, אחיה
של אימא, ביקר אצלנו באותה עת.
31
15. בצלאל (סַ לו) ויינרך
חנוכת בית הכנסת ברובע לאנגפור בדנציג, 2122 בערך. סלו כבן ארבע בטקס הכנסת ספר
ַ
התורה, עומד עם הוריו וסבתו (מסומנים בעיגול). בית הכנסת נחרב בליל הבדולח בנובמבר
1122. מתוך: Danzig 1939: Treasures of a Destroyed Community, The Jewish
.041’Museum / New York 1980, p
דודי האהוב, אח אמי, דוד ברלין, צייר והדביק את
הצללית שלי כשהייתי בערך בן ארבע, 2122.
41
16. ענבר, פנינים ויהלומים
סבתא שרה נפתלין-פרומקין-ברלין, ילידת ליטא 2212, שכלה את בעלה הראשון
ונישאה בשנית לאדון פרומקין, אלמן אף הוא ממינסק. מנישואים אלה נולדה ּבתם
מניה. בעת ביקורה אצלנו בדנציג נודע לסבתא שבעלה השני נפטר. יום אחד הגיע
ַ
מברק מילדיו של פרומקין מנישואיו הראשונים, ובו נכתב בקיצור: "מר פרומקין
נפטר. אין סיבה שתחזרי למינסק". סבתא קיבלה את הבשורה המרה באיפוק, בהשלמה
וללא בכי. הוריי, כדבר מובן מאליו, הזמינו אותה להתגורר עמנו. אבי לא אמר מילה,
לא הביע מחאה או דאגה מהעול הכלכלי הנוסף, וסבתא נשארה אתנו עד יומּה האחרון
כשהלכה לעולמה בגיל שמונים במונטבידאו.
סבתא נהגה לטייל אתי, לשמור עליי מכל משמר, והייתה חוזרת ואומרת לי:
"גֹוט איז דער טאטע" (אלוקים הוא האבא). היא אהבה להכין תַ חרֹות
מקרֹושה (שסורגים במסרגה אחת), ואף לימדה אותי להכין תחרה.
ְ
סבתא סיפרה לי אירוע טראומטי שקרה לה בשנת 1222 או 1222. היא
הייתה בביתה שבמינסק יחד עם בנותיה הלנה ומַניה, כששלושתן שמעו קולות של
פורעים מתקרבים. הדבר אירע בעת מהפכת אוקטובר (המהפכה הבולשביקית). הן לא
היו בטוחות אם היו אלה הקומוניסטים או מתנגדיהם. שלושתן רצו החוצה והסתתרו
בצריף קטן בגינה. העוזרת שלהם, פולנייה אנטישמית, סגרה עליהן את הדלת. מניה,
ַ
שהייתה אז ילדה, ראתה את הפולנייה מכינה חומרי בערה לשרוף את הצריף על
יושביו. הן היו חסרות אונים וחסרות הגנה. למרבה המזל נכנסו פרשים פולנים רכובים
על סוסים, העוזרת נבהלה שתתגלה מזימתה וצעקה: "בואו! צאו מהר!" האירוע
מצמרר אותי בכל פעם שאני נזכר בו.
סבתא זכרה היטב גם את משפט בייליס, עלילת דם נגד יהודי רוסיה,
שהתרחש בקייב ב-2222. יהודי בשם מנחם מנדל בייליס הואשם על סמך עדות שקר
כי רצח נער נוצרי כדי להכין מדמו מצות לפסח. הד"ר ליאו מוצקין מברלין, מראשי
התנועה הציונית, שכר את שירותיו של עורך דין יהודי ידוע, אוסקר גרוזנברג, ולאחר
51
17. בצלאל (סַ לו) ויינרך
כשלוש שנים, ב-1222, זּוכה בייליס במשפט ושוחרר. אולם תחושת הרדיפה וחוסר
האונים נותרו חקוקים בזיכרונה של סבתי.
דודי, דוד ברלין, אחיה של אימא, לחם כקצין בצבא הרוסי במלחמת העולם
הראשונה. לאחר המלחמה הקשר עמו נותק והוא הוגדר "חייל נעדר". אבא נענה
לבקשותיהן של סבתא ושל אימא ופרסם מודעה בעיתון יהודי רב תפוצה במדור
לחיפוש קרובים, בה נכתב שמשפחת ויינרך מדנציג מחפשת את דוד ברלין. באותה עת
שהה דוד בחרּבין שבסין. יום אחד הוא נכנס למכולת וקנה מוצרים שנעטפו בנייר
ְַ
עיתון. לתימהונו ראה בעיתון את המודעה. כך, לגמרי במקרה ובמזל גדול, חּודש
הקשר עם דודי האהוב. לימים עבר דוד להתגורר באנגליה ושינה את שם משפחתו
לּברלן.
בשנת 2122 נסע אבא לראשונה לדרום אמריקה. שלושת אחיו: מאוריסיו (משה),
גרגוריו (הרשל צבי), ואחותם אלקה אדלמן – היגרו בתחילת שנות העשרים לדרום
אמריקה. מאוריסיו התגורר בצעירותו בלנינגרד, הצטרף לתנועת הּבּונד, ברח מרוסיה
לארגנטינה, ומאוחר יותר הגיע אף הוא לאורוגוואי. האחים השתקעו במונטבידאו
והקימו שם בתי מלאכה ואבא קיווה שיוכל להשתלב בעסקיהם. אחד האחים ייצר שמן
זית והשני ייצר דבק לרהיטים (מג'לטין). אולם אבא לא הצליח להשתלב בעסקי אחיו,
הוא חזר הביתה לדנציג עם בקבוקי שמן ודוגמאות של דבק, אך לא הצליח לשווק את
המוצרים.
הפרנסה תמיד הייתה בדוחק.
61
18. ענבר, פנינים ויהלומים
נסיעתו הראשונה של אבא אליהו למונטבידאו 2122- 1122. עומדים מימין לשמאל: אחיו של
אבא, גרגוריו; אבא אליהו; הגיס יודל, בעלה של אחותם אלקה; והאח מאוריסיו; לפניהם עומד
טיטו (רוברטו), בנו של מאוריסיו.
71
20. ענבר, פנינים ויהלומים
לודז'
בשנת 1122, כשאבא שב מאורוגוואי ואין פרנסה, עברנו ללודז' והתגוררנו ברחוב
אנדז'ייה ( ,62 )Andrzejaבמשך שנה וחצי בערך. אחותה של סבתא שרה, ּפּופה,
הייתה נשואה ללזר גרודנסקי ,Grodzenzkiתושב לודז', ואבא האמין שיוכל למצוא
בעזרתו עבודה. בלודז' התפתחה תעשיית טקסטיל, שנוסדה בעיקר על ידי יהודים. אבא
קיווה שיוכל להתפרנס מיצוא טקסטיל לאורוגוואי ובינתיים ניסה לסחור בפולין. הוא
שלח סחורה לעיירות שונות, ויצא עם מזוודה קטנה כדי לגבות חובות מלקוחותיו.
כשחזר הביתה בידיים ריקות אמר לאימא משפט שלעולם לא אשכח: "חזרתי עם
מזוודה מלאה הבטחות". איש לא שילם, כולם הבטיחו שבמועד כלשהו בעתיד הם
יפרעו את חובם.
הזוג גרודנסקי ,Grodzenzkiלזר וּפּופה, אחותה של סבתא שרה, שעזרו לנו כשגרנו בלודז',
הוריו של נחום (נַאּום) גרודנסקי.
91
21. בצלאל (סַ לו) ויינרך
סַלו (מימין) ונַאּום, בחופשה בצופוט שליד
דנציג, 1122.
אביו של נַאּום, לזר, נפטר בימי המלחמה
מטיפוס. נַאּום, שהיה מבוגר ממני בכמה
שנים, נסע לנוטינגהם שבאנגליה ללימודים
בתחום הטקסטיל. לפני פרוץ המלחמה חזר
לפולין ומאז לא שמענו עליו דבר. לא ידוע
היכן ומתי הוא ואמו נספו.
למרות המצב הדחוק בלודז' המשיכו
הוריי לשלם שכר לימוד לבית הספר
שלמדתי בו. בגימנסיה הפולנית לא
קיבלו אותי לנוכח חוקי נומרוס קלאוזוס
( –Numerus Claususהגבלת מספר התלמידים היהודים), ודווקא בגימנסיה
הגרמנית התקבלתי. הגימנסיה הגרמנית הייתה דמוקרטית, לא עסקה בפוליטיקה
ונוהלה על ידי מנהל וצוות מורים מצוין. כשהתלמידים הגויים למדו לימודי דת, אנחנו,
שני התלמידים היהודים היחידים, למדנו יידיש, תנ"ך ועברית. באפריל 1122, בהיותי
בכיתה ד', כתבתי חיבור, "החורף האבוד", שזכה למחמאות מהמורה.
חברי היהודי ואני היינו תלמידים מצוינים אם כי קצת פרחחים. כאשר כולם
שרו את ההמנון הגרמני: "דויטשלנד, דויטשלנד, איּבר ָאלס" (גרמניה גרמניה מעל
לכֹול), אנחנו שרנו: "דויטשלנד דויטשלנד אּונטר ָאלס" (מתחת לַכֹול). אחד מחברינו
ַ
שמע את ה"תיקון" שלנו להמנון ואמר: "אם יתפסו אתכם יזרקו אתכם מבית הספר"
ומאז נזהרנו יותר.
02
22. ענבר, פנינים ויהלומים
שכר הלימוד שהוטל על היהודים היה גבוה בהרבה מזה ששילמו הורי הילדים
הגויים. הם שילמו 5 זלוטים לשנה, ואילו אנחנו, היהודים, נדרשנו לשלם 6 זלוטים כל
חודש. פעם בחודש היה עלינו להתייצב במשרד ולהביא את התשלום, היה בכך משום
עדות למעמדנו הנחּות. כשעזבנו את לודז' קיבלנו אישור ששילמנו את רוב החוב
לגימנסיה, אולם נשארו 122 זלוטים שהוריי הבטיחו לשלם לכשירווח. חוב זה תלוי
ועומד עד עצם היום הזה.
לקראת עזיבת לודז' כתב המורה הגרמני שלי, ראהלוף ( ,)Rahloffכמה מילים (בתרגום
חופשי): "מי שמלמד אותך, מזהיר אותך, ומחנך אותך לדרך ארץ – יהיה בעתיד גם החבר
שלך. לודז', 22 ביוני 1122".
12
25. בצלאל (סַ לו) ויינרך
בחזרה לדנציג
בשנת 1122 עזבנו את לודז' וחזרנו לדנציג. התגוררנו בעיירה אֹוליבה (– Oliwa
היום אחד מפרברי גדנסק, דנציג). סבתא שרה גרה בחדר ששכרה בביתה של גרמנייה
ושמה פראּו למקה. ואנחנו, מחוסר ברירה, הצטרפנו והתגוררנו עם סבתא. בעלת הבית
ְ ְ
הייתה אישה נחמדה ולה שתי בנות. האחת הצטרפה לתנועה הנאצית והצדיעה בוקר
וערב "הייל היטלר". סבתא ואני פחדנו ממנה. ואילו אחותה הצעירה בריגטה הייתה
בחורה מתוקה, שהצטערה מאוד כשעזבנו. היא כתבה במחברת הזיכרונות שלי כמה
מילים ועצה שליוותה אותי כל חיי: "אם אתה רוצה להיות מאושר – עזור לאחרים
להיות מאושרים." היא הסבירה לי שהאושר שהאדם מעניק לאחר חוזר אל לבו של מי
שהעניק אותו.
42
26. ענבר, פנינים ויהלומים
באוליבה, בשנת 1122 בערך, ראיתי לראשונה בחיי את ספינת האוויר צּפלין
( )Zeppelinכשהיא מרחפת בשמים. באותה עת נפתח קו סדיר וספינות האוויר
הובילו נוסעים ומטען באופן קבוע בטיסות טרנס-אטלנטיות מגרמניה לצפון אמריקה
ולדרומּה.
יום אחד סבתא לקחה אותי לטייל באגם אוליבה. ברבורים שחו במים, הפארק
היה מטופח ויפה ובמרכזו היה מבנה קטן שיצר הד. סבתא אמרה לי: "תגיד משהו",
אמרתי משהו כמו "הטיול יפה" וההד חזר על דבריי. הייתי מופתע ומוקסם, האנשים
מסביב חייכו. אחר כך סבתא קנתה לי בקונדיטוריה כוס חלב ופחזנית
( Liebesknochenמאפה ממולא בקרם וניל ומצופה שוקולד) שאהבתי כל כך.
האגם באוליבה הופיע בחלומותיי כשלמדתי פילוסופיה באוניברסיטה. למדנו
על ַאנרי ברגסון ( ,)Henri Bergsonפילוסוף יהודי צרפתי. התייחסותו ל"אני השטחי"
התקשרה בזיכרוני לברבורים שעל פני המים באגם אוליבה, ו"האני העמוק" לזרמים
הסוערים שמתחת לפני המים. גם אני בילדותי ראיתי רק את האגם והברבורים;
הרוחות הרעות שסערו אז בגרמניה היו סמויות מהעין.
אולם בשנת 1122, כשהמפלגה הנאצית קיבלה %11 אחוז מקולות הבוחרים
והיטלר עלה לשלטון, התגברה ההסתה האנטישמית והתרבו מעשי ההתנכלות ליהודים.
שמענו יותר ויותר נאומים ושירים אנטישמיים. הם בקעו מהרדיו ונשמעו באספות
רחוב. בחנויות ובבתי הקולנוע הוצבו שלטים "הכניסה ליהודים ולכלבים – אסורה",
וב"יום החרם", אחד באפריל 1122, הכריזו ראשי המפלגה הנאצית על חרם כללי נגד
היהודים.
יום אחד בשנת 1122 צעדה תהלוכה של צעירים נאצים ברחוב. אימא, סבתא
ואני היינו מוסתרים מאחורי חומה נמוכה, אך שמענו היטב את מילות השיר
המחרידות: "כשדם יהודי ניתז מהסכינים שלנו – נשמתנו עולצת משמחה." הצועדים
52
27. בצלאל (סַ לו) ויינרך
צווחו לעבר יהודים שגרו ממולנו: "יהודים – החוצה!" קפאנו על מקומנו, לא השמענו
הגה, רעדנו מּפחד, אמרתי בלב "שמע ישראל", ולמזלנו התהלוכה המשיכה בדרכה.
הבנתי אז, למרות גילי הצעיר, שאין לנו מה לחפש בדנציג.
כבר בשנים הראשונות לקיומה של דנציג כעיר חופשית, לפני 1122, פעלו בה תנועות
נוער ציוניות. לקראת הקונגרס הציוני הי"ח, שהתקיים בפראג בשנת 1122, ביקרו
בדנציג דוד בן גוריון וזאב ז'בוטינסקי.
באותה עת, בהיותי בן אחת-עשרה, הצטרפתי לאגודת הספורט הציונית "בר
כוכבא" ונעשיתי ציוני נלהב. בתנועה דיברו אתנו על היותנו עם סגולה, על כך שאיש
לא ייקח מאתנו את האמונה, סיפרו לנו על ארץ ישראל, לימדו אותנו משירי הארץ,
והתייחסו לרעיון העלייה כפתרון היחיד ליהודי אירופה.
62
28. ענבר, פנינים ויהלומים
בהיותי בן עשר בערך נתן לי אחד משכנינו שני שירים שהודפסו בביטאון הפנימי של ארגון
"בר כוכבא". בראשון נכתב שהפתרון היחיד לגלּות הוא הציונות, והשני נפתח במילים: “Uns
” .Trägt der Glaube der Millionen Hilf dir Selbstבתרגום חופשי: אנחנו נושאים
תקווה של מיליונים לגאולה... עוזבים את הגלּות מאחור ונושאים מבטנו קדימה אל החופש
בארץ ישראל.
72
29. בצלאל (סַ לו) ויינרך
המסע הגורלי
על רקע החרם, החקיקה האנטי יהודית והטרור הנאצי הגובר, החלה הגירה של יהודים.
אלא שבאותה עת קשה היה להבין עד כמה השינויים הם בלתי הפיכים. אימא עדיין
קיוותה שהמצב יירגע, ולא האמינה שהנאצים יְיַשמּו הלכה למעשה את האידיאולוגיה
ְ
הגזענית שלהם. אבל אבא לא השלה את עצמו. הוא החל להשיג מסמכים ולחסוך כסף
לקראת נסיעתו לאורוגוואי, בתקווה ששם המזל יאיר לנו פנים.
בספטמבר 1122 אבא נסע שוב. הוא הפליג לדרום אמריקה באנייה
"קמפקונה אטלנטיק". לנו עדיין לא היה די כסף לקניית כרטיסי הפלגה.
גלויה שקיבלתי
מאבא בהפליגו על
ה"אטלנטיק"
לאורוגוואי:
סלו היקר,
הלילה נגיע
לליסבון
והתחנה הבאה
תהיה בריו דה
ז'נרו. תהיה
בריא ותלמד
במרץ. דרישת
שלום ונשיקות
מאבא שלך
32-16/9
82
30. ענבר, פנינים ויהלומים
ב-2 במרס 1122, ואני בן אחת-עשרה, כתבתי מכתב לאבא: "אבא היקר, אנחנו מתגעגעים,
רוצים להיות יחד אתך, אל תקשיב לאימא (שלא רצתה בעת ההיא לעזוב את דנציג), פשוט
תחליט בשבילנו ושלח כרטיסים לנסיעה. פה בוודאות לא תמצא עבודה כי הזמנים רעים, ואין
ְ
לדעת מה יקרה מחר. אינך צריך לענות למכתבי, רק שלח כרטיסי נסיעה. על כל הדברים
האחרים נדבר כשניפגש. נשיקות סַלו."
מקץ חודשיים בלבד אימא שינתה את דעתה, כפי שמעיד המברק שכתבה לאבא
ב-11 במאי 1122 (בתרגום חופשי):
"הפספורטים שלנו
נלקחו לאישור והחתמה,
בבקשה שלח בדחיפות
כסף לקניית כרטיסים כי
האנייה 'מסיליה' עומדת
לצאת לדרך. מכרנו את
כל הרכוש, אין לנו כסף
ואין לנו מקום לגור.
המצב איום. שלח כסף
דחוף בדואר מהיר.
תבקש מאחיך מאוריסיו
לעזור."
92
31. בצלאל (סַ לו) ויינרך
גרנו עדיין בביתה של הגרמנייה פראו למקה וצברנו חובות. לקראת הקיץ סוף סוף
הגיע הכסף מאבא, וקנינו שלושה כרטיסים: לאימא, לסבתא ולי. כתבתי אז ביומני:
"התרגשות גדולה. ארזנו את המזוודות ואנחנו בדרך לתחנת הרכבת."
נסענו ברכבת מדנציג לבורדו שבצרפת. אני הייתי שמח ואופטימי ואילו אימא
בכתה. אני האמנתי שמצבנו רק ילך וישתפר, ואילו היא הייתה מודאגת וחרדה. ליוּו
אותנו לצרפת הדודה מַניה ובעלה גרנטצ'רוף ( ,)Grantcharoffכימאי, יליד בולגריה.
מַניה נהגה לקרוא לי בכינוי חיבה: סאלינקה ואהבתי אותה כמו שאוהבים דודה אמתית.
בילינו ימים אחדים בבורדו
ועלינו לסיפונה של האנייה
"מסיליה" (.)Massilia
לאחר עזיבתנו נשארו בני הזוג
גרנטצ'רוף בצרפת, אך הצליחו
לברוח ממנה לאחר הכיבוש
הנאצי. הם הגיעו במכוניתם
לשוויץ, שם מצא בעלה של
מַניה עבודה בתעשיות הכימיות.
למיטב זיכרוני, בזכות היותו
בעל נתינות בולגרית, הגיעו
מַניה ובעלה לבולגריה ושם
ניצלו.
משמאל לימין: אימא הלנה, סלו,
דודה מַ ניה, סבתא שרה וגרנטצ'רוף.
בורדו, אוגוסט 1122.
03
32. ענבר, פנינים ויהלומים
בבורדו, לפני עזיבתנו.
סבתא, דודה מַניה (חובשת כובע), אימא, סַלו וגרנטצ'רוף. אוגוסט 1122.
13
33. בצלאל (סַ לו) ויינרך
סבתא, אימא וסַלו על סיפון ה"מסיליה" ( .)Massiliaכך הצלנו את נפשנו.
23
34. ענבר, פנינים ויהלומים
אורוגוואי – העולם החדש
ביום 11 באוגוסט 1122, לאחר הפלגה של חמישה-עשר ימים, הגענו למונטבידאו.
צולם מהאנייה
עם ההתקרבות
לחוף
מונטבידאו
ב-2 בספטמבר 1122, ארבעה ימים לאחר שהגענו למונטבידאו, התחלתי ללמוד
בכיתה ד'. הייתי בן אחת-עשרה, לבוש כמהגר, והילדים בכיתה, כדרכם של ילדים,
החלו להציק ל"חדש". כשהסתיימו הלימודים, הלכתי לכיוון ביתי וילדי הכיתה רצו
אחריי וצעקו: "רּוסֹו ! רּוסֹו!" בחשבם שאני ילד רוסי. חלקם אף השליכו לעברי
אבנים קטנות. התחלתי לרוץ והם אחריי. רצתי מהר, הגעתי לחצר שלנו, נכנסתי
במהירות פנימה ונעלתי את הדלת. לא התלוננתי ולא ראיתי בקבלת הפנים הזאת משהו
חריג, שהרי גם בדנציג הציקו לי הגויים וקראו "בצלאל – תשלם!" אלא שלמחרת
קרה משהו מאוד חריג. המחנך שלנו, שככל הנראה נעדר ביום הראשון, פתח את
השעה הראשונה בשיעור חינוך ואמר: "ילדים הקשיבו! הגיע לכיתה ילד חדש, הוא בא
מחו"ל. הוא לא יודע את השפה, ועליכם לעזור לו וללמד אותו ספרדית."
הייתי בהלם! המורה יוצא להגנתי! ּבן-רגע חל שינוי מדהים. אותם ילדים
שרדפו אחריי אתמול – התנדבו ללמד אותי ספרדית. אחת המילים הראשונות שלמדתי
הייתה "מונייה" (עניבת התלבושת של בית הספר), אחר כך למדתי "חלב" ובתוך ימים
אחדים הייתי כבר אחד מהחבר'ה.
33
35. בצלאל (סַ לו) ויינרך
בשנת 2122, עת סיימתי כיתה ו', עברתי ללמוד בבית הספר "ליסאו
מירנדה" ( .)Liceo Mirandaהיינו שני ילדים יהודים בלבד בכיתה, שנינו תלמידים
חרוצים, וזכינו במלגה לקניית מחברות וספרים. בשנים ההן קיבלתי אותות הצטיינות
הן על הישגים בלימודים, והן על חיבורים שכתבתי. חיבור אחד משעשע עסק בספרים.
כתבתי שישנם ספרים שונים: גדולים וקטנים, מעניינים ומשעממים, אבל המשותף
לכולם שהם מסתיימים במילה "סוף". חיבור אחר, פילוסופי יותר, עסק ברכבות.
כתבתי שבזכותן אפשר לבקר בארצות שונות, לראות נופים חדשים, לשהות במקומות
נעימים יותר ונעימים פחות, אבל חשוב לזכור שעצירת הרכבת איננה גורל. אם לא
טוב לנו במקום מסוים, עלינו לעלות לרכבת הבאה ולנסוע הלאה. כמו בחיים – כך גם
בנסיעה ברכבת – חשוב לדעת מתי הרגע הנכון לרדת ממנה, ומתי עדיף להמשיך
בנסיעה.
גרנו במונטבידאו בשכונה יהודית, והתפרנסנו משמאטעס (סמרטוטים ביידיש) –
פשוטו כמשמעו. אבא מצא פיסות
בד שנזרקו מחוץ לבתי מלאכה
לבגדים. הוא אסף את הפיסות
בטנדר, מיין את הבדים ומכר אותם
לניקוי מכונות במפעלים ולמילוי
כריות ומזרונים. את פיסות הצמר
פרמנו והן נמכרו לסריגה חוזרת.
בשעות הפנאי שלי עזרתי לאבא
ומדי פעם אף החלפתי אותו
בעבודה.
ההורים, אליהו והלנה ויינרך, חוגגים 51 שנות נישואין,
מונטבידאו, ינואר 5622.
43
36. ענבר, פנינים ויהלומים
אבא שלי, אליהו, התבסס מבחינה כלכלית, נעשה פעיל בבית הכנסת השכונתי ולימים
נבחר ליו"ר תנועת "המזרחי" ולנשיא "קרן היסוד" והמגבית למען ארץ ישראל.
הציונות שרתה בביתנו כל העת ואספנו תרומות בקופסה הכחולה
של קרן קיימת.
בשנת 1622 בערך החליט אבא לייסד ישיבה על פי
מורשתו של הרב קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, אשר תיקרא
על שמו. לאורוגוואי הגיע הרב בורשטיין, פליט מישיבת מיר1.
אבא שוחח אתו, העריך שהוא מוכשר ומתאים לתפקיד, וביקש
ממנו להקים את הישיבה. בהיותו אדם תכליתי, הוציא אבא פנקס צ'קים ורשם
משכורת לחצי שנה הקרובה. מופתע למדיי, מבולבל מעט מהחלטתו המידית, פנה הרב
כה וכה ומצא ברחוב שלושה ילדים יהודים שהפכו באותו רגע לתלמידים הראשונים
בישיבה. כעבור שנה הזמין הרב בורשטיין את ידידו הרב אבלסון להצטרף אליו
והשניים עמדו בראש הישיבה. לימים למד בני בנימין בישיבה זו. (בשנות השישים עלו
שני הרבנים ארצה, הם השתלבו בישיבה בחדרה ורצה הגורל ואף חתני, בעלה של בתי
מרים, למד בה.)
סיפור הקמת הישיבה מעיד עד כמה היה אבא אדם מעשי. אחד המשפטים
השגורים בפיו היה: "חייבים לעשות משהו." לימים למדתי ממנו בהיותי רופא לחשוב
על פתרונות מעשיים ומציאותיים.
אבא היה מסור מאוד לגיוס כספים למען מדינת ישראל. על כך אמרו חז"ל:
"גדול המעשה יותר מן העושה" (בבא בתרא דף ט עמ' א), דהיינו מי שמשפיע על אחרים
ְ ַ
1
ישיבת מיר – ישיבה חרדית-ליטאית שנוסדה על ידי הרב שמואל טיקטינסקי בשנת 1818
בעיירה מיר שבבלארוס. במלחמת העולם השנייה, בעזרת הקונסול היפני בליטא, חסיד
אומות העולם , הצליחו רבני הישיבה יחד עם רוב התלמידים לקבל אשרות כניסה ליפן,
משם הוגלו לשנגחאי שבסין וניצלו.
53
37. בצלאל (סַ לו) ויינרך
לתת צדקה – גדול יותר מהנותן עצמו. אחת הסיבות לכך היא העובדה שלפעמים
המשּפיע עובר השּפלות וביזיונות, כפי שמעיד הסיפור הבא.
אבא פנה לקבל תרומות מיהודי הקהילה ובדרך כלל נענה ברוחב לב, להוציא
שתי משפחות אמידות וקמצניות. לנוכח סירובן פנה אליהן אבא מעל דפי עיתון
הקהילה היהודית, ופרסם מודעה המזמינה את שתי המשפחות לסור אל משרדי הקהילה
כדי להסדיר את עניין התרומה. המשפחות פנו למשטרה בטענת סחיטה ואבא הוזמן
לחקירה. הייתי כבר נער בוגר, אולי אפילו סטודנט, והצטרפתי אל אבא לתחנת
המשטרה, אולם השוטרים שלחו אותי הביתה והשאירו אותו במעצר. רצתי כל עוד
ַ
נפשי בי לעורך דין לא יהודי, שכן וחבר שלנו, וביקשתי ממנו לבוא עמי בדחיפּות
למשטרה. השכן יצא בחיפזון מביתו, עניבתו עדיין לא קשורה כהלכה, ובתחנת
המשטרה פתח בנאום מנומק כאילו היה הוא עצמו יהודי ציוני. בהיותו חבר קרוב
ועורך דין טוב הוא הסביר לשוטרים מהי ארץ ישראל, מהי משמעותה ליהודים בגלות,
וכיצד השפיעה השואה על יהודי העולם. לאחר "הרצאתו" הבינו השוטרים את העניין
וביטלו את האשמה הקנטרנית.
בעת לימודיי בתיכון למדתי נגינה בכינור. הרגשתי שהכינור הוא כלי עם נשמה (דרך
אגב, אחד המרכיבים של הכינור נקרא "נשמה"). הנגינה
בו נתנה לי מרגוע. מבנה הכינור והאופן שבו הוא מפיק
את הצלילים עניינו אותי מאוד. עסקתי רבות בעבודות
שיפוץ ותחזוקה של הכינורות שהיו בידי. עולם המוסיקה
קסם לי ביותר, ניגנתי יצירות קלאסיות וקראתי בשקיקה
ביוגרפיות של מלחינים ונגנים דגולים. הכינור ליווה
אותי כל ימי חיי.
סַלו בימי לימודיו בתיכון
63
38. ענבר, פנינים ויהלומים
בתקופת התיכון פגשתי מורה שאהבתי והערכתי, פרופסור היּפֹוליטֹו ּברגלֹו
( ,)Bergalloאשר השפיע על עתידי המקצועי. הוא לימד אותנו מדעי הטבע ואף לקח
את כל הכיתה בשנת 1122 לפקולטה לרפואה באוניברסיטה. ביום ההוא החלטתי
להיות רופא.
לימים, בהיותי בן עשרים, כתבתי עבודת מחקר ראשונה וביקשתי מפרופסור
ּברגלֹו לכתוב לה מבוא. הוא כתב בין היתר: "סַלו היה תלמידי בתיכון, הוא היה תלמיד
מבריק. אני מאושר לקרוא את הרעיון המרכזי בעבודת המחקר שלו..." ּברגלֹו הוסיף
שלעתים קרובות רק הזמן מוכיח אם המחקר אמתי ונכון. הוא רצה לעודד אותי שאולי
כרגע המחקר עדיין אינו מכה הדים, אבל בעתיד תהיה לו השפעה על מדע הרפואה.
פרופסור ברגלו – המורה הנערץ
73
39. בצלאל (סַ לו) ויינרך
השואה הפרטית שלנו
כמעט כל בני משפחתנו שנותרו באירופה נספו בשואה. גם משפחת מרגליות
המורחבת, משפחתה של רעייתי, נספתה ונותרו ממנה מתי מעט.
ְ
ממשפחתי ניצלו דודה מַניה ובעלה גרנטצ'רוף שהצליחו להגיע לבולגריה,
אשר רוב יהודיה ניצלו בזכות העם הבולגרי.
כל שאר בני משפחת ויינרך שהתגוררו בביאליסטוק ובסביבותיה נספו
בשואה, בהם ארבע אחיותיו של אבא: מיני, צילי ויינשטיין, אסתר לבנבוק ודבורה
שלחוביץ ובני משפחותיהן. אחיהם חיים דוד נהרג במלחמת העולם הראשונה. כשבעים
אחוזים מתושבי ביאליסטוק היו יהודים. יותר ממאה בתי כנסת היו בעיר. הגרמנים
ריכזו בגטו כמאתיים אלף יהודים מביאליסטוק ומסביבותיה, מרביתם נשלחו אל מותם
בטרבלינקה.
אמנם עזבתי את ביאליסטוק בגיל שנה, אך שמּה מעורר אצלי זיכרונות מּבית
סבא, ואינני מצליח להשתחרר מהצער ומהכאב לנוכח השמדתה של הקהילה היהודית
המפוארת.
83
40. ענבר, פנינים ויהלומים
בני הדודים, בני גילו של סַלו, ּפיניה
ויינשטיין (מימין), בנּה של צילי
אחות אבא; ורעיה לבנבוק, בתה של
אסתר, אחות אבא; שניהם ילידי
ביאליסטוק, נספו בשואה עם
משפחותיהם. גם ריינה שלחוביץ,
נכדתּה של דבורה, אחות אבא,
נספתה.
סבא שלי, בנימין ויינרך, ובני משפחה נוספים, עזבו את ביאליסטוק ושבו להתגורר
בעיירת הולדתם קרינקי. בערב פסח תש"ב 1622 צעדו אל הגטו כמאתיים חיילי
גסטאּפו לבּושי מדים שחורים ועל כובעם סמל הגולגולת הידוע. הם התפזרו ברחובות
הגטו והחלו להכות, לענות ולירות ביהודים
שנקרו בדרכם. עשרות יהודים נרצחו ביום
ההוא בטבח הגדול והנאצים אסרו להביאם
לקבר ישראל, לכן הם נקברו בקבר אחים
בתוך הגטו. בין המתים היה גם סבי האהוב.
קבר האחים הועבר לאחר המלחמה לבית הקברות
בקרינקי. בצילום: קבר האחים במהלך העברתו
מהעיר אל בית הקברות, דצמבר 1622.
93
41. בצלאל (סַ לו) ויינרך
:2491 עדותו של ניצול מגטו קרינקי2 על הטבח בערב פסח
At nine in the morning on Friday, the day before Passover 5702
(1942), the doors of the ghetto were opened and two hundred Gestapo
agents with black hats with their symbol of a skull and two bones
underneath marched into the ghetto. They immediately spread out
through the different streets of the ghetto and started to rob, hit, torture
and shoot Jews. Tens of victims were annihilated in the most brutal
fashion. On that horror-filled day the following members of the
community were killed: the judge of Krynki Reb Leib Segal, Moshe
Lev, (the husband of Chana the bakeress), who physically stood up
against the Germans, Okun's mother from Garbaska street, who was
slain with a sword while she was in her bed, and many others.
(See detailed list of martyrs, :בין השמות מופיע בשיבוש קל גם שמו של סבא
Benjamin Veyrach (Naome Ide's)
People were shot one by one when they entered burned-out destroyed
areas of the ghetto, near the general garbage disposal area, where the
2
:מתוך מקורות שונים
;The Jewish Community Of Krynki
פנקס קרינקי, בעריכת רבין [ראבין] דוב, בהוצאת הארגונים של יוצאי קרינקי במדינת ישראל
;2211 ובתפוצות, תל אביב, תש"ל
.; וממקורות נוספיםwww.jewishgen.org/yizkor/krynki/kry263.html
40
42. ענבר, פנינים ויהלומים
waste material of the entire ghetto was deposited. There amongst the
filth lay the dead and bloody corpses, completely covered with human
excrement and other filth. One was not even allowed to bury the
victims in the Jewish cemetery. They were buried inside the ghetto
itself near the "Linas Tsedek" facility, in a communal grave. The
!pogrom lasted over five hours. It was a real Pesach
לאחר המלחמה הגיע למונטבידאו הרב חזקיהו מישקֹובְסקי3 שהיה רב בקרינקי. מפיו
שמענו את הבשורה המרה: "בנימין ויינרך הזקן נרצח על ידי הגרמנים" הוא אמר.
אבי, אחיו ואחותו, קרעו קריעה וישבו שעה אחת 'שבעה'. אני בכיתי ולא יכולתי
לשאת את המחשבה שסבי האהוב לא הובא לקבר ישראל. לימים נודע שהוא קבור
בקבר אחים עם יתר הנרצחים.
בשנת 1522 הכניס אבא ספר תורה לבית הכנסת במונטבידאו לזכר אביו.
הכנסת ספר תורה לזכר סבא, בנימין ויינרך, שנרצח בקרינקי בערב פסח 1622.
3 על שמו נקראת ישיבת "כנסת חזקיהו" בכפר חסידים.
14
43. בצלאל (סַ לו) ויינרך
חמישים שנה לאחר מכן נסעו בני חיים ואשתו מאשה למונטבידאו. הם ביקרו בבית
הכנסת ומצאו שלא מתקיימות בו תפילות אפילו בשבתות ובחגים ולמעשה הוא סגור.
הם העלו את ספר התורה ארצה והכנסנו אותו לבית הכנסת "ארזי הלבנון" שבפתח
תקווה שם התפלל נכדי יובל אליהו, בנּה של בתי מרים.
סַלו עם בנו ונכדו בטקס הכנסת ספר התורה על שם סבא, בנימין בן צבי ויינרך.
בית הכנסת "ארזי הלבנון" שבפתח תקווה, 6 ביוני 1111.
24
47. בצלאל (סַ לו) ויינרך
ֶּ ָּ
אַ בל פן
באורוגוואי, בשנות החמישים של המאה הקודמת, נהגנו לצאת מדי קיץ לחופשה
בעיירת הקיט .Las Toscasשם התארחנו במלון בבעלות יהודית בשם .La Boya
במלון זה, על קירות חדר קטן ששימש כבית כנסת, ראיתי לראשונה תשעה ציורים של
הצייר היהודי הידוע אַּבל ּפן4. הציורים תיעדו את סבלם של יהודים נרדפים בעת
פרעות קישינב (1122), ונראה שהם מבכים, נאנחים ומביעים בזעקה את חוסר
האונים של היהודי בגלות. חשבתי על בני משפחתנו שנספו בשואה, ונזכרתי בסיפורה
של סבתא על הפוגרום במינסק.
קיץ אחד כשהגענו למלון הופתעתי לראות שתמונותיו של אּבל ּפן הוסרו
ַ
מהקירות, נעלמו כֹלא היו. הדמויות הדוממות בעלות ההבעה, המתים שסיפרו את
סיפורם, ילדים שטופי בכי ּבמקום צחוק – כולם נעלמו. לא ראיתי עוד את הנופים
השוממים, השדות שנחרשו בכאב, העצים הערומים, הנחלים שותתי הדם... חדר
התפילות הקטן שבו התמזגו הציורים כבר לא היה אותו חדרון, הוא כאילו איבד את
תווי פניו ואת אישיותו. על מי יאמרו שם עתה קדיש? בעבור מי ייאנח החזן בפזמו את
ַ
ניגוניו מלאי הצער? הסמלים נמוגו בתוככי העבר, ואף צללי השקיעה לא ריצדו שוב
על הקירות.
חיפשתי את הציורים בחדרים אחרים, בפינות, במשרד הראשי, אך לא
מצאתי. ביקשתי לברר את פשר היעלמותם, שאלתי את עובדי המלון, אך הם לא
הבחינו בהעדרן של התמונות. רק עובד אחד מצא לנכון להשיב: "אה, כן, התמונות
4 אבֶּ ל פָּ ן נולד בלטביה בשנת 1118. בשנת 1818 עלה לארץ ולימד בבית הספר לאמנות
ַ
"בצלאל" בירושלים. ב-1818, כשנסע עם יצירותיו לארצות הברית, הוגדר כ"צייר היהודי
הגדול ביותר". את "עקדת יצחק" צייר כמה פעמים. העקדה סימלה את הסבל היהודי
ונקשרה לפרעות באירופה, לשואה, ולהקרבה שלה נדרש היישוב בארץ. בנו של פן, אלדד,
נהרג במלחמת העצמאות בקרב גוש עציון. השכול העמיק אל תוך ציוריו, ונושא העקדה
קיבל משמעות נוספת, טרגית ואישית. פן נפטר בירושלים בשנת 1922.
64
48. ענבר, פנינים ויהלומים
העצובות. איני יודע היכן הן. אך מוטב לא לזכור זוועות אלה, הן עלולות להוציא אדם
מדעתו."
לאחר זמן נודעה לי הסיבה. קרה לא פעם שאנשים היו פורצים בבכי
בהסתכלם על תמונותיו של אּבל ּפן. כולם איבדו משפחות בשואה והציורים הזכירו
ַ
להם זוועות שאירעו לא מכבר, עוררו כאבים רדומים, פתחו צלקות ישנות. אנשים היו
בוכים ומבקשים לברוח מהחדר. לכן הוסרו התמונות ממקומן ונערמו בתוך ארגז ישן,
ביחד עם חפצים מיותרים אחרים.
ביקשתי לראות את הציורים פעם נוספת. אף בהיותם מכוסים שכבת אבק
נשתמרה בהם עוצמת הביטוי. חזרתי להתבונן בהם והתיישבתי לתאר את אשר ראיתי.
כתבתי רשימה בשם "אחרית דבר" תחת השם הבדוי "דוד לוינסון". (אהבתי את השם
דוד, כי כך נקרא דודי האהוב, אח אימא; לוינסון פירושו: בן חיים.)
ביקשתי להעלות על הכתב את תחושותיי ולתאר את הריגוש הפנימי שאחז בי
בראותי את ציוריו של אּבל ּפן. כשנשאלתי מדוע אני כותב? לא ידעתי מה להשיב.
ַ
ביקשתי לשמר את הדמויות, את התנועה, את האימה מהמוות הקרב, את הכאב הבלתי
ְ ַ
ניתן להבעה במילים. ביקשתי לצעוק דרך המילים: 'לעולם לא עוד! לעולם לא יסבול
כך בן אנוש!' אך ידעתי מראש שמאמציי לריק. רשימותיי נקטעו מדי פעם. פה ושם
היו דפים פזורים, מחיקות, תיקונים, כתב קטן וצפוף, לרוב בלתי קריא. מה טעם היה
לשמור על דפים אלה ולהעתיקם? אינני יודע. כוח נעלם דחף אותי לכך.
לאחר שסיימתי לכתוב, התכוננתי להשיב לבעל המלון את תשעת הציורים.
אולם בהבחינו בהתרגשותי, אמר לי: "ּבחר שתי תמונות, מתנה בשבילך." מתוך
ְ
השתוממות ובלי לדעת מה לומר, מלמלתי רק "תודה", ובחרתי שתיים מן התמונות:
"בני הערובה" ו"ילדים אבודים". זמן מה לאחר מכן הוא חזר ונתן לי שתיים נוספות.
כך הגיעו לידיי ארבע תמונות מרגשות ומטלטלות של הצייר הנפלא אּבל ּפן.
ַ
74
49. בצלאל (סַ לו) ויינרך
בני הערובה (מתוך האלבום "נאד הדמעות").
יהודים זקנים שגבם אל הקיר, רובים מכודנים מכּוונים לעברם והם רואים את המוות בעיניהם.
התמונה "בני הערובה" השאירה עליי רושם חזק במיוחד. אולי מפני שאחד היהודים
הזכיר לי את סבי; אולי משום שכמה מהם מליטים את עיניהם כאומרים "שמע
ישראל"; אולי פשוט בגלל חוסר האונים הנורא.
84
51. בצלאל (סַ לו) ויינרך
חיילים רוסים מגרשים מזרחה יהודים בקרונות בעלי החיים
מי הבא בתור?
05
52. ענבר, פנינים ויהלומים
הציורים, שאוגדו יחד באסופה הנקראת "נאד הדמעות", צוירו בשנת 2222 כשאּבל ּפן
ַ
בן העשרים הצטרף למשלחת לקישינב, בעקבות הפוגרום שנערך בעיר בפסח 1922.
בראש המשלחת עמד ח"נ ביאליק שכתב בעקבות הפרעות שתיים מיצירותיו הידועות
ביותר, "עַל השחיטה" ו-"ּבְעיר ההֲרגה". אּבל ּפן מצא עצמו משמש מעין "צלם קרבי"
ַ ַ ַ ְ
לפרעות שהותירו בו חותם עמוק. אז צייר 61 רישומים המתעדים גילויי אכזריות
שכמותם לא נראו בציורי האמנים היהודיים בני תקופתו. האסּופה נמסרה כולה
ל"בצלאל" ונעשו ממנה 992 עותקים בלבד.
באלבום "נאד הדמעות", הופיעה הקדמה מאת ד"ר ה"פ חיות (ירושלים
2122). חיות כתב: "לאנושות
זיכרון קצר. רק עשר שנים?
חמש שנים, חלפו? מי עוסק
כיום בזוועות של הצארים,
בפוגרומים באוקראינה? הכול
נמחק, נשכח, אך למרות זאת,
אלפים מקורבנותיהם עדיין
חיים את הסבל. ציוריו של אַּבל
ּפן אינם מהווים צעקה לנקמה,
אלא רק אזהרה. שומה על עמנו
ללמוד את הנתיב המוביל מסבל
הגלות אל השלום בביתו. יש
לנער את מצפון העולם, על
מנת שיאפשר לישראל, הנאנק
בכאביו, לעמול בשלוה וביטחון בבנייתו המחודשת ובבניין האנושות."
15
53. בצלאל (סַ לו) ויינרך
בשנת 2522 ביקר אצלנו במונטבידאו הרב יעקב שרייבוים5. סיפרתי לו על הציורים
של אּבל ּפן שנגעו ללבי, ולהפתעתי הוא אמר שהוא שכן של הצייר בירושלים ונתן לי
ַ
את כתובתו. שלחתי לּפן מכתב, כתבתי לו עד כמה התרגשתי מהתמונות ובייחוד
מהסדרה "נאד הדמעות" שרציתי לרכוש, ובירכתי אותו על עבודתו הנפלאה.
מכתבו של סלו לצייר אַּבל ּפן
5 הרב יעקב שרייבום (1222 – 2222) היה רב במחנות העולים באריתריאה בימי המנדט הבריטי, איש
רב פעלים שכיהן כמבקר העירייה הראשון של עיריית ירושלים.
25
54. ענבר, פנינים ויהלומים
אַּבל ּפן ענה על המכתב בחמימות, שמח על המחמאות והפנה את סלו לרכוש את התמונות
בהוצאה לאור בהאג שבהולנד.
35
55. בצלאל (סַ לו) ויינרך
י"ל פרץ
לא רק ציוריו של אּבל ּפן ריגשו אותי; בצעירותי בלעתי בשקיקה אין-ספור ספרים
ַ
ומאמרים, החל מהסופרים היידישאים והעבריים הנודעים, וכלה בסופרים שמייצגים
את התרבות הגרמנית היפה: יוהאן וולפגנג גתה (סופר, פילוסוף והומניסט), והרמן
הסה (זוכה פרס נובל לספרות שספריו עוסקים בחיפוש המשמעות בחייו של האדם).
אחד הסופרים האהובים עליי עד היום הוא י"ל פרץ ובמיוחד סיפורו "שלוש
מתנות". נראה לי שאּבל ּפן וי"ל פרץ הם מחשובי הממחישים את גורלו המר של
ַ
היהודי בגולה, האחד באיוריו והשני בסיפוריו.
סיפורו של י"ל פרץ עוסק בשלוש מתנות המגלמות את קידוש השם, קדושת
הארץ וקדושת המצוות.
שלוש מתנות – תקציר
יהודי מת ונשמתו עולה השמימה. מרוקנים אל כפות המאזניים את התרמיל הצחור של המצוֹות ואת
התרמיל השחור של העברות, ואין הכרעה. הכפות לגמרי מאוזנות. הנשמה האומללה נשארת בחוץ.
לא לגן עדן ולא לגיהינום. מלאך רחום מייעץ לה לקנות את לבם של הצדיקים במתנות: "עופי
למטה, סובי, כאשר אמרתי, את האדמה, התבונני בעיניים פקוחות לכל הנעׂשה שם בין החיים. ואם
תראי דבר טוב, דבר יפה, יוצא מן הכלל, חטפי והביאי אותו תכף ומיד מתנה לצדיקים בגן-עדן …
ואם שלוש מתנות תביאי, בטחי בי, שיפתחו לך שערי הגן-עדן."
הנשמה משוטטת ומשוטטת עד שהיא נקלעת לשוד: גביר יהודי מניח לשודדים לקחת את כל
אוצרותיו, עד שהם מגיעים לצרור קטן. הוא קם להגן עליו ונרצח. כשהם פותחים את הצרור הם
מוצאים בו רק עפר מארץ ישראל. הנשמה מביאה לצדיקים גרגר אבק רוּוי בדמו.
ושוב היא יוצאת לנדודיה עד שהיא נתקלת בבת רב, עלמה עברייה יפהפייה שנידונה להיקשר
במחלפות ראשה לזנב סוס דוהר ולהיגרר בחוצות העיר. בתור משאלה אחרונה היא מבקשת
שיינתנו לה סיכות, ובעזרתן היא מהדקת את שמלתה לבשרה כדי שרגליה לא ייחשפו. הנשמה
שולפת מירכּה של הנערה "סיכה מאדימה" ועפה אל הצדיקים. "ובסבר פנים יפות נתקבלה המתנה
השנייה…"
ושוב היא נודדת עד שהיא רואה נידון יהודי צועד בין שתי שורות של מצליפים. "והשוטים שורקים
באוויר, מצליפים ולופתים את הבׂשר כנחשים, וסילוני-דם ניתזים, פורצים – והוא הולך, עודנו
הולך!" צליפת שוט מפילה את הכיפה מראשו של היהודי. הוא ממשיך ללכת ופתאום הוא מבחין
בחסרונה. הוא נמלך רגע בדעתו, ואז הוא חוזר על עקבותיו, מרים את הכיפה וממשיך ללכת עד
שהוא נופל. הנשמה חוטפת מן הכיפה חוט אחד רוּוי בדם… "
45
56. ענבר, פנינים ויהלומים
הסיפור נפתח באירוניה דקה:
"לפני שנים ודורות נפטר יהודי.
מילא, יהודי נפטר – לעולם לא יחיה גבר! – גומלין אתו את החסד האחרון: מביאים
אותו לקבר יׂשראל.
שב האדם לעפרו."
שלוש המתנות מתפרשות כשלושת עמודי התווך שיהדות הגולה נשענה עליהם ובזכותן
החזיקה מעמד. המתנה הראשונה: מסירות הנפש על קומץ עפר מאדמת הקודש –
מסמלת את האהבה לארץ ישראל. המתנה השנייה מסמלת את הצניעות ואת טוהר
המשפחה בישראל. המתנה השלישית מגלמת את רעיון קידוש השם. למתנות כשלעצמן
אין כל ערך: גרגר אבק, סיכה ופיסת חוט – הם ההפך הגמור מאוצרות.
ה"ערך" שלהן נגזר מן ההקשר הקובע שהן מייצגות את האהבה לארץ ישראל
(הגרגר), צניעות וטוהר (הסיכה), וגאווה לאומית ודבקּות דתית (החוט). הן מעידות על
מסירות נפש בשלוש וריאציות שונות, ובין השיטין מסתתרת ביקורת כלפי ההיסטוריה
הנוצרית שככה עוללה ליהודים.
55
57. בצלאל (סַ לו) ויינרך
לִ בִ י במז ָרח וָאנֹ כִ י בסוף מַ עֲ ָרב
ֹ ִ
בשנת 1622 התחלתי ללמוד בקורס הכנה ללימודי רפואה. את לימודי הרפואה עצמם
התחלתי בשנת 1622 וסיימתי ב-1522. עם תחילת לימודיי הצטרפתי לארגון הציוני
"קדימה", נעשיתי פעיל בארגון והייתי עורך הירחון שלו בין השנים 6622 ל-1622.
גיליון
קדימה
משנת 5622
העורך:
ס. ויינרך
65
58. ענבר, פנינים ויהלומים
כבר בשנת 1622 רציתי לעלות ארצה. לאחר נישואינו, בשנת 1622, אסתר
ואני אפילו הוצאנו דרכונים. אולם שליח העלייה במונטבידאו הציע שאסיים תחילה את
לימודיי ואעלה ארצה כרופא. וכך עברו השנים, עוד התמחות, ועוד השתהּות ורק
בשנת 1222 הגשמנו סוף סוף את החלום.
לא פעם שמעתי גויים אומרים שהיהודים שייכים לעם שאין לו בית משלו.
לכן בכ"ט בנובמבר 1122, כשהוחלט באו"ם על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת
הארץ, גם אצלנו הייתה התרגשות גדולה. שמעתי אז את דבריו של משה טוב, יליד
ארגנטינה, מראשוני הדיפלומטים במשרד החוץ, אשר לקח חלק משמעותי בכינון
הקשרים הדיפל ומטיים בין מדינת ישראל לבין מדינות אמריקה הלטינית. הוא אמר
משפט שנחרת בזיכרוני: "עד עתה היינו עַם שהייתה לו היסטוריה אך לא הייתה לו
גיאוגרפיה. סוף סוף חזרנו להיות עַם שיש לו גיאוגרפיה, דגל, מטבע, עבר ועתיד."
סַלו בתחילת לימודי קדם רפואה 1622
בשנת 1122 רואיינתי למחקר שנערך על ידי המדור
לאמריקה הלטינית באוניברסיטה העברית. המחקר התבסס
על ההיסטוריה הבלתי מתועדת של יהדות אורוגוואי6,
ועסק בדעות ובתגובות של סטודנטים יהודיים בשנות
הארבעים.
6
"זיכרונות מאורוגוואי: שואה והמאבק להקמת מדינת ישראל" מאת: רוזה פרלה רייכר
וחיים אבני. עמוד 12.
75
59. בצלאל (סַ לו) ויינרך
ציטוט מעבודת המחקר (בתרגום חופשי):
הקדמה: ד"ר בצלאל סַ לו ויינרך היה פעיל בארגון האוניברסיטאי של
סטודנטים יהודיים ציוניים "קדימה", שנוסד באורוגוואי בשנת 1918. הוא
ערך את ביטאון הארגון מאוגוסט 9918 ועד מאי 1918. הירחון יצא לאור
פעם במספר חודשים ועסק בעיקר בעולם הציוני והיהודי. לירחון הייתה
השפעה ניכרת בגיבוש דעות ובהעברת אינפורמציה לסטודנטים היהודיים.
שאלת המראיינת - רוזה פרלה רייכר:
"מה הביא אותך ואת חבריך לפעילות בארגון 'קדימה'?"
תשובה:
"מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה האיומות גרמו לזעזוע בעולם היהודי
כולו. לא רק יהדות אירופה הייתה בסכנה, אלא גם היישוב היהודי בארץ
ויהודי דרום אמריקה. שאלנו את עצמנו מה יעלה בגורלנו אם גרמניה
הנאצית תכבוש את אורוגוואי? הפחד היה גדול. כשהסתיימה המלחמה
הכאב אף התגבר. מדינות העולם יצאו למלחמה בגרמניה הנאצית, אך
בסיומה הן לא הכירו בזכותו של העם היהודי לחזור לארץ אבותיו. חשנו
חוסר אונים של מיעוט מנודה. ערכנו פגישות, הפגנות, מחאה, כתבנו
מאמרים, הדבקנו כרוזים נגד המנדט הבריטי אך הדברים היו כטיפה בים.
כינו אותנו: עם ללא מולדת."
85
60. ענבר, פנינים ויהלומים
שאלה:
"מה הם החומרים שפרסמתם בקדימה בשנים שלאחר המלחמה?"
תשובה:
ניסיתי להדגיש את הנקודות הכאובות ביותר. כתבתי מאמר על ספר שיצא
נגד בעלות הברית ושמו: "בן הברית שנשכח", מאת הסופר והעיתונאי
ממוצא הולנדי, פייר ון פאסן ( .)Pierre van Paassenהוא הגן על זכותנו
למדינה יהודית, סיקר באהדה את המאבק להקמת בית לאומי לעם היהודי,
ותמך בתנועה הציונית.
לאחר אסון סטרומה, ספינת המעפילים שהוטבעה בים השחור,
כתבתי שיר שכותרתו: "היזהרו לכם, יד השם תגיע אליכם עוד לפני יד
האדם. זכרו, על מצפונכם חיי אדם". השיר פורסם בירחון 'קדימה'.
שאלה:
"מאין השגתם את החומרים והמידע לירחון?"
תשובה:
"קיבלנו מידע ממקורות שונים: מהסוכנות היהודית, מהקונגרס הציוני
העולמי בארה"ב, מהיישוב בפלשתינה, וגם מיעקב (קובו) חזן, נציג
הסוכנות היהודית באורוגוואי. נעזרנו גם בעיתון היידישאי 'יידישע
צייטונג' שיצא לאור בארגנטינה, וכן הוצאנו קטעי עיתונות וחדשות
מהעיתונות המקומית והכללית. מיזגתי ושילבתי את החומרים הרלוונטיים
ומהם נהגתי לכתוב את מאמר המערכת. במאמר הבאתי מידע וגיבשתי את
עמדתנו הפוליטית. למשל בירחון שיצא לאור בדצמבר 1946, כתבתי מאמר
מערכת על המנדט הבריטי, על 'הספר הלבן', ועל אי-הצדק ביחס הבריטים
אל היישוב היהודי לעומת יחסם לאוכלוסייה הערבית. אפילו הצדקנו את
פעולות האצ"ל במאבקו בחיילים הבריטים. את המאמר הזה שלחנו גם
לשגרירות הבריטית במונטבידאו. כתבתי מאמר מערכת גם על דב גרונר
שהועלה לגרדום, נשפט והוצא להורג על יד הבריטים באפריל 1946."
95
61. בצלאל (סַ לו) ויינרך
שאלה:
"לעומת המידע הרב על היישוב היהודי בארץ ועל המצוקה היהודית בכלל, מדוע
הירחון ממעט לעסוק במצבם של הסטודנטים היהודיים באורוגוואי, וקולם לא
נשמע כמעט מעל דפי העיתון?"
תשובה:
"היינו כל כך עסוקים בנעשה בארץ ישראל שהאירועים המקומיים
באורוגוואי פחות עניינו אותנו. מחשבותינו היו שם, חלומותינו ותקוותינו
היו שם, ולכן רוב הכתבות שהכנו היו על הנעשה בארץ."
שאלה:
"האם הגיעו ל'קדימה' גם סטודנטים שהתרחקו מהיהדות?"
תשובה:
"היו חברים שטענו שהצטרפותם ל'קדימה' מרחיקה אותם מחבריהם הלא-
יהודיים. היו ויכוחים בנושא, וסטודנטים כאלה היו מגיעים באורח אקראי,
באים הולכים. הקבוצה שלנו הייתה הטרוגנית, אמנם כולנו היינו ציוניים
וערים לבעיה היהודית, אולם החזקנו בקשת רחבה של דעות: דתיים
ֶּ
וחילוניים, שמאלניים וימניים, ספקטרום רחב של דעות."
סטודנטים ציונים בסניף האוניברסיטאי של "קדימה". סלו עומד משמאל. מונטבידאו 1622.
06
62. ענבר, פנינים ויהלומים
אסתר
בשנת 6622, בסיום פעולה בתנועה הציונית "קדימה", הודיעה אניטה, אחת הפעילות,
שעל הבחורים ללוֹות את הבחורות לביתן. עוד לפני כן הגנבתי מבטים לעברה של
אסתר מרגליות, סטודנטית יפה שלמדה כימיה, אולם הייתי נבוך בכל פעם שמבטינו
הצטלבו וביישן מכדי להציע את עצמי ללוֹות אותה. ואז אניטה אמרה: "סַלו, אתה
תלווה את אסתר." כך החלה בין אסתר לביני
ידידות שהתפתחה לאהבה גדולה. הפקולטה
לרפואה הייתה ממש מול הפקולטה לכימיה, אבל
לא ראיתי אותה קודם באוניברסיטה, נפגשנו
ב"קדימה".
אסתר, 1622.
הייתי מאוהב מאוד, חיכיתי בכיליון עיניים
למפגשים בתנועה, אך להוריי לא סיפרתי דבר
וחצי דבר. אולם "סוכנות השמועות היהודית"
פעלה מהר מהצפוי ויום אחד אמרה לי אימא: "סַלו, אתה יודע, שוחחתי עם אישה
נחמדה בארגון שלנו, והיא סיפרה לי שּבתּה חברה שלך." התברר ששתי האימהות
שלנו התנדבו יחד בארגון נשים יהודיות, והסוד שלנו דלף. אימא שלי חיבבה את אמּה
של אסתר, שתיהן היו נשים טובות שעסקו בחסד ובעזרה לזולת.
בנר רביעי של חנוכה תש"ו (דצמבר 5622) עם סיום מסיבת חנוכה, יצאנו
אסתר ואני כהרגלנו לעבר ביתה. השמים היו זרּועי כוכבים, הרגשתי כאילו השמים
מעלינו נפתחו והייתה זו שעת רצון ואהבה. גיליתי לה את אהבתי והצעתי לה נישואין.
16
63. בצלאל (סַ לו) ויינרך
אסתר וסַלו,
6622.
ילדינו נהגו לומר ששררו בין אסתר לביני אהבה וחסד עמוקים ומיוחדים, ונקשרנו
בעבותות של אהבה והתחשבות. כך באמת חשתי תמיד.
51 שנות נישואין להוריו של סַלו (במרכז). סלו ואסתר (בעיגול משמאל). ינואר 5622.
26
64. ענבר, פנינים ויהלומים
סיפורה של משפחת מרגליות
הוריה של אסתר, טֹודְ רס מרגליות ( ,)Margulisורייזל לבית הולץ-וובר, התגוררו
בעיירה ראווה-רּוסקה ( )Rawa-Ruskaשבגליציה (מחוז לבוב בפולין, השייך כיום
לאוקראינה). לאחר נישואיהם החליטו להגר לאורוגוואי על רקע המצוקה הכלכלית
והאנטישמיות הגואה. המשפחה המורחבת שנשארה בראווה-רוסקה נספתה בשואה.
בשנות העשרים של המאה העשרים הגיע הזוג מרגליות לאורוגוואי. דודּה של
אסתר, בעייריש מרגליות, ַאח אביה, היגר אף הוא והיה פעיל בתנועה הציונית, ייסד
עיתון ביידיש והקים את הארגון הציוני "צעירי מזרחי".
מהגרים יהודים שהגיעו מראווה-רוסקה ומסביבותיה התקבלו בחום ובזרועות
פתוחות בבית משפחת מרגליות. ביתם היה מעין "מרכז קליטה", שם הייתה קורת הגג
הראשונה והארוחה הראשונה שקיבלו במדינה החדשה עם רדתם מהאנייה.
אסתר ואחיה הצעיר איגנסיו נולדו במונטבידאו. אסתר נולדה בשנת 5122,
הייתה קטנה ומשקלה נמוך מאוד. חברים של הוריה, למודי סבל ממֹות תינוקות
ְ
באירופה, יעצו שלא לקנות עריסה כי התינוקת לא תשרוד. ואכן בימיה הראשונים
ישְנה התינוקת בתוך מגירה גדולה של רהיט ישן. אבל החברים לא הכירו את אסתר.
היא התגברה, התחזקה והפכה לנערה חכמה ויפה. לא פלא שהתאהבתי בה.
36
65. בצלאל (סַ לו) ויינרך
אירוסי אסתר וסַלו, ט"ו בשבט תש"ו (2622.2.12) מונטבידאו. משפחת מרגליות, הוריה
ואחיה של אסתר (מימין); משפחת ויינרך (משמאל). שרה, סבתא של סַלו (עומדת במרכז).
היא זכתה להיות באירוסין ונפטרה ימים אחדים לאחר מכן בגיל 11.
מסיבת האירוסין
46
