4. הסיפור על רבי עקיבא ובתו
רבי עקיבא הייתה לו בת.
אמרו לו הכלדאים ]אסטרולוגים[:
אותו היום שתכנס לחופה ישכנה נחש ותמות.
היה מצר על הדבר הרבה.
באותו היום נטלה בתו את המכבנה ]סיכת ראש[ ונעצה אותה בכותל.
פגעה בעינו של נחש וישבה בה. בבוקר כשנטלה את המכבנה נגרר ובא
הנחש אחריה.
5. אמר לה אביה: מה עשית?
אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח, והיו הכל טרודים בסעודה ואין
שומע לו. עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי ונתתיה לו.
אמר לה: מצווה עשית.
יצא ר' עקיבא ודרש: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִּמַָּוֶת" )משלי י, ב(
תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קנו עמוד ב )מתורגם מארמית(
6. "ונתנה תוקף", מאת רבי אמנון ממגנצא
פיוט המופיע במחזור התפילה לראש השנה וליום הכיפורים
12. מעשייה חסידית
בחודש אלול, כשהבריות מכינים את לבם לקראת יום הדין,
היה רבי חיים מצאנז רגיל לספר מעשיות בניגון שהיה
מעורר כל אדם לתשובה.
פעם אחת סיפר:
איש תעה במעמקי היער.
כעבור זמן-מה תעה שם אדם אחר
ופגש בראשון. בלי לדעת מה
אירע לו לזה שאל אותו
באיזו דרך אפשר לצאת מן היער.
13. "דבר זה איני יודע", השיב הראשון, "אבל אני יכול להראות לך
את הדרכים המוליכות עוד יותר לתוך הסבך, ואחרי כן נלך
יחד לחפש את הדרך".
"עולם!", סיים הרבי את סיפורו,
"נחפש יחד את הדרך החדשה".
Editor's Notes
תפילה היא מה שבין האדם לאלוהיו. ישנה סברה הרואה את האדם הדתי מקיים המצוות כמי שמתפלל, ואת האדם החילוני כאדם לא מאמין ולא מתפלל. אנו סבורים שבין האנשים החילוניים ישנם רבים המאמינים באלוהים, בדרך זו או אחרת. נדמה גם שכל בני האדם מתפללים. לעתים בבית הכנסת, לעתים ברגעי בדידות, לעתים בחיק הטבע הפורח או בהזדמנות אחרת. האדם מתפלל כשהוא בצרה, הוא מייחל ומקווה. איש איש בדרכו. התפילה קשורה כאמור לצרה ולסבל, אך גם לרגעי אושר מיוחדים.
התיקון שבתפילה, בדומה לתשובה, הוא חשבון נפש של האדם על חייו. התפילה עוסקת יותר בצד הרוחני שבקיום, במשאלות, בחששות מהעתיד, בבחירות שלנו לגבי שאלות קיומיות ועוד.
הצדקה יוצאת מה"אני" ועוסקת בתחום שבין אדם לזולת. כמובן שגם כאן מדובר בתהליך אישי ובחשבון נפש שעיקרו פנימי. הצדקה אינה עוסקת רק במתן כסף לנזקקים אלא במקום שאנו נותנים בחיינו לזולת, ובעיקר לזה החלש. הצדקה מתחילה מחשבון נפש אישי, אולם השאיפה שלה היא לתיקון החברה.
על פי קריאה זו בפיוט, תשובה, תפילה וצדקה הן שלוש דרכים לשנות את המציאות. שלוש דרכים "לשנות את רוע הגזירה". רוע הגזירה אינו גורל חיצוני קבוע מראש, אלא תהליכים נפשיים פנימיים, שהביאו אותנו להתרחק מהאדם הטוב שאנו יכולים להיות. ואם נשנה את עצמנו ואת יחסנו לזולת, החברה בה אנו חיים גם היא תשנה את אופייה המנוכר.
החסידות היא תנועה רוחנית המבוססת על חכמת הקבלה שהחלה לפעול במזרח אירופה במאה ה18. החסידות קראה לדבקות דתית פשוטה שאינה דווקא קשורה ללימוד תורה בבית המדרש. הספרות החסידית גדושה במעשיות שונות בעלות מוסר השכל הנוגע בשאלות הקשורות בנפש האדם. כמו למשל מעשייה זו שנאמרה על ידי רבי חיים מהעיירה צאנז שבפולין. המעשייה נאמרה בחודש אלול, חודש התשובה והרחמים. מטרת המעשייה היא להביא את האדם ל"תשובה" (ראו בשקף על תשובה). מסגרת הזמן בו סופר הסיפור מדגישה את העובדה שמדובר על סיפור בעל מסר נפשי פנימי.
הסיפור מתאר מפגש בין שני אנשים שאבדו ביער. אחד אבד ראשון והשני אבד אחריו. השני מבין האובדים שאל את הראשון מהי הדרך לצאת מהיער. נזכיר שמדובר ביער אירופי סבוך, המסמל תחושה שלעתים פוקדת את האדם, שהוא אינו מוצא את הדרך הנכונה לחיות את חייו. ברגע בו האדם חש שהוא לא מוצא את דרכו, הוא נתקל באדם אחר ומתייעץ עמו לגבי היציאה מהסבך. ביער ישנן דרכים רבות, אולם לא כולן יוצאות מהיער. יש כאלה שרק מעמיקות את אובדן הדרך של האדם.
האדם השני מבקש מהראשון הוראות יציאה מהיער. אולם האדם הראשון מדגיש שאין דרך יציאה אחת המוציאה מהסבך. זהו תהליך אישי ולא מתכון או תכנית פעולה קבועה מראש.
הראשון אינו יכול להראות לשני את דרך היציאה האישית, אך הוא יכול לשתף אותו בחיפושיו, יכול להציג בפניו את ניסיונו השלילי לגבי חיפוש דרך ולהיות לצדו בזמן חיפוש הדרך.
נראה שהמעשייה יוצאת נגד הנטייה האנושית לחפש "טיול מאורגן" כדי לצאת מהסבך, לעשות תשובה. לחפש דמות חזקה שתחליט עבורנו מהי הדרך הנכונה לצאת מהיער. המעשייה תומכת בתפיסה האומרת שתהליך התשובה הוא אישי ופנימי. האדם יכול להיעזר באנשים חכמים מנוסים (יועצת, פסיכולוג, מורה, חבר) אולם עליו לעבור את התהליך בעצמו מתוך אישיותו המיוחדת.