2. תחילת המצור על ירושלים
בסוף תקופת בית המקדש הראשון, בתאריך עשרה בטבת, בא
נבוכדנאצר מלך בבל וצר על ירושלים "ויהי בשנת התשיעית
למלכו בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל
חילו...ותבוא העיר במצור " בתקופת המצור הארוכה סבלו
תושבי ירושלים מרעב קשה ומתמשך - "ויחזק הרעב בעיר, ולא
היה לחם לעם הארץ", ובסופו של המצור הובקעה החומה, נחרב
בית המקדש, חרבה ירושלים והוגלו ישראל לבבל ושם הם ישבו
בכו כשהם נזכרו בציון שנחרבה "על נהרות בבל שם ישבנו גם
בכינו בזכרנו את ציון".
3. יום הקדיש הכללי
ביום עשרה בטבת אנו מציינים שני מאורעות קשים שעברו על עם
ישראל. האחד הוא מצור על ירושלים בזמן בית המקדש הראשון,
והשני הוא השואה הנוראית. עשרה בטבת הוא גם יום הקדיש
הכללי ובו אנו זוכרים את כל אלו שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם.
אלו מאורעות קשים במיוחד שעברו על עם ישראל. דווקא בימים
קשים אלה צריך לדעת שכל מה שעושה לנו ה' הכול הוא לטובה,
ולכן צריך לקבל תמיד באהבה את כל מה שעושה לנו ה', ולברך
אותו, בין אם הוא עושה לנו דברים טובים, ובין הוא עושה לנו
דברים שנראים לנו רעים, מכיוון שגם מהדברים הרעים בסוף
יהיה רק טוב, גם אם איננו מבינים כיצד.
4. הלכות הצום
כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר
החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה,
בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים. צום עשרה
בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל
בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ, הוא קצר יחסית.
5. בימי שישי ושבת
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול
לחול ביום שישי, והדבר קורה אחת למספר שנים. כאשר התענית חלה ביום
שישי, יש דעות בתנאים ובראשוניםשהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת
השבת, כדי לאפשר לאכול מוקדם כך שלא להיכנס לשבת בהרגשה רעה -
"שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". אמנם בפועל מקובל לנהוג כדעות
החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים. דיון נוסף נוגע
לסדרי תפילת מנחה בעשרה בטבת שחל ביום שישי; המנהג המקובל הוא ש
קוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל כמו בכל מנחה של
יום שישי לא אומרים תחנון ולכן לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות
אבינו מלכנו שנלוות אל התחנון בימי צום על פי הלוח העברי הנהוג כיום,
התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב
שבניגוד לכל שאר הצומות שמדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת,
התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. האבודרהם כתב
שהמקור לכך הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם
היום הזה", כמו שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת. עם זאת,
רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו
זה".
6. ימי הצום
ביום העשירי לחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל
נבוכדנצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז,
תקנו צום מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. ובתשיעי לחודש
אב תקנו צום מפני שבו נחרב בית מקדשנו. ובשלישי לחודש תשרי
תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו
ביהודה אחר החורבן, ובהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של
שלטון ישראל בארצו.
משמעות הצומות היא, שלא די בתשובה וחשבון-נפש, אלא גם הגוף
צריך להרגיש את העניין, ב"מיעוט חלבו ודמו" בגשמיות.
