1. "נדרתי נדר - לשם אני לא חוזרת"
0
למ7 שנה
ו רד גטו
רשה
07 שנה עברו מאז לחמו חברי אצ"י (ארגון צבאי יהודי) לצד לוחמי
אי"ל (ארגון יהודי לוחם) במרד גטו ורשה # בעוד דמויות כמו
מרדכי אנילביץ', הפכו לסמל הקרב, נדחקו לוחמי אצ"י הצדה
ונאבקו שנים רבות על הכרתם כארגון שלקח חלק בלחימה
בנאצים # לאחרונה הסכימו ב"יד ושם" ובקיבוץ לוחמי
הגטאות להכיר בהם # ז'וטה הרטמן, הלוחמת
היחידה בארגון שנשארה בחיים, נזכרת
באותם רגעים של אומץ וגבורה, שלא
נתנו לפחד סיכוי לחדור )
מאיה שבאלבו | צילום: תם ביקלס
81
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע"ג /
/ 8 באפריל 3102 91
2. ב
אחד הימים הקרים של חודש ינואר
האחרון, קיבלה ז'וטה הרטמן מכתב
שהיווה נקודת מפנה בחייה. לילה לילה,
לפני השינה, היא קוראת את המילים
המוכרות ואת המשפטים הידועים לה בעל
פה: ''לכבוד משפחת הרטמן. אנחנו מודים
לכם מקרב לב על שהסכמתם לכבד אותנו בנוכחותכם
באירוע 'אחרונים על החומה', שפתח את אירועי שנת
השבעים למרד גטו ורשה. נשמח לארח את כולכם
כאן תמיד, אולי נקיים יום עיון לכבוד ז'וטה הרטמן
ולכבוד המחתרת הלוחמת של אצ''י".
07 שנה עברו מאז לחמו חברי אצ"י (ארגון צבאי
יהודי), והרטמן ביניהם, לצד אי"ל (ארגון יהודי לוחם)
באותו קרב מפורסם שהתחיל בליל הסדר בשנת 3491,
שהפך למרד העממי הראשון בשטח עירוני באירופה
הכבושה בידי הנאצים. המרד פרץ לאחר האקציה
הגדולה, בה גורשו כ־003 אלף יהודים למחנה
ההשמדה טרבלינקה. הנותרים בגטו, שידעו שגורלם
יהיה דומה, הקימו מחתרת אליה הצטרפו בזו אחר זו
אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', ואצ"י, בפיקודו
הרמן אל סטפן גראייק, שהשתתף בלחימה באזור
בתי המלאכה שבגטו ורשה ולחם במרד. "כשהצגתי
את עצמי בפניו, הוא הביט בי ושאל, איזה מין ארגון
זה היה? אני לא מכיר אותו. באותו הרגע אמרתי לו
שלום והלכתי", היא משחזרת את הפעם הראשונה בה
נתקלה בהתעלמות הכואבת מהארגון אליו השתייכה.
גטו חלומי
הרטמן, אז היה שמה רוטנברג, נולדה בעיר קיילצה
שבפולין, עיר שהייתה ידועה באנטישמיות של
תושביה. באחד הימים יצאה הרטמן מהבית כשהיא
משאירה את הטלאי מאחור. הנאצים כבר פלשו
לפולין, והמקומיים הספיקו להלשין עליה לגרמנים.
"כשהבנתי שבעיר שלי מסגירים אותי, ברחתי", היא
אומרת בקור רוח מהול בכאב. את אמה וסבה השאירה
מאחור. "נסעתי מעיר לעיר עד שמצאתי משהו באמת
חלומי – גטו ורשה'', מספרת הרטמן ומשהו בפניה
מתחיל להשתנות.
נדמה שהרטמן, במרחק של יבשת שלמה משם,
עדיין מסתובבת ברחובות גטו ורשה. "הגטו משך אותי,
הרגשתי שייכת, ואני שם עד היום". היא עוצמת את
עיניה ונשענת לאחור, שואפת את ריח הגורל היהודי
המשותף. ''מה שסיפרו ומה שיספרו, זה לא טיפה ממה
שהיה שם. היה הכול בגטו: בית־קפה ובידור, והיה
גם משורר אחד, ולדיסלב שלנגל, שהעניק לכולנו
התרוממות רוח שאינני יכולה לשכוח".
הרטמן הייתה תחת הפקודות והשליחות של
האחים רודל. "היינו בקשר מאוד חם, ובסוף הם גם
גייסו אותי על אף שהם לא כל כך רצו לעשות את
זה'', היא אומרת, וחיוך קטן נמתח על שפתיה.
פשוט תירי
האחים רודל גייסו את ז'וטה הרטמן לשורות
הארגון הצבאי הקטן בצורה לא אופיינית. הם לא
דרשו ממנה להישבע אמונים לבית"ר. האחים בטחו
בה והאמינו שלא תבגוד, וכך היא הפכה לאחת
ובגטו נערך מרד ראשון של מספר שעות.
"לא עשינו הרבה במרד הזה וחשבנו שהנאצים לא
יעשו לנו כלום", היא נזכרת, "אבל פתאום ראיתי
לנגד עיניי איך הכול יכול להתרסק בן־רגע. לא היה
לנו כוח להתנגד ונותרנו בלי שום תקווה''.
ואולי דווקא חוסר התקווה הוא זה שנתן את
הכוחות ללוחמי הגטו, שהחלו להיערך למרד
הגדול שתוכנן להתקיים בשלושת החודשים
שלאחר מכן. הם החלו מכשירים בונקרים מתחת
לאדמה, והרטמן קיבלה לידיה רובה מאברהם
רודל. היא הוכשרה להשתמש בו באמצעות משפט
אחד: "לא חשוב איך, פשוט תירי".
הרטמן כבר בת 19. 07 שנה מפרידות בינה לבין
אותו קרב שאוצר בתוכו כל כך הרבה. החיוך כבר
רפה והגוף עייף, אך מחשבתה צלולה ודיבורה
נהיר ושוצף. היא נזכרת באותו ליל סדר, בו הגיעה
שעתו של המרד הגדול, כיצד עמדה עם הרובה
על גג אחד הבניינים. תפקידה של הרטמן היה
לירות על גרמנים שניסו לצאת ולהיכנס למשרדי
הגסטפו שהיו ממוקמים בבניין ממול. אך כאשר
של פאוול פרנקל. בליל הסדר פתחו הארגונים
המחתרתיים בהתנגדות מול הגרמנים, בקרב שהתנהל
במשך ארבעה שבועות. לאורך 07 השנים הללו זכרו
כולם את גבורתם של לוחמי אי"ל, אך רק מעטים
מכירים וזוכרים את ארגון אצ"י ולוחמיו היהודים.
"בשבילי המכתב הזה סוגר 07 שנה של כאב מאוד
גדול. זו פעם ראשונה שקיבוץ לוחמי הגטאות,
שהוקם על גבורת לוחמי אי"ל, מוכן להזכיר גם את
אצ"י", אוחזת הרטמן במכתב ולאחר מכן מרימה
ספר כבד בהוצאת הקיבוץ. ''שנים הם כתבו שאני
בכלל מתה'', היא פורצת בצחוק ומחפשת את שמה
ברשימת הנופלים בסוף הספר.
באותו המכתב שקיבלה הרטמן הייתה מצורפת
התנצלות על כך ששמה מופיע ברשימת הנספים,
ורק בשנת 1102 הייתה ההכרה הראשונה של
קיבוץ לוחמי הגטאות באצ"י.
''מאז שהייתי בגטו אני לא מבינה על מה הייתה
המחלוקת בין חברי בית"ר שהרכיבו את אצ"י לבין
ארגוני הנוער הציוניים השונים שהרכיבו את אי"ל",
היא משתוממת. כשהגיעה ארצה בשנת 1591, פנתה
02
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע"ג /
סבתא הרגה את היטלר
לפני שלוש שנים קיבלה הרטמן שיחה מפולין.
בצד השני של הקו הודיעו לה שהיא מוזמנת לוורשה
לטקס בו יעניקו לה אות גבורה ואזרחות כבוד על
"ראיתי לנגד עיניי איך הכול יכול להתרסק בן־רגע"
"על הקירות בבית של סבתא היה את הצילום המפורסם לצד תמונות של נכדים"
"הגטו עוד היה גדול וחופשי יחסית, ופתאום יכולתי
לחיות", היא נזכרת ומגחכת בעצמה לשמע דבריה.
למרות הצפיפות הנוראה בגטו ותנאי החיים הירודים,
היו בו גם באותה התקופה חיי תרבות יהודיים עשירים
ועזרה הדדית.
הרטמן בת העשרים פוסעת לבדה ברחובות הגטו,
מתפעלת מהמדינה הקטנה המתקיימת מעצמה בין
החומות. לפתע היא שומעת מישהו קורא בשמה.
היא מסובבת את ראשה בהיסוס, מופתעת לגלות שני
פרצופים מוכרים מעיר הולדתה - לייב ואברהם רודל,
שהיו חברי תנועת בית''ר. ''המפגש היה מרגש עבור
כולנו", היא משחזרת. "הם רצו שאעביר את המלחמה
הרחק מהגטו, ולכן הם שילמו עבורי לפולנייה
ששיכנה אותי בדירתה בצד הארי של ורשה".
הרטמן אמנם הייתה רחוקה מהגטו, אך חבילת
העיתונים ספוגת האנטישמיות שהפולנייה הייתה
מביאה מדי יום ראשון מהכנסייה, כמו דקרו בה אט־
אט. "החלטתי לחזור לגטו, יהיה מה שיהיה'', היא
חותמת את הפרק הקצר מחוץ לגטו וממהרת לחזור
אליו, גם בסיפורה.
את מסכת הייסורים שהרטמן עברה אחר כך היא
שרדה למען מטרה אחת – לספר מה היה שם. המרד
ליווה אותה לאורך הדרך שמעטים כל כך חזרו
ממנה. ממחנה ההשמדה נשלחה הרטמן למחנה
העבודה בכפייה סקרז'יסקו קמיינה, שם גם הכירה
את מי שעתיד להיות בעלה.
מסקרז'יסקו נלקחו העובדים ללייפציג הגרמנית,
ומשם החלה הנסיגה צפונה של הגרמנים, צעדת
המוות עבור היהודים. "בנסיגה צפונה פגשתי חייל
רוסי שנסע ברכבת עם חיילים פצועים לפולין,
והוא לקח אותי גם כן. חזרתי לאותה מדינה
אנטישמית שלא היה לי מה לחפש בה, ונדרתי נדר
שלשם אני לא חוזרת".
"כולם גדלו על החברים מהמחנות. המפגשים שהיו
מתקיימים אצלי בבית לא היו מפגשים משפחתיים
אלא מפגשים של 03 בחורים ובחורות שעברו איתי
את הגיהינום", קובעת הרטמן בלי היסוס, ושני
נכדיה שיושבים לצדה ומקשיבים בריכוז לסיפורים
המוכרים מסכימים עם הקביעה.
"כולנו גדלנו על הסיפורים האלה. על הקירות
בבית של סבתא היה את הצילום המפורסם של
הילד הקטן מהגטו שמרים ידיים לצד התמונות של
הנכדים", מספרת הנכדה נוי.
"מבחינת סבתא, צריך להסתכל לאמת בעיניים
ולהעביר את הסיפורים בתפוצה כמה שיותר
רחבה - לילדים בכיתה א', לסטודנטים, לחיילים
ולארגונים שונים", מצטרף נכדה עמית, רס"ן
במילואים. "כשאחת הנינות שלי הייתה בת שנתיים,
היא הכריזה ביום הזיכרון לשואה בגן: 'סבתא שלי
הרגה את היטלר'", מתגאה הרטמן בכך שהצליחה
להחדיר את הסיפור גם לתוך הגנים המשפחתיים.
כשעמית יצא למסע "עדים במדים" במסגרת
שירותו במילואים, סבתו הייתה איתו שם בצורה
מ־052 הלוחמים והלוחמות של האצ"י.
מאותו שלב, החיים בגטו התרחשו בעיקר
במעברים מתחת לאדמה. "שלחו אותי לצד הארי
להעביר מכתבים ובגדים למכירה", היא מספרת.
חברי הארגון היו בקשר עם המחתרת הפולנית,
שהייתה אמנם אנטישמית למדי, אך המכנה
המשותף – ההתנגדות החריפה לנאצים – גישר
ביניהם. ''לתוך הגטו הבאתי נשק, מזון ומכתבים".
את הנשק המפורק הייתה הרטמן הצעירה סוחבת
בדליים, אותם מילאה בדגים מלוחים. "כאשר
גרמני היה עוצר אותי והייתי נאלצת לפתוח את
הדליים, הוא היה תכף סוגר אותם בגלל הסירחון",
משחזרת הרטמן את הדרך שהייתה עושה מספר
פעמים בשבוע.
דבר לא הפחיד את האישה הצעירה באותם ימים,
לא החשש להיתפס מחוץ לגטו או בתוכו וגם
לא המוות. הרטמן הייתה מוכוונת משימה, ובין
ההברחות, כך נדמה, לפחד לא היה זמן לחדור.
עם זאת, להרטמן זכור סדק אחד ויחיד, שבקע בין
הברחה אחת לאחרת. זה היה ב־71 בינואר 3491,
אחד מחבריה נפצע, היא קיבלה פקודה לרדת מהגג
לבונקר ולטפל בפצוע.
על רקע המרד שממשיך ורעש היריות המחריש,
הרטמן מעניקה לו סיוע ועזרה כחלק מהפעולות
השוטפות - מחליפה לו תחבושות, מסייעת
לו לשכב ולקום. אך המרד ממשיך, והגרמנים
המופתעים מתחילים להצית את הבתים בגטו.
"כשהגרמנים גילו את הבונקרים, הם פרצו גם
לבונקר בו אנחנו שהינו", היא משחזרת בכבדות.
"היות ולא יצאנו מהבונקר מיד עם הקריאה לצאת
ממנו, הגרמנים השליכו פנימה רימון אשר גרם
למספר הרוגים ופצועים". הרטמן והפצוע עם
הרגל הפגועה הצליחו לצאת מהבונקר, אך הוא גם
הפך לראשון אותו הגרמנים רצחו.
את הרטמן וחבריה זרקו ב"אומשלאגפלאץ", כיכר
השילוחים. כל הלוחמים, חברי אי"ל, אצ"י והרטמן
ביניהם, ארגונים אחרים וגם מורדים שלא השתייכו
לאף ארגון, עשו את אותה הדרך מכיכר השילוחים
ברכבות המשא אל מחנה ההשמדה מיידנק. מעטים
הצליחו לברוח או לשרוד בבונקרים שלא הוצתו.
פועלה במרד, אות שרק מעטים זכו בו. לאחר
שסירבה לבקשות החוזרות ונשנות של בניה ונכדיה
להצטרף עמם למסעות לפולין, סירבה הרטמן גם
הפעם בטענה שנדר זה נדר. את האות נסעו לקבל
במקומה שני בניה, חיים ויהודה.
להכרה ולכבוד לקח שנים עד שהגיעו למחוזות
ארצנו. כך למשל, בין השנים 0991-0002 הגיע
לידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל צוואה
של יהודי מארצות הברית, שציווה לחלק את כספו
ללוחמים שניצלו במרד גטו ורשה. אך מחוות הדעת
שקיבל אותו אפוטרופוס מההיסטוריונים של "יד
ושם", שהיו מזוהים עם אי"ל, התקבלה ההחלטה
שהרטמן אינה ראויה לקבל את חלקה בצוואה.
לאורך שנים רבות, מדינת ישראל על ממשלותיה,
"יד ושם" וקיבוץ לוחמי הגטאות לא הנציחו את
זכר כל הנספים במרד. "אפילו את האחים למשפחת
רודל, שנספו במרד, אלה שבזכותם אמי בחיים היום,
לא הנציחו", מוסיף בכאב חיים, בנה של הרטמן.
הרטמן עצמה לא שבה לפולין מעולם, אבל פולין
נותרה בה תמיד, ונדמה שהיא חיה את העבר יום־יום.
המוחשית ביותר. "לפני הנסיעה ישבתי עם סבתא
וניסחנו ביחד את הקטע שתכננתי להקריא במיידנק.
ימים ספורים לפני הנסיעה מצבה הבריאותי
הידרדר, וזה העמיד את נסיעתי בסימן שאלה", הוא
אומר, ושולח בה מבט חם. "בסופו של דבר החלטתי
לנסוע. רגע השיא היה במיידנק, כי זה היה השלב
שבו ידעתי שהמצב של סבתא קריטי. עמדתי ליד
בלוק 22 שבו התגוררה והקראתי את הדברים שהיא
עברה, מניתי את 52 המלקות שקיבלה, והרגשתי
שלא אני זה שמדבר, אלא היא''.
ז'וטה הרטמן תספר על מאבקה האישי עד יומה
האחרון, והאחריות על כתפיה גדולה כיוון שנותרה
האחרונה מלוחמי אצ''י.
את החיבור בארץ מצאה הרטמן עם החיילים.
היא עצמה מודה שהייתה רוצה להיות חיילת. "זה
שאנחנו פה עם הצבא שלנו זה לא מובן מאליו. אני
לא יכולה להסביר מה אני מרגישה כלפי החיילים,
מכף רגל ועד ראש", מחייכת הרטמן, חיוך דומה לזה
שעולה על פניה כשהיא נזכרת ברחובות של הגטו,
בתעלות שמתחתיו ובריח המיוחד של הביחד. 0
/ 8 באפריל 3102 12
