1. הג'וב האיראני
ם של הקצינים
עומת הסיפורי
06: טהרן #
ו"? זה כלום ל
לים בשנות ה־
בתם את "ארג
מודה של ירוש
הנספח הצבאי
אה
לפרטנרית הצ
שו המלצות מ
מקומיות #
ם איראנים ביק
רו
דות העילית ה
שעזתם ימים, גנרלי
ת יחי
מפרץ הפרסי,
באו אלי, וצנחנים הגיעו לאמן א היחסים עם ה
הישר
עה את
עד עכשיו )
המהפכה האסלאמית קט ורים שנגנזו –
מיל') צורי שגיא
רה הרבה סיפ
ק שגב ותא"ל (
אבל השאי
א"ל (מיל') יצח
אלבומים של ת
אביתר או
רן | צילומים מה
הרמטכ"ל מוטה גור (משמאל) פוגש גנרל
איראני בטהרן. במרכז: תא"ל (מיל') יצחק שגב
24
ג' בניסן התשע"ג /
/ 41 במארס 3102 34
2. מסדר כבוד של הצבא האיראני לקראת ביקורו של הרמטכ"ל מוטה גור
כיתובי
"אל תשמיד חטיבות עיראקיות שלמות, אנחנו רוצים אש קטנה". תא"ל (מיל'ֿ ) שגיא (מימין) עם המחתרת הכורדית שאימן לבקשת טהרן
יים שילוח יצא מהסרט
"ארגו" ברגשות מעורבים.
הוא העריך את האותנטיות
בה הציג סרטו של בן אפלק
את טהרן בימי המהפכה
האסלאמית, ואת הפחד
ששרר ברחובות. שילוח גם
הזדהה עם השמחה שהציפה
את נוסעי המטוס כשהתבשר להם שעברו את
גבול איראן בדרכם מערבה. עם זאת, המתח בסרט
נראה לו קצת מלאכותי, לאור העובדה ששילוח
מכיר מקרוב מאוד את החומר. כקצין הביטחון של
שגרירות ישראל בטהרן, הוא היה אחד מהישראלים
האחרונים שברחו מאיראן המתהפכת – החודש
לפני 43 שנים. "בנובמבר 87' הגיע לביקור בטהרן
יועץ אבטחה מהשב"כ", משחזר שילוח את ראשית
ההפיכה. "לקחתי אותו לכל המוסדות הישראליים
בעיר – משרדי 'אל־על', בית־הספר, השגרירות,
הסוכנות היהודית. באותה תקופה הייתה טיסה
של 'אל־על' לישראל בכל בוקר, וב־91 בחודש
הוא עלה על טיסה בחזרה הביתה. המטוס יצא
ב־01 בבוקר, ובשעה 11 התחילו המהומות. קראנו
ליום הזה ל"ג בעומר, כי כל מי שעמד על הגג
ראה שהבעירו אש בכל מקום שמזוהה עם המערב.
המוני מפגינים פרצו למשרדי 'אל־על' ולסוכנות
היהודית. הם ניסו לפרוץ גם לבית־הספר, אבל לא
הצליחו".
מאותו רגע חייהם של אנשי המשלחת הישראלית
בטהרן השתנו מקצה לקצה. המהפכה האסלאמית
של 9791 סתמה את הגולל על שנים ארוכות של
יחסים מיוחדים, מורכבים, לפעמים קרובים מאוד
של איראן עם ישראל – ופתחה את העידן בו
נמצאות המדינות עד היום.
קשה בתקופת איראן המתגרענת להאמין
שבשנות ה־06 יצרו ירושלים וטהרן מערכת יחסים
הדוקה, כזו שכוללת שגרירות ישראלית באיראן,
44
ג' בניסן התשע"ג /
תא"ל (מיל') צורי שגיא,
אימן את הכוחות האיראניים:
"הייתה צניחת ראווה
של הצבא באגם. על
שפת המים היה אפיריון
של השליט האיראני,
מאחוריו חיילים וטריבונה
עם מכובדים. לרגלי
האפיריון ישבו חמישה
ישראלים, כולל הנספח
הצבאי ואני. עד היום אני
לא יכול להסביר את זה"
צילום: מהארכיון הפרטי של נמרודי, מתוך
הספר "יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו"
בזרועות פתוחות. רא"ל רבין עם מפקד הצבא האיראני בישראל, 6691. מאחור: אל"ם נמרודי
לצד נספחות צבאית ענפה ומשרדי ממשלה
נוספים. בתקופה ההיא, בשנות ה־06 וה־07, גם
הקשרים הכלכליים והביטחוניים בין שתי המדינות
הגיעו לשיא – ובנוסף לנציגי המדינה הרשמיים
שכנו באיראן חברות פרטיות רבות. בסך הכול, לא
פחות מ־007,1 ישראלים שהו בה לפני המהפכה.
"כשהתחילו המהומות שלחנו מברק לארץ",
ממשיך שילוח, שהיה בכיר בשב"כ והחל את
דרכו במחזור הראשון של סיירת מטכ"ל ובהמשך
שירת שנים באמ"ן. "היועץ לא ידע מה קורה כי
הוא היה באוויר. כשהוא ירד מהמטוס ושמע את
החדשות הוא אמר: 'מה הם מבלבלים את המוח?
הכול כיף בטהרן'. עד שהוא הגיע למשרד וראה
את המברק".
קבלני מלחמות
הקשר הראשוני בין שתי המדינות נוצר כשאיראן
הסכימה להעביר דרכה את יהודי עיראק שעלו
ארצה בשנות ה־05. השאה מוחמד רזא פהלווי
היה מנהיג המדינה - לימים השליט המלוכני
האחרון שלה, שירש את מקומו מאביו. מעמדו של
השאה היה חזק והתגבר בשנת 3591 - עת יזמו
ארצות הברית ובריטניה הפיכה צבאית כנגד ראש
הממשלה מוסאדק, שהלאים את תעשיית הנפט.
בעזרת הכוח שצבר, פהלווי ניסה להצעיד את
איראן אל עבר חיקו החם של המערב. יחד עם
זאת, משטר השאה נהג ביד ברזל כנגד כל גילוי
של חתרנות, בעיקר בעזרת הסאווא"כ - מעין
שילוב של השב"כ והמוסד. כל אלו יצרו למנהיג
מתנגדים רבים - שיצרו מסה קריטית במהפכה
שהפילה אותו ב־97'.
בשנות ה־06, עם התחזקות אויבים משותפים
לירושלים ולטהרן, כמו העיראקים, וכחלק
מימין: שגב, נציג הצבא האיראני ומפקד חה"י הישראלי יומי ברקאי בביקור באיראן
ממדיניות הממשלה ליצירת שותפויות באזור
התהדקו היחסים בין הבירות. "המגע שלי עםאיראן התחיל כשהייתי חניך בפו"ם, ב־3691",
נזכר תא"ל (מיל') צורי שגיא, בעברו מפקד
חטיבת מילואים של הצנחנים. על מנת לשפר
את היכולות הרטוריות של קציני צה"ל, הצטוו
החניכים במכללה לפיקוד ולמטה להעביר הרצאה
קצרה בנושא אקראי ששלפו מכובע. "הכנסתי
את היד לכובע ויצא 'שט אל־ערב' (הגבול הימי
בין איראן ועיראק – א"א), ונתתי הרצאה בנושא.
אחרי שנתיים וחצי הייתי כבר עם אשתי על סירה
איראנית, על השט אל־ערב".
ב־5691 שגיא סיים תפקיד מג"ד ב־098, ונסע
לאיראן בשליחות הצבא; שם פגש את הדמות
הבולטת ביותר ביחסי ישראל־איראן. "כשהגעתי
אמרו לי שאני צריך להתייצב אצל הנספח הצבאי,
אל"ם יעקב נמרודי (מראשוני המסתערבים עם קום
המדינה, ולימים איש עסקים ובעל עיתון "מעריב"
– א"א). באתי אליו למשרד, ואני רואה שם גנרלים
איראנים יושבים אצלו בתור, כמו בקופת חולים.
הם באו אליו כדי שהוא ימליץ עליהם לקידום, ודרך
זה הוא מסדר איתם כל מיני עניינים אחרים".
הנציגים הרשמיים מישראל, מהאזרחות ומהצבא
כאחד, התקבלו באיראן בזרועות פתוחות. לראייה,
לא אחת ביקרו בכירים ביטחוניים משני הצדדים
בשתי המדינות - כמו ביקורו של הרמטכ"ל
האיראני בארץ ב־6691, ומסעם של הרמטכ"לים
יצחק רבין ומוטה גור לטהרן, כל אחד בתקופת
כהונתו.
במערכת היחסים בין שתי המדינות, לאל"ם
(מיל') נמרודי היה כאמור תפקיד מרכזי. לימים,
הוא הפך לאחד מהמקורבים הצמודים ביותר לשאה
פהלווי. "אני זוכר שהייתה פעם אחת צניחת ראווה
של הצבא באגם קראג', בקרבת טהרן", מספר
שגיא. "על שפת המים היה אפיריון של השאה,
ומאחוריו עמדו שתי שורות של חיילים, וטריבונה
עם הנספחים הצבאיים ומכובדים אחרים. לרגלי
האפיריון של השאה הייתה מדרגה, וישבו שם
חמישה ישראלים: עוזי פרומר מרמת הכובש,
יהודה בר, היום מנהל הספארי, נתן רהב, אני
ונמרודי. אני עד היום לא יכול להסביר את זה".
שגיא וחבריו, כולם קציני צנחנים, הגיעו לאיראן
מטעם הצבא כדי לסייע למדינה במספר משימות
ביטחוניות. יותר מכול העסיקה את משטר השאה
השכנה ממערב, עיראק, שאיימה על עתודות הנפט
האיראניות המרוכזות סמוך לגבול המשותף, בחבל
חוזסטן. "בטהרן רצו ממני שני דברים", אומר שגיא.
"הם רצו שאסייע להם להטביע סטי"לים עיראקיים
שעגנו בנמל בצרה (לחופה המזרחי של עיראק,
סמוך לגבול עם איראן – א"א), ולתכנן להם הגנה
של אזור חוזסטן, בשני מישורים", הוא מפרט. "הם
רצו שאאבטח את אזור הנפט נגד פעולות טרור,
ושאתכנן הגנה מפני הצבא העיראקי – ועשיתי
את זה. כשאני באתי לאיראן, הגנת חוזסטן הייתה
המשימה העיקרית – והיא הייתה גם סודית".
בהמשך, כחלק מהמאבק נגד בגדד, שגיא מצא
את עצמו מאמן את הכוחות המיוחדים האיראניים,
במטרה שאלו יאמנו את המחתרת הכורדית
בעיראק. בטהרן קיוו שהכורדים, המבקשים
עצמאות בחבל הארץ שלהם, יעסיקו את האויב
כדי שלא יוכל לתקוף אחרים. עד מהרה שגיא
אימן את הכורדים עצמם – ולאחר מכן מצא את
עצמו מעין מפקד של המחתרת. במילותיו שלו –
קבלן מלחמות. "ב־5691 שש חטיבות עיראקיות
תקפו את הכורדים", הוא משחזר, "והמערך
שלהם התחיל להתמוטט. כשהגעתי לסייע פיניתי
את השטח, והנחתנו התקפת נגד – והיו 000,3
הרוגים עיראקים". לוחמי המחתרת הצליחו לבסוף
להכניע את הכוחות העיראקיים, שהניפו דגלים
לבנים, למשך תשע שנים. השקט הופר עם תום
אותן שנים במתקפה מצד בגדד – ושגיא נקרא שוב
אל הדגל. "הם ביקשו שאגיע אליהם, וכשבאתי
עשיתי תחקיר, תוכנית, והושמדו שתי דיוויזיות
עיראקיות. זה נשמע מוזר ומוגזם, אבל יש לי
פירוט כתוב של זה".
תא"ל (מיל') שגיא, אז כבר בדרגת אלוף־
משנה, ביצע את כל זה בשליחות ישראלית־
איראנית. החוויה הכורדית לימדה אותו דבר
חשוב על האסטרטגיה של טהרן, שתקף עד היום:
המשך בעמוד הבא
/ 41 במארס 3102 54
3. ניהל את המהפכה מרחוק. האייתוללה חומייני
בהפגנות עמדו הצעירים ששלח לאירופה. השאה פהלווי
שאי־אפשר לתאר, או פרספוליס,
יש שם תבליטים שמתארים איך
721 המדינות שאנחנו מכירים
ממגילת אסתר העלו מס לאזרחים
שלהן. זה דבר מדהים. גם הנופים.
כל אלה חוויות ענקיות שלקחתי
איתי".
לצד ההיסטוריה המרהיבה,
בשנות ה־07 חלה באיראן פריחה
כלכלית חסרת תקדים שבאה עם
עליית מחירי הנפט בעולם. באותה
עת, השאה ביקש להפוך את איראן
למערבית יותר. "כשהגעתי ב־5791
המשך מעמוד קודם
האיראנים מבקשים לרתק את אויביהם לאיומים
אחרים, ולמנוע מהם להתמקד במאבק בהם. "הם
היו אומרים לי, 'אל תשמיד חטיבות עיראקיות
שלמות, אנחנו רוצים אש קטנה לתמיד'", מספר
שגיא, "כדי שהעיראקים יהיו עסוקים אצלם".
כשהוא משליך את זה ליחסים העכורים בין
טהרן וירושלים, הוא אומר שאיראן לא מבקשת
להשמיד את ישראל, אלא רוצה לשמר את הסכסוך
הישראלי־פלסטיני כדי למנוע מהערבים להתאחד
נגדה. "אף אחד לא מסוגל להשמיד את ישראל
חוץ מהיהודים בעצמם, שהם דבילים שאין כמותם,
אבל תמיד הערבים עושים לנו את העבודה", מציע
שגיא. "קיום הסכסוך הוא האינטרס, ובגללו הם
מקימים את חיזבאללה וקונים את כל הארגונים.
הם רוצים אש קטנה לתמיד גם כאן, שהערבים
יהיו מרותקים אלינו, כי אם יהיה הסכם שלום בין
היהודים לערבים, הערבים יהיו פנויים אליהם. זה
מה שמטריד אותם".
מבול של כסף
64
ג' בניסן התשע"ג /
"שנה לפני המהפכה
הרגשתי שהולכת
להיות שם תמורה
גדולה, אבל הייתי
מהיחידים שחש את
זה. שר החוץ משה דיין
לא האמין לי, ואמרתי
לו שצריך להיזהר
ולחפש איך לסגת
מהמדינה הזאת"
התחיל המבול הגדול של הכסף לרדת על איראן",
מתאר מרחב. "ראיתי מדינה בשלבי פיתוח מאוד
מואצים, בכל מקום יש בנייה גדולה, תור בנמלים,
שיירות אין־סופיות של משאיות שמביאות סחורה
מטורקיה. מריחים את הכסף באוויר. האנשים שם
חושבים כל הזמן איך הם מרוויחים יותר, איך חלק
מהגשם הזה נופל עליהם".
אלא שהתהליכים שביקש השאה לקדם לא עלו
בקנה אחד עם רחשי העם, שהיה עדיין מחובר
מימין: מנהיג המחתרת הכורדית, ראש המוסד דאז מאיר עמית, תא"ל (מיל') שגיא
תא"ל (מיל') יצחק שגב,
נספח צה"ל באיראן:
"בארגו עשו סרט נפלא,
אבל אם הם היו לוקחים
את האירועים שלנו הם
לא היו צריכים לעשות
מתח מלאכותי. זה היה
בדיוק ככה, 03 אלף
מפגינים שנכנסו אל
תוך השגרירות. למזלנו,
המעטים שהיו בפנים
הצליחו להימלט"
נמר בשדה התעופה
עם פרוץ המהפכה נשארה בטהרן קבוצה
מצומצמת של אנשי הנציגות הישראלית – ביניהם
השגריר יוסף הרמלין, לשעבר ראש השב"כ,
שהחליף את לוברני רק כחודשיים קודם לכן. יחד
איתו נשאר נספח צה"ל באיראן – תא"ל יצחק
שגב, שנכנס לתפקידו ב־77'. שגב, כמו חבריו
לנציגות, הוחזר 43 שנים לאחור כשצפה ב"ארגו".
"הם מעלילה קטנה עשו סרט נפלא", אומר תא"ל
(מיל') שגב. "אם הם היו לוקחים את האירועים
שלנו, הם לא היו צריכים כל כך להתאמץ, לעשות
בימוי ומתח מלאכותי, כי אצלנו זה היה בדיוק ככה.
ב־4 בפברואר 9791, קמנו בבוקר והיו שני ראשי
ממשלה", מספר שגב. "ראש ממשלה שמחליף את
השאה, וראש ממשלה שמינה חומייני. זה נמשך
עשרה ימים, ובזמן הזה שמרו על השגרירות
והבתים שלנו כמה טנקים ועשרות חיילים.
בעשרה בפברואר אני מקבל טלפון מהרמטכ"ל
האיראני, שאמר לי: 'שגב, אני מאוד מצטער
להגיד לך שהצבא החליט להיות ניטרלי במאבק
בין בזרגן לבחטיאר'". הם הורידו את השמירה –
ומיד פשטו בערך 03 אלף מפגינים שנכנסו אל
תוך השגרירות. למזלנו, המעטים שעוד היו בפנים
הצליחו להימלט".
שגב ברח אל דירתו בבניין מגורים בעיר
יחד עם מאבטחיו ומספר אנשי צוות נוספים.
כשהם בפנים, נעצר מול הבניין רכב עם אנשים
ממשמרות המהפכה. "ברגע הזה עשינו התייעצות
קלה עם המאבטחים ואמרנו שאם הם שלושה,
אנחנו יכולים לחסל אותם", מספר שגב. "הם
התחילו לעלות במדרגות, הגיעו לקומה שלנו –
והמשיכו לקומה שלישית. מסתבר שגר שם מפקד
משמרות המהפכה האזורי". להפתעתו של שגב,
הבכיר, שידע היטב כי מתחתיו גרים ישראלים, לא
הסגיר אותם והמשיך עם אנשיו. "באיזשהו שלב
גם בעל הבית הגיע מלמטה עם דליים, ואמר שהוא
היה בטוח ששחטו אותנו, אז הוא רצה לנקות את
הפרקט".
33 חברי המשלחת הישראלית נשארו במפרץ
הפרסי למעלה משבועיים – עד שהצליחו להשתחל
לטיסה אמריקאית לגרמניה, ומשם לארץ. "אני זוכר
שהגענו לשדה התעופה בפרנקפורט", אומר שגב,
שבנו סרן שרון שגב ז"ל נפל בעת מילוי תפקידו
ובנו השני הוא הזמר גלעד שגב. "בא אלוף־משנה
מצבא ארצות הברית ואמר: 'בקומה הראשונה
יש לכם טיפול פסיכולוגי, בקומה השנייה טיפול
רפואי, בקומה השלישית יש לכם מסעדות, בקומה
רביעית חדרי מנוחה'. רבע שעה הוא דיבר. כשהוא
גמר לדבר פתאום הופיע צוליק עופר מ'אל־על',
הכניס את הראש שלו ואמר, 'כל הישראלים, אני
פה עם המטוס למטה, תבואו'".
במקביל להתגברות המהפכה, תא"ל (מיל')
שגב היה מעורב במבצע שלא היה מבייש את
ימיו בצנחנים – כשהבריח שני זוגות יחמורים
לארץ, עבור רשות שמורות הטבע שניהל אז
האלוף אברהם יפה. כשבאמתחתו המילה מאחיו
של השאה שיקבל ארבעה פרטים, היה על שגב
לשוטט ברחובות טהרן הבוערים, כולל בגן החיות
המלכותי, ולמלא את הבטחתו לאברהם יפה. שגב
הצליח לקבל את אישורו של מנהל גן החיות לקחת
את היחמורים, אך בתמורה היה עליו לקבל מטען
נוסף. "הוא ביקש שאקח גם את הברדלס המלכותי
ואת הנמר המלכותי, שתי חיות המחמד של השאה.
אני מסתכל על עצמי ואומר 'איזה אידיוט. התנדבתי
לקחת זוג יחמורים, עכשיו יש לי גם ברדלס ונמר",
הוא מספר. כשהגיע ברגע האמת לקחת את שני
הטורפים – הוא מצא את מנהל גן החיות בוכה.
"מסתבר שההמון רצה שהשאה יהיה עצוב, אז הוא
קרע את הנמר ואת הברדלס לחתיכות קטנות. גם
אני הייתי עצוב, אבל מצד שני הרגשתי הקלה. לא
יודע מה חשבתי, איך אני הולך עם נמר וברדלס
בשדה התעופה". 0
"תרבות של טבע ויופי". שגב מטייל באיראן
הנספח הישראלי האחרון. תא"ל (מיל') שגב
הגן על הנפט בחבל חוזסטן. תא"ל (מיל') שגיא
צילומים: יעל שלח ותם ביקלס
נופים מרהיבים ותרבות צבעונית אינם הדברים
הראשונים שעולים בראש כשחושבים כיום על
איראן. בניגוד לתמונות האלה, רבים מהישראלים
שמילאו אי אז תפקידים רשמיים באיראן התאהבו
בארץ העתיקה ומלאת הניגודים – מזרח מול
מודרניות, אסלאם שיעי מול מסורות קדומות.
"התרבות הפרסית העתיקה היא תרבות של אהבת
טבע, שירה ויופי. יש להם תרבות יין וספרות מאוד
עשירה", אומר ראובן מרחב, מזרחן ומנכ"ל משרד
החוץ לשעבר, ראש שלוחת המוסד באיראן באמצע
שנות ה־07. איראן, הוא מוסיף, מחזיקה גם בנכסי
טבע והיסטוריה מפוארים. "יש לי חוויות אסתטיות
מדהימות מאיראן. איספהן, למשל, זו שכיית חמדה
אורי לוברני, היה שגריר
ישראל בטהרן עד 87':
למסורותיו העתיקות ולא מוכן לקבל את המאה
ה־02 שהיכתה בפניו. בדומה לאביב הערבי,
המהפכה האיראנית החלה מהפגנות עממיות
שבראשן עמדו השכבות החלשות לצד הסטודנטים,
אותם צעירים שהשאה שלח לאירופה ולארצות
הברית על מנת שישכילו ויקדמו את מולדתם,
ושבו ארצה עם רעיונות דמוקרטיים מהפכניים
ורצון להשתחרר מעול הרודן. את הפגנות ההמון
המקופח נגד הפערים בחברה רתמו אנשי הדת,
חסידיו של האייתוללה חומייני, מנהיג שיעי
שהוגלה על ידי השאה לעיראק וניהל את המהפכה
מרחוק דרך קלטות וידאו, והלהיט את היצרים.
השאה, שנאבק במחלת הסרטן, עזב את איראן
לבסוף בינואר 9791, ומצא מקלט בארצות הברית.
שבועיים לאחר מכן נחת חומייני בטהרן, שם קץ
לשלטון המלוכני באיראן והקים את הרפובליקה
האסלאמית, הנהוגה במדינה עד היום. "ההבדלים
הגדולים ברמת החיים התחילו לבלוט מאוד, מפני
שבעיר היו עשירים גדולים, ובאו מאות אלפי
פועלים מהכפרים לערים וראו את ההבדלים
האלה", אומר מרחב. "הם לא ראו שמצבם קודם
היה יותר גרוע".
מי שכיהן כשגריר הישראלי בטהרן מ־2791 ועד
נובמבר 87', אורי לוברני, היה מהבודדים שחשו
לאן נושבת הרוח. "בערך שנה לפני המהפכה
הרגשתי שהולכת להיות שם תמורה גדולה", הוא
אומר. "אבל אני הייתי מהיחידים שהייתה לו
השפעה שחש את זה. הממונים עליי, בראשם שר
החוץ משה דיין, לא האמינו לי. אמרתי לו שצריך
להיזהר מלהמשיך להשקיע שם, שצריך לחפש איך
לסגת מהמדינה הזאת".
ל"ג בעומר בטהרן. שילוח
/ 41 במארס 3102 74
