32. 5:
1999
Robert Chazan Barcelona and Beyond - The Disputation of 1263 and its Aftermath,
California, 1992. Ibid: Daggers of Faith – Thirteenth-Century Christian Missionizing and
Jewish Response, 67-85; 88-103.
Martin A. Cohen Reflections on the Text and Context of the Disputations of Barcelona
HUCA 35 (1964), 157-192.
Hans-Georg von Mutius Die christlich-jüdische Zwangsdisputation zu Barcelona – nach
dem Hebräischen Protokoll des Moses Nachmanides, Frankfurt am Main/Bern; Lang
1982, Verlag Peter Lang (Judentum und Umwelt Band 5), 354 Seiten.
Video “The Disputation of Nachmanides in Barcelona”
Editor's Notes
Last Update 20141223
Here is the background on the debate. In the year 1263, the influence of the Christian missionaries' in Spain had become intense. Because King Jacob I had succeeded in re-conquering Spain from the Moslems, it was felt - in the eyes of the Church – that he was now obligated to rid his kingdom of “deniers”. Remember: According to the Church’s position, the existence of Jews undermines the credibilty of their religion. Therefore they felt strongly that Jews had to be converted to Christianity even if that conversion was involuntary!
At the instigation of the Jewish convert Pablo Christiani, King Jacob agreed to summon the Ramban to his palace in Barcelona for a public debate on the basic theological differences between the two faiths. It is reasonable to assume that the outcome of the debate was pre-ordained. It was most likely not arranged in order to satisfy some sort of genuine intellectual curiosity on the part of the King. Rather it was intended as an opportunity to publicly and forcefully discredit Judaism and pronounce a fatal judgment against the Jews by the fanatic Christians who ruled Spain. So the Ramban's chances of scoring points here were slim. In fact it is probably true to say that participating in this debate put his very life in danger.
0404015
Up-dated, manuscripts from www. + animation
ברשות הרבנים, בני משפחה, אורחים וחברים יקרים
אני מודה לכם מאוד על השתתפותכם בשמחת בת המצווה שלי.
בחרנו לעסוק בתולדות חייו של רבנו משה בן נחמן ובמיוחד בוויכוחו המפורסם עם המומר פבלו כריסטיאני בברצלונה. הרגשנו שהתמודדותו של הרמב"ן עם שאלות היסוד של אמונת היהדות מקבילה במידה מסוימת להתמודדות שלי ושל כל בן או בת מצווה עם השאלות הבסיסיות העומדות לפניו, עליהן הוא צריך לחשוב בתקופה זאת בחייו. במסגרת הלימוד התרשמתי מתכונותיו המיוחדות של הרמב”ן. אישיותו יכולה בהחלט להיות נר לרגלי ביום היכנסי לעול המצוות.
ברצוני להזמין אתכם לטיול קצר לספרד של תקופת הרמב”ן. הסקירה שלנו בנויה על פי סדר העניינים המופיע בשקופית לפניכם. בסיום הסקירה אתם מוזמנים להשתתף בשירה בציבור.
נפתח בדיון קצר על הרקע ההיסטורי של התקופה:
במאה השתים עשרה והשלוש עשרה היהודים באירופה סבלו מרדיפות ומגזירות רבות מצד הנוצרים. בשנת 1095 האפיפיור הכריז על מסעי הצלב, שגרמו להרג גדול של יהודים ומלחמת דת קשה על ארץ ישראל. לא פעם הכריחו את היהודים לקבל את הנצרות או להיהרג על קידוש השם. בשנת 1215 גזר האפיפיור על היהודים לתלות טלאי צהוב על בגדיהם, או לחבוש את “הכובע” המיוחד של היהודים.
לפי תפיסת הכנסייה עבר זמנו של עם ישראל עם עליית הנצרות. ביטוי אומנותי לכך יש בציור שמצד שמאל, הלקוח מכתב יד צרפתי מן המאה ה-14: ה”סינגוגה” מייצגת את כנסת ישראל העיוורת והמפנה את ראשה הצידה; ו”האקלזיה” את הקהילה החדשה של הנוצרים. לביטויים אלה עוד נחזור בהמשך.
הנוצרים הבינו שכדי “לשכנע” כביכול את היהודים להתנצר, צריכים להתווכח עם איתם ולהיכנס להטיף בבתי כנסיות. לשם כך הקימו את מסדר הדומיניקאנים. גם בצרפת נגזרו על היהודים גזירות קשות. בשנת 1240 התקיים הויכוח המפורסם בפאריס בהשתתפות רבנו יחיאל מפאריס. הוויכוח הסתיים בשריפת התלמוד בפומבי. המקרא הוא המקור המשותף לשתי הדתות, אך לדברי הנוצרים התלמוד מלא השמצות נגד הדת החדשה, ולכן התלמוד הוא נידון לשריפה. באותה תקופה גם גורשו היהודים מארצות שונות, כפי שעולה מדברי הרמב”ן בתשובותיו:
“כתבו מקצת חכמי צרפת בחיבוריהם שיש מקומות שישראל יוצאין ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצא להם בכל מלכותו” (תשובות הרמב”ן).
נפתח בתיאור קצר של אשכנז וצרפת בתקופתו של רש"י:
במאות ה-11 וה-12 השנאה כלפי היהודים פגעה קשות בהרבה מקהילות אירופה, והיהודים סבלו מרדיפות וגזירות רבות. בשנת 1095 הכריז האפיפיור אורבאן השני על מסעי הצלב, בהם הכנסייה יצאה למלחמה דתית על ארץ ישראל וניסתה לכבוש אותה מידי הערבים השוהים בה. בדרכם לארץ ישראל, הנוצרים יצאו גם למלחמה דתית נגד היהודים השוהים ביניהם בארצות אירופה. לעיתים תכופות הוכרחו היהודים לקבל על עצמם את הנצרות או ליהרג על קידוש השם.
מעמדם החברתי והכלכלי של היהודים היה ירוד ביותר. על פי הנצרות, נענשו היהודים בייסורים של גלות ושמד על שלא קיבלו את הדת החדשה. הצלבנים יצאו למלחמת-דת נגד היהודים באשכנז ובארצות אחרות, ויהודים רבים מתו על קידוש השם או קיבלו עליהם את הנצרות באונס, כדי להינצל ממוות. עיון בשלוש תפילות ידועות מהסידור, אשר חוברו בתקופת מסעי הצלב, יכול ללמד אותנו רבות על חיי היהודים בתקופה שרש"י חי ופעל בה:
(א.) תפילת "אב הרחמים" שבתפילת מוסף לשבת מזכירה את קהילות הקודש אשר מסרו את נפשם על קידוש השם, ככל הנראה במסעי הצלב. מדובר בה על "קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם. וְיִקוֹם נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ"
(ב.) בסוף הבקשות של תפילת "אבינו מלכנו" נתוספו מספר שורות בעקבות גזירת תתנ"ו, לאחר שיהודים רבים מתו על קידוש השם: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ: …. אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. נְקוֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ"
(ג.) גם תפילת "אב הרחמים" לאחר הוצאת ספר תורה משקפת את אווירת השמד מאותה תקופה. הניסוח "ויציל נפשותינו מן השעות הרעות" מעיד שהתפילה נתחברה בצרפת. מקורו של המושג "שעות רעות" אינו מלשון חז"ל, אלא הוא תרגום מילולי מהמילה הצרפתית malheurs”" = "שעות רעות", דהיינו האסונות של שמד ורדיפות.
לפרטים נוספים בעניין הצרפתית אנא פנו אל הורי אמי, אשר להם אני רוצה להודות בהזדמנות זאת על שטיילו איתי לפני כשנה בוורמייזא, מקום לימודיו של רש"י.
במלכות ארגוניה שבספרד מלך בין השנים 1276-1213 המלך יעקב הראשון. הוא עסק רוב שנות מלכותו בכיבוש ספרד מידי המוסלמים, ובעקבות הצלחותיו כינו אותו “הכובש”. מלחמת הדת וכיבוש האי ספרד מידי המוסלמים - “הרקונקויסטה” - גרמה להרבה שפיכות דמים והייתה מטרה מרכזית ברוב שנות מלכותו. יש לציין, שהמלך יעקב היה בן גילו של הרמב”ן.
זהו הרקע ההיסטורי של תקופת הרמב”ן, אשר נולד בגירונה, בגבול בין צרפת וספרד. נתאר עכשיו בכמה דקות את תולדות הרמב”ן.
הרמב”ן נולד למשפחה רבנית בעיר גירונה שבספרד, בה גדל ופעל רוב שנותיו. גירונה היתה מרכז תורני גדול הן בתלמוד והן בקבלה. עוד בגיל צעיר חיבר הרמב”ן חיבורים תלמודיים רבים, אשר תופסים עד עצם היום הזה מקום חשוב בלימוד הגמרא ובפסיקת ההלכה. הוא היה איש אשכולות רב-גוני שעסק בתחומים רבים, הוא העמיד תלמידים הרבה והתפרנס ככל הנראה ממקצוע הרפואה (אבל זאת לא הסיבה שבחרנו בנושא זה).
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לסבתא וסבא, שלקחו אותי לפני כחודש לטיול נהדר לגירונה וברצלונה, לקראת דרשת בת המצווה שלי.
"מרסי בו-קו"
הרמב”ן נולד למשפחה רבנית בעיר גירונה שבספרד, בה גדל ופעל רוב שנותיו. גירונה היתה מרכז תורני גדול הן בתלמוד והן בקבלה. עוד בגיל צעיר חיבר הרמב”ן חיבורים תלמודיים רבים, אשר תופסים עד עצם היום הזה מקום חשוב בלימוד הגמרא ובפסיקת ההלכה. הוא היה איש אשכולות רב-גוני שעסק בתחומים רבים, הוא העמיד תלמידים הרבה והתפרנס ככל הנראה ממקצוע הרפואה (אבל זאת לא הסיבה שבחרנו בנושא זה).
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לסבתא וסבא, שלקחו אותי לפני כחודש לטיול נהדר לגירונה וברצלונה, לקראת דרשת בת המצווה שלי.
"מרסי בו-קו"
הרמב”ן נולד למשפחה רבנית בעיר גירונה שבספרד, בה גדל ופעל רוב שנותיו. גירונה היתה מרכז תורני גדול הן בתלמוד והן בקבלה. עוד בגיל צעיר חיבר הרמב”ן חיבורים תלמודיים רבים, אשר תופסים עד עצם היום הזה מקום חשוב בלימוד הגמרא ובפסיקת ההלכה. הוא היה איש אשכולות רב-גוני שעסק בתחומים רבים, הוא העמיד תלמידים הרבה והתפרנס ככל הנראה ממקצוע הרפואה (אבל זאת לא הסיבה שבחרנו בנושא זה).
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לסבתא וסבא, שלקחו אותי לפני כחודש לטיול נהדר לגירונה וברצלונה, לקראת דרשת בת המצווה שלי.
"מרסי בו-קו"
עולמו התורני היה בראש וראשונה העיסוק בתלמוד כולל פסיקה הלכה למעשה. הוא הגן על הראשונים, במיוחד על הרי”ף, וכתב חיבורים הלכתיים רבים.
בנוסף הוא עסק גם בפרשנות המקרא, בקבלה, בפיוט, במוסר ובמחשבת ישראל. למרות השינויים והתהפוכות של תקופתו, זכה הרמב”ן לשבת רוב שנותיו בשקט באוהלה של תורה.
אך בשנותיו האחרונות בהיותו קרוב לבן שבעים שנה, כשביקש לסיים את פירושו על התורה, נאלץ להשתתף בויכוח הדת המפורסם בברצלונה, שבעקבותיו עלה לארץ ישראל.
נדון עכשיו ברקע של וויכוח ברצלונה.
בשנת 1263, כשהרמב”ן התקרב לגיל שיבה, התגברה השפעתם של המיסיונרים הנוצרים בספרד. הצלחתו של המלך יעקב הראשון לכבוש את ספרד מידי המוסלמים מחייבת אותו, לדעת הכנסייה, לנקות את מלכותו מהכופרים. לפי הטיעונים שלהם, כופרים היהודים בדת החדשה מראשיתה, וחלה עליהם סוף סוף החובה להתנצר.
ביזמתו של המומר היהודי פבלו כריסטיאני - המכונה בפי הרמב”ן פראי פול - הסכים המלך יעקב להזמין את הרמב”ן לארמונו בברצלונה, לוויכוח פומבי בענייני דת ואמונה בין הנוצרים והיהודים. מגמת הדיון הייתה ברורה מראש: משפט נגד היהודים על ידי הנוצרים הקנאים השולטים בספרד. סיכוייו של הרמב”ן היו מוגבלים ביותר, וחייו היו בסכנה ממשית.
כל הוויכוח הוא סביב הנושא של המשיח. יש לשים לב למפנה מעניין: בפולמוס בפאריס בשנת 1240 נשרף התלמוד, כי יש בו נאצות נגד ישו; בניגוד לכך, בברצלונה בשנת 1263, ניסה להוכיח פבלו כריסטיאני את נכונות הנצרות - דווקא מן התלמוד. ייתכן, שבמשך אותן 23 שנים, הבינו המיסיונרים הנוצרים את העובדה שהתלמוד הוא מרכיב מהותי בזהותו של עם ישראל, ושרפתו לא תביא תועלת. עתה הם משנים את מגמתם, ומבקשים להוכיח דווקא מהתלמוד את צדקת טענתם.
יש לציין שקיימות שתי גירסות של אותו וויכוח: הרמב”ן כתב את דבריו מיד לאחר הוויכוח עם הרבה פרטים והוכחות מהמקורות. התעודה הנוצרית נכתבה יותר מאוחר והיא קצרה מאוד ושונה מהותית מתיאורו של הרמב"ן.
================
וכך מביא רבי שלמה אבן וירנה בספרו "שבט מיהודה", ורשה, תרפ"ח, ק"ג-ד).
כל הוויכוח הוא סביב הנושא של המשיח. יש לשים לב למפנה מעניין: בפולמוס בפאריס בשנת 1240 נשרף התלמוד, כי יש בו נאצות נגד ישו; בניגוד לכך, בברצלונה בשנת 1263, ניסה להוכיח פבלו כריסטיאני את נכונות הנצרות - דווקא מן התלמוד. ייתכן, שבמשך אותן 23 שנים, הבינו המיסיונרים הנוצרים את העובדה שהתלמוד הוא מרכיב מהותי בזהותו של עם ישראל, ושרפתו לא תביא תועלת. עתה הם משנים את מגמתם, ומבקשים להוכיח דווקא מהתלמוד את צדקת טענתם.
יש לציין שקיימות שתי גירסות של אותו וויכוח: הרמב”ן כתב את דבריו מיד לאחר הוויכוח עם הרבה פרטים והוכחות מהמקורות. התעודה הנוצרית נכתבה יותר מאוחר והיא קצרה מאוד ושונה מהותית מתיאורו של הרמב"ן.
רבותי, תאמינו לי: הרמב”ן היה תלמיד חכם יותר גדול מאשר פבלו כריסטיאני. באומץ בלתי רגיל עמד הרמב”ן לפני המלך והתווכח עם הכמרים; אביא בפניכם שלוש דוגמות:
בראשית דבריו טען פבלו, שלפי התלמוד המשיח כבר בא. הרמב”ן דוחה את דבריו על ידי דיון היסטורי פשוט: ישו חי ופעל כארבע מאות שנה לפני חתימת התלמוד, וחכמי התלמוד לא קיבלו את משנתו. ולכן טענה כזאת מחוסרת כל בסיס והיגיון, והיא משקפת את התסבוכת האישית של פראי פול, אשר הוא יהודי משומד. ואלה דבריו של הרמב"ן:
“אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר היאך זה באפשר…ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול...”
רבותי, תאמינו לי: הרמב”ן היה תלמיד חכם יותר גדול מאשר פבלו כריסטיאני. באומץ בלתי רגיל עמד הרמב”ן לפני המלך והתווכח עם הכמרים; אביא בפניכם שלוש דוגמות:
בראשית דבריו טען פבלו, שלפי התלמוד המשיח כבר בא. הרמב”ן דוחה את דבריו על ידי דיון היסטורי פשוט: ישו חי ופעל כארבע מאות שנה לפני חתימת התלמוד, וחכמי התלמוד לא קיבלו את משנתו. ולכן טענה כזאת מחוסרת כל בסיס והיגיון, והיא משקפת את התסבוכת האישית של פראי פול, אשר הוא יהודי משומד. ואלה דבריו של הרמב"ן:
“אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר היאך זה באפשר…ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול...”
רבותי, תאמינו לי: הרמב”ן היה תלמיד חכם יותר גדול מאשר פבלו כריסטיאני. באומץ בלתי רגיל עמד הרמב”ן לפני המלך והתווכח עם הכמרים; אביא בפניכם שלוש דוגמות:
בראשית דבריו טען פבלו, שלפי התלמוד המשיח כבר בא. הרמב”ן דוחה את דבריו על ידי דיון היסטורי פשוט: ישו חי ופעל כארבע מאות שנה לפני חתימת התלמוד, וחכמי התלמוד לא קיבלו את משנתו. ולכן טענה כזאת מחוסרת כל בסיס והיגיון, והיא משקפת את התסבוכת האישית של פראי פול, אשר הוא יהודי משומד. ואלה דבריו של הרמב"ן:
“אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר היאך זה באפשר…ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול...”
רבותי, תאמינו לי: הרמב”ן היה תלמיד חכם יותר גדול מאשר פבלו כריסטיאני. באומץ בלתי רגיל עמד הרמב”ן לפני המלך והתווכח עם הכמרים; אביא בפניכם שלוש דוגמות:
בראשית דבריו טען פבלו, שלפי התלמוד המשיח כבר בא. הרמב”ן דוחה את דבריו על ידי דיון היסטורי פשוט: ישו חי ופעל כארבע מאות שנה לפני חתימת התלמוד, וחכמי התלמוד לא קיבלו את משנתו. ולכן טענה כזאת מחוסרת כל בסיס והיגיון, והיא משקפת את התסבוכת האישית של פראי פול, אשר הוא יהודי משומד. ואלה דבריו של הרמב"ן:
“אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר היאך זה באפשר…ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול...”
רבותי, תאמינו לי: הרמב”ן היה תלמיד חכם יותר גדול מאשר פבלו כריסטיאני. באומץ בלתי רגיל עמד הרמב”ן לפני המלך והתווכח עם הכמרים; אביא בפניכם שלוש דוגמות:
בראשית דבריו טען פבלו, שלפי התלמוד המשיח כבר בא. הרמב”ן דוחה את דבריו על ידי דיון היסטורי פשוט: ישו חי ופעל כארבע מאות שנה לפני חתימת התלמוד, וחכמי התלמוד לא קיבלו את משנתו. ולכן טענה כזאת מחוסרת כל בסיס והיגיון, והיא משקפת את התסבוכת האישית של פראי פול, אשר הוא יהודי משומד. ואלה דבריו של הרמב"ן:
“אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר היאך זה באפשר…ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול...”
רבותי, תאמינו לי: הרמב”ן היה תלמיד חכם יותר גדול מאשר פבלו כריסטיאני. באומץ בלתי רגיל עמד הרמב”ן לפני המלך והתווכח עם הכמרים; אביא בפניכם שלוש דוגמות:
בראשית דבריו טען פבלו, שלפי התלמוד המשיח כבר בא. הרמב”ן דוחה את דבריו על ידי דיון היסטורי פשוט: ישו חי ופעל כארבע מאות שנה לפני חתימת התלמוד, וחכמי התלמוד לא קיבלו את משנתו. ולכן טענה כזאת מחוסרת כל בסיס והיגיון, והיא משקפת את התסבוכת האישית של פראי פול, אשר הוא יהודי משומד. ואלה דבריו של הרמב"ן:
“אבל קודם שנתוכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר היאך זה באפשר…ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול...”
דוגמה שנייה: הנוצרים טוענים, שהמשיח כבר בא. הרמב”ן משיב על כך קבל עם ועדה לפני המלך וכל הכמרים באומץ רב ובחריפות רבה:
“אני מאמין ויודע שלא בא…שהנביא אומר במשיח “ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ” והוא לא היה לו ממשלה אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו איך יושיע כל ישראל ואף אחרי מותו לא היתה לו ממשלה…ועתה עובדי מחמד יש להם ממשלה יותר מהם…[הרמב”ן רומז למלחמה הדתית בין הנוצרים והמוסלמים אשר נמצאת בזמנו באחד משיאיה: הרקונקויסטה ומסעי הצלב] וכן הנביא אומר “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיה ב’, ד) ומימי ישו עד עתה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות…[לפני כמה דורות התחילו מסעי הצלב, לפני 23 שנה היה הוויכוח בפאריס עם שריפת התלמוד וגירוש היהודים] ...וכמה יהיה קשה לך, אדוני המלך, ולפרשיך, אם לא ילמדו עוד מלחמה...” [נזכור, שהמלך יעקב נקרא גם “הכובש”, כי זה היה עיקר עיסוקו].
הרמב”ן אמנם סיכן את עצמו בדברים אלה, אך הוא ידע היטב: אם יהרגו אותו על ההתבטאות החריפה שלו, הדבר ממש יוכיח שאכן - “והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות”. כנראה שבגלל שיקול זה הרמב”ן מתאר לפני המלך בצורה אמיצה וחריפה ביותר את שפיכות הדמים של הכנסייה ושל תקופת הרקונקויסטה, דבר שדווקא מגן עליו, באופן מפתיע, מן המוקד של מלחמת הדת.
דוגמה שנייה: הנוצרים טוענים, שהמשיח כבר בא. הרמב”ן משיב על כך קבל עם ועדה לפני המלך וכל הכמרים באומץ רב ובחריפות רבה:
“אני מאמין ויודע שלא בא…שהנביא אומר במשיח “ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ” והוא לא היה לו ממשלה אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו איך יושיע כל ישראל ואף אחרי מותו לא היתה לו ממשלה…ועתה עובדי מחמד יש להם ממשלה יותר מהם…[הרמב”ן רומז למלחמה הדתית בין הנוצרים והמוסלמים אשר נמצאת בזמנו באחד משיאיה: הרקונקויסטה ומסעי הצלב] וכן הנביא אומר “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיה ב’, ד) ומימי ישו עד עתה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות…[לפני כמה דורות התחילו מסעי הצלב, לפני 23 שנה היה הוויכוח בפאריס עם שריפת התלמוד וגירוש היהודים] ...וכמה יהיה קשה לך, אדוני המלך, ולפרשיך, אם לא ילמדו עוד מלחמה...” [נזכור, שהמלך יעקב נקרא גם “הכובש”, כי זה היה עיקר עיסוקו].
הרמב”ן אמנם סיכן את עצמו בדברים אלה, אך הוא ידע היטב: אם יהרגו אותו על ההתבטאות החריפה שלו, הדבר ממש יוכיח שאכן - “והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות”. כנראה שבגלל שיקול זה הרמב”ן מתאר לפני המלך בצורה אמיצה וחריפה ביותר את שפיכות הדמים של הכנסייה ושל תקופת הרקונקויסטה, דבר שדווקא מגן עליו, באופן מפתיע, מן המוקד של מלחמת הדת.
הדוגמה השלישית: הגלות מתפרשת לפי הנוצרים כהוכחה היסטורית, שהמלכות בטלה מישראל לעולם וניתנה לדת החדשה.
זאת טענה מרכזית של הנצרות שהמשיכה ממש “כאורך הגלות”, והיא המסר של הציור שכבר ראינו קודם: “ ECCLESIA ET SYNAGOGA”.
”התחיל ואמר: הנה הכתוב אומר “לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה” (בראשית מ”ט, י) שהוא המשיח … ואם כן היום שאין לכם לא שבט אחד ולא מחוקק כבר בא המשיח שהוא מזרעו ולו הממשלה … והיום אין לכם הסמיכה הידועה בתלמוד ונתבטלה גם הממשלה ההיא ואין בכם היום ראוי להקרא רבי ומה שקורין אותך היום מאישטרי [רבי] הוא טעות ובשקר אתה נוהג באותו השם”.
פבלו מנצל את ההזדמנות גם להתקפה אישית נגד הרמב”ן: כיון שאין לכם היום אפילו את הסמכות הרבנית של "סמיכת חכמים" הרי שימושו של הרמב"ן בתואר "רבי" הוא רמייה.
תשובת הרמב”ן משקפת את אמונתו האיתנה בהבטחת הנביא:
“אבל הנביא הבטיחו ליהודה שיהיה מלכות ישראל שלו ועל מלכות גמורה הבטיחו, ואעפ”כ נתבטלה ימים רבים...”
הרמב”ן מצהיר באמונה שלימה, שאכן ”מלכות גמורה” תחזור לישראל. הוא לא מושפע מהמצב הפוליטי השפל של היהודים בדורו, הוא לא מפחד מהמלך ואנשי הכנסייה, אשר מטילים אימה על העולם כולו. ייתכן והרמב"ן חש שהוא מחוייב לפרסם את שם ה', כפי שהוא כותב על אברהם אבינו בפירושו לבראשית: “ויקרא בשם ה’ “ - כי בא במקום חדש, אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם”.
לפי פירוש הרמב”ן יעקב לא קרא בשם ה’, כי היתה לו “קהילה גדולה” נקראת “עדת ישראל”; מעניין שהתרגום של המושג "קהילה" ללטינית הוא ממש “ECCLESIA”: למרות שלטון הכנסייה, הרמב”ן נשאר איתן באמונתו בנצח ישראל.
בשקופית רואים גירסא יהודית של הסמל “ECCLESIA ET SYNAGOGA” מתוך ציור למחזור מהמאה השלוש עשרה בגרמניה - הפעם ה”סינגוגה” היא הצעירה והיפה.
עד כאן לתוכן של הוויכוח. ברצוני לדון עכשיו בתוצאות ובהשלכות של הוויכוח.
לפי גירסת הרמב”ן המלך היה מאוד מרוצה ממנו וכיבדו בכסף רב:
“עמדתי לפני אדוננו המלך ואמר יישאר הוויכוח כי לא ראיתי אדם שאין הדין עמו שטען אותו יפה כאשר עשיתי…” (ק”ב) “ונתן לי שלש מאות דינרים ונפטרתי ממנו באהבה רבה” (ק”ח)
ואכן נמצאה תעודה משנת 1265 המאשרת תשלום סכום זה “להרב בגירונדי”. לפי הרמב”ן המלך נפרד ממנו “באהבה רבה”; הרמב”ן יצא כביכול כמנצח.
הרמב”ן כתב זכרון דברים של הויכוח בשביל הדורות הבאים, ואכן נעזרו בו רבות בסיפרות הוויכוחים בין נוצרים ויהודים. אך הנוצרים, ובראשם המסדר של הדומיניקנים, האשימו את הרמב”ן בפרסום דברי נאצה נגד הנצרות. ב-12 באפריל 1265 התקיים משפט נגד הרמב”ן בנוכחות המלך: ספרי הרמב”ן - דהיינו וויכוח ברצלונה - נידונו לשריפה. אך גם עונש זה לא הניח את דעתם של הדומיניקנים הקנאים, ולכן הם פנו אל האפיפיור קלמנס הרביעי שביולי 1267 גזר על הרמב”ן גלות ממלכות ארגוניה לשנתיים. בהיותו בן 73 שנה החליט הרמב”ן לעלות לארץ האבות.
[...]
Graetz V note 2, Seite 354-355
בדרשתו על קהלת בשנת 1267 לפני עלייתו ארצה, הסביר הרמב”ן לבני קהילתו את השיקולים שלו וקרא להם לסייע לו וליישוב בא"י.
ביום ט’ אלול שנת 1267 הגיע הרמב”ן, בגיל 73, לשערי ירושלים ומצא את העיר בחורבנה. בדרשתו לראש השנה בעכו הוא מדבר בשבח יושבי ארץ ישראל. למרות המצב המדיני השפל ליהודים: “שהרי הארץ חרבה ושממה ביד הישמעאלים ואין ישראל עליה אלא כאכסניא”, הוא שם לעצמו מטרה לחזק את האוכלוסיה בארץ ישראל ואת הקשר ליהודי התפוצה. הוא מקים ישיבה בעכו, ותלמידים רבים באים לשמוע תורה מפיו. לאחרונה נמצאה חותמתו של הרמב”ן בעכו, אשר נמצאת היום במוזיאון ישראל.
הרמב”ן הוא בבחינת יפה דורש ויפה מקיים: הוא דואג ליישוב היהודי בתוככי ירושלים, כפי שעולה מאיגרתו:
“ומה אגיד לך בענין הארץ, כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר כל המקודש מחבירו חרב יותר מחברו, ירושלים יותר חריבה מן הכל … ועם חרבנה - היא טובה מאוד … והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות - זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית… והנה יציבו בית הכנסת ושם יתפללו ...”
במשך כמעט שלוש שנים הרביץ הרמב”ן תורה בארץ ישראל בתנאים קשים ביותר, חיזק את היישוב היהודי בארץ ושמר על קשרים הדוקים עם תפוצות ישראל. כל ספריו התקבלו באהבה רבה בקרב לומדי תורה בכל הדורות. בית הכנסת בעיר העתיקה שימש שנים רבות כבית תפילה ונבנה מחדש לאחר מלחמת ששת הימים.
הרמב”ן פסק להלכה, שמצוות יישוב ארץ ישראל היא מדאורייתא גם בזמן הזה, כפי שהוא כותב בפירושו על במדבר: “על דעתי זו מצות עשה היא יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה’ ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם ועברו על מצות ה’”
כך הוא גם כתב בהשגותיו על ספר המצות של הרמב”ם: “ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”. בדבריו משתקפת המציאות ההיסטורית של ארץ ישראל, אשר נמצאת תחת שלטון האומות. בחזון נבואי הוא רואה גם בשממת הארץ את הבטחת ה’:
“והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביה” (ויקרא כ”ו) - היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכלם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם” [נזכור שהרמב”ן עלה ארצה כמה שנים לאחר מסע הצלב האחרון, וזמן קצר בטרם התמוטטה מלכות הצלבנים לגמרי. בתקופה זו הארץ הייתה הרוסה ושוממת באופן מיוחד. למרות זאת, הרמב"ן מדגיש את המצווה לעסוק ביישוב ארץ ישראל].
לסיום: בדמותו של הרמב”ן ותולדותיו ישנן הרבה מאוד נקודות היכולות לשמש לי דוגמה אישית מרשימה ביום בת המצווה שלי:
הוא היה גדול בכל מקצועות התורה: מקרא, תלמוד, הלכה, פיוט, מוסר, מחשבת ישראל.
היתה לו הבנה היסטורית ויכולת להתמודד עם הסביבה העוינת באומץ לב בלתי רגיל.
מתוך אמונתו האיתנה בבורא העולם הוא שאב ביטחון עמוק בנצח ישראל.
בגיל שיבה הוא עזב את ארצו, עלה לארץ האבות, ועסק ביישובה.
אולי ניתן לסכם את חייו במשנה הבאה מפרקי אבות: “רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך” (אבות פ”ב מי”ט)
תודה רבה להקשבה
הדברים שאמרנו קודם מוסיפים מימד חשוב להבנת משמעותה של הקמת מדינת ישראל לפני כחמישים שנה, כשהמלכות חזרה לישראל כדברי הנביאים. קיומה של מדינת ישראל הוא שורה אחרונה והוכחה סופית ומכריעה בויכוח ההיסטורי בן מאות השנים, ושויכוח ברצלונה הוא אחד הדוגמות שלו. יש לשים לב לעובדה, שבית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא דווקא “כנסת”, דהיינו “SYNAGOGA”. נסו לדמיין מה היתה תגובתו של פבלו כריסטיאני, אילו היה רואה היום את עם ישראל יושב בארצו עם ממשלה ומדינה יהודית משלנו, ושירושלים, על מסגדיה וכנסיותיה, נתונה תחת שלטון יהודי?
לסיום: בדמותו של הרמב”ן ותולדותיו ישנן הרבה מאוד נקודות היכולות לשמש לי דוגמה אישית מרשימה ביום בת המצווה שלי:
הוא היה גדול בכל מקצועות התורה: מקרא, תלמוד, הלכה, פיוט, מוסר, מחשבת ישראל.
היתה לו הבנה היסטורית ויכולת להתמודד עם הסביבה העוינת באומץ לב בלתי רגיל.
מתוך אמונתו האיתנה בבורא העולם הוא שאב ביטחון עמוק בנצח ישראל.
בגיל שיבה הוא עזב את ארצו, עלה לארץ האבות, ועסק ביישובה.
אולי ניתן לסכם את חייו במשנה הבאה מפרקי אבות: “רבי אלעזר אומר: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ודע לפני מי אתה עמל, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך” (אבות פ”ב מי”ט)
תודה רבה להקשבה
