האישיות הפרוידיאנית נמצאת בקונפליקט תמידי ורמות שונות של בשלות אישיותית קשורה ליכולת לפתור את הקונפליקט. הקונפליקט הוא שאני מרגיש אשם שיש לי דחפים.
אצל קוהוט המיקוד הוא בחוויה של בדידות, פגימות פנימית, חוסר ערך ובכלל לא להרגיש בן אנוש (במובן שאני נחות, לא שווה). זה נשמע מאוד קיצוני אבל אם אתם פוגשים אנשים עם ביקורת עצמית מאוד גדולה אלו החוויות שהם מספרים. תחושת ניתוק\ אני לא שייך\ אין לי את מה שיש לכולם. הרבה פעמים רואים את זה בחרדה חברתית.
זה היה המוקד התיאורטי, הפתולוגיה, של קוהוט – סוג החוויה הזה.
קוהוט מפרסם תיאור מקרה מאוד מעניין.
על פי פרויד – האדם יש לו סופר אגו בריא, הוא ויתר על הפנטזיות האימפוטנטיות שלו וככה נראית המציאות – פשרות.
אבל קוהוט הרגיש שהוא לא מצליח עם הפרדיגמה הפרוידיאנית להסביר את החוויה הזו. האנשים האלו עובדים, פרודוקטיבים ומתפקדים, אבל יש איזשהו חסך בחוויה יותר בסיסית של מלאות. שהחיים טובים ומשמעותיים עבורם.
הדבר המרכזי שקוהוט עשה זה להמשיג מחדש את מושג הנרקיסיזם. לפי פרויד, הנרקיסיזם זה משהו שאנחנו מתגברים עליו. התינוק נולד נרקסיסטי, כל האנרגיה הליבידינלית מופנה פנימה. ובתהליך ההתפתחותי בגלל שהוא לא מצליח לספק לעצמו את הכל הוא מתחיל להפנות את הליבידו מהבפנים (אהבה עצמית) לאהבה והשקעה ליבידינלית באחר.
ככה פרויד הסביר מצבים סכיזופרניים – נסיגה של הליבידו מהעולם החיצוני לעולם הפנימי.
מצבים נרקסיסטיים לא מאפשרים פסיכואנליזה- כי הפסיכואנליזה מבוססת על היכולת להפנות את הליבידו שלי כלפי המטפל ולעשות לזה אנליזה. אם המטופל מגיע סגור ולא מצליח להכניס את המטפל לתוך העולם הפנימי שלו – אין העברה. אין העברה אין אנליזה.
קוהוט אמר שיש שני צירים של נרקיסיזם.
ציר שמושקע בעצמי
ציר שמושקע באחר
שני הצירים האלה בהתפתחות תקינה נשארים פעילים. גם היכולת להשקיע לבידינלית (לאהוב, לערוג, להנות) לאחר, אבל גם הציר שמצליח להיות מושקע בעצמי. כשהציר הזה מקבל סיפוק יש חדווה וחיות של החיים (אני לא חזיר).
זה נכון שסיפוק של הציר הנרקיסיסטי שמופנה לאובייקט מאפשר עונג, אבל הציר שמופנה כלפי עצמי מאפשר חדווה של החיים.
קוהוט אמר – נרקסיזם זה לא משהו שאנחנו נפטרים ממנו בשלב התפתחותי מסוים. הנרקיסיזם העצמי זה משהו שמתפתח ומשתנה (כשילדה בת 3 אומרת שהיא יפה זה תקין התפתחותית, אבל זה חשוב שגם בן אדם מבוגר יחשוב שהוא יפה). אם יש אי סיפוק של הציר הזה יש עיוותים בעצמי בחוויית החדווה והערך של העצמי.
שני הצירים לא מנוגדים ואף מזינים אחד את השני.
בשביל שתהיה התפתחות תקינה של נרקיסיזם העצמי – האדם זקוק לסביבה שמספקת שלוש חוויות מרכזיות. לחוויות האלה הוא קרא זולתעצמי.
זולתעצמי – איזשהו אחר שנחווה כחלק מהעצמי שלי. יש המשכיות ביני לבינו, הוא חלק ממני, הוא שייך אלי. הפונקציה העיקרית שלו בעיקר בתחילת החיים היא לאפשר איזשהי לכידות.
אבל היחס שלו הוא לא כלפי הנפרדות שלו, אלא הפונקציה שהוא מספק לי. להמשיך להרגיש טוב כלפי עצמי.
לפי קוהוט העצמי הוא תמיד פגיע. זה נכון שיש חוויות זולת עצמי ארכאיות שבהן החוויה הזו מתקיימת בצורה יותר מלאה, אבל לאורך כל החיים אנחנו זקוקים לאובייקט עצמי. זה לא אובייקט חיצוני שאנחנו חושקים בו – אנחנו ממש זקוקים לו. כמובן שיש התפתחות ואנחנו זקוקים לזולתי עצמי יותר בשלים אבל אנחנו זקוקים להם כל הזמן.
מירורינג: איזושהי תחושה שאני מושלם. החוויה שאני מביא ציור לאמא והיא באמת מתפעלת וחושבת שזה הדבר הכי יפה. היא לא מזייפת את זה. "הילד שלי הכי יפה בעולם". זה הזולתעצמי הראשון שהילד זקוק לו.
הדבר הזה מייצר את העצמי את קוטב השאיפות – החוויה שיש לי שאיפות, אני יכול להדחף קדימה ולהשיג דברים כי אני טוב. בגיל 25 אנחנו כבר לא זקוקים לחוויה כזו אלא למשהו יותר עדין.
אידיאליזציה: החוויות האלה שיש לנו עם מי להזדהות. יש אידיאלים שאנחנו רוצים להגיע אליהם. ילדי מהגרים הרבה מאוד פעמים מסתבכים באזור הזה. עם התחושה שהם היו צריכים ללכת עם ההורים שלהם לבנק כי הם לא ידעו לקרוא ולכתוב. אני צריך לחוות את ההורים שלי גם כמעריצים אותי וגם שאני מעריץ אותם. "אני לא רוצה ללכת למועדון שמוכן לקבל אותי" כי זה אומר שהוא לא שווה. חלק מהתחושה שלנו זה שכשמפרגנים לנו, זה שווה כי המקום עצמו שווה.
דמיון: האמא לשה ומכינה עם הילדה בצק. האבא לוקח פטיש ומתקן והילד לוקח פטיש ומתקן צעצוע. יש בינינו קשר, אנחנו דומים. הרבה פעמים בתהליכי אימוץ זה הדבר שמסתבך. כשיש לך ילד היפראקטיבי ואתה היית היפראקטיבי יש חוויה של דמיות ומוכרות. לפעמים הורה אחד מספק ואחר לא, לפעמים אח גדול ממלא את הפונקציה הזו.
בואו נחזור לקריאת ספר באנגלית. יש פה גם התפעלות על זה שהוא קורא הרבה מילים, גם חוויה של מילים שהוא לא ידע, וגם חוויה של הנאה מאותו סיפור (אני ואבא נהנים מאותו דבר). לפעמים בחוויות מסוימות יכולים להתבטא הדברים השונים האלה.
בבגרות: קבוצות השתייכות, זוגיות, חיבור לדת ולרעיונות. לפי קוהוט אנחנו זקוקים לזה כל הזמן: אנשים שאנחנו מעריצים, אנשים שיעריצו אותנו, ואנשים שאנחנו מרגישים דומים אליהם.
מבחינה התפתחותית, תמיד יש תסכול. אבא חוזר מהעבודה ואין לו הזדמנות להתפעל מהציור שלך. יש פספוסים והם אינהרנטים. כמו שאצל וויניקוט החסרה בפעימות של ההחזקה האימהית היא חשובה להתפתחות, גם אצל קוהוט.
התסכולים הם תמיד קיימים, ההבדל הוא האם הם הדרגתיים או לא.
אם חוזרים לנושא של הגירה- יש את החוויה של האבא שהיא דמות גברית כל-יכולה בארץ המוצא והגיעה לפה ונהייתה חלשה. רואים את התחושה הזו של תסכול לא הדרגתי.
אם התסכול לא גדול מדי והוא הדרגתי – אז העצמי מפנים את הפונקציה של הזולתעצמי. מתרחשת הפנמה ממאירה. הילד יכול להגיד לעצמו – "זה לא שהציור שלי גרוע, זה שאמא לא פנויה"\ "זה לא שהבת זוג שלי לא רוצה לצאת איתי, היא עמוסה בעבודה". בילדות יש איזושהי הפנמה ממאירה – יכולת להפנים את הפונקציות של הזולת עצמי. זה לא אומר שאנחנו כבר לא צריכים זולת עצמי, זה אומר שאנחנו צריכים פחות זולת עצמי ארכאי. יש לנו יכולת לשמר את הערך העצמי שלנו בעצמנו.
אנשים עם בעיות בעצמי שלהם, זה יכול ללכת או לכיוון של אנשים שיבטאו את הביקורת העצמית כלפי חוץ ואז מאוד קל לראות את זה כי השנאה העצמית מאוד בולטת. אבל מבחינת קוהוט גם הציר השני- אנשים שכל הזמן עסוקים בערך שלהם ובכמה שהם הכי טובים, התפיסה תהיה שמתחת לדבר הזה יש עצמי שהוא לא מספיק יציב.
מבנים מפצים: למשל, האדרה עצמית נורא גדולה – מה שאנחנו קוראים לו "אדם נרקסיסט"- אדם שמרגיש לא מותאם כמה שהוא מעריך את עצמו. לפי קוהוט זה מבנה מפצה – זה משהו שהאדם עושה לעצמו כי מתחת לכך יש חוויה של שברים בעצמי וחוסר ערך עצמי.
אדם שצריך תמיד לעבוד במקום שהוא יהיה הכי חזק וכולם יעשו את מה שהוא אומר – זה מבנה מפצה שתומך בחוויה של הערך העצמי שלי.
התארגנות עצמי סביב דחפים: היכולת להחזיק את הערך העצמי דרך חוויות דיחפיות, לשמר את העצמי. ככה קוהוט היה מבין חלק מההתמכרויות.
מה שקורה אצל אנשים עם הרבה ביקורת עצמית זה שני דברים:
לפעמים זה מגיע כמשהו בשביל לנסות לעורר את הסביבה לתת להם ערך. יש צורך עמוק בהערכה עצמית והתחושה היא שאם אני ארד על עצמי יותר ממה שמגיע לי ככה יתמכו בי.
הצד השני הוא אני אבקר את עצמי הכי חזק בשביל שאף אחד אחר לא יוכל להפתיע אותי ולחשוף אותי כי זה יהיה נורא כואב.
בביקורת עצמית יש היבט של הגנה. הוא גם תוצר של חוויה של עצמי לא בטוח ולא יציב, אבל יש בו גם חלק שמגן על העצמי הלא בטוח (בצורה שמשמרת את המצב הזה). אחד הדברים המעניינים במחקר על ביקורת עצמית זה שהיא מובילה להרבה הסתרה עצמית. הבעיה בהסתרה היא שאני לא יכול לקבל אינפוט חיצוני שמסייג את החוויה שלי – אני נשאר לבד. יש איזשהו חוסר תלות בין ביקורת עצמית לבין הערכה תלותית של הסביבה אלייך.
אמפתיה:
אחת הטכניקות שהוא דיבר עליהם המון. אמפתיה היא התפקוד של הselfobject – התפקוד של הזולתעצמי זה היכולת לשים את עצמו בנעליים של הילד והילדה, ובתהליך של התמזגות אמפתית להבין את החוויה הסובייקטיבית של האחר. הרעיון הוא שכשאני מושקע אמפתית באחר, אני לא יודע את הדברים – אני חווה את הדברים. זו לא אמפתיה קוגניטיבית (להבין את האחר) אלא אמפתיה רגשית (להרגיש בשביל האחר) – היכולת להיכנס לתוך החוויה של האחר (אבל לשמור על נפרדות- כי אם אנחנו נראה מישהו שסובל ונסבול איתו אבל נרגיש שזה הסבל שלנו, אנחנו הרבה פעמים נרצה להתרחק).
התהליך הזה של אמפתיה זה המצע שעליו נוצר העצמי וזה הדבר שמרכך את הטרגיות של האדם (את החוויה של אני לא שווה).
כשאדם מגיע עם ביקורת עצמית אנחנו עושים אחד משני דברים:
מקטינים את הגורם שמייצר את החרדה- המבחן הזה הוא שום דבר
מנסים להגביר את האדם- אתה מעולה, עברת מלא מבחנים
לפי קוהוט המטרה היא בכלל להצטרף אליו ולהרגיש אמפתי – זה הכי יעיל עבור אנשים עם ביקורת חריפה ("אני איתך"). זה עושה שינוי של הטרגיות.
הטיפול לפי קוהוט, הבסיס שלו זה מצע אמפתי. זה מטפל שמנסה לעשות Joining לחוויה של המטופל. ההתערבויות לא מתעמתות עם המבנים המפצים, הם מנסות לעבוד עם המבנים המפצים.
אם מטפל קלייניאני יגיב לאידיאליזציה של המטפל (אתה עושה לי אידיאליזציה כי אתה מפחד לקחת את התשובה בעצמך). בסגנון הקוהוטיאני – המחשבה היא לפרש את הגנת האידיאליזציה בשביל לעזור למטופל להתמודד עם הקונפליקט הפנימי שלו.
מטפלים קוהוטיאנים מאפשרים העברות זולת עצמי. הם רוצים שבחלקים מסוימים המטופל ירגיש שהוא המטופל הכי טוב שיש לי. זה לא מניפולטיבי, אי אפשר לזייף, לכן מטפלים קוהוטיאנים עושים עבודה פנימים בשביל להתפעל ולראות את הדברים היפים במטופלים שלהם. אם זה לא קורה משהו בטיפול לא עובד.
המחשבה היא שזה לא העברה דחפית כמו באינטרפטציה הפרוידיאנית הקלאסית, אלא זה העברות של זולתעצמי. המטופל יתחיל להרגיש שהמטפל יודע הכל ומבין אותו הכי טוב, הוא ירגיש שהוא המטופל הכי טוב, והוא ירגיש שיש ביניהם דמיון והם חושבים אותו דבר.
כמובן שהדבר הזה מייצר תקווה, כי במקביל להעברות זולתעצמי, כמו בהתפתחות יקרה באיזשהו שלב גם תסכול- פתאום המטפל לא יבין, המטופל ירצה להפגש והמטפל לא יהיה זמין – משהו ישבר. ופה הטרנספורמציה של הטיפול לפי קוהוט, האם תהיה הפנמה ממירה או לא.
איך קורית הפנמה ממירה? אם המטפל, אחרי הכישלון האמפתי שלו, יבין ויפרש נכון ויקח אחריות על הכישלון האמפתי שלו ויכיר בכאב של המטופל. כי בקונטקס ההתפתחותי לא היה שם אחר שייקח בעלות על השבירה ויתנצל עליה.
כשהתהליך הזה חוזר מספיק פעמים המטופל מתחיל לחזק את העצמי שלו. הוא מתחיל להרגיש שווה, שהוא יכול לספק לעצמו במידה מסוימת את הצרכים הנרקיסטיים שלו ולהרגיש בעל ערך לאורך זמן גם אם המטפל יוצר לחופשה או לא הבין אותו באותו יום.
זו המחשבה בכלל של פסיכואנליזה- מה שקורה ביחסים הטיפוליים מוכלל ליחסים של המטופל. השאלה היא האם מספיק שמשהו יקרה בקשר אחד כדי שנוכל להכליל את זה לקשרים אחרים.
כשלים אמפתיים הם חשובים להתפתחות שלנו, אבל מה יהפוך אותם לחשובים להתפתחות של הילד או המטופל:
כמות התסכול- לא מספיק שנכיר בזה.
האם כשזה קורה אני יכול לקחת עליו אחריות.
בפסיכותרפיה נראה שטיפולים בהם היו קרעים בברית הטיפולית שתוקנו, בממוצע המטופלים האלה משתפרים יותר מטיפולים בהם לא היה.