Prezentacija rezultata TDR poslovanja u 2013. godini na tržištu SrbijeTDR d.o.o Rovinj
Prezentacija poslovanja TDR-a na tržištu Srbije u 2013. godinu. TDR, vodeći proizvođač cigareta u jugoistočnoj Europi, u prošloj je godini u Srbiji prodao 1,3 milijarde komada cigareta i ostvario rast tržišnog udjela, koji je u 2013. godini iznosio 8,7 posto.
Prezentacija rezultata TDR poslovanja u 2013. godini na tržištu SrbijeTDR d.o.o Rovinj
Prezentacija poslovanja TDR-a na tržištu Srbije u 2013. godinu. TDR, vodeći proizvođač cigareta u jugoistočnoj Europi, u prošloj je godini u Srbiji prodao 1,3 milijarde komada cigareta i ostvario rast tržišnog udjela, koji je u 2013. godini iznosio 8,7 posto.
Webinar guiding nonprofit organizations through maximizing their use of www.TriangleGivesBack.org to connect with new potential donors, advocates, & volunteers
Webinar guiding nonprofit organizations through maximizing their use of www.TriangleGivesBack.org to connect with new potential donors, advocates, & volunteers
1. - ירושלים העיר האוניברסיטאית בימי הממלוכים 21 יחידה
בייחדה זו נעסוק בתהליכים שעברו על ירושלים עם חזרת המוסלמים לעיר, לאחר
כיבושה מידי הצלבנים. במשך מרביתה של תקופה זו הייתה ירושלים בידי הממלוכים –
אליטה צבאית שלטונית, שהפכה את ירושלים למרכז ללימוד האיסלאם. ירושלים הייתה
בתקופה זו עיר אוניברסיטאית. בתקופה זו חזרו גם היהודים לעיר ומכאן ואילך לא
עזבוה.
ביחידה זו חמישה פרקים עיקריים וכמה פרקי משנה :
.Iירושלים האיובית –שלטונו של סלח א דין ויורשיו 7811-0521.
.IIהממלוכים בירושלים.
.IIIירושלים כעיר מוסלמית.
.IVיהודים בירושלים הממלוכית.
.Vסופה של ירושלים הממלוכית
מבוא
בשנת 7811 חל שוב מהפך בחיי העיר ירושלים. צבאותיו של סלח א דין כבשו את העיר
מידי הצלבנים ובכך פתחו תקופה ארוכה – 037 שנה, של שלטון מוסלמי על העיר. פרט
לתקופת ביניים קצרה , בין השנים 1421-9221, נמשך השלטון המוסלמי על העיר עד לשנת
7191, עת כבשו חייליו של המצביא הבריטי אלנבי את העיר והעבירו את השלטון בעיר
לידים נוצריות לשלושים שנים נוספות.
2. פרק הזמן של שבע מאות ושלושים השנים נחלק לשלש תקופות שלטון שונות. הראשונה,
הקצרה, נמשכה מ – 7811 ועד לשנת 0521, ובה שלטו צאצאיו של סלח א דין אל איובי על
ירושלים. תקופה זו היא התקופה האיובית. את האיובים החליפו בשליטה על העולם
המוסלמי – מזרח תיכוני הממלוכים, שהחזיקו בעיר עד שנת 6151, עת עבר השלטון בעיר
ובארץ לידי האימפריה העות'מאנית. זאת, כאמור, החזיקה בעיר עד לדצמבר 7191.
א. התקופה האיובית – שלטון סלח א דין ויורשיו 7811-0521.
השלטון האיובי היה קצר ועיקרו – החזרת העיר לידים מוסלמיות ותחילתו של התהליך
להפיכתה של ירושלים לעיר מוסלמית. הכיבוש היה מלווה בפינוים של כל הנוצרים
האירופאים מהעיר, מי לפדיון בכסף ומי כשבוי שנמכר לעבד. האתרים המוסלמיים על
הר הבית טוהרו וחזרו לתיפקודם המקורי ככיפת הסלע ומסגד אל אקצה. שלא כבכיבוש
המוסלמי הראשון, לא ניתנה לנוצרים האפשרות להמשיך ולחיות בעיר ולהחזיק בנכסיהם
הדתיים והפרטיים. הכנסיות הרבות בעיר נלקחו מבוניהם והפכו למבנים מוסלמיים. כך
הפכה כנסיית סנטה אנה )בסמוך לשער האריות( לבית מדרש מוסלמי )תמונה – לצלם(
וכנסיות אחרות הפכו למסגדים או לבתים לשימוש חילוני. כנסיית הקבר המפוארת
הועברה לבעלות מוסלמית ורק שנים מאוחר יותר הורשו נוצרים לבוא ולבקר בה, תמורת
תשלום נכבד. תושבים מוסלמים ויהודים החליפו את הנוצרים ורק לבני הכנסיות
המזרחיות, ובעיקר הנוצרים הקופטים ממצרים, ניתן להתגורר בעיר.
האיובים עסקו בשנים הראשונות בביצור העיר מול הניסיונות הצלבניים לשוב ולכבוש
את העיר. ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, הגיע בראש מסע צלב עד למרחק ראיה
מירושלים אך לא יכול היה לכבוש אותה. מסעות צלב נוספים אורגנו במטרה לכבוש את
העיר דבר שהביא לביצור חומותיה ובעיקר בפינה הדרום מערבית שלא הייתה מבוצרת
דיה.
3. בשנת 9121 חל שינוי גדול בפני העיר. השליטים האיובים שחששו מכיבוש העיר, החליטו
לנקוט במדיניות של "אדמה חרוכה" ולהרוס את חומות העיר. מחד רצו אולי להראות
לנוצרים כי אין טעם להלחם על העיר ומאידך רצו למנוע היאחזות נוצרית בעיר מבוצרת,
דבר שיקשה עליהם מאד לכבשה מחדש. ירושלים חדלה להיות עיר מבוצרת ומצב זה
נמשך מאות שנים, עד לבניית החומה על ידי העות'מאנים, במאה ה – 61.
ירושלים הנוצרית-איובית
שנוי זמני במעמדה של העיר חל בעקבות מסע צלב דיפלומטי שערך הקיסר הגרמני
פרידריך השני. בשנת 9221 הוא הגיע להסכם על השליט האיובי על החזרת ירושלים
הנוצרית, - כנסיית הקבר ואזור הרובע הנוצרי, לידים נוצריות וכן הובטחה גישה ישירה
מנמל יפו לעיר. הר הבית והמבנים הסמוכים לו נשארו בידי המוסלמים. כך, לראשונה אך
לא לאחרונה, חולקה ירושלים לשניים. לנוצרים הותר לעלות להר הבית בהסכמת
המוסלמים אך נאסר עליהם לחדש את בניית חומות העיר. האחיזה הנוצרית בעיר נמשכה
רק 51 שנה. בשנת 4421 פלשו לירושלים חיילים שגויסו על ידי השליט האיובי במצרים,
כנגד אויביו הנוצרים שחברו למוסלמים מדמשק כנגדו. חיילים אלה, בני השבטים
הח'וארזמים, הרסו את ירושלים הנוצרית, טבחו בנוצרים שנאחזו בעיר ושרפו את
השרידים הנוצריים שמצאו בה. גם מעט היהודים שנאחזו בעיר ברחו ממנה. האיובים
חזרו לשלוט בעיר אך לא הספיקו לשפץ בה דבר עד שירדו מעל במת ההיסטוריה.
ב. הממלוכים בירושלים
למהותם של הממלוכים
יורשיהם של האיובים היו הממלוכים. ממלוכים )בערבית - נרכשים( – היו במקורם ילדים
שנחטפו, החל במאה התשיעית, ממשפחותיהם שחיו כנוודים בשולי האימפריה הערבית,
4. בעיקר בערבות אסיה התיכונה ובקוקז. הם נמכרו לעבדות ונועדו לשרת בצבאם של
השליטים המוסלמיים במצרים. צעירים אלו חונכו בבתי ספר מיוחדים, עברו אימונים
צבאיים וחונכו לאמונת האיסלאם. עם סיום חניכותם הם התאסלמו ובעקבות זה יצאו
ממעמד העבדים ושירתו בצבא. חיילים אלו היוו את יחידות העילית של הצבא האיובי
והם עלו במדרגות הפיקוד הצבאי. בשנת 0521 הדיחו את השליט האיובי והצליחו
להשתלט על האימפריה האיובית. זמן קצר לאחר מכן הם הוכיחו את כשרונם הצבאי
באחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה של המזרח התיכון. במחצית הראשונה של המאה
ה – 31 הופיע על במת ההיסטוריה כוח חדש – המונגולים. בראשותו של ג'ינגיס חאן הם
כבשו את סין ופנו מערבה תוך שהם מכניעים את כל מרכז אסיה. שום כוח לא עמד
בפניהם והם כבשו את רוסיה, פולין, צ'כיה והונגריה והגיעו לשערי גרמניה. במזרח
התיכון הם כבשו את בגדאד וערכו בה טבח גדול. אל אף כיבושיהם הגדולים הם נעצרו
דווקא בארץ ישראל. הצבא הממלוכי, בראשותו של המצביא הממלוכי ביברס, הכה את
חיל החלוץ המונגולי בקרב ליד מעיין חרוד בשנת 0621 ובכך מנע את כיבוש מצרים וארץ
ישראל והפיכתם לטריטוריה מונגולית. האיסלאם בראשות הממלוכים בלם לראשונה את
ההתפשטות המונגולית. אלו אמנם חזרו ונלחמו פעמים מספר בממלוכים ואף כבשו לשעה
את ארץ ישראל אך למעשה לא הצליחו לספח לאימפריה שלהם את המזרח התיכון,
שנשאר מוסלמי. מעודד מניצחונו המשיך ביברס, שהפך לסולטאן בקהיר לאחר שרצח את
קודמו, והפנה כוחותיו כנגד המאחזים הנוצריים האחרונים בארץ. עד שנת 6621 צמצם את
האחיזה הצלבנית לראש גשר קטן שנשתרע מעכו ועד עתלית וגם שטח זה נכבש על ידי
יורשיו מאוחר יותר, ב – 1921, ובכך נסתיימה התקופה הצלבנית בארץ ישראל.
הממלוכים שהשתלטו על האימפריה המוסלמים לא היו עם או שבט כי אם אוסף של
עבדים משוחררים. הם החליטו להמשיך את השיטה הממלוכית, כלומר להמשיך לגדל
ילדים חטופים במחנות צבאיים, והמוכשרים שבהם זכו להגיע למשרות גבוהות בממשל.
גם השולטאן נבחר מבין הממלוכים ולא ניתן היה להוריש משרה מאב לבן כי בניו של
5. הממלוך לא היו עוד ממלוכים אלה אנשים חופשיים מלידה. בשיטה זו הצליח קומץ קטן
של אנשים, שזכו כל אחד להכשרה צבאית ודתית מעולה, לשלוט בעולם המזרח תיכוני
במשך למעלה ממאתיים וחמישים שנה. כדי לבצר את עמדתם ולבסס את מעמדם, כרתו
הממלוכים השליטים ברית עם החוגים הדתיים המסורתיים. אנשי הדת תמכו בשלטון
והטיפו למענו ותמורת זאת זכו להגנה ולמענקים רבים. הממלוכים היו זקוקים להכרה
באמיתות אמונתם המוסלמית ובתמיכה בשלטונם מכיוון שהיו זרים. תמיכה זו ניתנה להם
על ידי הממסד הדתי. ואילו הממסד הדתי זכה לפריחה תרבותית ולתמיכה כספית רבה.
בעידוד אנשי הדת העדיפו הממלוכים את הזרם הסוני כזרם עיקרי ושליט באימפריה
שלהם.
חשיבותה של ירושלים בימי הממלוכים
שילוב אינטרסים זה הביא לשינוי בתיפקודה של ירושלים. מעמדה כעיר קדושה לאיסלאם
נקבע עוד בתקופה האומיית, בראשית האיסלאם, ואילו חשיבותה הפוליטית הגיעה
לשיאה בימי סלח א דין, שהעמידה בראש מלחמת הקודש, "הג'יהאד" המוסלמי לשחרורה
של העיר מידי הנוצרים. הממלוכים שהצליחו בעזרת צבאם המיומן להרחיק את האיומים
המונגולים והנוצריים מארץ ישראל, ראו בירושלים נכס תרבותי. כדי למנוע היאחזות
נוצרית חדשה בירושלים עודד ביברס, וממשיכיו אחריו, את ההתיישבות המוסלמית
והיהודית בעיר. זאת על ידי בניית מסגדים ואתרי קודש אחרים בעיר. ביברס לא בנה
מחדש את חומת העיר אך חיזק את המצודה. כדי למנוע מאבק צבאי עם העולם הנוצרי
על ירושלים החליטו הממלוכים, לאחר גירוש הצלבנים מעכו, לאפשר לעולי רגל נוצריים
לחזור ולבקר בעיר. הותרה הקמת מנזרים ואכסניות לעולי רגל אלו וכנסיית הקבר חזרה
להיות אתר נוצרי אם כי מפתחותיו הושארו בידי המוסלמים. עם זאת, בתקופה
הממלוכית הפכה ירושלים למרכז גדול ללימוד האיסלאם.
6. ירושלים כמרכז ללימודי האיסלאם
חשיבות הדתית של ירושלים הוגברה על ידי בנייתם של מסגדים ובתי מדרש )מדרסות(
דתיים. הממלוכים טיפחו, בסיוע הממסד הדתי, את החינוך המוסלמי. בקהיר, בירתם, הם
בנו אוניברסיטה מוסלמית גדולה –אל אזהר, ובירושלים עודדו בנייתם של מדרסות רבות.
מדרסה – מעין ישיבה מוסלמית, נבנתה על ידי השליטים הממלוכים, מושלי המחוז
ולעיתים על ידי אנשים פרטיים. המורים קיבלו משכורת שנשענה על פי רוב על מיסוי
מקרקע בבעלות המדרסה ואילו התלמידים קיבלו מזון ומקום לינה ולימוד בחינם. לאחר
שהיה של כמה שנים במדרסה יצאו התלמידים ושימשו את הממסד הדתי המוסלמי
ברחבי האימפריה ותוך כדי כך הפיצו את הנאמנות לשלטון הממלוכי. עשרות מדרסות
מעין אלה נבנו בירושלים וחזיתות כולם מעוטרות וייחודיות בנוף העירוני. לארכיטקטורה
הממלוכית בירושלים מאפיינים בולטים ובהם עיטור המבנים בפסוקים מהקוראן ואזכור
שמות הבונים, זמן הבנייה ואף שלטי האבירים של הבונים בחזית הבית. הכניסה הגבוהה,
אליה מוליכים ספסלי אבן, מעוטרת בדגמים הנדסיים ושימוש באבני בנין מגוונות. אבני
החזית הונחו בשורות בצבעים שונים, לבן, אדום ואף שחור. גילופים באבן בצורת נטיפים
מעטרים את כיפת הכניסה ואילו בחלונות נקבעו סורגי ברזל בהם משובצים כדורי ברזל
בנקודות ההצטלבות. המבנים ברובם גדולים וניכרת בהם השאיפה להפגנת פאר חיצוני,
תופעה ייחודית בעולם המוסלמי שהעדיף לפאר את הפנים ולא להראות חיצוניות בולטת.
בתקופה הממלוכית חודשו העליות לרגל המוסלמיות לעיר ומאמינים דתיים רבים
השתקעו בה. עולי רגל ממקומות מרוחקים כמו אפגניסטן, מרוקו וספרד הקימו להם
אכסניות )ריבאט(. בעיר הוקמו מקומות התבודדות לדרווישים מוסלמיים )זאויה(,
מרביתם בקרבת הר הבית שהפך למרכז לפעילות המוסלמית בעיר. מיסטיקנים
מוסלמיים )צופים( התיישבו גם הם בעיר והוסיפו על מאפייניהם הדתיים מוסלמיים.
הסולטאנים הממלוכים תרמו רבות למבנים הדתיים על הר הבית. ביברס חידש את
הפסיפס החיצוני על קירות כיפת הסלע ויורשיו בשלטון תיקנו את תקרת מסגד אל
7. אקצה, ציפו מחדש בזהב את כיפות המבנים המרכזיים בהר הבית, בנו מבנים לשתיה
ורחצת רגלים לפני התפילה )רהטים( ואף הקימו את המדרסה אשרפיה, הנחשבת למבנה
השלישי ביופיו על הר הבית.
ירושלים – עיר גלות לממלוכים
עם זאת חשיבותה הדתית לא הביאה לפריחתה של ירושלים. כבעבר היא לא ישבה על
צומת דרכים ולא שימשה את המנהל הממלוכי שפיתח והתבסס על שירותי דרך כדי
לקיים את שלטונו. ירושלים לא הייתה הבירה המנהלית של הארץ השלטון הממלוכי
פיתח את הערים עזה וצפת ועשה אותם למרכזי השלטון בארץ וירושלים נשארה בשולי
המערכת המדינית. הפקיד שניהל אותה היה בעל דרגה נמוכה והיה כפוף במשך רוב
התקופה לנציג הממלוכי שישב בעזה. מעמדה המנהלי של ירושלים היה נמוך והיא הייתה
רחוקה מהדרכים הראשיות ולכן השתמשו השליטים הממלוכים בעיר כמקום גלות, אליו
נשלחו פקידי השלטון שסרחו או שסר חינם בעיני השלטון המרכזי. חלק מאותם
הנכבדים, שאל אף גלותם נשמר כבודם ומעמדם, עסקו גם הם בבניית מדרסות ומבני
חסד אחרים, הן כדי להראות נאמנותם לשלטון והן כדי להבטיח את רכושם. על ידי בנית
מדרסה מנעו מהשלטון להחרים את רכושם, שכך זה הועבר לרשות ההקדש המוסלמי
ובתמורה לכך דאגו למנות את עצמם ובני משפחתם למנהלי המוסדות וכך הבטיחו
לעצמם הכנסה קבועה מתמשכת. חלק מהבונים אף זכה לקבורה בתוך המבנה, דבר חריג
בעולם המוסלמי שבנה את בתי הקברות שלו מחוץ לחומות העיר.
ריבוי המוסדות הדתיים בעיר ובעיקר ריכוזם של לומדים ועולי רגל בעיר, חייב הקמתה
של מערכת לאספקת מזון ושירותים לעיר. ירושלים נוהלה על ידי פקידים ממלוכים
שדאגו לסדר ולניקיון בעיר וניסו לעודד את המסחר. נציב ממלוכי שישב במצודה היה
ממונה על הביטחון הפנימי ועל גבית המסים, אספקת המים וניקוי האשפה ועל ידו היה
מושל לענייני דת, שהיה אחראי על הר הבית )וגם על מערת המכפלה בעיר חברון(. עוד
8. היו בעיר מפקד משטרה ממלוכי, ושומר המוסר שהיה אחראי על יושר המסחר בשווקים.
המשפט התנהל על ידי הקאדי שהיה גם הוא ממונה על ידי השלטון. ביזמתם של
השליטים הממלוכים נבנו בעיר שווקים והידוע שבהם הוא שוק מוכרי הכותנה, המסתעף
מרחוב הגיא עד להר הבית. בשוק זה )סוק אל קאטנין( רוכזו בעיקר אריגים ובדים
ומלבושים. בנוסף לשווקים נבנו בעיר חאנים – מקומות ללינת הסוחרים המגיעים לעיר
ששימשו גם במרכזים סיטונאיים. אחד מחנים אלה, חאן אל סולטאן, שנבנה במעלה רחוב
המדרשה, במרכז השוק של ירושלים, הוא מבנה רחב, שהכניסה אליו נסגרת בשער גדול,
המוביל דרך מסדרון לחצר גדולה. בחדרי המסדרון היו מקומות אכסון לבהמות המשא
ואילו בחדרים מעליהם שוכנו הסוחרים. החצר הפנימית שימשה מעין שוק גדול ממנו קנו
סוחרי העיר את הסחורות שמכרו לבני ירושלים ולבאים אליה. גם במרכזו של שוק
הכותנה היה חאן לסוחרים. בצמוד לשווקים הוקמו גם בתי מרחץ לשימוש בני העיר
והבאים אליה. כך החלה מתעצבת דמותה של ירושלים העתיקה כעיר מוסלמית – דמות
המאפיינת אותה עד היום.
ג. ירושלים כעיר מוסלמית
המבנה המרחבי של עיר מוסלמית
המוסלמים כקודמיהם הרומאים, עסקו גם הם בבניין ערים. לעיתים היו אלה ערים
מתוכננות ולעיתים התפתחו הערים בהתאם לתרבות ולאופי החיים המוסלמיים.
במרכזה של כל עיר מוסלמית עומד המסגד הראשי, הממוקם במרכז העיר. זאת כיוון שכל
מוסלמי מחויב לפחות פעם בשבוע להגיע לתפילה במסגד הגדול. לא רק תושבי העיר
אלה גם תושבי הכפרים ואף הנוודים שסבבו את העיר היו מגיעים אליה לתפילה ולכן
הובילו רחובות העיר אל המסגד. סביב המסגד הייתה חצר גדולה ששימשה את
המתפללים בימי חג עמוסי מבקרים ובחצר זו בילו את שעות התפילה. סביב החצר נבנו
9. מבנים הקשורים למערכת הדתית. המערכת החינוכית הוחזקה כולה על ידי המוסדות
הדתיים ולכן רוכזו חדרי הלימוד סביב המסגד ובסמוך לו. גם המערכת המשפטית הייתה
דתית ולכן פעלו בתי המשפט )המחכמה( בסמוך למסגד הגדול.
מעבר לחצר המסגד השתרע השוק. בעולם המוסלמי היה לסוחר מעמד נכבד והמסחר
התנהל במשך כל ימי השבוע, במשך כל השנה. זאת, בשוני מהנעשה באירופה של אותה
התקופה. השוק המוסלמי )הבזאר( היה ממוקם במבני קבע, חנויות, ולא התנהל מעגלות
ודוכנים ארעיים כפי שהיה מקובל בעולם הנוצרי. השוק היה בנוי בחלקים שונים על פי
מאפייני הסחורות. כך היה קיים שוק לכותנה ובדים, שוק למוצרי מזון וירקות, שוק
למוצרי עור, שוק לבשמים, שוק לספרים ועוד. בשוק התמקמו גם בעלי המלאכה –
סנדלרים, פחחים, נגרים וחייטים שתיקנו תפרו ומכרו סחורתם. השוק היה מקום ניטרלי
וכל אחד יכול היה להגיע אליו, הן תושב העיר והן הבא אליה ממרחקים, הן המוסלמי והן
הנוצרי והיהודי. מפגשים בין אנשים נעשו בשוק, בבתי הקפה ובבתי המרחץ שהיו גם הם
פתוחים לכל וממוקמים בשוק. תושבי העיר גרו בשכונות נפרדות, על פי מוצאם הדתי
ושיוכם העדתי ולא על פי עושרם הכלכלי. היהודים, עשירים כעניים, כמו גם הנוצרים,
וכן כל בני משפחה רחבה מוסלמית, כל זרם באיסלאם, חיו בנפרד משכניהם ולא התערבו
בחיי הקבוצה האחרת. יהודי נפגש עם מוסלמי רק בשוק וכך גם כל המגעים החברתיים
האחרים. לעיתים רובעי העיר השונים היו מוקפים חומה פנימית . במרכז כל רובע היו
בתי תפילה של העדה או הקבוצה הדתית השונה ולידם מבנים ציבוריים אחרים.
הסמטאות היו צרות, ושימשו רק למעבר בני אדם ובהמות משא. החשדנות והצניעות סגרו
בבתים את הנשים וחלונות המבנים היו גבוהים ורחוקים ממבט. דלתות המבנים היו
קטנות ומוגנות ולא הקרינו כלפי חוץ את דבר היושבים בבית. העיר הייתה מוקפת חומה
ושליט העיר ישב במצודה שמחד הגנה על העיר ומאידך הגנה על המיעוטים בעיר מהרוב
המוסלמי ואף על השליט עצמו.
10. ירושלים מתעצבת כעיר מוסלמית
ירושלים לא תוכננה על ידי המוסלמים, שמצאו לפניהם עיר קיימת, שנבנתה מאז ימי
אליה קפיטולינה הרומית, והם רק עיצבו אותה לפי תפיסתם. השלטון המוסלמי הארוך
על העיר, שלטון שהחל ב – 7811 ונמשך עד לתחילת המאה העשרים, יצר בעיר העתיקה
אפיונים רבים התואמים לדגם העיר המוסלמית ועיקרם הגיעו לעיר בתקופה הממלוכית.
המרכז בהר הבית נקבע עוד קודם לכן וגם השוק היה צלבני אך המכלול הכולל של
שכונות ובתי מגורים, מבני חינוך ודת, ההפרדה הדתית עדתית, והמראה הכללי המוסלמי
של העיר החל להתעצב בתקופה זו
ד. יהודים בירושלים הממלוכית
המוסלמים, על עדותיהם, כיתותיהן ותפיסותיהם השונות לא היו התושבים היחידים
בעיר. ירושלים שימשה כאבן שואבת למאמינים נוצרים ויהודים שביקשו לגור בה ולבקר
אותה. העובדה שהעיר לא הייתה מוקפת חומה לא עודדה אנשים רבים לגור בה אך בשל
השליטה הממלוכית היעילה, ובעיקר בשנים הראשונות, חזרו יהודים לעיר והשתקעו בה.
לאחר שהצלבנים מנעו התיישבות יהודים בעיר חזרו אלה אליה בימי סלח א דין אך ברחו
מהעיר עם התקדמות המונגולים והחוארזמים. לאחר השכנת השקט בעיר, עם עלייתו
לשלטון של ביברס, חזרו היהודים לעיר וחזרה זו קשורה באישיותו ומעשיו של הרמב"ן
)רבי משה בן נחמן(.
הרמב"ן, מפרש התורה, חי מרבית ימיו בספרד הנוצרית ועסק ברפואה. בהיותו כבן
שבעים ייצג את היהודים בויכוח תיאולוגי מול נזיר דומיניקני. למרות שניצח בויכוח ואולי
בשל כך, נאלץ לעזוב את ספרד. הרמב"ן עלה לארץ ישראל והגיע לירושלים, בקיץ 7621.
במכתב מפורסם ששלח לבנו הוא כתב על ירושלים כי " רבה העזובה וגדול השיממון,
וכללו של דבר , כל המקודש מחברו, חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מהכל וארץ
11. יהודה יותר מהגליל" עם הגיעו לירושלים מצא בה " יושבים בה כאלפיים איש מהם שלש
מאות נוצרים ומעט יהודים". הרמב"ן המריץ את יהודי ירושלים לשקם את קהילתם
שנתפזרה מפחד המונגולים " זרזנו אותם ומצאנו בית חרב, בנוי בעמודי שיש וכפה יפה
ולקחנו אותו לבית כנסת שהרי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה." הבית
שוקם, ספרי התורה שהוברחו לשכם הוחזרו לעיר ותנועתם של עולי הרגל חודשה.
הרמב"ן שהה בעיר שבועות מספר ומשם עבר לעכו, שהייתה עדיין בידי הצלבנים, אך
הייתה בה קהילה יהודית גדולה ואף ישיבה. שם התגורר עד שנפטר בשנת 0721. פעולתו
זו של הרמב"ן חידשה וביססה את האחיזה היהודית בירושלים, אחיזה שמאז לא פסקה.
היהודים התרכזו בתחילה בסביבות הר ציון, ליד השכונה הארמנית. לאט לאט גדל
מספרם והם התפשטו לכיוון הרובע הנקרא כיום הרובע היהודי. הקהילה התחזקה ורבים
עלו אליה, יהודים אשכנזיים מאירופה ויהודים ספרדיים ממצרים, עיראק וצפון אפריקה
ואף מתימן ומעדן הגיעו יהודים לעיר. מצבם של היהודים בעיר היה תלוי ביחס
השלטונות אליהם. ככלל נהנו היהודים מיחס טוב מאשר היחס לנוצרים. אלה האחרונים
סבלו לעיתים כנציגי העולם הלוחם במוסלמים ולכן לא פעם גורשו, מבני תפילה נלקחו
מהם – כמו מבנה "חדר הסעודה האחרונה" על הר ציון ולפעמים אף גורשו מהעיר.
היהודים סבלו בעיקר ממיסים מעיקים אך לא מרדיפה דתית. עם זאת, בשל סכסוך פנימי
בין היהודים, נלקחה חצר בית כנסת הרמב"ן וניתנה למוסלמים שבנו בו מסגד גדול הניצב
עד היום במרכז הרובע היהודי. אל אף הקשיים גדלה הקהילה היהודית בירושלים ובמאה
ה – 41 הייתה הקהילה החשובה בארץ ישראל. מבקרים יהודיים רבים הגיעו לעיר
וביניהם, בשנת 8841, רבי עובדיה מברטינורה, מפרש התורה והמשנה, שאף השתקע
בעיר וחי בה שנים מרובות. בכתביו תיאר את החיים בעיר ואף הגזים כנראה בתיאורו
האידיאלי. אז גם החל להתפתח "מנהג האשכנזים והספרדים שיבואו לידי זקנה, הולכים
לארץ ישראל ויושבים לשם עד שימותו, ויקברו שם ויהיה להם לכפרה". מנהג זה הביא
להרחבתו הגדולה של בית הקברות היהודי על הר הזיתים, שהתפשט והגיע עד למרגלות
12. עיר דוד, מדרום לעיר העתיקה.
ה. סופה של ירושלים הממלוכית.
השלטון הממלוכי הלך והתנוון במשך הזמן. שיטת גיוס הממלוכים נמשכה אך השליטים
לא הקפידו על בעלי המשרות, בני משפחות שולבו במערכת השלטונית, גביית המסים
רוששה את האוכלוסייה המקומית והשליטים עצמם קפאו ולא אימצו חידושים טכנולוגיים
ובעיקר צבאיים. בשנת 6151 עמד הצבא הממלוכי, המיושן, המצויד בחרבות ופרשים, מול
הצבא התורכי עות'מאני, שכבר כבש את קונסטנטינופול )3541( הביזנטית והפכה
לאיסטנבול העות'מאנית. העות'מאנים, שהיו מצוידים ברובים ותותחים, גברו על
הממלוכים, הסולטאן הממלוכי נהרג בקרב וארץ ישראל ובעקבותיה מצרים וצפון
אפריקה, נפלו לידי הטורקים. הסולטאן העות'מאני סלים עלה לירושלים, קיבל את
כניעתה ללא קרב וכך באו לקצן יותר ממאתיים וחמישים שנים של שלטון ממלוכי על
העיר.
התרומה הממלוכית לירושלים
תרומתם של הממלוכים לירושלים ניכרת הן בשטח והן בתודעה. מחד החזירו הממלוכים
את האיסלאם לירושלים )אף שהמעשה הראשוני נעשה בידי סלח א דין אך בזמן האיובים
המהלך טרם קובע(. מכאן ואילך במשך מאות שנים, שלטו המוסלמים בעיר והטביעו בה
את חותמם. צורתה הכללית של ירושלים ואופייה כעיר מוסלמית, נקבע בתקופה זו בו
המוסלמים היו שליטים יחידים, ללא ערעור, של העיר. השלטון הממלוכי דאג "לאסלם"
את העיר על ידי עידוד מוסלמים לגור בה ובעיקר על ידי ריבוי הבנייה הדתית והמסחרית
בעיר. אופייה של הבנייה הממלוכית מקרין עד היום על חלקים גדולים בעיר, ובעיקר
ברובע המוסלמי. מבנים רבים העומדים כיום בעיר נבנו בתקופה הממלוכית והם מוסיפים
לעיר נופך מיוחד, אם כי מרביתם איננו משמש כיום לצורך עבורו ניבנו. העולם המוסלמי
13. קשר את עצמו שנית לירושלים ומכאן ואילך רואה בה לא רק מקום קדוש אלה גם מקום
שיש לשמור עליו מפני זרים, נוצרים או יהודים, ששואפים גם הם להחזיק בעיר. התקופה
הממלוכית שביססה את האחיזה המוסלמית בעיר הביאה עמה גם לחזרתם של היהודים
לעיר, חזרה שהלכה ונתגברה הן במעשה והן בתודעה, והביאה גם לחיכוכים הולכים
וגוברים בין הנאבקים לשליטה ואחיזה בעיר, מאבקים הנמשכים עד היום.