Downloaded 22 times
ירושלים הביזאנטים
- 1. 9 התקופה הביזאנטית - ירושלים הנוצרית יחידה 26 מפה – ירושלים בתקופה הביזאנטית, בהט עמ' מה ביחידה ? ביחידה זאת יכנס עולם תרבותי חדש לירושלים – העולם הנוצרי. נבחן כיצד דת חדשה משפיעה על בינויה של העיר ונעסוק בקשר שבין העולם הנוצרי לבין ירושלים, קשר המשפיע על תולדות העיר באלפיים השנים האחרונות. בתקופה זאת נקשר גורלה של ירושלים בהתפתחותה של אימפריה עולמית ונבדוק כיצד השפיע דבר זה על העיר. לראשונה בתולדות ירושלים לא היו היהודים הגורם הדומיננטי בעיר ולמעשה כמעט ולא היו בה כלל. נראה כיצד תופעה זאת באה לידי ביטוי בחיי העיר. ביחידה שבעה פרקים ועוד כמה פרקי משנה: .Iהמהפך הדתי באימפריה הרומית – כרונולוגיה של התקופה. .IIהנצרות כתופעה גיאוגרפית-היסטורית. .IIIהפעילות הנוצרית בירושלים. .IVהיהודים וירושלים הביזאנטית .Vמפת מידבא ומראה פני העיר. .VIהפלישה הפרסית וסיום התקופה הביזאנטית .VIIסיכום - השפעתה של תקופה. .Iהמהפך הדתי באימפריה הרומית – כרונולוגיה של התקופה בשנת 423 חל מהפך מרכזי באימפריה הרומית. לאחר תקופה של זעזועים פנימיים ומלחמות על כסא השליט עלה בידי קונסטנטינוס להשליט על עצמו על האימפריה
- 2. הרומית ולהיות לקיסר.כדי לקדם את שלטונו שינה הקיסר קונסטנטינוס את עמדתו ביחס לדת הנוצרית . הדת הנוצרית, שהחלה קיומה בראשית המאה הראשונה לספירה, הלכה וצברה מאמינים רבים בכל רחבי האימפריה הרומית, וזאת אף שנרדפה על ידי השלטון. בראשית המאה הרביעית היתה לדת הנפוצה ביותר באימפריה הרומית וקונסטנטינוס, שרצה לשלוט באימפריה, שאף למשוך אליו הנוצרים. עם עלייתו לשלטון הכריז כי הנצרות איננה עוד דת נרדפת ומותר לתושבי האימפריה להיות נוצרים ומספר שנים לאחר מכן הוחלט כי הדת האלילית הרומית בטלה והנצרות היא מעתה הדת הרשמית באימפריה הרומית. מכאן ואילך, אף שבימי הקיסר יוליאנוס נעשה נסיון להחזיר את הדת האלילית למעמדה, היתה האימפריה הרומית לאימפריה נוצרית. קונסטנטינוס לא הסתפק רק בשנוי הדתי. בשל נסיבות חיצוניות ובשל רצונו ליצור מערכת תרבותית חדשה לחלוטין, החליט להעביר את בירת האימפריה לאתר חדש, קרוב יותר למרכזי הנצרות ולשליטה האזורים העשירים והחשובים יותר של האימפריה. הבחירה נפלה על העיר היוונית הקטנה ביזנטיון, ששכנה בצד האירופאי של מיצרי הבוספורוס. קונסנטינוס, שמאוחר יותר כונה "הגדול", הקים באתרה של ביזנטיון עיר בירה חדשה וקרא אותה בשמו – קונסטנטינופוליס – עיר של קונסטנטין. מכאן ואילך מכונה האימפריה הרומית בשם האימפריה הביזאנטית כאשר ההתייחסות היא לאימפריה הרומית הנוצרית. בתחילת דרכה שלטה האימפריה הביזאנטית על כול שטחי האימפריה הרומית. במאה החמישית לספירה החלו החלקים המערביים של האימפריה – גרמניה, 674 אנגליה, צרפת וספרד, ליפול לידי השבטים הברברים שהגיעו ממרכז אירופה ובשנת לספירה נפלה העיר רומא לידיהם. היה זה סיום חייה של האימפריה הרומית אולם האימפריה הביזאנטית המשיכה את קיומה במזרח הים התיכון עוד אלף שנים נוספות ובירתה – קונסטנטינופול, היתה מרכז הנצרות הביזאנטית עד לנפילה בידי התורכים העות'מאנים בשנת 3541. העות'מאנים שהפכו את העיר לבירתם שינו את שמה
- 3. לאיסטנבול, אך בקרבעמי מזרח אירופה, ממשיכי דרכה הדתית של האימפריה הביזאנטית, עדיין מכונה איסטנבול בשם צארוגראד – עיר הצארים - הקיסרים. ארץ ישראל וירושלים לא נשארו זמן כה רב בשלטון הביזאנטי. התקופה הביזאנטית בארץ ארכה כשלוש מאות שנים, מאז עלייתו של קונסטנטינוס הגדול לשלטון ועד לכיבוש הארץ וירושלים בידי הערבים המוסלמים בשנת 836 לספירה. במשך שלוש מאות השנים הללו עוצבה מחדש דמותה של ירושלים והיא הפכה להיות עיר המוכרת בכל העולם. .IIהנצרות כדת גיאוגרפית-היסטורית המהפך הדתי באימפריה הביזאנטית לא היה רק מעבר משלטון לשלטון ואף לא מאמונה לאמונה. כמו כל דת ותרבות אחרת, עוצב המרחב הנוצרי בהתאם לערכי החיים של מאמיני הדת ורועיה הרוחניים. עם זאת הדת הנוצרית שמה דגש ניכר על יצירתם של מקומות קדושים ובזה ייחודה. המאמין הנוצרי נקרא להאמין בשרשרת של אירועים הסטוריים שהם עיקרה של הדת. הנצרות מאמינה בקיום השילוש – האב האל, בנו ורוח הקודש. לגישתם, משיחם ישוע, עליו בישרו כתבי הנביאים הופיע, נולד בתאריך מסויים לאם שהיתה בתולה, פעל כפי שפעל שתקופה מוגדרת, נאסר, נשפט ניצלב וניקבר. לאחר שלושה ימים יצא מקברו, התהלך בין תלמידיו ולבסוף עלה לשמים ועתיד לחזור לאחר אלף שנים )המילניום(. אדם המטיל ספק באירועים היסטוריים אלה )ואחרים( אינו יכול לקבל את האמונה הנוצרית. עם תחילת דרכה היתה נאלצת הדת הנוצרית להתמודד עם דתות ממוסדות אחרות שהיו בנמצא, היהדות, האלילות הרומית הממוסדת, דתות אחרות מהמזרח ועוד. כדי להוכיח את אמיתותה של ההשתלשלות ההיסטורית, מאות שנים לאחר התרחשותה, הראו מנהיגי הדת הנוצרית את המקומות בהם אירעו אותם האירועים שהנוצרי נקרא להאמין בהתרחשותם. על ידי חזרה הולכת ונשנית, קיבל כל מבקר באתר את אמיתותם של הדברים. כל זמן שהאימפריה האלילית שלטה בעולם, לא היו יכולים
- 4. הנוצרים להקים אתריזיכרון לאותם האירועים אולם משנתנה הרשות, החלה פעולת בניה ענפה, נבנו מנזרים וכנסיות ומצבות זיכרון בכל אתר בו ארע לפי אמונתם נס או התרחשות חשובה לדת הנוצרית. על ידי הבנייה הנרחבת רכשו הנוצרים גם בעלות וחזקה על המקום. תהליך דומה נעשה מאוחר יותר גם על ידי המוסלמים וכיום היהדות משתמשת במרחב הארץ ישראלי כדי לבצע אותה פעילות ריבויים של קברי קדושים בשנים האחרונות הוא רק דוגמה אחת לתהליך קביעת הריבונות על המרחב הגיאוגרפי. כל נהגה הכנסייה הנוצרית מיד עם הכרזתה לדת נסבלת וכאשר הפכה לדת מדינה הוזרמו משאבים גדולים של הקיסרות עצמה להקמת של האתרים במקומות הקדושים. ארץ ישראל, מקום שם החלה הנצרות ובה פעל ישוע )ישו( ותלמידיו, הפכה יעד מרכזי לפעילות הבנייה של העולם הנוצרי והקיסרות הביזאנטית. רבבות עולי רגל הגיעו לארץ לתור את המקומות הקדושים, אלפים העתיקו את מקום מגוריהם לארץ ישראל כדי לחיות ב"ארץ הקדושה" בה חי משיחם וזרם הכספים של האימפריה יצר שגשוג חסר תקדים 3-4 בארץ ישראל בתקופה הביזאנטית. יש שהעריכו כי באותה תקופה ישבו בארץ כ – מליון אנשים. כיום, באתרים רבים בארץ מתגלות כנסיות ביזאנטיות, כפרים וערים שנוסדו והתפתחו בקופה זאת, פעילות חקלאית ענפה, גתות יין ובתי בד. אפילו בנגב הרחוק פרחו ערים – ניצנה, שבטה, עבדת ועוד והארץ מלאה אדם. כך בכל ארץ ישראל וכך, ובעיקר, בירושלים. .IIIירושלים כעיר נוצרית ירושלים היתה יעד מרכזי לפעילות הדתית של האימפריה הביזאנטית. עם זאת, ירושלים לא היתה עיר מרכזית באימפריה ואף לא הגדולה והחשובה בארץ ישראל. בירת האימפריה היתה קונסטנטינופול, ובה ישב הקיסר, שהיה גם הראש הדתי של המדינה. הכהונה המרכזית ישבה בעיר הבירה ומשם ניהלה את חיי הדת באימפריה. דיונים דתיים
- 5. מרכזיים נערכו בערהבירה או בישובים הסמוכים אליה )ועידות מרכזיות נערכו בתחילת התקופה הביזאנטית בערים ניקיאה וחלקדון שבאסיה הקטנה, ליד קונסטנטינופול(. הקיסרים עצמם לא ביקרו בירושלים שלא היתה לה כל חשיבות מנהלית. בירת ארץ ישראל – פלשתינה כפי שכונתה מאז מרד בר כוכבא והקמתה של אליה קפיטולינה(, היתה העיר קיסריה ובמשך שנים רבות היה אף הבישוף הנוצרי של ירושלים כפוף לבישוף של קיסריה. רק שנים מאוחר יותר הצליח הבישוף של ירושלים לעלות בדרגה אך גם אז כפוף היה למרכז שבעיר הבירה. חשיבותה של ירושלים היתה דתית וסמלית בלבד. ירושלים גם לא שימשה כמקום לימוד של הנצרות. פעולה זאת התבצעה בעיקר במנזרים הרבים שנבנו סביב ירושלים, ובעיקר במדבר יהודה )מנזר מר סבא ומנזרים רבים בואדי קלט(. ירושלים שימשה כבסיס אספקה למנזרים אלה. הפיכתה של ירושלים למרכז נוצרי חל מיד עם המעבר של משפחת הקיסר לנצרות. אמו של הקיסר, הקיסרית הלנה, הגיעה במסע צליינות לארץ ישראל במטרה לחפש ולקבוע היכן התרחשו כל האירועים עליהם מסופר בברית החדשה. מסע זה נערך שלוש מאות שנים לאחר שאירעו אותם האירועים. חלק מהמקומות נשמר בזיכרון אך רובו לא היה קיים. הלנה הגיעה לירושלים ומעשיה הראשונים היו לגלות את מקום הצליבה והקבורה. לשם כך נהרס מקדש אפרודיטה, שעל פי המסורת הנוצרית הוקם על אתר הקבורה של ישו, ובמערה מתחת לבנין נתגלה באורח פלא הצלב עליו נצלב ישו. "הצלב האמיתי" כפי שכונה, חולק לשלושה חלקים, האחד נשאר בירושלים, השני הועבר לקונסטנטינופול והשלישי נשלח לרומא, שם ישב האפיפיור, ממלא מקומו של ישו עלי אדמות. במקום הצליבה והקבורה הוקמה במימון קיסרי כנסיה גדולה, "כנסיית התחייה", המסמלת את המקום בו ישו עלה מן המתים וחי מחדש. שרטוט, בהט עמ' 46.
- 6. כיום נמצאת במקום"כנסיית הקבר" – על שם קברו של ישו, שנבנתה בתקופה הצלבנית – 0411, ובה משולבים שרידים מהתקופה הביזאנטית. בנוסף לאתר הצליבה זיהתה הלנה את מקום הסעודה האחרונה, מקום תרדמתה )מותה( של מרים, אמו של ישו, ואת מקום קבורתה וכן שורה של אתרים נוספים מחיו של ישו ותלמידיו. בבית לחם הסמוכה אתרה את מקום הלידה. בכל אתר נבנו כנסיות ומנזרים כדי לפאר את המקום ולהוכיח למאמינים כי אכן במקום זה התרחש האירוע המיוחס לו. תמונות ופסיפסים המחישו את האירוע, 96 תמונות בהט עמ' והכל בתקציב של האימפריה הביזאנטית. בניה זו לא התבצעה רק בתקופת הלנה וקונסטנטין כי אם המשיכה בכל התקופה הביזאנטית. כל שליט ובעל יכולת בנה אתר זיכרון, כנסיה או מנזר בירושלים וכך נקבעה לאיטה "הגיאוגרפיה של ירושלים הנוצרית". נקבעו אתרים על הר הזיתים ובנחל קדרון, נקבעו אתרים בבריכת השילוח ובבריכות בית חסדא 66 שרטוט – בהט עמ' על הר ציון, בעיר ומחוצה לה. אף שכל המבנים הביזאנטיים שנבנו בירושלים חרבו, ורק שרידים מהם נגלים בשטח )בשוני מכנסיית המולד בבית לחם שהיא עודנה בעיקרה המבנה המקורי שהוקם בתקופה הביזאנטית(, הרי הקביעות הגיאוגרפיות שנקבעו בימי הלנה ויורשיה, שרירים ותקפים עד היום. העיר ירושלים הלכה ונתמלאה מבנים ואנשים. זרם עולי הרגל הלך וגבר וחלקם השאירו לנו תיאורים פורטים של העיר בעזרתם ניתן לשחזר את מראיה בתקופה זו. העיר הרומית הקטנה הלכה והתפתחה ועד מהירה לא היה מקום בעיר לכל הפעילות הנוצרית. מבנים רבים נבנו מחוץ לחומה הרומית. כך מבנים על הר ציון, מבנים בסמוך לבריכת השילוח ומבנים מחוף לעיר. בתקופה זאת בלטה פעילותם של נשים בעיר, מהן נזירות עושות
- 7. חסדים ומהם גבירותחשובות שתרמו מהונן וממרצן להתפתחות העיר. בין הנשים הידועות מתקופה זאת – מלניה הזקנה ומלניה הצעירה, נכדתה של הראשונה ובעיקר הקיסרית אודוקיה. אישה זו, אישתו של אחד הקיסרים, חיה בירושלים את שנותיה האחרונות, בן השנים 444-064, והקדישה מאמצים רבים לשגשוג העיר. מפעלה החשוב היה הקמתה של חומה חדשה לירושלים, חומה שהכניסה לגבולות העיר את כל האתרים הדרומיים, אתרי הר ציון ובריכת השילוח. מימי חורבן בית המקדש ועד ימיה של אודוקיה היו אתרים אלה מחוץ לחומות העיר. אודוקיה בנתה חומה שהקיפה את דרום העיר, את 3301 הר ציון ואת "עיר דוד". חומה זו שקטעים ממנה נותרו עד ימינו, חרבה כנראה בשנת כתוצאה מרעידת אדמה, ומאז לא שבו "עיר דוד" והר ציון להיכלל בתוך חומות העיר. אודוקיה עוד הוסיפה ובנתה את כנסיית השילוח, שבה שולבה בריכת השילוח 76 תמונה בהט עמ' וכן את כנסיית סטפנוס הקדוש- המרטיר הראשון של ירושלים, המשולבת היום בכנסיית סט. אטיין שמצפון לשער שכם. באמצע המאה השישית לספירה הגיעה ירושלים לשיא התפתחותה בתקופה הביזאנטית. בימיו של הקיסר יוסטיניאנוס )725-565( נבנתה בעיר כנסייה ענקית – "הכנסייה החדשה של מרים הקדושה", שכונתה "הניאה" )החדשה(. כנסיית ענק זאת ממוקמת במזרחו של הרובע היהודי של ימינו ושרידיה נתגלו בחפירות. 86 תמונות – בהט עמ' יוסטיניאנוס הרחיב והאריך את הרחוב הראשי של העיר שחצה אותה מצפון לדרום – הקרדו. סביבו בנה מדרכות וחנויות ועליו נעו עגלות. 07-17 שרטוט – בהט עמ' ד. היהודים בירושלים הביזאנטית
- 8. גורם אחד, מרכזיבחייה של ירושלים, נעדר מהעיר בתקופה הביזאנטית – היהודים. האיסור שהטילו הרומאים לאחר מרד בר כוכבא על מגורי ירושלים נשמר ואף הודק. עתה לא רק מטעמי ביטחון כי אם כחלק מהמאבק הדתי על האחיזה בארץ ישראל ובירושלים. הנצרות רואה את עצמה כממשיכתה האמיתית של היהדות. הנביאים בישרו על בואו של המשיח ומשזה בא, טענו הנוצרים, דחו אותו היהודים ואף הביאו לצליבתו. האל כרת "הרית חדשה" עם מאמיניו החדשים והעולם היהודי, על פי התפיסה הנוצרית, איבד את חסד האל ואת זכויותיו הדתיות וההיסטוריות. ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל ומשזה לא הכיר במשיח ניטלה ממנו הארץ והוא גורש ממנה כשהעולם הנוצרי יורש אותו . כך לגבי ארץ ישראל שהפכה ל"ארץ הקדושה" הנוצרית, וכך במיוחד בירושלים. חשיבותה של העיר לעולם הנוצרי היתה צריכה גם חיזוק משפטי ואכן טענו הנוצרים – ירושלים נוסדה על ידי דוד המלך והיא שייכת לו ולצאצאיו. על פי המסורת הנוצרית ישו הוא בן למשפחת דוד, הצאצא הבכור הישיר לשושלת המלכים מבית דוד. מכיוון שכך הרי ירושלים שייכת לו ולמאמינו לא רק בזכות ההבטחה האלוהית, שקשה להוכיחה, כי אם גם כתוצאה מירושה משפטית ברורה . לכן היהודים הפסידו את ירושלים שהפכה להיות קניין לנוצרים. היהודים הם אלה שמרדו באל ורצחו, לפי הטענה הנוצרית, את בנו ולכן אסור להם לחיות בירושלים, שאמורה להשאר נוצרית טהורה. בנייה רבה התרחשה בירושלים בתקופה הביזאנטית אך אתר מרכזי אחד נשאר שומם – הר הבית, והמבנים האליליים שנבנו בו על ידי הרומאים נהרסו ולא הוקמו אחרים במקומם. זאת כדי להמחיש את נבואתו של ישו כי בית המקדש יחרב " לא תישאר אבן על אבן אשר לא תתפרק" )הבשורה על פי מרקוס, י"ג, ב(. רק פעם אחת בשנה, ביום תשעה באב, הורשו יהודים להגיע להר הבית, לסלע השתייה )האבן הנקובה בלשון התקופה( ולבכות שם על חורבן העיר. היה זה כמובן מחזה ניצחון לנצרות שהשתלטה על העיר. בימיו של הקיסר יוליאנוס )363-163( ששאף להלחם בנצרות נעשה נסיון לבנות מחדש את בית המקדש אך
- 9. זה לא צלחוהיהודים שוב הורחקו מהעיר. כאשר הקיסרית אודוקיה חיה בירושלים, הוטב במקצת מצבם של היהודים והותר להם לבקר בעיר לעיתים מזומנות יותר אך עם מותה של אודוקיה לא נמשכו ההקלות ליהודים ששוב לא הורשו להגיע אליה. בתקופה זוהרת זאת בחיי ירושלים לא השתתפו איפוא היהודים. ד. מפת מידבא ומראה פני העיר ירושלים התקופה הביזאנטית השאירה לנו מסמך רב רושם על מראה פני העיר בשיאה. העולם הנוצרי, ש"גילה" את ירושלים, החל במסעות רבים לשם עלייה לרגל לעיר. מרבית האנשים שאפו להגיע לירושלים לעת האביב, הזמן הנוח מבחינת האקלים אך, וחשוב יותר, זמנם של הטקסים שציינו את ימיו האחרונים של ישו – ימי חג הפסח. )הסעודה האחרונה המפורסמת היתה סדר פסח היהודי המסורתי(. עם זאת, קשיי התנועה לארץ ישראל והרצון לשהות ככל שאפשר במקומות הקדושים הביאו אנשים רבים לשהיות ארוכות בירושלים ובסביבתה, שהיות של חודשים ואף שנים. בין עולי הרגל היו רבים שתיארו את חוויותיהם בעיר בתקופת שהותם בה. בין הראשונים – עולה רגל אלמוני מהעיר בורדו שבצרפת שהשאיר ספר ובו תיאור ביקורו בירושלים בשנת 333, זמן קצר לאחר התנצרות האימפריה הרומית. מכאן ואילך הלך זרם עולי הרגל וגבר ואיתם התיאורים המפורטים של העיר והארץ. תנועת יעולי הרגל החלה להיות ממוסדת יותר ויותר, נבנו בתי הארחה למבקרים, אנשים רבים עסקו בהדרכתם של עולי הרגל ולווים למקומות הקדושים. לקראת שיא התקופה הביזאנטית בארץ נוצרו כנראה גם מפות, שעולי הרגל לקחו איתם בסיוריהם בארץ. המפות הללו לא שרדו אך עותק מופלא של אחת מהן שרד בצורה מיוחדת. באמצע המאה השישית, נבנתה כנסיה חדשה בעיר מידבא שממזרח לים המלח. באותה תקופה התפתחה תעשייה עשירה של פסיפסים על רצפות של כנסיות ובתי עשירים ובעבר הירדן מזרחה נוצרו פסיפסים מיוחדים ומרהיבים
- 10. ביופיים. בונה הכנסייהבמידבא החליט להזמין אומן שיכין פסיפס ענק, אורכו כ 31 מטר ורוחבו כארבעה מטר, שירצף את רצפת הכנסייה בתמונה שהיא למעשה העתק של מפת ארץ ישראל שנועדה לעולי הרגל. רצפת הפסיפס אכן הוכנה ושימשה בכנסייה במשך כל זמן קיומה. עם השנים חרבה הכנסייה ובמשך מאות שנים לא נוגדע קיומה. רק בסוף המאה התשע-עשרה, החליטי לבנות באותו אתר כנסייה חדשה ובעת חפירת היסודות נתגלתה רצפת הפסיפס הביזאנטית. חלק מהפסיפס נפגע בעת החשיפה אך מה שנותר הוא אחת המפות המוקדמות ביותר של ארץ ישראל ושכנותיה. המפה, הנמצאת עדיין באתרה המקורי, מתארת את ארץ ישראל בעת יצירת המפה ומוסיפה מידע רב לעולי הרגל על חשיבותם הדתית-היסטורית של מקומות שונים. מכין הפסיפס הגדיל לעשות ובמרכז המפה צייר באבני פסיפס קטנות את מראיה של ירושלים בשיא התקופה הביזאנטית. מפת ירושלים מפורטת ביותר וניתן לזהות בה מבנים רבים המוכרים מספרות עולי הרגל ומתיאורי כותבי העיתים בתקופה זאת. ניתן על פיה לשחזר כמעט במדויק את מראה העיר ואף לקבוע, על פי המבנים המתוארים בה, את זמן הכנתה. תמונה – מפת מידבא בהט עמ' 17. המפה מכוונת למזרח ומעל לירושלים נמצאת כתובת "העיר הקדושה ירושלים". הציר צפון – דרום )שמאל-ימין(, ארוך יותר מציר מזרח מערב )מעלה-מטה(. המאפשר להבחין בהרחבת חומת העיר דרומה, מעשיה של הקיסרית אודוקיה. ירושלים מתוארת במפה כעיר מוקפת חומה שבה מגדלים. בחומת העיר ניכרים שערים, בקדמת המפה )במערב, שער במקום בו עומד שער יפו של היום. בצפון, "שוכב" על גבו, שער שכם )אז שער סטפנוס(. במזרח )למעלה, שער במקומו של שער הראיות הנוכחי ובדרום )ימין(, בתוך העיר, שער מרובע במקום בו עומד היום שער האשפות. סמוך לשער סטפנוס נראית רחבה גדולה ובה עמוד שבתקופה הרומית עמד עליו פסל הקיסר, וממנו מדדו את
- 11. המרחקים. נראה לצייןכי עד היום מכנים הערבים את שער שכם בשם "שער העמוד". מכיכר זאת מסתעפים שני רחובות הראשיים של העיר, האחד ישר בכיוון דרום והשני לאורך הגיא החוצה את העיר. לאורך הרחובות מסומנים שדרות עמודים. בעיר עצמה מבנים רבים שהבולטים שבהם הם בעלי גגות אדומים והם כנראה כנסיות. במרכז המפה בולטת כנסיית התחייה )הקבר( המונחת על גבה כדי שיוכלו לראות את הכניסה המפוארת מצד מזרח. ממערב לכנסייה בולטת הכיפה שמעל לקבר ישו. בימין המפה נראית כנסייה גדולה על הר ציון ובסמוך לקצה הרחוב הראשי כנסייה גדולה נוספת – כנסיית הניאה שבנה הקיסר יוסטיניאנוס. בסמוך לשער הראיות בולטת כנסיית בית חסדה, ליד בריכות הצאן. ניתן לזהות גם מבנים אחרים. אתר מרכזי חסר במפה – הר הבית התופס כשישית משטח העיר. זאת כיוון שלמבקר הנוצרי בירושלים לא היה מה לראות בהר הבית שנותר כזכור שומם וחרב. בחישוב מדוייק נראה כי המפה הוכנה בקנה מידה אחיד של 3161:1. השילוב בין המפה למקורות אחרים נתן בידי החוקרים כלים לזהות אתרים בעיר. דיוקה של המפה בת המאה השישית נתן למעשה בידי החוקרים כלי לחפש בעזרתו שרידים מהעיר הביזאנטית. בעזרת המפה נתגלה ונחשף, ואף שוחזר בחלקו, הרחוב הראשי של העיר – הקרדו, המוכר כיום לכול מבקר בעיר העתיקה של ירושלים. גם שרידיה של כנסיית "הניאה" נתגלו בעומק של כשבעה מטר תודות למידע ממפת מידבא שמראה את מיקומה המדוייק של הכנסייה. ירושלים הביזאנטית הייתה איפוא עיר גדולה – כאלף ושבע מאות דונם שטחה, ובה חיו כשמונים אלף איש. רק בשיא תקופת בית שני הייתה העיר גדולה יותר. העיר הייתה מלאה בכנסיות וארמונות )במפת מידבא לא מופיעים מגורי התושבים( והיו בה שווקים, חנויות, בתי הארחה ומוסדות מינהל. כל זאת בשל חשיבותה הדתית לשלטון האימפריאלי שדאג לפתח את העיר באמצעים כספיים גדולים.
- 12. הפלישה הפרסית וסיוםהתקופה הביזאנטית ירושלים הביזאנטית חוותה אירוע כואב והרסני במאה השביעית. במשך כל תקופת האימפריה הרומית, והאימפריה הפביזאנטית אחריה, לא הצליחו שליטי המערב לחזור על כיבושיו של אלכסנדר מוקדון במזרח. פרס נשארה מחוץ לתחום העולם הרומי-ביזאנטי והוותה איום מתמיד על גבולה המזרחי. בראשית המאה השביעית הצליח המלך הפרסי כוסרו השני להביס את צבאו של הקיסר הרקליוס ובעקבות זאת פלשו הפרסים לסוריה 416 והגיעו עד ירושלים. העיר העשירה ובה אוצרות זהב וכסף רבים נפלה לידיהם בשנת ללא קרב. הצבא הפרסי נעזר רבות ביהודים שחיו אז בפרס ועם כניסת הפרסים לעיר חזרו אליה יהודים רבים ואף נתמנה מפקד יהודי לעיר. לאחר שהות מה התמרדו תושבי העיר הנוצריים בשלטון הפרסי והשמידו את חיל המצב הפרסי הקטן שהושאר בעיר. הצבא הפרסי העיקרי חזר לירושלים, הטיל עליה מצור והצליח לכבוש מחדש את העיר. הפעם טבחו הפרסים בתושבים הנוצרים של ירושלים ומקורת שונים מוסרים על קבורתם של למעלה משישים אלף איש שנהרגו בידי הצבא הפרסי. כנסיות העיר חרבו כולם וכך לא נותר מבנה ביזאנטי גדול בעיר על תילו )בבית לחם חסו הפרסים על כנסיית המולד שנשארה בנוייה(. בראשית תקופת השלטון הפרסי בירושלים עודדו הפרסים אוכלוסייה יהודית לחזור לעיר אולם משאלו לא באו, חזרו הפרסים ונשענו על האוכלוסייה הנוצרית שהיוותה את רוב תושבי הארץ. חלק מהכנסיות שוקם ואף כנסיית הקבר שופצה אך השלטון הפרסי המשיך להחזיק בירושלים כחמש עשרה שנים. בשנת 036 לספירה הצליחו הביזאנטים לנצח את הפרסים שפינו את ירושלים, החזירו את חלקי "הצלב האמיתי" שלקחו מהעיר. הקיסר הרקליוס, שאיבד את העיר בשנת 416, חזר אליה בתהלוכת ניצחון בשנת 036 ולכבוד התהלוכה הקים כנראה את שער הזהב, הוא שער הרחמים הסגור הנמצא עד היום בחומה המזרחית של הר הבית.
- 13. 37 תמונה – בהט עמ' יהודי העיר נהרגו בחלקם והשאר הוכרחו להתנצר והעיר חזרה לשעה קלה לידי העולם הנוצרי. שעה זאת לא ארכה הרבה. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 836 לספירה, כבשו הצבאות הערביים המוסלמים את ירושלים ובכך בה הקץ לתקופה הנוצרית הראשונה )מתוך שלוש( של ירושלים. סיכום – התקופה הביזאנטית וחשיבותה התקופה הביזאנטית, שלא כתקופות שקדמו לה, לא השאירה מבנים קיימים על תילם בירושלים. זאת בשל ההרס הגדול בתקופה הפרסית. עם זאת, החפירות הארכיאולוגיות גילו לעיננו שפע רב של אתרים ביזאנטיים ובראשם הרחוב הראשי של ירושלים, הקרדו, המשמש אתר ביקורים מרכזי בעיר. ההולך ברחוב המקורי פוסע על אבני הכביש והמדרכות. בנוסף, הועמדו במקומם העמודים שעיטרו את הרחוב. בסמוך, ניתן לראות את שרידי כנסיית הניאה ש"הועלתה, מן העפר ונתגלתה בחפירות. בכנסיית הקבר הנוכחית יש חלקים של הכנסייה הביזנטית ובמזרח העיר ניתן לראות חלקים מחומת אודוקיה. העדר הממצאים בשטח אינו מקטין מחשיבותה של התקופה והשפעתה על הדורות הבאים. בתקופה זאת מוסד הקשר שבין העולם הנוצרי לירושלים ובכל מקום בו נמצאים נוצרים הם רואים עצמם קשורים לעיר. המסורות שהתפתחו בתקופה זאת הזינו את העולם הנוצרי במשך דורות. התקופה הביזאנטית "שרטטה " את מפת המקומות הקדושים וקבעה את מיקומם עד היום. בכל מקום בו הוחלט שהיה אירוע חשוב נבנו כנסיות. גם אם אלה חרבו במשך הדורות הרי שהעולם הנוצרי ניסה לבנותם מחדש. כך יכולים אנו לראות בנייה של כנסיות מודרניות בנחל קדרון על יסודות צלבניים שמצויים על יסודות ביזאנטיים. כך בכנסיית "כל העמים, - כנסיית גת שמנה בנחל קדרון וכך בכנסיות הר
- 14. הזיתים. כנסיית הקברממוקמת באתר הביזאנטי וכך גם כנסיית סנטה אנה הצלבנית שנבנתה בסמוך לשער האריות, על יסודות הכנסייה הביזאנטית של בית חסדה. כנסיית "הניאה,, שלא נבנתה באתר דתי נוצרי לא זכתה לבנייה מחודשת כיוון שלא הייתה חלק מה"גיאוגרפיה הקדושה" של ירושלים. עולי הרגל כיום לעיר נעים באותם המסלולים ומבקרים באותם האתרים שנקבעו כבר לפני אלף ושבע מאות שנים. אף שהעולם הנוצרי איבד את האחיזה בירושלים הוא שאף, וממשיך לשאוף לאחוז בה בהמשך לשליטתו בעיר ולפיתוחה בתקופה הביזאנטית – התקופה בה הגיעה הנצרות לירושלים.