בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נדדו באירופה מאות אלפי ניצולי שואה,
ששוכנו
במחנות עקורים, בעיקר בגרמניה אוסטריה ואיטליה ,
שכן הבריטים לא אפשרו לאוניות מעפילים להגיע לחופי הארץ
כמה אלפים מהם הגיעו בדרך לא דרך לפינה הדרומית ביותר באיטליה, לעיירת קיט בשם
Leuca
The children's opera "Brundibar" was performed by students at the Walworth Barbour American International School to mark its 70th anniversary. The opera was originally performed in the Nazi concentration camp Theresienstadt in 1944. Several original child actors who performed in Theresienstadt attended the anniversary performance. The students involved in the production learned about the history of the opera and the tragedy of its original child performers, most of whom were sent to Auschwitz after their performances and killed in the Holocaust. A handful of the original Theresienstadt child actors joined the students on stage for the finale, providing a moving experience for the audience.
This document provides information about Beit Theresienstadt, an organization that commemorates the victims of the Theresienstadt Ghetto. It describes the organization's educational programs and seminars about the ghetto, its archive containing documents and details of internees, and its exhibitions portraying life in the ghetto through artifacts and testimonies. The document also provides background information on the Theresienstadt ghetto itself, which was used as a transit camp by the Nazis during the Holocaust.
The document summarizes a football match that took place in the Theresienstadt concentration camp during World War II. It describes how a painting was discovered decades later that depicted the match, allowing survivors to identify players. One survivor, Peter Erben, is profiled - he survived 5 camps and immigrated to Israel with his wife. A museum was opened in Israel honoring the Theresienstadt Jewish football league, which helped prisoners cope psychologically. The short match footage provides a rare glimpse into life in the camp.
[A Document written in Ghetto Theresienstadt
The document doesn’t have a date, possibly written in the summer or fall of 1943
Translated from German by Alisa Shek
for
History, Music & Memory Seminar
Beit Theresienstadt, July 2006]
The document discusses the ongoing protests in Egypt and the pressure mounting on President Hosni Mubarak to resign after nearly 30 years in power. While Mubarak refuses to step down, the protests continue to grow across Egypt demanding political reform and an end to poverty and corruption. The military has been deployed and a nighttime curfew imposed in an attempt to quell the unrest, but tensions remain high.
כמעט כל יום פורסמה בגטו "פקודת יום" ובה שמות של אסירים בגטו שמונו לתפקידים שונים, או נענשו או שקרה להם אירוע שמפקדי הגטו הנאצים חשבו שעל כל האסירים לדעת.
אנו מגישים כאן את הרשימה המלאה של השמות שהוזכרו בפקודות היום, על פי הספר:
Acta Theresiana Sv 1 Denni Rozkazy Rady Starsich a Sdeleni Zidovske Samospravy Terezin 1941-1945
Author: Anna et al (editors) Hyndrakova
Publisher: Institut Terezinske iniciativy/ Sefer
תרגום: מרדכי וחווה לבני.
עריכת השמות: גיל מאירי, גבעת חיים מאוחד (פרויקט מחויבות קהילתית - ביה"ס מעין, עמק חפר - יוני 2011)
ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות בדמויות של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר בדמויות מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.
התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית בגטו. המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך
"Alfred Kantor - a painted testimony" - part 2
"אלפרד קנטור - עדות מצויירת"
חלק שני
באישורם של אלפרד קנטור ומשפחתו, הכין צוות בית טרזין, עבור מורים, מדריכים ותלמידים, תערוכה ותכנית חינוכית "זיכרונות בצבע מן האפלה"-עדות מצויירת. התערוכה והתכנית מבוססות על ספרו של קנטור. הספר הוא עדות מצויירת פרי מאמציו של האמן לשמר את שקרה לו ולשותפיו לגורל בתקופת השואה. קנטור שמר את אסופת הציורים ואותה התכוון לחלוק רק עם בני משפחתו. בשנת 1971 הודפס הספר שאליו צירף את סיפורו האישי וכן הערות נוספות לתמונות. הוא צייר כדי לחדור אל הפרטים ולשנן אותם. לא הייתה לו אפשרות לשמור את הציורים. התרשים שעל הניר היה רק כלי, טיוטה. העותק המקורי, החשוב באמת, נצרב בזיכרונו תוך כדי היצירה הקשה והאבסורדית שסבבה אותו, ללב המהות של החיים בטרזין - הפחד מפני הטרנספורטים , בצד הצחוק במופעי הקברט.
"Alfred Kantor - a painted testimony" - part 1
"אלפרד קנטור - עדות מצויירת"
באישורם של אלפרד קנטור ומשפחתו, הכין צוות בית טרזין, עבור מורים, מדריכים ותלמידים, תערוכה ותכנית חינוכית "זיכרונות בצבע מן האפלה"-עדות מצויירת. התערוכה והתכנית מבוססות על ספרו של קנטור. הספר הוא עדות מצויירת פרי מאמציו של האמן לשמר את שקרה לו ולשותפיו לגורל בתקופת השואה. קנטור שמר את אסופת הציורים ואותה התכוון לחלוק רק עם בני משפחתו. בשנת 1971 הודפס הספר שאליו צירף את סיפורו האישי וכן הערות נוספות לתמונות. הוא צייר כדי לחדור אל הפרטים ולשנן אותם. לא הייתה לו אפשרות לשמור את הציורים. התרשים שעל הניר היה רק כלי, טיוטה. העותק המקורי, החשוב באמת, נצרב בזיכרונו תוך כדי היצירה הקשה והאבסורדית שסבבה אותו, ללב המהות של החיים בטרזין - הפחד מפני הטרנספורטים , בצד הצחוק במופעי הקברט.
In the ghetto of Terezin, a soccer league existed for 3 years with teams made up of both youth and adults. Thousands watched the matches and the players were admired, even by some SS officers watching. A few players survived and recall the sporting atmosphere, though the Nazi propaganda machine also exploited photos from the matches. One survivor, Franta Mayer, recalls playing goalie and training the youth team "Nesharim", bringing brief joy and hope to spectators amid the daily hardships of the ghetto.
בשנת 1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נדדו באירופה מאות אלפי ניצולי שואה,
ששוכנו
במחנות עקורים, בעיקר בגרמניה אוסטריה ואיטליה ,
שכן הבריטים לא אפשרו לאוניות מעפילים להגיע לחופי הארץ
כמה אלפים מהם הגיעו בדרך לא דרך לפינה הדרומית ביותר באיטליה, לעיירת קיט בשם
Leuca
The children's opera "Brundibar" was performed by students at the Walworth Barbour American International School to mark its 70th anniversary. The opera was originally performed in the Nazi concentration camp Theresienstadt in 1944. Several original child actors who performed in Theresienstadt attended the anniversary performance. The students involved in the production learned about the history of the opera and the tragedy of its original child performers, most of whom were sent to Auschwitz after their performances and killed in the Holocaust. A handful of the original Theresienstadt child actors joined the students on stage for the finale, providing a moving experience for the audience.
This document provides information about Beit Theresienstadt, an organization that commemorates the victims of the Theresienstadt Ghetto. It describes the organization's educational programs and seminars about the ghetto, its archive containing documents and details of internees, and its exhibitions portraying life in the ghetto through artifacts and testimonies. The document also provides background information on the Theresienstadt ghetto itself, which was used as a transit camp by the Nazis during the Holocaust.
The document summarizes a football match that took place in the Theresienstadt concentration camp during World War II. It describes how a painting was discovered decades later that depicted the match, allowing survivors to identify players. One survivor, Peter Erben, is profiled - he survived 5 camps and immigrated to Israel with his wife. A museum was opened in Israel honoring the Theresienstadt Jewish football league, which helped prisoners cope psychologically. The short match footage provides a rare glimpse into life in the camp.
[A Document written in Ghetto Theresienstadt
The document doesn’t have a date, possibly written in the summer or fall of 1943
Translated from German by Alisa Shek
for
History, Music & Memory Seminar
Beit Theresienstadt, July 2006]
The document discusses the ongoing protests in Egypt and the pressure mounting on President Hosni Mubarak to resign after nearly 30 years in power. While Mubarak refuses to step down, the protests continue to grow across Egypt demanding political reform and an end to poverty and corruption. The military has been deployed and a nighttime curfew imposed in an attempt to quell the unrest, but tensions remain high.
כמעט כל יום פורסמה בגטו "פקודת יום" ובה שמות של אסירים בגטו שמונו לתפקידים שונים, או נענשו או שקרה להם אירוע שמפקדי הגטו הנאצים חשבו שעל כל האסירים לדעת.
אנו מגישים כאן את הרשימה המלאה של השמות שהוזכרו בפקודות היום, על פי הספר:
Acta Theresiana Sv 1 Denni Rozkazy Rady Starsich a Sdeleni Zidovske Samospravy Terezin 1941-1945
Author: Anna et al (editors) Hyndrakova
Publisher: Institut Terezinske iniciativy/ Sefer
תרגום: מרדכי וחווה לבני.
עריכת השמות: גיל מאירי, גבעת חיים מאוחד (פרויקט מחויבות קהילתית - ביה"ס מעין, עמק חפר - יוני 2011)
ביצירותיהם של אסירי גטו טרזיינשטאט משתקפת התרשמותם של הציירים מסבלם של תושבי הגטו הקשישים. רבות מן היצירות, העוסקות בצפיפות, ברעב, בחולי ובמוות, מתמקדות בדמויות של זקנים וזקנות. הקשישים נראים חולים, מזי רעב, על סף גסיסה ומוות. קשה לאתר בדמויות מחוקות אלה, נטולות צלם אנוש, את בני האדם שהיו פעם.
התרכזות זו בקשישים עומדת בניגוד ליצירות מגטאות אחרים, ששם הונצחו הסבל והמוות בעיקר בדמויות של ילדים. ברחובות גטו טרזיינשטאט לא ניראו ילדים רעבים בדומה לתמונות של ילדי גטו וורשה. ילדים ונוער עמדו בראש סולם העדיפות של ההנהגה היהודית בגטו. המצוקה הקשה ביותר היתה נחלתם של הקשישים, מרביתם יהודים שהגיעו מהרייך
"Alfred Kantor - a painted testimony" - part 2
"אלפרד קנטור - עדות מצויירת"
חלק שני
באישורם של אלפרד קנטור ומשפחתו, הכין צוות בית טרזין, עבור מורים, מדריכים ותלמידים, תערוכה ותכנית חינוכית "זיכרונות בצבע מן האפלה"-עדות מצויירת. התערוכה והתכנית מבוססות על ספרו של קנטור. הספר הוא עדות מצויירת פרי מאמציו של האמן לשמר את שקרה לו ולשותפיו לגורל בתקופת השואה. קנטור שמר את אסופת הציורים ואותה התכוון לחלוק רק עם בני משפחתו. בשנת 1971 הודפס הספר שאליו צירף את סיפורו האישי וכן הערות נוספות לתמונות. הוא צייר כדי לחדור אל הפרטים ולשנן אותם. לא הייתה לו אפשרות לשמור את הציורים. התרשים שעל הניר היה רק כלי, טיוטה. העותק המקורי, החשוב באמת, נצרב בזיכרונו תוך כדי היצירה הקשה והאבסורדית שסבבה אותו, ללב המהות של החיים בטרזין - הפחד מפני הטרנספורטים , בצד הצחוק במופעי הקברט.
"Alfred Kantor - a painted testimony" - part 1
"אלפרד קנטור - עדות מצויירת"
באישורם של אלפרד קנטור ומשפחתו, הכין צוות בית טרזין, עבור מורים, מדריכים ותלמידים, תערוכה ותכנית חינוכית "זיכרונות בצבע מן האפלה"-עדות מצויירת. התערוכה והתכנית מבוססות על ספרו של קנטור. הספר הוא עדות מצויירת פרי מאמציו של האמן לשמר את שקרה לו ולשותפיו לגורל בתקופת השואה. קנטור שמר את אסופת הציורים ואותה התכוון לחלוק רק עם בני משפחתו. בשנת 1971 הודפס הספר שאליו צירף את סיפורו האישי וכן הערות נוספות לתמונות. הוא צייר כדי לחדור אל הפרטים ולשנן אותם. לא הייתה לו אפשרות לשמור את הציורים. התרשים שעל הניר היה רק כלי, טיוטה. העותק המקורי, החשוב באמת, נצרב בזיכרונו תוך כדי היצירה הקשה והאבסורדית שסבבה אותו, ללב המהות של החיים בטרזין - הפחד מפני הטרנספורטים , בצד הצחוק במופעי הקברט.
In the ghetto of Terezin, a soccer league existed for 3 years with teams made up of both youth and adults. Thousands watched the matches and the players were admired, even by some SS officers watching. A few players survived and recall the sporting atmosphere, though the Nazi propaganda machine also exploited photos from the matches. One survivor, Franta Mayer, recalls playing goalie and training the youth team "Nesharim", bringing brief joy and hope to spectators amid the daily hardships of the ghetto.
26. כאן ברחוב, מעבר לכביש,
פורח לו עסק חדש ומוזר.
לא ברור אם זה נער –
אולי הוא כבר איש;
"סחורה משונה,"
הוא קורא בגאווה,
"אני מוכר: בטן רעבה!"
27. זה מטען מיותר ומכביד,
לא נחוץ הוא,
אם אין לי עתיד.
קנו! אדונים, גברות, ילדים –
כמה תשלמו על קרקור קיבה?
אני מוכר: בטן רעבה!
28. כשאהיה עשיר,
אתן אוכל לכל!
אולי גם אפילו... בגדים!
אהיה נחמד! אהיה נדיב!
כי האל גומל
על מעשים טובים...
29. עוברות השעות,
חולפים הימים;
הרחוב מתרוקן
ואיתו גם בטני!
בלב מתחוללת מלחמת דמים,
והמוח נשלט בידי כוח שטני.
30. כשחושבים עם הבטן
במקום מהראש,
אז כבר אין היגיון
וגם אין מחשבה –
העולם מתכווץ לגודל
של פרעוש.
32. למי כבר אכפת
אם כולם גוססים?
בשבילי הם כעת
יצורים מאוסים.
הם עומדים בדרכי
למנה הדשנה;
רק ככה אצליח לשרוד
עוד שנה.
33. אני רואה לנגד עיניי
את האוכל –
איזה מחזה מרהיב!
הבשר השמן, הנקניק החביב,
מבטן אל ראש
יעלו בלי לחשוש;
ואז אוכל להרהר, כי הגיע הרי
הזמן לסיגריה שאחרי.
34. הכאב חוזר אליי שוב,
מחדש כבר נהייתי עצוב.
החלום המתוק
הוא חלום בלהות;
לאף אומלל אין סיכוי לבלות.
35. חלפו הימים, הרחוב השתתק;
כעת כל רשרוש מרוחק משקשק.
שיבוא הקונה אין כל תקווה.
אך לפתע... עלתה לי הברקה
אפשר הרי למכור כל איבר!
אפרק מגופי ראש,
מרפק, ריס, ציפורן,
זרת, אגודל, שיער,
גבה וצוואר!
36. כאן ברחוב, מעבר לכביש,
פורח לו עסק חדש ומוזר.
לא ברור אם זה נער –
אולי הוא כבר איש;
"סחורה משונה,"
הוא קורא בגאווה,
"אני מוכר: בטן רעבה!"
37.
38.
39. אי אז, כשהיינו ילדים,
משאת נפש אחת היתה לנו:
כשאמא רצתה שקט,
והציעה לנו פרס לבחירתנו,
חיש קראנו בקול:
קרוסלה!
אנא, אנא, קרוסלה!
40. אנו רוכבים על סוסי עץ,
סובב, סובב המעגל.
אנו רוצים להסתחרר
עוד לפני שהסחרחרה תיעצר.
זהו מסע מופלא,
זהו מסע ללא יעד.
מעגל ללא מוצא,
והחוויות רבות.
41. ולעולם, לעולם לא נשכח
את המוסיקה מתיבת הנגינה,
וגם לכשיצהיבו התמונות,
עוד תתנגן המנגינה.
42. אנו רוכבים על סוסי עץ,
סובב, סובב המעגל.
כאשר נעצר, ראשנו סחרחר,
או אז נדע היכן נעמוד.
43. החיים ריקים, חסרי עניין,
תשוקות קטנות – ריגוש מוסיפות:
אמביציה, כסף, זנונים,
סרטים, כדורגל, סיגריות!
איש-איש והתחביב שלו.
הניחו לנו בשלנו:
אשליות,
אנא, אנא, אשליות!
44. אנו רוכבים על סוסי עץ,
סובב, סובב המעגל.
אנו רוצים להסתחרר
עוד לפני שהסחרחרה תיעצר.
זהו מסע מופלא,
זהו מסע ללא יעד.
מעגל ללא מוצא,
והחוויות רבות.
45. ולעולם, לעולם לא נשכח
את המוסיקה מתיבת הנגינה,
וגם לכשיצהיבו התמונות,
עוד תתנגן המנגינה.
46. אנו רוכבים על סוסי עץ,
סובב, סובב המעגל.
כאשר נעצר, ראשנו סחרחר,
או אז נדע היכן נעמוד.
47. לבני אדם שאיפות,
גם כשגרים הם באשפתות,
רוצים הם דבר מה יותר טוב.
וגם כשאין מה לומר, אין תענוג רב יותר
מליילל עם שכנך העלוב ממך.
שמעו את שיר הרפאים:
הבדלים,
אנא, אנא, הבו הבדלים!
48. אנו רוכבים על סוסי עץ,
סובב סובב המעגל.
כאשר נעצר, ראשנו סחרחר,
או אז נדע היכן נעמוד!
49.
50. בכל מקום בעולם
קיים סבל,
בכל מקום ובכל עת.
ובני האדם, באשר יהיו,
חפצים להיות מאושרים.
סוף יבוא לכל
ונדע: כל הסבל היה לשווא.
51. הגורל מכה כאוות נפשו,
בעני, בעשיר,
בצעיר, בזקן,
בידיו אנו.
ארץ משלנו צריכים אנו,
לשים קץ לסבל ולמכאוב,
כדי ליצור במו ידינו,
כדי להיות עם ככל העמים.
62. אז נסיעת חינם הפתיעה,
ממנה לא יהיה מפלט.
כשלמזרח הרחקת לכת,
ואני בטרזיינשטאט.
63. אך חלומות – גבול לא יודעים הם,
לכן נפרדנו בשבועה:
אני אפגוש אותך כמו פעם,
במחשבות שעה-שעה.
64. יש פינה קטנה בפראטר,
צל עצים בכל מקום.
שם עם אוצרי היה לי
רנדוו קטן כל יום.
65. ובאחו של הפראטר,
נרקמו החלומות,
ואפילו בגן עדן,
טוב מזה לא יכול להיות.
66.
67. שמי העיר כוסו ענן ואופל,
רוח מסחרר אבק ברחוב.
ערפל סמיך רווי באופר,
צל רועם מעיק על לב רטוב.
68. אפלה גשמית לא תחדרני,
גם אם כך ימטיר כל העונה;
נערי הביתה ילווני,
תחת מטריה נאמנה.
69. כה נעים כאן תחת מטריה זו,
למי שרק להסתגל יוכל
לכך שגם כשניכר
שרק קרה קרתה וקר,
על כר השלג הוא עימי מכורבל.
70. גם כשזועף-זולף הגשם,
לאהבתנו לא יפריע –
תחת מטריה זו אהובי
מאי-נוחות עליי מגן,
ומלטף את שיערי.
71. בי, אהובתי, נשבע:
לא רק כשגשום
אני אגן עלייך מן הסער;
כי, מתוקתי, עמך
לזמן רב, אם לא לעד,
מכל שלולית נשמור על פער.
72. לעדה תהא לי מטריה זו,
שאותך אוהב ללא לאות.
"אף עת יהום הסער,
לספינה טרופה
יש שביב תקווה" –
כך מתלוצץ ספן אל מול סופות.
נתלוצץ יחדיו אל מול סופות.
77. כשהכושי העירום הגיח עייף מן הג'ונגל,
הוא נסע ברכבת התחתית
בהרלם ובמנהטן.
לעבר הרציף צעק ההמון הלבן:
"מה אתה מחפש כאן, שוטה מלוכלך?
הישמר מידי הלבנים!"
78. הם תפסו אותו בצווארון
וזרקו אותו מן הקרון,
כי האדונים לבני העור
לא בנו את העיר הזו עבור הכושים,
וגם לא את הרכבת היפה.
79. לכן יש לנו קרון מיוחד לאדונים הלבנים,
לכן יש לנו קרון מיוחד לאנשים השחורים,
לכן יש לנו קרון מיוחד –
זכרו זאת היטב!
80. כשג'ים השחור הגה את רעיון הג'אז,
הבר שלו היה המוצלח ביותר
בהרלם ובמנהטן.
הלבנים בעלי הכוח,
מילאו את רחבת הריקודים בכל שיר.
81. הקוקאין הופך אותם לאספסוף,
הם מתנהגים כמו חיות ומקיאים בלי סוף.
לאור הירח הם שותים ג'ין,
אבל מחר עוד לא מגיע.
ג'ים ממשיך בחייו ואינו חושב על
העתיד לבוא.
82. לכן יש לנו קרון מיוחד לאדונים הלבנים,
לכן יש לנו קרון מיוחד לאנשים השחורים,
לכן יש לנו קרון מיוחד –
זכרו זאת היטב!
83. ואז פרצה המלחמה והעולם השתנה.
רבים נפרדו לשלום בפעם האחרונה
בהרלם ובמנהטן.
ג'ים נסע דרומה, ושם שוב צעקה:
"הכלב המטונף נישק אישה לבנה!"
הם כבלו אותו בשלשלאות...
84. אך לפני שעלה לגרדום,
הוא הביט בכומר ושאל בעצב:
"האם האדונים לבני העור
בנו רכבת תחתית גם לגן עדן?"
85. לכן יש לנו קרון מיוחד לאדונים הלבנים,
לכן יש לנו קרון מיוחד לאנשים השחורים,
לכן יש לנו קרון מיוחד –
זכרו זאת היטב!
86.
87. נולדתי בכוך בקומת הקרקע.
בטרם מלאו לי חמש-עשרה,
אז רדף אחרי כל פרחח.
פעם כשאחד אותי פתאום לכד,
הציל אותי אדון צעיר נחמד,
כדי שאהיה שלו לעולמי עד.
אני עולה לקומה הראשונה...
88. -כאן, לוקסוס והדר עוטפים אותי,
ועדינה ולבנה ידי.
לאהובי זהב בשפע,
כל יום הוא כמו חג.
-אך בוז'מוי, מאהבה הוא מת!
כה צעירה וכבר אלמנה,
-לפחות נשארתי יפה.
אני עולה לקומה השנייה...
89. -שמתי את עיניי על האחיין שלו,
חיש ניצתה בינינו אהבה,
אך לאפר היא הפכה במהרה.
-אוי לה, מחליפה אותם
בלי כל בושה,
אתמול אחיין, היום רקדן איתה,
בקרוב לא תשאר חלקה.
90. -חולבת ההיא את השגריר
השמנמנצ'יק,
הוא בטוח שהיא דוכסית.
וגם שניים, שלושה בנקאים...
-וכומר!
-בוז'מוי!
91. -נוכל אחד הונה –
הבטיח שיישא אותי,
גזל את רכושי, את נעוריי,
תראו אותי –
אני מלאה בקמטי הבעה.
-אוי נמאסת,
כמה עוד אפשר לסבול אותך.
עדיף לקחת מאשר לתת,
כך העולם סובב, עלי לקומה
הבאה...
92. -ובקומה הרביעית
הפכתי למאדאם.
עובדות אצלי "האחייניות"
עם כל אדם.
-וכל הרובע גועש כמרקחה.
-מזועזעים, מזועזעים,
אבל בסוף כולם חוזרים.
94. חזרתי לכוך, לקומת הקרקע.
המטאטא בידיי וכך קופאים חיי.
היכן חלומות נעוריי?
כשאני מספרת את סיפוריי
לשכנים החולפים על פניי...
95.
96. שן בני, שכב במנוחה,
פיית השינה חלום לך תרקום.
את מה שביום אסור לדמיין,
בלילה תוכל לחלום.
תשחק באחו מזריחת החמה,
ופרחים תאסוף עד רדת יום.
97. יום הופך ללילה,
העונות מתחלפות.
אולי כשתפקח
את עיניך העייפות,
חיש מהר השינה תחלוף,
וגם לכאב יהיה סוף.
98. כשתיזכר בכל ממרחק,
לא רק בחלום תצחק.
העצבות אז תשהה
לזמן כה קצר,
ותראה – יהיה טוב מחר.
99.
100. יש עיר קטנה, אשר יפה
ממנה לא תכירו,
ולא קוראים לה כאן בשמה,
קוראים לעיר – כאילו.
לא כל איש או אישה יוכלו
בזו העיר לחיות,
בני גזע ה"כאילו" כאן
הם בעלי זכויות!
101. חיים הם כאן את חייהם,
כאילו הם חיים,
ובכל בדל-חוט-שמועה תמצא
אותם נאחזים.
ברחוב איש לא צועד סתם כך,
פזיז-הופ לקפוץ הואילו!
כשאין דבר-מה פה לעשות,
עושים זאת בכאילו.
לקפוץ, לקפוץ, הואילו כבר לקפוץ!
102. ישנו אף בית קפה, ראוי
ממש! זה קלאס-אירופי.
וכשמוזיקה נוסקת...
זה מרגיש:
"כאילו-)או(טופי".
103. ומדברים כך ביניהם,
מין ממשלה התחילו.
בביתם אינם כה חשובים,
אך כאן? שרי-כאילו!
104. בכל בוקר ובכל ערב
שותים הם קפה-אילו,
ובשבת, כן בשבת,
אוכלים הם בשר-ילו!
גומעים הם בשקיקה מרק,
אוויר זך הם בולעים!
וזוללים הם בורשט כמו
"כאילו-ויטמין"!
105. שוכב אדם, חיק-אדמה
מיטה רכה היתה לו.
הוגה באהוביו, אך
רגבי עפר פניו יקבילו.
נושא אדם גורל קודר
הן הוא כמו-קל אפילו,
חולם על יום-מחר בהיר
הרי הוא כאן, כאילו...
106. יש עיר קטנה, אשר טובה
ממנה לא תכירו,
ולא קוראים לה כאן בשמה,
קוראים לעיר – כאילו.
לא כל איש או אישה יוכלו
בזו העיר לחיות,
בני גזע ה"כאילו"
כאן בעלי זכויות!
119. מחר יגיע יום חדש,
בו כל אחד יהיה שבע רצון.
מחר, אני לוחש לעצמי, מחר,
במשך כל היום.
מחר לפני עלות השחר,
יהיה זה העצב שלי האחרון.
מחר, אני לוחש לעצמי, מחר,
במשך כל היום.
120.
121. תורמים ונותני חסות: שגרירות צ'כיה שגרירות סלובקיה
המשרד לאזרחים ותיקים משרד התרבות והספורט – מנהל
התרבות משרד החינוך ועידת התביעות נגד גרמניה
המועצה האזורית עמק חפר ארגון יוצאי מרכז אירופה
התאחדות יוצאי צ'כוסלובקיה חברת אולניק בע"מ
משפחת פדרמן ומלונות דן רעיה שטראוס מפעלי גרנות
ארומה ישראל מוזיאון הפלמ"ח האופרה הישראלית
צוות בית טרזין: תלמה כהן עליזה שילר אודי אדלר
רות בובק תמי קינברג ענת אלעזר ליאורה כהן
ד"ר מרגלית שלאין סימה שחר רוחל'ה מרום
עודד ברידא
עיצוב פונט: מאיר סדן
oketz.com