1. א . ש . ש אבא של שחר יולי 2010 לראות בעיני / עיניו ... שבט יהודים שחורים באוגנדה

4. הדרך נעשית צרה יותר ויותר ואין רכב מלבדינו . מעט אופנועים , כמה אופניים מיושנות אבל רוב האנשים הולכים ברגל . גברים סוחבים מים , נשים עם תינוקות על גבן וסלים לראשן , נחילים של תלמידי בתי הספר בתלבושתם הצבעונית הנראים כבגדי אסירים . צבעי הבגדים עזים אך לא מתאימים לגופם הצנום , לא ברוחב וגם לא באורך . ראשם מגולח והם נידמים לאסירים . חלקם נועל כפכפי פלסטיק ומרביתם יחפים . להקות של ילדים קטנים המכוסים אבק אדום ובוץ מנפנפים לשלום מחצרות הבתים . ילדים שאינם הולכים לבית ספר . ילדים העוזרים בעבודות השדה או נושאים ג ' ריקנים של מים .

8. ביודעי שלעיתים איני קולט פרטים במבט ראשון . פניתי לצידו האחורי של אחד המבנים והבחנתי בכיתוב באנגלית ובעברית " חוות עופות " שם נערכה כנראה שחיטה כשרה וזה גם ההסבר לשלושת התרנגולות המסתובבות במקום .

9. ממשיך עוד ורואה על קיר אחר את אותיות ה - א ' ב '.

10. מרים את עיניי אל עבר משקוף הדלת ומולי מזוזה תלויה על מסמר בודד . כל מי שמכיר אותי יודע שאיני נוהג לנשק מזוזות אך הפעם בכוונה גדולה , ניגשתי , נגעתי , נישקתי וצמרצורת חלפה בגופי . עדים למחזה היו רוברט הנהג המופתע , מספר תרנגולות , פרה וכלב . חשבתי לעצמי כי רוברט זר יותר למקום ממני , כולו לבוש בהידור מכנסיים מחוייטות , חולצה מכופתרת ומגוהצת להפליא ועניבה אופנתית . מצוייד בשני טלפונים לא האמין שיושב איתי באמצע שומקום ומחכה למי יודע מה . מנורה מזוזה

11. אני מרגיש כי מפלס הרגש עולה ושוטף אותי כצונאמי . על " כיסוי " החלון ( פלטות עץ המכסות את פתחי החלונות בהיעדרן של שמשות זכוכית ) ציור ילדותי של מנורה , והנה ממול עוד אחת . אני שם לב ללוחות מתכת שעליהן כתוב באנגלית Challah project ( פרוייקט חלה ), Zion project ( פרוייקט ציון ) ומתחתיהם שמות התורמים האמריקאים .

12. יש יהדות של מעלה ... מגני דוד יצוקים בבטון יש יהדות של מטה , של יומיום הכל קדוש !!!!!

13. מחליט לגשת לבנין האחרון והמרוחק כדי לראות מה רשום על קירותיו . כלום ! מעט מאוכזב אני ניגש לפתח החלון , מביט פנימה ורק לאחר שעיניי התרגלו לחשיכה החל ליבי לפעום מהר ללא שליטה – מולי ארון קודש מאולתר הנמצא בגומחה שבקיר ולשני צדדיו מספר מדפי במבוק ועליהם בערימות ללא סדר , ספרי תנ " ך וטליתות .

14. ליד החלון דלת עץ . מנסה לפתוח - אך נעולה . מחליט להקיף את המבנה לצדו השני שם ישנה דלת נוספת . שתי בנות קטנות בגילאי 8 – 10 ניגשות אלי , לבושות בשמלות בית ספר ירוקות , יחפות וגלוחות ראש , לפתע הן יורדות על ברכיהן כדי לברך אותי לשלום . לא ידעתי מה לעשות . למה הן כורעות מולי ? אני בכבדות מנסה לכרוע לכבודן ומברך אותן לשלום . הן מחייכות אלי ואומרות לי את שמן , מרים ושרה , אך זה כל אוצר המילים שלהן בעברית .

17. הופך את ספר התנ " ך , מנשק את ספר התורה ומוציא אותו בזהירות עם המילים של ברכת " שהחיינו ". עיני רטובות , גרוני חנוק אך כולי גאווה להיות יהודי באותו רגע , שם , בכפר נידח במזרח אוגנדה .

18. מניח בעדינות את ספר התורה במקומו וסוגר את דלת ארון הקודש . עיני נישאות מעלה אל תוך החשיכה שבמבנה ומבחין במילים הכתובות בעברית על הקיר . מקריא את המילים בקול כשעיני הילדים מביטות בי ביראה ובכבוד – " שמע ישראל ה ' אלוהינו ה ' אחד ". רגע קדוש - רגע של תפילה - רגע של יהודי .

19. בפתח הדלת מבחין בדמותו של איש מבוגר שלראשו כיפה גדולה ועליה רקומה מנורה , האיש מברך אותי לשלום , מציג את עצמו כאברהם ומסביר שאביו בנה את בית הכנסת והוא אחד מיהודי ה – Abayudaya . הוא כמובן פותח שוב את ארון הקודש ויחד אנחנו מוציאים את ספר התורה . לאחר מכן הוא מזמין אותי לשבת על הספה הקרועה ומאחר ואינו מדבר אנגלית , ישבנו ושתקנו . אך השתיקה דיברה , שתיקה של שני אנשים מבוגרים המכבדים את הרגע , המוקירים את המפגש . אברהם מציג בפני את הילדים שהתקהלו מסביב ואומר לי מי שייך ל – Abayudaya .

21. רגוע , אני מנמנם את כל המהמורות בדרך חזרה ל – Mbale . עדיין מתרגש יושב לכתוב מייל לכל מכיריי לספר על החוויה שעברתי חושש לרגע שלא יבינו את מה שראיתי את מה שחוויתי ומוכן להערות כמו " אבל הם לא יהודים " ועוד . אין זה יכול לשנות את תחושותיי . ההתרגשות שלי מהסמלים היהודיים במקום כה נידח והכבוד שניתן להם ע " י אותם כפריים הם שריגשו אותי . לרגע לא חשבתי שמצאתי את אחיי האבודים ! אבל היהודי שבי חי !