1. א . ש . ש אבא של שחר יולי 2010 לראות בעיני / עיניו ... שבט יהודים שחורים באוגנדה

2. מאי 2010 מעשה של שיגרה לתרמילאי טרם צאתו למסע , הוזמנתי למרפאת מטיילים בבית החולים שיבא , תל השומר כדי לקבל חיסונים . את פני מקבל מנהל המרפאה , פרופ שוורץ , שמוסיף כי הנוסע למזרח אפריקה חייב לקבל חיסון yellow fever ושעליו להקפיד וליטול כדורי מלריה . מאחר ואני יוצא דופן בחבורת המטיילים הממוצעת , בכל אופן - גילי 63, הוא שואל למטרת נסיעתי . אני משיב לו שהפעם אני יוצא בעקבות גורילות ההרים הנמצאות במפגש הגבולות קונגו – אוגנדה - רוואנדה . פרופ ' שוורץ מזכיר לי את המאמץ הפיזי שהשקיע קירשנבאום במסעו אחר הגורילות . אז , לא ידעתי עד כמה שצדק . למרות שמטיילים רבים חיכו בחדר ההמתנה התחלנו לדבר על מקומות שונים בעולם . רגע לפני צאתי מהחדר סיפר ששמע שקיים שבט של יהודים שחורים באוגנדה ... רק מזכירים לי יהודים ואני מסתקרן ... חוזר הביתה ומתחיל ל " גוגל "! מסתבר כי לפני 120 שנה שחור נוצרי שהתנגד לבריטים " גייר " קבוצת שחורים באוגנדה והיום שבט Abayudaya מונה כ - 3,000 איש החיים באזור Mount Elgon הנמצא במזרחה של אוגנדה על גבולה של קניה . מובן שתוכנית מסעי השתנתה מיד והחלטתי שאני מבקר את השבט היהודי . באמצעות האינטרנט יצרתי קשר עם נציגי הקהילה למדתי שקיימות שתי קבוצות , אחת אורתודוקסית והשניה לא . סיכמנו שב - 27 ביולי אגיע לעיירה Mbale הנמצאת מערבית ל – Mount Elgon ואצור קשר טלפוני על מנת לבקר בכפר Putti שם מתגוררת הקהילה החילונית .

3. אוגנדה – 27.7.2010 אחרי נסיעה ארוכה מגיע תשוש לעיירה Mbale וכולי נרגש לקראת הפגישה עם בני השבט היהודי . מנסה לצלצל , קונה עוד זמן אויר לטלפון הנייד , מבקש עזרה מאנשים מקומיים , משלם עבור שעת גלישה כדי לשלוח מייל – אך הכל לשווא . איני מצליח ליצור קשר ! מחוסר ברירה מחליט לצאת לבד לכפר אך באוגנדה אין תחבורה ציבורית ולכן נעזר בבעל האכסניה במציאת רכב . בבוקר למחרת מגיע , רוברט , המוכן לתת לי את רכבו ליום אחד תמורת 100$. מסרב בתוקף ! הדרכים הן לרוב שבילי עפר מלאי מהמורות , אין שילוט בדרכים והחשוב ביותר – אין להם ביטוח על הרכב . משכנע אותו שיקח אותי בעצמו ! רוברט הבין מהר מאד שאשלם כל מחיר כדי להגיע לכפר Putti , מקום מושב קהילת השחורים היהודים הנמצא במרחק של כשעה וחצי מ - Mbale . יוצאים לדרך , אם ניתן כך להגדיר דרך , מהמורות מוצפות מים חומים אדומים . הרכב מקפץ ורוברט בוודאי תוהה מה האדם הלבן המוזר מחפש בכפר הנידח Putti .

4. הדרך נעשית צרה יותר ויותר ואין רכב מלבדינו . מעט אופנועים , כמה אופניים מיושנות אבל רוב האנשים הולכים ברגל . גברים סוחבים מים , נשים עם תינוקות על גבן וסלים לראשן , נחילים של תלמידי בתי הספר בתלבושתם הצבעונית הנראים כבגדי אסירים . צבעי הבגדים עזים אך לא מתאימים לגופם הצנום , לא ברוחב וגם לא באורך . ראשם מגולח והם נידמים לאסירים . חלקם נועל כפכפי פלסטיק ומרביתם יחפים . להקות של ילדים קטנים המכוסים אבק אדום ובוץ מנפנפים לשלום מחצרות הבתים . ילדים שאינם הולכים לבית ספר . ילדים העוזרים בעבודות השדה או נושאים ג ' ריקנים של מים .

5. צומת דרכים בכפר גדול מכוסה אבק חום אדום ורוברט יוצא לקנות עוד זמן אוויר לנייד כדי לשאול לכיוון של הכפר Putti . מבטי פליאה ניבטים מפניהם של האנשים שאנחנו חולפים על פניהם . חשבתי לעצמי לו היו רואים נמר היו מתפלאים פחות ! כמטייל לבן נראתי בוודאי כחיה מוזרה ביותר ! כפי שציינתי בעבר , אין כמעט שילוט באוגנדה , אנחנו נוסעים על דרך צרה מאד ואני ממתין כביכול להגיע לכפר כמו כל אותם כפרים רבים שחלפתי על פניהם , לא חשבתי לרגע ולא הייתי מוכן לכך שקיימים מקומות עוד יותר נידחים ועלובים . בין הצמחיה מתפתל שביל , דרך לא דרך , רוחבו מתאים לאופניים , אבל רוברט פונה ומתחיל לנסוע על השביל עוד כמה מאות מטרים . מגיעים לקבוצה של כחמישה מבנים הנראים עזובים ואומר לי " זהו , הגענו ל – "Putti .

6. יורד מהרכב ומכין עצמי לקבל הדברים כפי שהם כדי לא להתאכזב . מביט סביב , אין נפש חיה , מרחוק משאבת מים ולידה אישה הממלאה מים בג ' ריקן צהוב אך כשאני מתקרב אליה היא בורחת מפוחדת אל תוך הסבך . רוברט מנסה בינתיים שוב להתקשר למספרי הטלפון של נציגי קהילת השחורים היהודים .

7. רוברט בינתיים הצליח ליצור קשר טלפוני ושוחתתי עם אורי מהסקטור החילוני של יהודי המקום , הוא הסביר כי נמצא רחוק מאד אך ינסה בכל זאת להשיג את אנוש , מנהיג הקהילה של Putti . לא חולפות דקות והטלפון של רוברט מצלצל , אנוש מבטיח שישיג אופנוע ובתוך שעה יגיע למקום . חם מאד ואני נמצא כבר במקום למעלה משעתיים . מתחיל להבין במה מדובר , יודע גם ששעה של בני אוגנדה היא לא שעה . בינתיים הצטרפו אלי שני ילדים קטנים לבושים בפיג ' מות מטונפות . לא יודעים אנגלית ואני את שפת המקום איני יודע אך תקשורת ביני לבין ילדים אף פעם לא היוותה בעיה . הופכים להיות חברים ומהר מאד הם נהנים לראות את תמונתם במצלמה . מצאתי כמה מסטיקים בכיס והם צחקו תוך כדי לעיסה של הדבר הלבן המתוק . משאיר את רוברט במקום מוצל כדי להמשיך ולדבר בשני הניידים , בליווי הילדים מחליט לעשות סיבוב נוסף סביב המבנים .

8. ביודעי שלעיתים איני קולט פרטים במבט ראשון . פניתי לצידו האחורי של אחד המבנים והבחנתי בכיתוב באנגלית ובעברית " חוות עופות " שם נערכה כנראה שחיטה כשרה וזה גם ההסבר לשלושת התרנגולות המסתובבות במקום .

9. ממשיך עוד ורואה על קיר אחר את אותיות ה - א ' ב '.

10. מרים את עיניי אל עבר משקוף הדלת ומולי מזוזה תלויה על מסמר בודד . כל מי שמכיר אותי יודע שאיני נוהג לנשק מזוזות אך הפעם בכוונה גדולה , ניגשתי , נגעתי , נישקתי וצמרצורת חלפה בגופי . עדים למחזה היו רוברט הנהג המופתע , מספר תרנגולות , פרה וכלב . חשבתי לעצמי כי רוברט זר יותר למקום ממני , כולו לבוש בהידור מכנסיים מחוייטות , חולצה מכופתרת ומגוהצת להפליא ועניבה אופנתית . מצוייד בשני טלפונים לא האמין שיושב איתי באמצע שומקום ומחכה למי יודע מה . מנורה מזוזה

11. אני מרגיש כי מפלס הרגש עולה ושוטף אותי כצונאמי . על " כיסוי " החלון ( פלטות עץ המכסות את פתחי החלונות בהיעדרן של שמשות זכוכית ) ציור ילדותי של מנורה , והנה ממול עוד אחת . אני שם לב ללוחות מתכת שעליהן כתוב באנגלית Challah project ( פרוייקט חלה ), Zion project ( פרוייקט ציון ) ומתחתיהם שמות התורמים האמריקאים .

12. יש יהדות של מעלה ... מגני דוד יצוקים בבטון יש יהדות של מטה , של יומיום הכל קדוש !!!!!

13. מחליט לגשת לבנין האחרון והמרוחק כדי לראות מה רשום על קירותיו . כלום ! מעט מאוכזב אני ניגש לפתח החלון , מביט פנימה ורק לאחר שעיניי התרגלו לחשיכה החל ליבי לפעום מהר ללא שליטה – מולי ארון קודש מאולתר הנמצא בגומחה שבקיר ולשני צדדיו מספר מדפי במבוק ועליהם בערימות ללא סדר , ספרי תנ " ך וטליתות .

14. ליד החלון דלת עץ . מנסה לפתוח - אך נעולה . מחליט להקיף את המבנה לצדו השני שם ישנה דלת נוספת . שתי בנות קטנות בגילאי 8 – 10 ניגשות אלי , לבושות בשמלות בית ספר ירוקות , יחפות וגלוחות ראש , לפתע הן יורדות על ברכיהן כדי לברך אותי לשלום . לא ידעתי מה לעשות . למה הן כורעות מולי ? אני בכבדות מנסה לכרוע לכבודן ומברך אותן לשלום . הן מחייכות אלי ואומרות לי את שמן , מרים ושרה , אך זה כל אוצר המילים שלהן בעברית .

15. ניגש לדלת השניה ונכנס למבנה מלווה בכל הילדים שכבר התאספו סביבי . המבנה חשוך בפנים אך אני מבחין בריצפת בטון ועליה נבנה מעין " דרגש " מבטון לישיבה , שולחן עץ קטן ורעוע , ספה בלויה קרועה ומרופטת וזהו , אך כל המתואר , זוטות ! כי לי היה חשוב - כותל המזרח .

16. על קיר זה ארון קודש קטן , דלת עץ עם מנעול בריח ישן ומשני צידי הארון בכתב יד אותיות א ' עד י '. לידו מדפי במבוק רעועים ועליהם ספרי התנ " ך והטליתות שראיתי מבעד לחלון עוד קודם . בידיים רועדות אני פותח ספר תנ " ך , האותיות ריצדו לפני מעורפלות ולא מפני שלא הרכבתי משקפי ראיה אלא בגלל דמעות ההתרגשות שכיסו את עיני . פותח בידיים רועדות את בריח ארון הקודש , מה יש בפנים חושב עצמי . האם באמת אמצא ספר תורה ? פותח ונזכר כי יש לומר ברכה בהוצאת ספר תורה , אין לי מושג מהי , מרגיש שאם אומר " שחיינו וקיימנו לזמן הזה ", אלוהים יקבל את ברכתי הנאמרת בכוונה כה עמוקה . הדלת נפתחת ובפנים ספר תורה קטן המונח על טלית פרושה . ליד ספר התורה ספר תנ " ך גדול המונח הפוך והכל על קרטון כאשר בגב ארון הקודש גם כן קרטון .

17. הופך את ספר התנ " ך , מנשק את ספר התורה ומוציא אותו בזהירות עם המילים של ברכת " שהחיינו ". עיני רטובות , גרוני חנוק אך כולי גאווה להיות יהודי באותו רגע , שם , בכפר נידח במזרח אוגנדה .

18. מניח בעדינות את ספר התורה במקומו וסוגר את דלת ארון הקודש . עיני נישאות מעלה אל תוך החשיכה שבמבנה ומבחין במילים הכתובות בעברית על הקיר . מקריא את המילים בקול כשעיני הילדים מביטות בי ביראה ובכבוד – " שמע ישראל ה ' אלוהינו ה ' אחד ". רגע קדוש - רגע של תפילה - רגע של יהודי .

19. בפתח הדלת מבחין בדמותו של איש מבוגר שלראשו כיפה גדולה ועליה רקומה מנורה , האיש מברך אותי לשלום , מציג את עצמו כאברהם ומסביר שאביו בנה את בית הכנסת והוא אחד מיהודי ה – Abayudaya . הוא כמובן פותח שוב את ארון הקודש ויחד אנחנו מוציאים את ספר התורה . לאחר מכן הוא מזמין אותי לשבת על הספה הקרועה ומאחר ואינו מדבר אנגלית , ישבנו ושתקנו . אך השתיקה דיברה , שתיקה של שני אנשים מבוגרים המכבדים את הרגע , המוקירים את המפגש . אברהם מציג בפני את הילדים שהתקהלו מסביב ואומר לי מי שייך ל – Abayudaya .

20. מצאתי את ה - Abayudaya שבט היהודים השחורים !!! אני נפרד מאברהם לא לפני שאני תורם מספר שטרות בקופסא שליד ארון הקודש ועליה חרוט sadaka ( צדקה ). נפרד מאברהם ומהילדים ונכנס לרכב . לא מנסה אפילו לנסות להסביר לנהג , רוברט , מה היתה משמעות הביקור עבורי בכפר Putti , וודאי לא על בית הכנסת ובוודאי לא על ספר תורה קטן ומרופט בתוך ארון עץ ישן ורעוע . Zadaka צדקה

21. רגוע , אני מנמנם את כל המהמורות בדרך חזרה ל – Mbale . עדיין מתרגש יושב לכתוב מייל לכל מכיריי לספר על החוויה שעברתי חושש לרגע שלא יבינו את מה שראיתי את מה שחוויתי ומוכן להערות כמו " אבל הם לא יהודים " ועוד . אין זה יכול לשנות את תחושותיי . ההתרגשות שלי מהסמלים היהודיים במקום כה נידח והכבוד שניתן להם ע " י אותם כפריים הם שריגשו אותי . לרגע לא חשבתי שמצאתי את אחיי האבודים ! אבל היהודי שבי חי !