Epicurean Physics: on the Existence of Minimal Units
תגובה לתגובה לתגובה לכלים שבורים
1. תגובה ל- "ונרגן מפריד אלוף" / אודיה צוריאלי
נדב שנרב
מאמר התגובה של אודיה צוריאלי )"ונרגן מפריד אלוף", צהר, גיליון י"ח( רק מחזק, לעניות דעתי,
את טענותיי הבסיסיות כנגד ספרו של הרב שג"ר. אנסה לציין, בקצירת האומר, את הנקודות
הבסיסיות בהן יש כשלים בטענותיו של צוריאלי:
1( לאורך כל המאמר מערבב המחבר בין שתי תכונות: יכיחות, כלומר היותה של טענה
ניתנת להוכחה, ואמיתיות, כלומר היותה של טענה אמיתית. לא תמיד אנו יכולים להוכיח
את טענותינו: להיפך, בדרך כלל אין בשום חכמה ראיות חלוטות של "חכמת התשבורת"
)כפי שכותב הרמב"ן בהקדמתו למלחמות השם(, וגם ב"חכמת התשבורת" הראיות
בנויות על הנחות יסוד עליהן ניתן לחלוק. זה לא אומר שאין אמת בעולם: יש אמת, אלא
שקשה להגיע אליה. התהליך בו אנו מתקרבים לאמת )ראה הערות 3 ו 4 במאמרי הנ"ל(
הוא אכן אינסופי, אך מכאן ועד לביטול הכוח השכלי והביקורת הרציונאלית לטובת
אנרכיה של דמיונות והזיות הדרך ארוכה.
הנה דוגמה: לתומי טענתי במאמרי כי "אמת" פירושה התאמה בין תוכן משפט למצב
עניינים כלשהו, ועל כך שקלתי למטרפסי בקושיה עצומה: כיצד אסביר את הפסוק "וה'
אלוקים אמת" ואת דברי הרמב"ם לפיהם פירוש הפסוק הוא כי "הוא לבדו יהיה מצוי...
הוא לבדו האמת .. אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו"
בעניי לא הבנתי מה הבעיה: הנה, הרמב"ם מסביר כי "אמיתת" הקב"ה היא היא
מציאותו! הרי זו דוגמה נאה מאין כמוה להגדרה שנתתי: אמת היא מציאות!
את שאלתו מלוה צוריאלי בשני משפטי הסבר:
"האם אמיתת מציאות הבורא דומה היא לאיזו שהיא מציאות שאנו מכירים? האם
אמיתותו של המשפט "אלוקים ישנו" יכול להסתמך על משהו מלבד על האמונה עצמה?"
ובכן, הטענה השנייה בנויה, כפי שהסברתי, על ערבוב בין יכיחות לאמיתיות. בטענה
הראשונה "מגלה" צוריאלי מחדש את הבעייתיות בתורת התארים האלוקיים. בעיה זו
נדושה עד דק בידי כל בעלי מחשבת ישראל מימי הביניים ועד ימינו, הנה בספרתם.
2( בהמשך מערבב צוריאלי גם בין אמיתיות לתועלת. לטענתו, אם יתברר במשך הזמן כי
ההתנהגות לפי תיאוריה מסוימת מוליכה לאסון הרי שהיא איננה אמיתית. תמהני איך
ידרשו בישיבת "שיח יצחק" את התורה לפי העיקרון של זהות המועיל והנכון: זה יהיה
ודאי מעניין ביותר.
3( אינני מקובל ולא בן מקובל, אין בכוחי לשפוט את הטענה לפיה "הפרצוף הנקרא 'זעיר
אנפין' שהינו פרצוף האמת עובר תהליכים... האמת איננה סטטית ... אלא עוברת שינויים
מהותיים כל הזמן" הקורא מוזמן להציג לעצמו שאלה פשוטה: האם טענה זו של
צוריאלי, תהא משמעותה אשר תהא, היא אמיתית? ובהנחה שכן – האם גם אמת זו
עשויה להשתנות?
2. 4( יש יותר משמץ לעז על הראשונים בטענה לפיה "הגישה הקלאסית" של היהדות גורסת
יצירת הלכה "באמצעות תהליך יצירה חפשי, חסר רקע מטפיסי וחסר מודעות
אידיאולוגית...". גם אם נסכים עם טענתו )הסבירה( של צוריאלי בדבר השוני בין
הפרקטיקה המקובלת של פסיקת ההלכה לבין הטרנסצנדנטיות הבריסקאית. כל מעיין
ביושר יודה כי רוב פוסקי ההלכה ברוב הדורות פסקו את אשר פסקו פשוט משום שחשבו
כי זוהי הפרשנות האמיתית בגמרא, ברמב"ם או בשולחן ערוך. אילו גילה מי את אזנו של
ה"חפץ חיים" או של רבי עקיבא איגר כי פסיקותיהם "חסרות רקע מטפיסי ומודעות
אידאולוגית" היו מן הסתם נעלבים מאד. ה"רקע המטפיסי" שלהם היה הרצון לקיים את
דבר הקב"ה והמודעות האידיאולוגית הייתה ניסיון להבין נכון את הרשב"א. איש מהם
לא ראה עצמו כ"יוצר חפשי".
בהקדמתו לשיר השירים מתאר הרב קוק את אותם "גמדים, אשר הם גם טרוטי עיניים" ואינם
יורדים לעומק המשל הגנוז בשיר השירים. אולי גם אני גמד שכזה, שלא זכה להבין את
"הרדיקליות הקבלית", "הסוד הנפלא", "האמת הנוראית שיש ביהדות המיסטית", אליבא דהרב
שג"ר ותלמידו. לעומת זאת עלי לציין במלוא החומרה כי רמת הטיעון הפילוסופי והלוגי, הן בספר
והן בתגובה, היא מתחת לכל ביקורת. צוריאלי משתמש, לדוגמה, בביטוי "לוגיקה מדעית-
אמפירית" אותה אין להחיל )לדעתו( בתחום מדעי הרוח. רק כשבאתי להשיב שמתי לב כי מדובר
בביטוי חסר מובן: לוגיקה היא צורת החשיבה )ואינה תלוית דיסציפלינה(, מדע הוא סוג של
רעיונות ואמפיריציזם הוא אופן של חקירה מדעית, שבאמת אינו נוהג במדעי הרוח. עצם השימוש
בביטויים חסרי משמעות כאלו ואחרים מעיד על קליטה משובשת ברמה ירודה של איזה שהן
הרצאות שטחיות. כאשר הדברים נעשים כך אין פלא שהיחס לפרופסורים ולשיטותיהם מתבטא
באופן של אמונת חכמים: "אינך יכול" טוען צוריאלי "לפסול במחי יד זרם פילוסופי כה מרכזי
וכה נרחב" – למה לא? מה אומרים הפילוסופים האלו שאתה מעריץ על קודמיהם ? מה דעתך על
קומוניזם סטליניסטי, פוטוריזם, איוגניקה )השבחת הגזע האנושי( ושאר תורות פילוסופיות שהיו
פופולאריות לפני זמן לא רב?
הרב שג"ר, אליבא דצוריאלי "ממשיך את הפרויקט האדיר של גדולי החסידות ושל הרב קוק"
ומתרגמו ללשון ימינו. סתם המחבר ולא פרש מהו אותו "פרויקט", אך מן ההקשר נראה כי מדובר
בפתיחות לרעיונות "חיצוניים" ועיכולם הרוחני אל הקודש פנימה. זהו אכן פרויקט חשוב וגדול,
אך כבר התריע הרב קוק כנגד העוסקים בו ללא חוש המידה. בנאומו הידוע בטכס פתיחת
האוניברסיטה העברית )מאמרי הראיה ע' 703( הזהיר מפני אלו שאצלם תהליך ההטמעה הוא
"בחדווה אופטימית בנאלית ורוחב לב לבדו... החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים".
דומני כי "חדווה אופטימית בנאלית" הוא תיאור מדויק של האופן בו צוריאלי והרב שג"ר
מקבלים עליהם עולו של פוסט מודרניזם: ללא דיון ממשי, ללא רקע וללא הסברים.
ולסיום, צוריאלי "מאשים" אותי בתמיכה בשיח הרציונל אשר מוביל ל"אפיקורסות הרגילה של
קאנט ושפינוזה", בעוד הפוסט מודרניזם נראה בעיניו כמשרה אוירה רוחנית נוחה יותר. שוב
משועבדת האמת לתועלת: האם עלינו לברור מבין הפילוסופיות את זו שתביא יותר חוזרים
בתשובה? לניסוח עמדתי בשאלות כאלו אין טוב מן המשפט הנפלא הבא:
"לטוב ולמוטב אנחנו אזרחי כמה תרבויות וחיים ביותר מאשר עולם ערכים אחד... איננו יכולים
וגם איננו רוצים להתכחש אליהם, משום שההתכחשות אליהם הינה הכחשת עצמנו ופגיעה באמת
הפנימית שלנו, שהינה פגיעה באמונתנו הדתית עצמה" )כלים שבורים, ע' 67-57(
