1. ‫רגשות אחרי הרצח )90.8.2, 04:32(‬
‫יהושע גורטלר‬
‫שש שנים אני גר בתל אביב עם בן הזוג שלי. מהיום שעברנו לכאן, אנחנו הולכים ברחוב יד ביד. אף פעם‬
‫לא חשבנו על זה פעמיים. כשאנשים מסובבים את הראש אחרי שני גברים, אחד מהם עם כיפה, שהולכים‬
‫יד ביד ברחוב, זה בעיקר משעשע אותנו.‬
‫במוצאי שבת לפנות בוקר, כשחזרנו מהעצרת המאולתרת שהתארגנה מחוץ למרכז העירוני לקהילה‬
‫הגאה, חלפה בראש של שנינו אותה מחשבה. מחשבה שאף אחד מאיתנו לא העז לבטא בקול רם – האם‬
‫ללכת יד ביד בתל אביב, כשרוצח מתועב שמחפש ממש אותנו מסתובב חופשי, זה באמת בטוח? סגרנו את‬
‫האצבעות חזק יותר אחד על ידו של השני. פתאום, גם תל אביב לא הייתה מובנת מאליה.‬
‫מאז ששמעתי על הרצח, על המתקפה נגד הנוער של הקהילה הגאה, על הפיגוע נגד החופש והביטחון‬
‫העצמי של כל ישראלי, אני מנסה לתרגם את הבלבול, הפחד, העצב, והכעס, לעשייה למען הקהילה. לא‬
‫מהיום אני מתנדב בקו הקשב והמידע של הקהילה, הקו שנקרא "יש עם מי לדבר". ביממה שחלפה מאז‬
‫הרצח, אני מרגיש באופן ברור מתמיד ששמו של הקו מבטא את הסיבה לקיומו – להיות מסגרת, בית,‬
‫כתובת, קצה חוט, לכל מי שצריך לדבר, לשתף, לבכות, להתייעץ, או להקשיב. המשרד הקטן של הקו‬
‫מלא מאז הרצח ביותר מתנדבים ממה שהוא יכול להכיל. כולנו כאן כדי לעזור, אך בעצם גם כדי להיעזר.‬
‫כשאני בעמדת "העוזר", אני מרגיש שאני מחזיר לעצמי, שיחה אחרי שיחה, את הביטחון העצמי והשלווה‬
‫הפנימית שזועזעו על-ידי היריות מרובהו של הרוצח.‬
‫השיחות בקו הטלפוני, במסדרונות המרכז העירוני של הקהילה, בפינת רוטשילד-נחמני, ויותר מכולם –‬
‫הצעידה הספונטנית באישון לילה, עם מאות אחרים, ברחובותיה הראשיים של תל אביב, כולם הזכירו לי‬
‫שאני חלק ממשהו גדול ממני, מישות שיש לה עוצמה ומטרה. יותר מבכל אירוע אחר, הרגשתי ביממה‬
‫האחרונה, שאני חלק מקהילה.‬
‫בשעות שאחרי הרצח בעבע בי הפחד המצמית שהאירוע הזה, יותר מכל, יפגע בפעילויות הנוער של‬
‫הקהילה, שהן ציפור הנפש שלנו. אין לי ספק שפעילות הנוער תספוג מכה – צעירים וצעירות יפחדו‬
‫לבוא, הורים שיודעים שילדיהם משתתפים בפעילות עלולים לפחד לשלוח אותם לפעילות. ככל שנקפו‬
‫השעות, וראיתי עוד ועוד בני נוער זורמים למקום האירוע ולמרכז העירוני בגן מאיר, הבנתי שזו העוצמה‬
‫האמיתית של הקהילה שלנו – היא בית, היא מקום מגונן ומאפשר, היא סביבה תומכת ומחבקת, גם‬
‫ובעיקר בזמנים קשים. המוות והפציעה שאירעו במוצאי שבת, מבעיתים ומזעזעים ככל שיהיו, רק ילכדו‬
‫ויחזקו עוד יותר את הקהילה, יגבירו את הנחישות שלנו להיאבק על ביטחוננו ועל זכויותינו, ידרבנו אותנו‬
‫לשלוח יד מסייעת זו לזה, ויעודדו את המאמצים שלנו להגביר את הסובלנות והשוויון בחברה הישראלית‬
‫כולה. כשאני רואה את מה שקורה במוסדות הקהילה בכל הארץ ביממה האחרונה, זה ברור לי מעל כל צל‬
‫של ספק.‬
‫בימים הקרובים, אני ורבים אחרים נחוש תמהיל של רגשות, ובעיקר כעס, עצב ובלבול. מי שיכול, ימצא‬
‫נחמה בזרועותיהם של בנות ובני זוג, של חברים, או של ארגוני הקהילה. רבים במקומות אחרים יחושו‬
‫ביתר חריפות את המצוקה שבחיים של הסתרה, התכחשות, פחד ובושה. הרווי מילק, פעיל זכויות הגייז‬
‫האמריקאי ששילם בחייו על מאבקו למען שוויון זכויות לקהילה, אמר פעם "אם כדור יפלח את רקתי, מי‬
‫ייתן ויקרע לרווחה את דלתותיהם של ארונות בכל מקום". לנו נותר רק לקוות, לדרוש ולהתעקש‬
‫שהכדורים שפילחו את גופם וגזלו את חייהם של נערים ונערות במרתף האגודה ברחוב נחמני, לא רק‬
‫יקרעו לרווחה את דלתותיהם של ארונות, אלא יסללו דרך להעצמה, לשוויון זכויות, ולתקווה חדשה‬
‫לקהילה הגאה ולחברה הישראלית כולה.‬
‫)נכתב על-ידי מתנדב ב-"יש עם מי לדבר", קו הקשב והמידע של הקהילה הגאה, ובחוש"ן, המרכז החינוכי‬
‫של הקהילה הגאה(‬