בית חלומותיי - מאי גולן יו"ר עמותת העיר העברית במאמר מרגש על חיבורה להר הבית - לעיתון מקור ראשון

1. גיליון 898 , ל' בתשרי תשע“ה, 24.10.2014 להשאיר את המסגרת
’ “
| 12
דף הבית / ארנון סגל
יהודה גליק: קיצור תולדות המאבק
שעות מעטות
מחוגי שעונינו יזוזו במוצאי השבת
שעה אחת לאחור, וכתוצאה מכך ייפתחו
שערי הר הבית בפני יהודים רק שלוש
שעות וחצי ביום במקום ארבע שעות
וחצי, כפי שהיה בזמן שעון הקיץ, וגם
זאת למשך חמישה ימים בשבוע בלבד.
מה הקשר בין שעון החורף לצמצום שעות
הפתיחה? לא ממש ברור, אבל ככה זה.
לפני כשלושה חודשים הגישה ועדת
משנה של ועדת הפנים בכנסת בראשות
ח"כ דוד צור )התנועה( – תת־ועדה שמו־
נתה כדי לבדוק את שחיקת הסטטוס־קוו
בהר הבית – את מסקנותיה, ובהן התנגדה
להרחבת שעות פתיחת ההר ליהודים, כי
לדבריה תהיה בכך פגיעה בסטטוס־קוו. דא
עקא, בדיקה מהירה מגלה שהסטטוס־קוו
הזה גמיש למדי - לפחות בכיוון אחד. מתב־
רר שאפילו בימי השלטון העות'מני ושלטון
המנדט הבריטי היה מתחם ההר פתוח לכ־
ניסת יהודים שעות רבות יותר מאשר כיום.
לא זו בלבד אלא שגם תחת השלטון היש־
ראלי היה המקום הקדוש פתוח במשך תקו־
פות ארוכות לכניסתם של יהודים באופן
נרחב הרבה יותר מאשר בשלהי שנת 2014 .
נתחיל: בשנת 1910 , ימי השלטון
העות'מני, נפתח הר הבית בכל יום מימות
השבוע למשך חמש שעות לכניסת יהודים,
כולל ימי שישי ושבת שבהם המתחם סגור
כיום בפניהם. בזמן השלטון המנדטורי
רק הלכו וגדלו שעות הכניסה המיועדות
לאלו שאינם מוסלמים: בד' בניסן תרפ"א
משמעותי: בשנה שעברה נעצר גליק בתאריך הזה בהר הבית
בטענה שהתגרה במוסלמים, ובכך נפתח סבב נוסף בעימות
הבלתי נגמר שבין גליק ובין הרשויות על רקע הר הבית. השנה
החולפת הייתה סוערת מאוד מבחינת גליק וגם מבחינת ההר.
אין לטעות: לא מדובר כאן בהתרחשות נקודתית בין אזרח
יחיד ובין המערכת הגדולה; גליק הוא ראש החץ כיום במאבק
למען נוכחות יהודית בהר הבית, והמאבק בין הרשויות ובינו הוא
בעצם ראי של הסיפור כולו - סיפור גדול מאוד בעל השלכות
נרחבות. במלאת שנה למעצר שהוביל לשביתת הרעב של גליק
שבעקבותיה הושב אל ההר, שב והורחק ממנו וחוזר חלילה, נביא
כאן בתמצית ובראשי פרקים את עיקרי ההתפתחויות ביחס שבין
גליק ובין הרשויות על רקע הר הבית:
יוצא ובא בבתי המשפט. יהודה גליק
צילום: מרים צחי
בית חלומותיי
מאי גולן, יו"ר עמותת 'העיר העברית' למען תושבי דרום תל־אביב
באחרונה גיליתי שאני מעדיפה לח־
שוב על הר הבית כמושג שאיננו בהישג
יד. אני שואלת את עצמי פעמים רבות
למה אני מדחיקה ומרחיקה מעליי את
המקום הקדוש ביותר לעם היהודי - הרי
מדובר במה שמסמל אותנו כעם, כמולדת.
זהו מה שאמור לאחד בינינו ולחזק אותנו.
למה לא ביקרתי עדיין בהר הבית?
הרי אני מסתכלת על המקום בהערצה
בכל פעם שאני מבקרת בכותל המערבי בי־
רושלים, ומתמלאת הרגשת יראה וכבוד תוך
שאני מצלמת עשרות תמונות באייפון. ובכל
זאת, כשמגיע הרגע אני עומדת במקום. האם
זה בגלל הפחד? ספק. כמי שנולדה וגדלה
בתחנה המרכזית הישנה בתל־אביב ונאבקה
במסתננים הבלתי חוקיים מאריתריאה ומ־
סודן, קשה להגדיר אותי כפחדנית. אולי זה
בגלל חוסר אמונה? ספק גדול עוד יותר, שכן
אף שכל מי שיפגוש בי יגדיר אותי על פי
ההגדרה היבשה והשטחית כחילונית, אין רא־
שונה לפניי שתצהיר על אמונתי ועל אהבתי
לבורא עולם. ועדיין, משהו עוצר אותי.
לא לקח זמן רב מדי עד שהתשובה תצוף
מעל לפני הקרקע: אינני רגילה להדחיק דב־
רים, ובכל זאת מה שצף היה תחושת כעס. זהו
כעס מסוג אחר, שאינני ממש מכירה, שלא
פשוט לי להכיל. באחרונה התחלתי גם להבין
למה. לכולם זכור המשפט "הר הבית בידינו" -
הוא מושרש בנו, וכל ילד יהודי גדל לאור
ההבנה שהר הבית הוא מהמקומות הקדושים
ביותר לעם היהודי. הוא שלנו ובשבילנו. עם
זאת, לא צריך להיות חכם במיוחד כדי להבין
שהר הבית הוא הכול מלבד שלנו - הרי לא
אנו מחליטים מה יהיה שם, איננו עוצרים את
הביזיון שמתרחש שם, ולנו, בני העם היהודי,
אסור אפילו להתפלל שם. מה שכן שלנו הם
הבושה, הרפיסות והחוסר המוחלט במנהיגות
ובהפגנת ביטחון.
"חומר נפץ", "המקום הרגיש ביותר",
"סכנה להתפרצות מהומות" – אלו הסיסמאות
שאנו שומעים כל הזמן. אך מי באמת מייצר את
חומר הנפץ הזה? מי נותן למהומות הללו להת־
פרץ כל הזמן? מי הפך זאת לעניין גדול בזמן
שהיה יכול להפגין החלטיות בלתי מתפשרת
במקום הקדוש ביותר לעם היהודי? רק אנחנו.
במו ידינו הגבלנו את הזכות הבסיסית ביותר
של העם היהודי – להתפלל במקומות הקדושים
לנו. כשהמואזין ביפו נשמע חמש פעמים ביום
בשיא העוצמה, כששניים מהם קוראים במק־
ביל אפילו בארבע בבוקר, קוראים לכך ארגוני
השמאל "חופש דת". עם זאת, כשיהודי רוצה
לומר את תפילת 'שמע ישראל' בהר הבית זו
פרובוקציה, התגרות והדובדבן שבקצפת –
עילה למעצר.
התביישתי כששמעתי שרה"מ בנימין
נתניהו הורה להרוס את הגשר החדש שנב־
נה לשער המוגרבים – השער היחיד המיועד
לעולי רגל יהודים להר הבית, וזאת בזמן
שקיימים עשרה אחרים הפתוחים למוסלמים
בלבד. ההוראה ניתנה אחרי שבמשך שנים
עלו יהודים להר על גבי גשר מסוכן ומט לנ־
פול ואחרי שראש הממשלה הורה לבנות את
הגשר החדש בסתר. למה פקד נתניהו להרוס
אותו מיידית? כי הירדנים הודיעו שהעניין לא
תואם איתם מראש. ככלות הכול, היכן נשמע
שיהודים יעזו ללכת על גשר בטוח אל המקום
הקדוש להם בלי לבקש רשות מהעם הירדני?
מובן שגם הירדנים מבקשים מאיתנו רשות
כשהם בונים גשר לעבר אחד ממסגדיהם, נכון?
אם זה לא היה כה עצוב זה היה מצחיק, אבל
זה לא מצחיק. זו טרגדיה שמתרחשת לנגד
עינינו, שאיש כמעט איננו מעוניין לטפל בה
מלבד אמיצי־האמיצים, אלו המקדישים את
חייהם למען זכותם של אזרחי מדינת ישראל
לא לחזות באישה יהודייה, אם לילדים בהיריון
מתקדם, הנעצרת בשל העובדה שעלתה להר
הבית והעזה לשאת תפילה לשמיים; אלו
הנאבקים למען עשרות נערים שנעצרו בשנה
האחרונה רק בשל העובדה שרצו לרקוד ולש־
מוח בשמחת התורה ליד המקום שאותו למדו
להעריץ; אלו הלוחמים למען הדור הבא של
עם ישראל, כדי שלא יכיר במציאות שבה אז־
רחים מוסלמים משליכים אבנים ובקבוקי תב־
ערה מתוך הר הבית לעבר יהודים מתפללים,
חיילים ושוטרים; שלא יכיר במציאות שבה הר
הבית הופך לחמ"ל של טרור, שבו כל שעושים
הוא לבזות ולהסית נגד העם היהודי, להטיף
ולהעביר שטיפת מוחות קיצונית ומסוכנת.
מי ייתן שלא נכיר עוד מציאות שבה ילדי
מוסלמים משחקים בכדורגל בהר הבית בזמן
שילדים יהודים בוכים מהעבר השני כשהם
צופים בהוריהם נעצרים משום שרצו לבוא
לביתם. הר הבית הוא הבית שלהם, הבית
שלי. הכעס הזה מתחולל בי בכל פעם שאני
חושבת על ההפקרות שמתחוללת בהר הבית,
על הנטישה המוחלטת של ההנהגה שלנו ועל
המפסידנות של המנהיגים שלנו.
עד לאן זה יגיע? עד מתי? הרי מלבד מקום
פיזי, הר הבית הוא גם אמונה גדולה וחזקה שמ־
שהו טוב יותר חייב להתרחש, שצדק ושלום
חייבים להגיע לפתחנו. את כל זה מסמלת בש־
בילנו הגאולה השלמה שבית המקדש הוא חלק
ממנה. איך אנו מוותרים על העתיד שלקראתו
אנו מתפללים ומייחלים?
יש סיבה להתגעגע. המודעה
של מושל ירושלים הבריטי
רונלד סטורס בעיתון 'דואר
היום' בעניין זמני פתיחת הר
הבית ליהודים, 12.4.1921
באדיבות אתר עיתונות יהודית היסטורית
מיסודן של הספריה הלאומית
והאונ' העברית. תודה לד"ר דותן גורן
) 12.4.1921 ( פרסם מושל ירושלים הבר �י
טי רונלד סטורס את זמני פתיחת הר הבית
לאלו שאינם מוסלמים, ומהמודעה בעברית
עולה שההר היה פתוח אז בכל יום משמונה
בבוקר עד 11:30 , ומהשעה אחת בצהריים
ועד שקיעת החמה. בימי שישי זמני הפתי־
חה ליהודים היו משמונה ועד 10:30 בבוקר
ומאחת ועד שקיעת החמה. בנוסף, מסגד אל־
אקצה וכיפת הסלע, שכיום סגורים וחתומים
בפני יהודים, היו פתוחים אז באופן חופשי
לביקוריהם במשך כל אותן שעות מלבד רבע
שעה בין השעות שלוש וחצי לרבע לארבע
אחר הצהריים, בזמן התפילה במסגד.
הלאה: גם לאחר שחרור הר הבית במל־
חמת ששת הימים היו זמני הכניסה ליהודים
נדיבים בהרבה מאשר כיום, ולפי ידיעה של
העיתונאי נדב שרגאי בעיתון 'הארץ' מתא־
ריך 11.12.90 הם נמשכו מתשע בבוקר ועד
ארבע אחר הצהריים. רק לאחר מאורעות
דמים שבהם נהרגו 17 פורעים מוסלמים
על הר הבית בחול המועד סוכות תשנ"א
) 8.10.1990 ( צומצמו הזמנים, אך גם אז
הם היו ארוכים יותר מאשר כיום – כארבע
שעות וחצי בממוצע מדי יום )הזמנים הש־
תנו מדי חודש(, כולל שבתות וגם במהלך
שעון חורף. הזמנים הנוכחיים ) 07:30 ־ 10:00 ,
12:30 ־ 13:30 בימים א'־ה'(, שכבר קודשו
לרמת "סטטוס־קוו" ונחשבים קבועים כמעט
כימי השלטון האסלאמי במתחם המקודש,
נוהגים למעשה רק מעת פתיחת ההר מחדש
לכניסת יהודים בשנת 2003 .
ככל שאני ממשיכה בכתיבת המילים הללו
אני חשה שהכעס מתגבר. איך אלך למקום כה
קדוש לעם שלי ולא אתפלל לבורא עולם? איך
אעמוד שם ואציית לחוקים מוטעים ומטעים?
האם לא ארגיש שאני מבזה בכך את המקום
ואת עצמי? הרי זה משול לכך שאפחד ללכת
בנווה־שאנן שבדרום תל־אביב בשעת ערב מו־
קדמת, כמו רובו של עם ישראל. למרות הכעס
והפחד, אני הולכת שם ואמשיך ללכת שם,
ולכן המאמר הזה הוא בשבילי הארה חשובה.
בעצם העובדה שאני ממשיכה לכעוס על
המצב הקיים ועל כך שהוא בכלל מתאפשר
במקום להגיע בפועל להר, וזאת בשל הפחד
שמא אאכזב את בורא עולם בכך שלא את־
נהג כפי שהוא מצפה ממני כשאגיע למקום
הטהור הזה, אני ממלאת את רצון האויב שלי,
את רצונו של היצר הרע. אינני נאבקת על מה
שבסופו של יום הוא חלק ממני.
האם זה מה שרובנו עושים? האם אנחנו
מעדיפים להדחיק את הכעס ולהביט עליו
ממרחק בטוח, מרחבת הכותל המערבי,
כשאנחנו מסתכלים על מה שנחשב שלנו
אבל בתוכנו יודעים שהוא יכול להילקח
מאיתנו אם לא נדרוש אותו וניאבק עליו?
כן, זה בדיוק מה שאנחנו עושים.
אולם בהתפכחות כמו בהתבגרות,
לומדים להבין שמה שרואים מכאן לא
רואים משם וכנראה את המאמר הזה הייתי
צריכה לכתוב בשביל להבין שהכעס שלי
בהחלט במקום. אבל הוא איננו תחליף
לאהבה לבית, לאהבה להר הבית.
למען עשרות נערים, שנעצרו בשנה החולפת רק כי
רצו לרקוד ולשמוח בשמחת התורה ליד המקום שלמדו
להעריץ. למען הדור הבא של עם ישראל, שלא יכיר
מציאות שבה מוסלמים משליכים אבנים ובקבוקי תבערה
מתוך הר הבית לעבר יהודים מתפללים
בתאריך ו' בחשוון שיחול בשבוע הבא ימלאו 849 שנים
לעליית הרמב"ם להר הבית - תאריך שהרמב"ם טרח לציין מאז
ועד סוף חייו כיום טוב. יו"ר תנועת 'הליב"ה' )"לחופש יהודי
בהר הבית"( יהודה גליק מקפיד לקיים אירוע חגיגי בתאריך
הזה, שמבחינת העולים להר הפך לציון דרך במאבק על חופש
הפולחן בו. גם מבחינת גליק עצמו, יש לומר, זהו ציון דרך
ט"ז בתשרי תשס"ט, 15.10.2008
המשטרה עצרה את גליק בחשד שהטמין קטעי תנ"ך בספר שביקש להכניס לשטח
ההר. העניין הגיע לבית משפט השלום, שבו השופט מוריס בן־עטר ז"ל סירב
לבקשת המשטרה להורות על הרחקתו של גליק מהמתחם המקודש.
כ"ט בטבת תשס"ט, 25.1.2009
גליק הורחק מההר בידי המשטרה ועקב כך עתר לבג"ץ. המשטרה הודיעה לבית
המשפט כי היא מוכנה לאפשר את כניסתו של גליק להר הבית בתנאי שיתחייב לפ־
עול לפי כללים שקבעה, והצדדים הסכימו שגליק יחתום על מסמך הכללים שתנסח
המשטרה.
י‘ בסיוון תשס“ט, 2.6.2009
גליק תיעד את עצמו בהר נושא תפילה לשחרורם של יונתן פולארד וגלעד שליט,
הפיץ את ההקלטה ועקב כך הורחק מההר. בעקבות זאת הוא עתר שוב לבג"ץ, וזה
הכריע כי על המשטרה להבהיר לגליק ברחל בתך הקטנה מה מותר ומה אסור לבצע
בשטח ההר לשיטתה, ולאפשר לו לעלות ההרה. המשטרה התמהמהה, וגליק עתר פעם
נוספת לבית המשפט. השופט אליקים רובינשטיין איבד את סבלנותו, ותחת מחאה
בנוסח "די, אני לא גננת" קבע פגישה בין הצדדים להסדרת הנושא.
חנוכה, כ"ז בכסלו תש"ע, 14.12.2009
גליק צילם את נקודת הבידוק המשטרתית בכניסה להר הבית ונעצר בידי המש־
טרה, שהביאה אותו לבית משפט בדרישה להרחיקו מההר. השופט דב פולוק דחה את
דרישת המשטרה והורה לה להניח לגליק לצלם. למחרת שב גליק וצילם את נקודת
הבידוק, ושב ונעצר בידי המשטרה. גליק הובא שנית בפני השופט פולוק, שגער במ־
שטרה על עצם המעצר. המשטרה ערערה בעניין לבית המשפט המחוזי, שמצדו סירב
לאפשר את הרחקתו של גליק לשבועיים מאזור הכותל והר הבית, והמליץ למשטרה
לחזור בה מהערעור. המשטרה קיבלה את ההמלצה.
על שני המעצרים הגיש גליק תביעת פיצויים, ובשנה שעברה הכריעה שופטת
השלום מלכה אביב שעל המשטרה לפצות את גליק ב־־ 30 אלף שקלים וקבעה ש �ה
תנהלות המשטרה ביחס לגליק במקרה הזה מזכירה משטרים אפלים. המדינה ערערה
לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את ערעור המשטרה על עצם הפיצוי אך הוריד את
הסכום ל־ 3,000 שקלים. גליק שב וערער בעניין לבית המשפט העליון, ופסיקה סופית
בעניין טרם ניתנה.
ערב פסח תש"ע, 29.3.2010
גליק ואחרים ביקשו מהמשטרה אישור לזביחת קורבן פסח בהר הבית, אך זו
השיבה בשלילה. גליק עתר לבג"ץ, והפעם השופטים בחרו לגבות את המשטרה.
גליק הודיע שבכוונתו לקיים אירוע חלופי ברובע היהודי כזכר להקרבת הפסח,
ובערב פסח הגיע עם גדי לשער יפו ונעצר בידי המשטרה. בעקבות המעצר הח־
ליטה המשטרה לשוב ולהרחיק את גליק משטח ההר. ההרחקה הסתיימה כעבור
כחצי שנה בעקבות בקשתו של האחרון.
י"ד באדר א' תשע"א, 16.2.11
בעקבות כתבה בערוץ 10 שבה נראה גליק כשהוא מתפלל 'עלינו לשבח' בהר,
הורחק גליק משטחו למשך שנתיים תמימות. ההרחקה הסתיימה רק בראש חודש
אדר תשע"ג, 10.2.2013 , כשהמשטרה נעתרה לבקשה להשיב את גליק ההרה
לרגל בר המצווה של בנו. בעקבות ההרחקה הזו הוגשה בידי גליק תביעה בסך
חצי מיליון שקלים. פסק הדין יינתן בעוד כשבוע וחצי, ב־ 2.11.14 .
ו' בחשוון תשע"ד, 10.10.13
גליק נעצר בהר והורחק ממנו למשך חצי שנה. מפקד מחוז ירושלים במשטרה
יוסי פריינטי נימק במכתב את ההרחקה וציין כי גליק נצפה מתפלל בהר "'תפילה
לשלום המדינה' ו'תפילה לשלום חיילי צה"ל'". בעקבות זאת פתח גליק בשביתת
רעב למשך 12 ימים, מה שהביא את מפקד המחוז להורות על השבתו המיידית
של גליק למתחם המקודש.
שושן פורים תשע"ד, 17.3.14
עלייה של גליק להר - שהייתה סוערת מאוד מבחינת הגורמים האסלאמיים בהר,
שגידפו את גליק לאורך כל הסיור - הסתיימה במעצרו של גליק ללא סיבה
ברורה. המשטרה הודיעה לו שהוחלט להרחיקו מההר עד ל־ 31.7.14 . גליק חידש
את שביתת הרעב, וזו נמשכה הפעם 53 ימים. מכיוון שהמשטרה לא נעתרה
לדרישתו, החליט גליק לסיים את השביתה ולעתור לבג"ץ. בבוקר הדיון, שנערך
ב־ 29.5.14 , הציעה המשטרה פשרה ולפיה יוותר גליק על העתירה ויושב להר
מיידית. גליק נעתר, וב־ 1.6.14 שב אל ההר.
ז' באלול תשע"ד, 2.9.14
גליק הגיש תביעה לבית המשפט בשל העובדה שבשמונה הזדמנויות שונות
במהלך שלושת החודשים שחלפו מנעו ממנו השוטרים לבוא בשערי ההר.
ט' באלול תשע"ד, 4.9.14
גליק עוכב בשערי ההר והובא לחקירה, ובה נאמר לו שהוא חשוד בהכאת אישה
מוסלמית בהר יומיים קודם לכן, בשעה 14:30 , ובגרימת חבלה חמורה. גליק נלקח
לבית משפט השלום וטען שכלל לא שהה בהר בשעה שבה נקבה המשטרה, אך
השופטת הורתה בכל זאת על הרחקתו מההר למשך 45 יום.
גליק ערער על הרחקתו לבית המשפט המחוזי, ושם הורו על קיום דיון חוזר בבית
משפט השלום. בדיון החוזר טענה המשטרה שבדבריה נפלה טעות סופר, וכי
מועד התקיפה של האישה המוסלמית בידי גליק מוקדם ביומיים ממה שכתבה
תחילה, בתאריך 31.8.14 . השופטת הורתה בכל זאת להשיב את גליק אל ההר, אך
המשטרה לא ויתרה וערערה לבית המשפט המחוזי. השופטת נאוה בן־אור קיבלה
את הסבר המשטרה שמדובר בטעות סופר וגליק שב והורחק מההר.
כ"ח בתשרי תשע"ה, 22.10.14
תמו 45 ימי ההרחקה, והמשטרה ביקשה להאריכה עד תום ההליכים בכתב
האישום שהגישה על חלקו לכאורה של גליק בתקיפתה של מוסלמית. בית
המשפט קיבל את בקשת המשטרה.
הר הבית פתוח לכניסת יהודים בימים א' - ה' בין השעות 7:30 ־ 10:00 , 12:30 ־ 13:30 . ההלכה מתירה להיכנס לחלקים משטח ההר לאחר טבילה במקווה וללא נעלי עור. להדרכה הלכתית בעלייה להר: לגברים: 8119407 – 052 , 7203210 – 052 לנשים: 5866384 – 052 , 3752751 – 052 | לעדכונים ותגובות: arnonsegal1@gmail.com