1. קראו פרק מספרה של יפה גולן "ללא מורא". ספר המתאר מאבק ללא פשרות למען
זכויות ניצולי השואה.
בשנת 6891 נוצרה הזדמנות חדשה בנושא הפנסיה ונפתחה ההרשמה לגמול השכלה,
שנמשכה עד דצמבר 6891. גמול השכלה ניתן לאקדמאים שלמדו לפחות ארבע שנים אחרי
גיל שש עשרה והיו תחת הכיבוש הגרמני. אלה זכאים לקבל עבור כל שנת השכלה ארבעים
מארק בחודש. החידוש היה מושך במיוחד, משום שלראשונה מאז 3891 אפשר היה לרשום
לקוחות חדשים. ההשקעה הכספית היתה זעומה ביחס לתמורה: השקעה חד פעמית של
תשעים ותשעה מארק בגרמניה, הניבה פנסיה של עד מאתיים וארבעים מארק בחודש. גם
מי שלא שהה תחת הכיבוש הגרמני יכול היה להירשם, בתנאי ששילם עד לתאריך מסוים
לפחות תשלום חודשי אחד למוסד לביטוח הלאומי הגרמני. תשלום זה היה יכול להתבצע
לאחר שעבד חודש אחד בגרמניה והמעביד הפריש משכרו תשלום לביטוח הלאומי הגרמני.
כשנודע לאנשי החברה המתחרה שאני עוזבת את משרדו של פרי, ביקשו שאתחיל לעבוד
איתם מיידית, ולטפל בשיווק החוק החדש בארץ. דובר על תקופת עבודה מוגבלת של
שלושה חודשים, והובטחו לי תנאי שכר נאה, רכב, ועשרה אחוזים מההכנסות שיגיעו
בעקבות שיווק התוכנית. הסכמתי להצעה, אך הקפדתי שלא לחרוג מתחום השיווק.
ההצלחה היתה גדולה, אולם לא כולם היו מרוצים ממנה. כחודש לאחר שהתחלתי בעבודתי
החדשה, קיבלתי מפרי מכתב איום בתביעה. לטענתו, אסור היה לי לעבוד אצל המתחרים.
הופתעתי מאוד. פרי ידע היטב שאיני עוסקת בנושא הפנסיה, אלא בשיווק זמני של פרויקט
חדש, שאינו קשור לתחום שבו עסקתי בארגון. למרות אי הנעימות, התקשרתי לפרי ודרשתי
לדעת מה פשר האיום. מעברו השני של הקו לא היתה תגובה. פרי שתק.
גם מעסיקי קיבלו מכתב, ובו פרי דורש את פיטורי המיידיים, אחרת ייגרם להם נזק שבגינו
תוגש תביעה. אבל הם לא התרגשו מאיומיו של פרי והיו להם תוכניות אחרות עבורי. הם רצו
שאנהל את נושא הפנסיה בכל המישורים, ולחצו עלי מאוד להסכים. אני סברתי שאין זה הגון
שאעבוד בתחום זה אצלם לאחר שהייתי מנהלת של ארגון מתחרה. למרות המכתב, לפרי
היה עדיין מקום של כבוד בעיני, ולא הייתי מעוניינת להיכנס עימו למלחמות. סירבתי
להצעתם, ודרכינו נפרדו.
יפה גולן מקדישה כבר שנים רבות למען זכויות כספיות של ניצולי שואה. מדובר בנושא
רגיש בחברה הישראלית המשוסעת והגברת גולן לקחה על עצמה את הטיפול המסור
בנושא. הסיפור מובא לפניכם בפרק.
