Successfully reported this slideshow.
We use your LinkedIn profile and activity data to personalize ads and to show you more relevant ads. You can change your ad preferences anytime.

מבחן הכבוד של החברה הישראלית

2,386 views

Published on

  • מאמר על עולי אתיופיה בישראל, אחרי עשרים ושבע שנות קליטה. מתמקד מצד אחד במשברים בתחושת השייכות לחברה הישראלית, ומצד שני, במה שניתן לעשות בקליטה, כולל המושג 'מרחב היצירה המשותפת' לעבודה בינתרבותית. .
       Reply 
    Are you sure you want to  Yes  No
    Your message goes here
  • Be the first to like this

מבחן הכבוד של החברה הישראלית

  1. 1. ‫גדי בן עזר‬ ‫מבחן הכבוד של החברה הישראלית‬ ‫הרהורים בעקבות קליטת יהודי אתיופיה בישראל‬ ‫עשרים ושבע שנים חלפו מאז החלה העלייה הקבוצתית-קהילתית של יהודי‬ ‫אתיופיה ב-٨٧٩١. עשרים ושלוש שנים מתוך תקופה זו אני מלווה קהילה זו‬ ‫בעבודתי כפסיכולוג קליני וארגוני, בעבודה עם ילדים, נוער ומבוגרים, בצורה‬ ‫פרטנית, משפחתית, קבוצתית וקהילתית. ספר זה הינו הזדמנות טובה להביט‬ ‫לאחור ולחשוב קדימה, לשתף את קוראי ספר זה בכמה הרהורים העולים מתוך‬ ‫הפרספקטיבה ארוכת הטווח של תהליך הקליטה עד כה ובלקחים הנובעים מהם.‬ ‫*‬ ‫פתגם אתיופי ידוע טוען: כפ'תפ'תו – פיטו! משמעותו הינה: יותר חשובה‬ ‫הבעת הפנים של האדם מן האוכל שהוא מגיש לי. בלשון אחרת, יותר חשוב סבר‬ ‫הפנים מהדברים החומריים הניתנים לי. מתוך הידוע לי על הרגשתם של עולי‬ ‫אתיופיה, נדמה לי שניתן להחיל פתגם זה על נושא קליטתם בישראל. הפתגם,‬ ‫לכן, מבטא את דעתם כי חשוב להם יותר מאור הפנים של הישראלים, חשובה‬ ‫ההרגשה שהם מעניקים, מאשר הדירות, המענקים, והתרומות האחרות. בקיצור,‬ ‫הרגשת שייכות חשובה מעניינים חומריים.‬ ‫לו הייתי צריך לבחור לקח אחד מרכזי מקליטת עולי אתיופיה בישראל עד‬ ‫כה, לאחר שעברו כ-٧٢ שנים מתחילת העלייה הקבוצתית-קהילתית, הייתי בוחר‬
  2. 2. ‫בחשיבות הענקת תחושת שייכות לחברה הישראלית לקבוצת עולים זו, ולכל פרט‬ ‫ופרט בתוכה. שייכות, לדעתי, היא, קודם כל המנוע העיקרי בקליטת יהודי‬ ‫אתיופיה בישראל. תחושת השייכות מניעה את העולים, דוחפת אותם למאמץ נוסף‬ ‫בכל רגע נתון, יוצרת אצלם רצון להתמודד עם האתגרים הניצבים בפניהם. שייכות‬ ‫יכולה להוות גם סוג של חיסון, שכבת מגן, מעין פגוש חברתי הבולם את עוצמת‬ ‫המכות והזעזועים היומיומיים שסופגים עולי אתיופיה בחברה הישראלית. כלומר,‬ ‫הרגשת השייכות מאפשרת למי ששותף לה להרגיש אחרת בעת שהוא או היא‬ ‫נתקלים בתופעות של אפליה, גזענות ופגיעות יומיומיות על רקע שוני פיזי‬ ‫ותרבותי, בצורה דומה לזו של הנהר הזורם, המתעלם או מתמודד וממשיך לזרום‬ ‫למרות הקצף הנוצר על פניו עקב ענפי עצים שהנמיכו אל שפת המים, או מכשולים‬ ‫אחרים. כמו כן היא מאפשרת להתמודד באופן טוב יותר עם הטראומה של אובדן‬ ‫יקירים או פציעות בעקבות אירועי טרור, כאילו אומרים הנפגעים: כולנו שייכים‬ ‫לאותו קיבוץ ישראלי-יהודי הנפגע עתה מן הטרור. השייכות הקיבוצית מעניקה‬ ‫משמעות למוות מעבר לפרט ולמשפחה. הקורבן הוא חלק מקורבנו של עם הנאבק‬ ‫על דרכו. שייכות מעניקה כוח להתמודד ולהמשיך הלאה.‬ ‫לעיתים מתקשרים עימי בטלפון מפנימייה, מכפר נוער או מבית ספר‬ ‫כלשהו בישראל ושואלים אותי כיצד לטפל בבעיות של סמים, אלכוהול, נשירה או‬ ‫אלימות בקרב נוער עולה מאתיופיה, או שהוריהם יוצאי אתיופיה. כאשר הזמן‬ ‫אינו מאפשר לי להגיע למוסד החינוכי כדי להיכנס לעובי הקורה, אני עונה במילה‬ ‫אחת: שייכות! תגבירו באלף ואחת צורות את תחושת השייכות של הנוער לחברה‬ ‫2‬
  3. 3. ‫הישראלית, וכך תגבירו את החיסון מפני נשירה, סמים והתנהגויות לא נורמטיביות‬ ‫אחרות. תייצרו מצב שבו לכל נער ונערה יהיה לפחות אדם אחד בכפר הנוער‬ ‫שאליו ירגישו שייכים, שאתו יחוו אחווה אנושית חסרת גבולות, לא הירארכית,‬ ‫אלא שוויונית ככל שניתן. כך תעניקו להם תקווה לשייכות חברתית רחבה יותר,‬ ‫ותעשו בכך למען אותו נער או נערה את המעט שניתן לעשות כדי לחסנו נגד‬ ‫התלאות שהוא חווה ועוד יחווה במהלך חייו בחברה הישראלית.‬ ‫במצב הקיים היום, תחושת חוסר השייכות לחברה הישראלית היא הבעיה‬ ‫הגדולה ביותר בקליטת יהודי אתיופיה בישראל. ניתן למפות שני אירועים כ"קווי‬ ‫פרשת מים" בקליטת עולי אתיופיה. האחד הוא "השביתה הגדולה" של שנת ٥٨٩١,‬ ‫השני הוא "פרשת הדם" של ٦٩٩١. שני אירועים אלה מהווים "משברים בשייכות",‬ ‫מעין רעידות אדמה שהותירו בעקבותיהן קווי מתאר אחרים בקרקע‬ ‫הקוגניטיבית-רגשית של העולים מאתיופיה, והחלישו את כוחות ההתמודדות‬ ‫שלהם.‬ ‫השביתה הגדולה של שנת ٥٨٩١ התנהלה מול בניין הרבנות הראשית‬ ‫ובמרכזי קליטה ברחבי ישראל. העניין המרכזי בה היה שייכותם לעם היהודי.‬ ‫השביתה התנהלה כנגד דרישת הרבנות הראשית ל"גיור לחומרא" של עולי‬ ‫אתיופיה המגיעים לישראל. כלומר, הרבנות לא הכירה הכרה אוטומטית ביהדותם,‬ ‫וחייבה את העולים, כולל את מנהיגיהם הדתיים, הקסים, לעבור טקסי גיור ולקבל‬ ‫תעודת גרים. כלומר, הם חויבו לעבור טקס ברית מילה על ידי הטפת דם מאיבר‬ ‫המין של הגברים, טבילה במקווה טהרה וברכה לשם גיור לנשים ולגברים. ניתן‬ ‫3‬
  4. 4. ‫לתאר את הרגשתו של קֶס, רב מן הקהילה, שהקדיש את חייו באתיופיה להנהגת‬ ‫קהילתו מבחינה דתית, נלחם נגד ניסיונות של הנוצרים להעבירם על דתם ונאבק‬ ‫בסכנות חברתיות אחרות. הקס הזה הדגיש באוזני בני קהילתו את חשיבות קיום‬ ‫ברית המילה סמוך ללידת התינוק, אחרת לא ייחשב ליהודי. והנה, בעת נחיתתו‬ ‫בישראל, הוא נדרש לפתע להפשיל את מכנסיו ולעבור טקס ברית מילה חוזר כדי‬ ‫להיכנס כביכול לראשונה ליהדות. לא קשה גם לחוש את הרגשת בני קהילתו‬ ‫לנוכח השפלת מנהיגם הרוחני, או לגבי השפלתם שלהם. תיאור הממחיש זאת‬ ‫לגבי קבוצת עולים אחרת הביא אלי עמיר, שאמר שהוא לא ירגיש שלם עם עצמו‬ ‫עד שלא יחזיר את כבוד אביו שנרמס בתהליך הקליטה, וישים את אביו, אולי‬ ‫בעזרת הספרות, במקום המכובד שהוא ראוי לו.‬ ‫קל להבין מה חשו נשים, זקנות כצעירות, ששמרו על מנהגי היהדות באורח‬ ‫יומיומי באתיופיה, והדריכו את בנותיהן בנוהגי טוהרה וטבילה בנהר הזורם, או‬ ‫באופני שמירת כשרות בהכנת המזון למשפחה, כאשר נאלצו לפתע, סמוך לנחיתתן‬ ‫בישראל, להפוך שוב ליהודיות באמצעות טבילה וברכה. ואכן, הרגשות המרכזיים‬ ‫שחוו העולים בעניין זה נגעו בשייכות. חלום הדורות של חזרה אל ארץ האבות,‬ ‫וחיבור אל העם היהודי, כ"טיפה, נחל, או נהר המצטרף אל הים" כך שלא יוכלו‬ ‫להבחין בין הטיפה לבין הים, חלום זה נשבר עתה לרסיסים. "הדם רותח", אמר לי‬ ‫אחד הצעירים יוצאי אתיופיה, בהתייחסו לכך.‬ ‫המסע הרגלי שעשו העולים האתיופים דרך סודאן היה מסע של תלאות,‬ ‫סבל וייסורים, אך גם מסע שהוכיח כוח וגבורה. בעיניהם, מעל הכל, הוא היה מסע‬ ‫4‬
  5. 5. ‫של ביסוס וחיזוק הזהות היהודית. המסע הזה מדגיש עוד יותר את תחושת חוסר‬ ‫השייכות שחשו כאשר לא הכירו ביהדותם וחייבו אותם בטקס הגיור לחומרא.‬ ‫שהרי, כפי שאמר אחד מפעילי הקהילה לכתבת הטלוויזיה הישראלית בחג הסיגד‬ ‫על הר ציון, בתחילת שנות השמונים: אם רק עכשיו אנחנו הופכים ליהודים, הם‬ ‫שואלים, מדוע יצאנו לדרך הנוראה לישראל, דרך סודן? מדוע היינו מוכנים לאבד‬ ‫את ילדינו או את הורינו במסע כדי להגיע? הספק שהוטל לגבי יהדותם מעמיד‬ ‫בסימן שאלה את המשמעות של המוות הרב שחוו במסע, את ההצדקה להקרבת‬ ‫יקיריהם על מזבח העלייה לישראל, על מזבח הגשמת חלומם של דורות של יהודים‬ ‫מאתיופיה לסיים את מצב הגלות ולהגיע לישראל )2002 ‪ ;BenEzer‬וכן בן עזר,‬ ‫בדפוס(.‬ ‫על רקע זה ניתן להבין את תחושת החשיבות והעוצמה של המאבק‬ ‫שהקיפה את כל שדרות הקהילה, והביאה לשביתה הגדולה. היה זה מרד ראשון‬ ‫של הקהילה נגד אי הצדק שבאי ההכרה, מרד שנמשך על פני שבועות ארוכים,‬ ‫כולל צום יום הכיפורים אותו עשו מאות השובתים מול בניין הרבנות הראשית‬ ‫בירושלים. המאבק הסתיים בבית הדין הגבוה לצדק )בג"צ(, שם זכתה הקהילה‬ ‫באפשירות מסוימת שרבניהם יעידו מי הוא יהודי לצורכי רישום נישואין. במהלך‬ ‫השביתה התגבשה גם מנהיגות נוספת לרבני הקהילה, צעירה ומיליטנטית, שכללה‬ ‫את אדיסו מסלה, עובד סוציאלי ובעל אידיאולוגיה סוציאליסטית עוד מאתיופיה,‬ ‫שהפך מאוחר יותר לחבר הכנסת הראשון מקרב בני הקהילה. כך הפכה השביתה‬ ‫מול הרבנות הראשית של שנת ٥٨٩١ לקו פרשת מים בתחושת השייכות של עולי‬ ‫5‬
  6. 6. ‫אתיופיה בישראל, אירוע שנותר חרוט בנפשם, ומשפיע באורח שלילי על יכולתם‬ ‫לחוש חלק מן החברה הישראלית.‬ ‫האירוע השני הוא "פרשת הדם", וגם הוא קשור לכמיהה לשייכות לחברה‬ ‫הישראלית. לאחר שנתקלו בבעיית הגיור בשנת ٥٨٩١, ובבעיות יומיומיות עקב‬ ‫צבע העור השונה, נהגו עולי אתיופיה לומר בשיחות ובהרצאות לישראלים אחרים:‬ ‫"אמנם צבע העור שלנו שונה – אך הדם שלנו דומה". כלומר, אנחנו אמנם שונים‬ ‫"מבחוץ", בהופעתנו החיצונית, אך כולנו, עולי אתיופיה וישראלים אחרים, דומים‬ ‫"מבפנים", ולכן שייכים כמו כל אדם אחר כאן לחברה הישראלית. לעיתים אף‬ ‫הביאו כדוגמא מלווה בחיוך של סיפוק את העובדה שתרמו דם בעת שירותם‬ ‫הצבאי, ולכן דמם זורם כבר בדמם של ישראלים אחרים.‬ ‫פרשת הדם של שנת ٦٩٩١ סטרה בפרצופם של העולים וזעזעה את בסיס‬ ‫תחושת השייכות של עולי אתיופיה. כאשר פרשה זו התפוצצה בעיתונות, בשיתוף‬ ‫פעולה בין אדיסו מסלה לעיתונאי רונאל פישר, התברר כי לאורך תקופה ארוכה‬ ‫סומנו בהסתר מנות הדם שנלקחו מחיילים יוצאי אתיופיה בעת שירותם בצה"ל‬ ‫ונזרקו לפח בחשאי, ללא שהודיעו על כך לחיילים העולים. הסיבה היתה החשש‬ ‫להדבקה בנגיף האיידס. מנות הדם אכן נזרקו על רקע ארץ מוצא. אף אחד בצבא‬ ‫או במשרד הבריאות לא לקח בחשבון שכמחצית מעולי אתיופיה בישראל באותו‬ ‫זמן הגיעו לישראל בגל העלייה המוקדם יותר, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות‬ ‫השמונים דרך סודן )"מבצע משה"(, ולא בגל המאוחר יותר )"מבצע שלמה"( שעשה‬ ‫תקופה באדיס אבבה, שם נפוצה מאוחר יותר מגיפת האיידס. למיטב ידיעתם של‬ ‫6‬
  7. 7. ‫המומחים בנושא )ראה אלקן ٦٨٩١ ותקשורת אישית ٦٩٩١(, לא התגלה מקרה‬ ‫איידס אחד בקרב עולי אתיופיה בעת שהגיעו דרך סודן. כמו כן, באותה תקופה‬ ‫עדיין לא היתה הדבקה הדדית בין שני גלי העלייה. למרות זאת, זרקו את מנות‬ ‫הדם של כולם.‬ ‫השבר שחוו באותה עת אנשים מן הקהילה היה קשה לתיאור. התחושה של‬ ‫אנשים רבים כללה עלבון עמוק, השפלה עד עפר, ומעל הכל תחושה שאין סיכוי‬ ‫להשתייך לחברה שכה מתנכרת להם ודוחה אותם. זכורה לי באופן אישי שיחה‬ ‫כואבת עם שני אנשי חינוך מן הקהילה, עובדי המרכז למדיניות חינוכית )מרכז‬ ‫ההיגוי( אותו הקמתי שנה קודם לכן ביוזמת השרים אמנון רובינשטיין ויאיר צבן.‬ ‫שניהם אנשים שעשו שירות צבאי, והדגישו את רצונם וחובתם לתרום למדינה‬ ‫שהגשימה את חלום קהילתם וסייעה לסיים את מצב הגלות שלהם. עתה ישבו‬ ‫שחוחים, לעיתים עם דמעות בעיניהם, ושיתפו אותי בשבר הגדול של השייכות.‬ ‫"אם גם הדם שלנו לא שווה בעיני הישראלים, מה הסיכוי שלנו אי פעם להשתייך?‬ ‫כיצד יכלו לגרום לנו להרגיש כל כך לא שייכים? אולי כדאי להגר לארצות הברית‬ ‫או לאירופה, או אפילו לחזור לאתיופיה? הרגשת חוסר השייכות פה, בישראל,‬ ‫אמרו, מתחילה עכשיו, בעקבות שפיכת מנות הדם, להיות חזקה יותר מתחושת‬ ‫חוסר השייכות שם, כיהודים בחברה נוצרית אתיופית.‬ ‫כל שיכולתי אז לעשות היה להקשיב, לשים את הדברים בפרופורציה‬ ‫ובפרספקטיבה של זמן, לצייר מאבק עתידי משותף לי ולהם ולרבים אחרים, על‬ ‫7‬
  8. 8. ‫אופייה של החברה הישראלית, ולהדגיש שהם חלק ממאבק זה. לא יכולתי לטייח‬ ‫את המציאות. השאלות נותרו פתוחות.‬ ‫עבור עולי אתיופיה עניין זריקת מנות הדם היה כואב במיוחד גם על רקע‬ ‫תפיסה תרבותית לפיה "הדם הוא החיים". בשנים הראשונות לעלייתם עסקו לא‬ ‫מעט גורמים בהסברים לעולים כדי שיסכימו לבדיקות הרפואיות הרבות בישראל,‬ ‫בהן התבקשו שוב ושוב לתרום מדמם. "הדם הוא החיים, ותרומה לא נחוצה",‬ ‫האמינו העולים, "מחלישה אותנו". חלקם אפילו החלו לחשוד שתורמים את הדם‬ ‫שלהם לאנשים אחרים ללא ידיעתם והסכמתם. בעת שכתבתי את המחקר הראשון‬ ‫על עולי אתיופיה בצה"ל, שהפך יותר מאוחר ל"תוכנית אב" לקליטתם בצבא‬ ‫הישראלי, ציינתי נקודה זו והמלצתי לשלטונות הצבא להיערך בעזרת "מתורגמני‬ ‫תרבות" בלשכות הגיוס, כדי שיוכלו, בין היתר, להסביר לעולים את המטרות של‬ ‫בדיקות הדם עבור הצבא, ויוכלו כך להתגבר על חוסר הרצון של העולים‬ ‫מאתיופיה לתרום דם. והנה, כעשר שנים לאחר מכן, דמם נזרק לפח. הנפש היא‬ ‫החיים, לכן נפשם נזרקה לפח. מהותם, תמצית חייהם כאן, שייכותם הטרייה,‬ ‫נזרקה לפח. העובדה שהיו שאף הצדיקו את זריקת מנות הדם בדיעבד, כמו‬ ‫העיתונאי שמואל שניצר ממעריב, רק הוסיפה "שמן למדורת חוסר השייכות"‬ ‫שחשו מכל עבר. "פרשת הדם" הפכה לאירוע מכונן נוסף, המהווה מאז סדק עמוק‬ ‫בתחושת השייכות של עולי אתיופיה לחברה הישראלית.‬ ‫*‬ ‫8‬
  9. 9. ‫הסדקים, אולי אפילו הבקיעים העמוקים בתחושת השייכות שנוצרו‬ ‫ב"שביתה הגדולה" וב"פרשת הדם", ערערו את הרצון להתמודד, פגעו בחיסון‬ ‫החברתי של העולים והחלישו אותם במאבקם היומיומי לקליטה בישראל. איך ניתן‬ ‫למרות זאת לייצר שייכות? כיצד מתרגמים את העיקרון לפעולה?‬ ‫אין אפשרות לעסוק בכך בהרחבה במסגרת הנוכחית. צריך להבהיר, עם‬ ‫זאת, שהדבר אפשרי, ושניתן לעשות זאת בכל תחום של קליטת יהודי אתיופיה.‬ ‫תחום החינוך, למשל, הינו כאן בעל חשיבות מיוחדת. יש לפעול במוסדות חינוכיים‬ ‫ובחינוך הלא פורמלי כאחד, וביותר מדרך אחת. כפי שציינתי קודם, ניתן וחשוב‬ ‫ליצור חיבור של עולים לוותיקים במוסדות פנימייתיים ובכפרי נוער, כמו גם בבתי‬ ‫ספר בקהילה. ניתן גם להפוך את הפנימייה או בית הספר ל"סביבה רב תרבותית",‬ ‫הן מן ההיבט הפיזי והן מהיבטים נוספים, כמו תוכניות ואופני הלימוד. כלומר,‬ ‫ניתן ליישם זאת דרך שיעור במתמטיקה או לשון, שיעורי בית בתנ"ך או בספרות,‬ ‫הוראת ספורט, מוסיקה, טיולים וכמובן דרך פעילות חברתית. לדוגמא, בהתבסס‬ ‫על מושג שפיתחתי, פעל המרכז לטכנולוגיה חינוכית )מט"ח( בבתי ספר ברחבי‬ ‫הארץ, בפרויקט בשם מרקם, להפיכתם לסביבות רב תרבותיות מסוג זה.‬ ‫ניתן לעשות זאת,קודם כל, על ידי שינוי קל של הסביבה הפיזית. כך,‬ ‫למשל, הוצבה במסדרונות בתי ספר במסגרת הפרויקט, וגם באופן נפרד ממנו,‬ ‫תערוכת הצילומים של פנינה אבן טל, אמנית וצלמת ששיתפה עמי פעולה וצילמה‬ ‫את יהודי אתיופיה בישראל במצבים של מפגשים בינם לבין עצמם, ובינם לבין‬ ‫ישראלים אחרים. פרט להצעה להתמקד במפגש, הוצע לצלמת להתמקד בשפת‬ ‫9‬
  10. 10. ‫הגוף של העולים במפגש. כך השתקפו בצילום הן ההמשכיות והן השינוי אצל‬ ‫יהודי אתיופיה לאחר כעשרים שנים בישראל. שלושים הצילומים הגדולים ובעלי‬ ‫העוצמה הוצבו, לבקשתי, במסדרונות בית הספר ללא כל הסבר. התגובות לא‬ ‫איחרו לבוא, הן מן הצוות החינוכי, הן מן התלמידים הישראלים האחרים, ובמיוחד‬ ‫מן התלמידים יוצאי אתיופיה והוריהם.‬ ‫עיקר התגובות של אלו האחרונים התייחסו לתחושה שלפתע יש להם‬ ‫"נוכחות" בבית הספר, לפתע הם "חלק מהכלל", לפתע תרבותם קיימת בסביבה,‬ ‫והם מרגישים אז שייכים לבית הספר ולחברה הישראלית הרחבה. התלמידים‬ ‫הישראלים האחרים, גם צעירים מכתות ד' או ו', הגיבו בכך ש"פתאום אני רואה‬ ‫שיש להם תרבות", ואילו למורים ולמורות נפתח צוהר לחוסר הידיעה שלהם,‬ ‫ולרצון ללמוד יותר על האחר. בתי ספר מסוימים עשו צעד נוסף, והפעילו את‬ ‫התלמידים כך שיבחרו תמונה אהובה עליהם ויתנו לה שם, או ימציאו סיפור‬ ‫שמספרת הדמות שבצילום, או ישוחחו עם הצלמת על עבודתה. שם היה האפקט‬ ‫הסופי של התקרבות לתלמידים עולי אתיופיה רב אף יותר, ותחושת השייכות של‬ ‫העולים התחזקה. כך, בעזרת שינוי של הסביבה הפיזית של התלמידים, והכנסת‬ ‫מרכיב תרבותי ל"נוף" היומיומי של בית הספר או השכונה, ניתן לפעול באופן‬ ‫פשוט ולא יקר למען הגברת תחושת השייכות. דבר זה אפשרי כמובן גם‬ ‫באוניברסיטאות ובמכללות, במתנ"סים, במרפאות קופות החולים, בבתי חולים,‬ ‫בתחנות יעוץ פסיכולוגי, בבנקים שונים, בבתי קפה, בעיריות ובמועצות מקומיות,‬ ‫במועצות דתיות, בלשכות גיוס, ועוד כיוצא בזאת. כך רכש המסלול האקדמי של‬ ‫01‬
  11. 11. ‫המכללה למינהל את תערוכת התמונות המלאה של הצלמת הנ"ל, ומציג אותה‬ ‫כתערוכת קבע באחד הבניינים. יוצאי אתיופיה ואחרים מגיבים באופן שוטף‬ ‫לתערוכה ולתחושת החיבור והשייכות למקום שהיא יוצרת.‬ ‫קיימות כמובן דוגמאות אחרות לשינוי הסביבה הפיזית כך שתכלול היבטים‬ ‫מן התרבות האתיופית, ותייצר תחושת שייכות חברתית. כך, למשל, בכפר הילדים‬ ‫והנוער הדתי "ימין אורד" השוכן בפנינת נוף מעל עין הוד, שם כמחצית המתחנכים‬ ‫הינם עולים מאתיופיה, כארבעים אחוז הם עולים מרוסיה וחבר המדינות, והיתר‬ ‫מישראל וממקומות נוספים בעולם, לנברשת המפוארת של בית הכנסת, בו נפגשים‬ ‫מספר פעמים ביום, קראו "מנורת תמרת עמנואל", על שם דמות מרכזית בתולדות‬ ‫יהודי אתיופיה, אינטלקטואל ולוחם חופש, סופר ומתרגם, שהיה מקורב לקיסר‬ ‫היילה סילאסי באתיופיה. המפגש היומיומי עם פריט חשוב בסביבה הפיזית‬ ‫שמחבר להיסטוריה של הקהילה יוצר הרגשה שהם מטביעים חותם בסביבה,‬ ‫נוכחות מרשימה, ומכאן שייכות לסביבה החדשה, הפיזית והחברתית.‬ ‫מעבר לשינויים שניתן לכלול בסביבה הפיזית, יש אפשרויות נוספות‬ ‫להפיכת הסביבה לרב תרבותית לשם יצירת שייכות. כך, למשל, ניתן להשתמש‬ ‫לצורך זה בשפת הגוף האופיינית לתרבות, כמו בברכת השלום על ידי לחיצת יד‬ ‫"אתיופית". יוצאי אתיופיה נוהגים, כאשר אינם נושקים לשלום, ללחוץ יד לשלום‬ ‫תוך שיד שמאל כפופה בתשעים מעלות, ואוחזת בפרק יד ימין. אופן זה נחשב‬ ‫כחלק מ"קוד הכבוד" של יהודי אתיופיה, הנהוג במפגשים שונים עם סמכות ועם‬ ‫אחרים בקהילה )בן עזר ٢٩٩١(. ניתן לאמץ נוהג זה במפגש עם עולי אתיופיה. כך‬ ‫11‬
  12. 12. ‫אני נוהג, למשל, עם בני הקהילה. לעיתים בני הנוער עצמם כבר אינם נוהגים כך,‬ ‫או שנוהגים כך רק במפגשים "פנים קהילתיים" ולא עם "פרנג'ים", לבנים כמוני או‬ ‫כמו שאר הישראלים, כולל עדות המזרח, אך הם נהנים בדרך כלל מן העובדה‬ ‫שמישהו אימץ את דרכם, והיא נוכחת בסביבה. רובם מבחינים בכך מיידית ואף‬ ‫מגיבים מילולית, וחלק מאלו שהפסיקו להקפיד על כך בכל מפגש, אף חוזר‬ ‫מיידית וברצון לדפוס התקשורת הזה של תרבותם המקורית.‬ ‫ניתן אף ללכת מעבר לכך, ולהשתמש בנוסחים תרבותיים שונים בשפת‬ ‫היומיום, במפגשים עם תלמידים, הורים, ואחרים, בין שנוכחים שם עולים‬ ‫מאתיופיה ובין שלא. כך, למשל, בעת שאני נפגש עם סטודנטים בכל שנה חדשה‬ ‫בתוכנית אותה אני מנהל במכללה למינהל, ה"נאום" שאני נושא בפניהם, ואף‬ ‫מופיע בחוברת המידע המחולקת להם, בנוי סביב שלושה פתגמים אתיופיים.‬ ‫בדרך כלל אין יוצאי אתיופיה בתוכנית זו, אך התפיסה הרב תרבותית מחלחלת אז‬ ‫אל הסטודנטים הישראלים האחרים, ומהם למפגשיהם עם שבעים וחמישה‬ ‫הסטודנטים יוצאי אתיופיה שבקמפוס. מובן שכאשר יש בתוכנית סטודנטים יוצאי‬ ‫אתיופיה והם נוכחים בקהל שבמפגש, כמו השנה למשל, האפקט על תחושת‬ ‫השייכות שלהם הוא משמעותי ביותר. בכך ניתן גם מסר של העשרת התרבות‬ ‫הישראלית על ידי התרבות האתיופית.‬ ‫כדי להצליח בפעולות ליצירת שייכות צריך, מצד אחד, עיקרון מארגן‬ ‫לפעולות השונות, ומצד שני, עבודה על תגובות הקולטים לשוני ולזרות בכלל,‬ ‫ולזרות האתיופית פרט. העיקרון המארגן שעלה מתוך עבודתי עם בני קבוצות‬ ‫21‬
  13. 13. ‫תרבותיות שונות בישראל הוא "מרחב היצירה המשותף" בעבודה בין תרבותית.‬ ‫הכוונה לחתירה ליצירה של מרחב משותף במפגש הבין תרבותי, הכולל הן סינתזה‬ ‫של היבטים משתי התרבויות המשתתפות במפגש, והן תהליך משותף של המצאת‬ ‫דרכים חדשות ומכניזמים מיוחדים, שאינם קיימים בצורה זו בתרבויות המקור.‬ ‫הבסיס ליצירת המרחב המשותף הוא סוג של משא ומתן במפגש הבין תרבותי,‬ ‫המתנהל לגבי אמונות, ערכים, דרכי התנהגות ואופני ביטוי בתחומים שונים.‬ ‫פרויקטים שונים התבססו על מושג זה, כמו פרויקט "מרקם" להפיכת בתי ספר‬ ‫לסביבות רב תרבותיות, פרויקט "מזמור" של המרכז למדיניות חינוכית ליוצאי‬ ‫אתיופיה והמרכז לטכנולוגיה חינוכית. בפרויקט זה התבקשו יוצרים ישראלים כמו‬ ‫שלמה גרוניך ואהוד בנאי ויוצרים ונגנים יוצאי אתיופיה, כמו למשל דמקה מלסה,‬ ‫סלומון מרשה, טשגר טיאצ'ו-מקוריה ואבבץ' דררה, לשתף פעולה על מנת להפוך‬ ‫מוסיקה אתיופית ואתיופית יהודית ידידותית לאוזן ישראלית, כדי ללמדה‬ ‫במסגרת שיעורי המוסיקה הכלליים בבתי הספר בישראל.‬ ‫כדי לשחרר את היצירתיות שבקולטים כך שיפעלו ברוח הדוגמאות הנ"ל,‬ ‫צריך "לטפל" גם בתהליכים הפסיכולוגיים אותם עובר בן החברה הישראלית‬ ‫במפגש עם הזר והשונה, במקרה זה – העולה מאתיופיה. עבודה זו נחוצה אף יותר‬ ‫כדי למנוע, או לפחות לצמצם למינימום, את התגובות הפוגעניות והגזעניות‬ ‫שחווים יוצאי אתיופיה באופן כמעט יומיומי בישראל, המקשות מאוד על בנייתה‬ ‫של תחושת שייכות לחברה הישראלית. אביא כאן רק כמה דוגמאות מעבודתי עם‬ ‫סטודנטים יוצאי אתיופיה, מתוך רבות אחרות, כדי שהקורא יבין במה המדובר.‬ ‫31‬
  14. 14. ‫שני שוטרים עצרו סטודנטים שלי, יוצאי אתיופיה, בשער המכללה ולא‬ ‫האמינו להם שהם סטודנטים. הם דרשו מהם תעודות זהות. לאחר שהוכיחו את‬ ‫זהותם הישראלית באמצעות תעודות הסטודנט שלהם, אמרו להם השוטרים,‬ ‫בהתייחס להיותם סטודנטים: "גדלתם, הה?!" כאשר ענו להם הסטודנטים באמירה‬ ‫"דווקא באנו ככה מאתיופיה", איימו עליהם השוטרים שיעצרו אותם על‬ ‫"התחצפות", ושהם עלולים לסיים את הלילה בבית המעצר. ברור שהסטודנטים‬ ‫התקשו ללמוד באותו ערב לבחינה שהיתה להם למחרת. במקרה אחר, בית מלון‬ ‫גדול בתל אביב הודיע לסטודנט הלומד שנה שלישית בחוג למשפטים‬ ‫באוניברסיטת תל אביב שחיפש אצלם עבודה כי "התפקיד שלך". התפקיד‬ ‫"התאדה" שעה אחרי כן, משהגיע הסטודנט, עוטה את עורו השחור, אל איש‬ ‫משאבי האנוש שנועד לשכור אותו. זה אף הזמין שומרי ראש, "גורילות", כדי‬ ‫להשליכו מכל המדרגות לאחר שהתעקש לראות מי נשכר לתפקיד במקומו.‬ ‫סטודנט אחר למשפטים, במסלול האקדמי של המכללה למינהל, חווה חוויה דומה‬ ‫בהקשר של שכירת דירה. כמה פעמים קרה שנאמר לו דרך הטלפון, כי לאור היותו‬ ‫סטודנט למשפטים, "הדירה שלך". משהגיע מקריית גת לראשון לציון, לאזור שם‬ ‫שוכנת הדירה, ראו אותו בעל/ת הבית, ומייד, בלי שהחליפו מילה בעניין כלשהו,‬ ‫נוצרה בעיה פתאומית, בנוסח "לאחי יש מחשבות שניות על ההשכרה", "בעצם‬ ‫הדירה לא שלי ואני צריכה לשאול את בעלת הבית", וכיוצא בזה תירוצים‬ ‫שהומצאו ברגע שנוכחו בעלי הבית בצבע העור השחור או מוצאו האתיופי של‬ ‫הסטודנט.‬ ‫41‬
  15. 15. ‫סטודנטית אחרת שלי סיפרה, בעת עבודה קבוצתית שאני מקיים עם‬ ‫הסטודנטים יוצאי אתיופיה במכללה, על מקרה שהתרחש בעת שהתיישבה‬ ‫באוטובוס, במושבים המיוחדים הפונים זה מול זה, אל מול ילדה כבת שלוש‬ ‫שישבה לצד אמה. הילדה הגיבה מייד ב"איחס, את שחורה!" ואחרי כן בעטה‬ ‫באופן המשכי ברגליה של הסטודנטית שמולה. האם נבוכה יותר ויותר, וניסתה‬ ‫לבסוף לעבור למקום אחר באוטובוס, אל מול מחאות ילדתה. סטודנטית אחרת‬ ‫בקבוצה סיפרה שבעת שהתנדבה בבית ספר כלשהו בפעילות משחקית של אחר‬ ‫הצהריים, נבהלה ילדה בכיתה ה' מן האפשרות שהסטודנטית כהת העור תיגע בה‬ ‫בעת הפיקוח על מירוץ השליחים שהתנהל.‬ ‫הישראלי הוותיק מתמודד במפגש עם עולי אתיופיה, גם עם יוצאי אתיופיה‬ ‫הותיקים, או אלו שכבר נולדו בישראל, עם זרות ושוני של צבע עור, שפת גוף‬ ‫שונה, דרכי תקשורת, אמונות וערכים שונים משלו. זה כולל גם נוהגים דתיים‬ ‫אחרים, שהתפתחו באופן שונה במאות השנים של קיומה המבודד של קהילת‬ ‫יהודי אתיופיה באתיופיה. לנוכח העולה האתיופי הזר והשונה, עולים פחדים‬ ‫רדומים וחרדות פרימיטיביות אצל הקולט. אלה מובילים למנגנוני הגנה, הכוללים‬ ‫למשל שימוש מוגבר בסטריאוטיפים ודעות קדומות כלפי עולי אתיופיה. מנגנון‬ ‫הגנה אחר, נפוץ ביותר לנוכח העלייה מאתיופיה, הינו הפחתה חסרת בסיס‬ ‫מציאותי בערכו של העולה. הוא נתפס חסר ידע וחסר כוחות לחלוטין, ונשמעות‬ ‫אמירות כמו "אנחנו לימדנו אותם הכל", "אצלנו הם התחילו מאפס", "ממש ירדו מן‬ ‫העצים". מנגנוני הגנה נוספים, כפי שתיארתי במקום אחר )בן עזר ٢٩٩١: פרק ٢(‬ ‫51‬
  16. 16. ‫הם התקפה ישירה על העולה, כמו סגירת מים לבניין, תקיפה של נוער בסכינים‬ ‫כדי לראות אם גם הדם שלהם שחור, מחיקה מלאכותית של השוני התרבותי )"הם‬ ‫דומים לנו לחלוטין, אין כל שוני"(, או הדגשה מוגזמת של השוני של העולה, אותה‬ ‫אני מכנה "אקזוטיזציה" של העולה. "הכול" הופך שונה, כולל עולם הרגשות‬ ‫שמרגיש העולה, והוא מורחק מעבר לכל דמיון אפשרי, ומכאן, מעבר לאפשרות‬ ‫כלשהי לקשר. חוסר התמודדות עם התהליכים הפסיכולוגיים הללו יוצר סכנה של‬ ‫התקבעות במנגנוני ההגנה. הישראלים הוותיקים מתבצרים בגבולות ה"אנחנו"‬ ‫הקיים ומרחיקים את העולים לעמדת "האחר" ו"האחרות" המוחלטת, ללא כל סיכוי‬ ‫לקשר. לעומת זאת, התמודדות מוצלחת הופכת את הקולטים, בין שהם אנשי‬ ‫השירותים החברתיים והעירוניים ובין שהם האדם מהרחוב, מודעים לתהליכים‬ ‫אלה, ועל כן מסוגלים לפעול נגדם בצורה מוצלחת.‬ ‫חלק מהפעולות לחיסון הקולטים מפני תהליכים אלה, או לפירוק המטען‬ ‫הרגשי שכבר יצר אותם, מתמקדים בהכנתם של הקולטים בעזרת היכרות עם‬ ‫הנקלטים השונים. הכרות זו צריכה להיעשות הן על ידי התנסות, והן באמצעות‬ ‫לימוד והכשרה, כלומר, פעולות של הכנה קוגניטיבית, רגשית ומעשית מסוגים‬ ‫שונים. אני מתכוון להכנה המתייחסת למצב הבין תרבותי באופן רציני, ולא כפי‬ ‫שנעשה הדבר במרבית המקרים עד היום. יש להכין אנשי מקצוע ועובדים פרה-‬ ‫מקצועיים לעבודה בין תרבותית כפי שמכינים מורי אנגלית לעבודה בהוראת‬ ‫אנגלית. זאת, בניגוד גמור לחוסר ההכנה שהינו נחלת רוב אנשי הקליטה העובדים‬ ‫עם עולי אתיופיה, כמו גם עולים ממקומות אחרים כמו יוצאי קווקז או איראן. פה‬ ‫61‬
  17. 17. ‫ושם משלמים מס שפתיים על ידי שיבוץ של הרצאה בודדת או אפילו יום עיון חד‬ ‫פעמי על עולי אתיופיה. גם הוא מתקיים, בדרך כלל, לא לפני או בתחילת הקליטה,‬ ‫אלא שנה שנתיים לאחר שהחלו לקלוט את העולים בבית הספר השכונתי,‬ ‫במרפאה האזורית, או בעיר כלשהי.‬ ‫הכנה ראויה של הקולטים, לעומת זאת, צריכה לצייד אותם בידע כללי‬ ‫הדרוש להם, להביא בפניהם היבטים של הקיום הקודם באתיופיה, המסע דרך‬ ‫סודן או דרך אדיס אבבה והקליטה בישראל. מכאן יש לגשת אל הידע הספציפי‬ ‫הקשור בסוג המפגש שהם עומדים לנהל עמם: חינוכי, רפואי, פסיכולוגי, שירותים‬ ‫עירוניים, תחזוקה בדירות עמידר, פיקוד על מחלקה בצבא וכדומה, ובניית‬ ‫פתרונות מעשיים ודרכי פעולה המותאמים לכך. הכשרה ראויה של הקולטים‬ ‫צריכה לקחת בחשבון את סוגי הפחדים והחרדות המתעוררים בשלבים שונים של‬ ‫העבודה עם העולים מאתיופיה, וליצור הסדרים שיאפשרו את מה שאני מכנה‬ ‫"המכניזם הדיאלוגי" בעבודת הקליטה, כך שהקולטים לא יישחקו למול השוני‬ ‫והזרות, לא יחוו תסכול, ולא יגיעו לביטויי זעם ותוקפנות כלפי העולים, כפי‬ ‫שקורה לא מעט.‬ ‫הכנה ראויה של החברה הישראלית תצמצם את מנגנוני ההגנה‬ ‫הפסיכולוגיים של הקולט, ומכאן את הביטויים הגזעניים, התוקפניים והמסתגרים‬ ‫כלפי העולים בשדרות שונות של החברה הישראלית, ותוביל למפגש משמעותי בין‬ ‫קולט לעולה. תחושת השייכות תוכל אז לפרוח ולהתבסס אצל יהודי אתיופיה‬ ‫בישראל.‬ ‫71‬
  18. 18. ‫*‬ ‫בנוסף לעבודה הדרושה בנושא השייכות, דרוש, לדעתי, יישום של מספר‬ ‫לקחים נוספים העולים מתוך קליטת יהודי אתיופיה בעשרים ושבע השנים‬ ‫האחרונות, אותם אזכיר כאן בקצרה. האחד עוסק בצורך בציפיות גבוהות מן‬ ‫העולים, כמו למשל בתחום התעסוקה או בתחום האמנות, ובעיקר בתחום החינוך.‬ ‫לצערי, לא מעט פעמים נתקלתי בתופעה של מורים ומחנכים שיש להם ספק גדול‬ ‫לגבי יכולתם של תלמידיהם יוצאי אתיופיה, והם מצפים שיגיעו לכל היותר‬ ‫לתחתית הסולם של התלמידים בכיתתם, או ש"אינם מצפים מהם לכלום",‬ ‫לדבריהם. ידוע לנו כי אחד הממצאים העקביים ביותר העולה מן המחקרים בתחום‬ ‫החינוך הינו שציפיות מורים קובעות הישגי תלמידים. אם נצפה להישגים נמוכים‬ ‫מתלמיד כלשהו, הוא אכן ישיג הישגים נמוכים. אם נצפה להישגים גבוהים,‬ ‫סיכוייו להשיגם יהיו גבוהים יותר. כאשר אין לנו ידע על יכולתו של אדם כלשהו,‬ ‫בעיקר אם הוא בא מתרבות אחרת, מבחנים פסיכולוגיים ואחרים אינם תקפים‬ ‫לגביו, ושפת הגוף שלו מקשה על התקשורת עמו, יש לדעתי להניח יכולת, ולא‬ ‫לשער חוסר יכולת.‬ ‫בהקשר זה כדאי לומר מספר מילים על המכשירים המשמשים אותנו לניבוי‬ ‫הישגי תלמידים ברמות השונות של מערכת החינוך וההשכלה, וקובעים את‬ ‫ציפיותינו מן התלמידים. ברוב המקרים אנו משתמשים במכשירים שעברו‬ ‫סטנדרטיזציה, המניחה סביבות תרבותיות מאד מסוימות. אנו ממשיכים להשתמש‬ ‫במכשירים לא מתאימים גם כאשר המציאות טופחת על פנינו באופן בוטה, ולאורך‬ ‫81‬
  19. 19. ‫תקופות ארוכות. לעיתים אנו משתמשים בתירוץ נוסח "לוקח חמש שנים לפתח‬ ‫כלי ניבוי טוב, ובעוד חמש שנים ממילא לא נזדקק לכך, כי הם כבר יהיו‬ ‫ישראלים". שמעתי זאת בשנת ٢٨٩١, כשהתחלתי לעבוד עם עולי אתיופיה, ואני‬ ‫שומע זאת שוב ושוב מגורמים מקצועיים שונים לאורך עשרים ושלוש השנים‬ ‫שעברו. מדהים עד כמה קשה למערכת להשתנות.‬ ‫דוגמא טובה לציפיות מונמכות עקב בעייתיות בכלי הניבוי היא המשך‬ ‫השימוש במכשיר של הבחינה הפסיכומטרית כמכשיר ניבוי של הצלחת יוצאי‬ ‫אתיופיה בהשגת תואר אקדמי באוניברסיטאות ובמכללות. יש אמנם מוסדות‬ ‫שמקלים מעט, ויש אף שביטלו זאת לחלוטין לגבי עולי אתיופיה, כמו במסלול‬ ‫האקדמי של המכללה למינהל, ומשתמשים בהסדרים חלופיים לניבוי הצלחה‬ ‫ולקבלה. ואולם, מרבית המוסדות האקדמיים עדיין משתמשים במכשיר זה כאילו‬ ‫יש תוקף כלשהו לניבוי שהוא מנבא. זאת למרות שבדיקה שנעשתה כבר לפני‬ ‫שנים באוניברסיטת חיפה לגבי כ-٠٥٢ סטודנטים יוצאי אתיופיה שלמדו בשנים א',‬ ‫ב' ו-ג' לתואר, הראתה שבעוד הסטודנטים הצליחו במידה סבירה בחוגים שלמדו‬ ‫בהם, ציוני הפסיכומטרי שלהם היו נמוכים ביותר. ٢٩% מהם קיבלו ציון‬ ‫פסיכומטרי מתחת ל-٠٨٣, ٤٥% מהם לא עברו את הציון ٠٥٣ במבחן הפסיכומטרי,‬ ‫למרות שלא מעטים מהם היו כבר יותר מעשר שנים בישראל. כידוע, הציון‬ ‫הפסיכומטרי מגיע עד ٠٠٨, והממוצע הארצי בשנים שונות הוא בסביבות ה-٠٠٦.‬ ‫יתירה מזאת, מבדיקות חלקיות שערכתי נראה שהמבחן אינו תקף גם לגבי הדור‬ ‫הראשון של יוצאי אתיופיה שנולדו בישראל.‬ ‫91‬
  20. 20. ‫לקח חשוב נוסף מקליטת עולי אתיופיה עד כה מתייחס לצורך בשיתוף‬ ‫העולים בתהליך קבלת ההחלטות, ואף בהכרעה הסופית בין אפשרויות. שר‬ ‫הקליטה לשעבר יאיר צבן עשה זאת באורח בולט ובהשקעת זמן מרובה, עד כדי‬ ‫כך שזכה בתחילת דרכו לביקורת לא מעטה על הסמינרים שהוא מקיים בנושאים‬ ‫שונים, ועל שיתוף מאסיבי של הקהילה בתהליך החשיבה וההכרעה בין‬ ‫אלטרנטיבות. ביקורת זו התבדתה בסופו של דבר, משום ששיתוף בני הקהילה‬ ‫בהכרעות יצר יכולת לבצע את המדיניות שגובשה. זאת, גם עקב היותה של‬ ‫המדיניות "מושכלת" יותר וגם משום שנכונות אנשי מפתח מתוך קהילת העולים‬ ‫לשכנע אחרים לגבי הפתרון שנבחר היוותה גורם מפתח בהצלחת הביצוע. לכן גם‬ ‫החליטו ב-٤٩٩١ השרים רובינשטיין וצבן על הקמת מרכז למדיניות חינוכית לילדים‬ ‫עולים מאתיופיה )מרכז ההיגוי(, שיובילו אותו אנשי חינוך מקרב עולי אתיופיה,‬ ‫שישמש מכשיר של שיתוף ואף הובלה של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל.‬ ‫לאחר חמש עשרה שנות קליטה, בהן נשכר רק אדם אחד מן הקהילה כעובד‬ ‫מטה במשרד החינוך והתרבות, סברו שהגיע הזמן למהלך תכנון שקהילת העולים‬ ‫שותפה בו. כך נבנתה לראשונה ואושרה מעין "תוכנית אב" לקליטה בחינוך‬ ‫)אוגוסט ٥٩٩١(, שונו מגמות מקליטה בפנימיות לקליטה בקהילה, ובוצעו השקעות‬ ‫בתחומים שהוזנחו קודם לכן. אחוזי ההצלחה בבחינות הבגרות טיפסו ממצב‬ ‫קטסטרופלי של כ-٥% ב-٥٩٩١ לכ-٠٤% זכאי בגרות בשנים האחרונות. כיום‬ ‫עובדים במרכז ההיגוי כחמישים אנשי חינוך מקרב יוצאי אתיופיה, חלק לא מבוטל‬ ‫מהם בעלי תואר שני בחינוך, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית ותחומים אחרים.‬ ‫02‬
  21. 21. ‫שיתוף בהחלטות יוצר אחריות משותפת לכישלון ולהצלחה. שיתוף יוצר אחוות‬ ‫מאבק. שיתוף, בסופו של דבר, יוצר, כאמור, החלטות מושכלות שאף מבוצעות.‬ ‫למרות כל אלה, המצב עדיין מדאיג מאד, ותהליכים אחרים, ביניהם בעיית‬ ‫השייכות וחוסר הכשרה סדירה של צוותים בתחום החינוך לעבודה עם עולי‬ ‫אתיופיה, יוצרים זרמים נגדיים. אלה מביאים בני נוער רבים לתת-תרבות של‬ ‫מחאה, לנשירה גבוהה יותר משאר האוכלוסייה, ולחוסר מיצוי של הפוטנציאל.‬ ‫המצב רחוק מלהיות "ורוד". אין לי ספק, שללא אותו שיתוף המצב היה גרוע‬ ‫בהרבה, ועלול היה להידרדר ולסחוף עמו את מרבית הקהילה. אם ארשה לעצמי‬ ‫דימוי מעולם האקרובטיקה של הקרקס, להולך על החבל בגבהים עדיין יש היכן‬ ‫להניח את רגלו, וסיכוי סביר לסיים את המהלך בהגעה לצדו השני של החבל, אך‬ ‫הוא כלל לא עבר את סכנת הנפילה מגובה רב וההתרסקות אל הקרקע. אינני רוצה‬ ‫לחשוב על החברה הישראלית אם יגיע רגע ההתרסקות. אני מעדיף לשער שנגיע‬ ‫כולנו, גם בעזרת שיתוף בני הקהילה בהחלטות, אל היעד הנכסף.‬ ‫למידה נוספת שלמדנו בעשרים ושבע שנות הקליטה הקהילתית של יהודי‬ ‫אתיופיה, מציגה את הכורח לבנות תוכניות פעולה המתבססות על שלושה יסודות‬ ‫לפחות, או "שלוש רגליים" לשולחן. הרגל הראשונה היא המחויבות לתכנן תוכנית‬ ‫שלוקחת בחשבון את החלק העיקרי של אוכלוסיית העולים, כלומר תוכנית "לכול",‬ ‫ובאותו זמן לייצר "קטרים" ספציפיים שימשכו את קליטת הקהילה קדימה, כמו‬ ‫קטר החינוך, הקליטה בצה"ל, והדיור.‬ ‫12‬
  22. 22. ‫הרגל השנייה של כל תוכנית מתייחסת לחובה לעסוק באוכלוסיות‬ ‫המיוחדות, או התופעות המיוחדות שחייבים להתייחס אליהן, כמו למשל החובה‬ ‫להתייחס בכל תוכנית-על של מערכת החינוך לנוער בסיכון יוצא אתיופיה, גם עקב‬ ‫החשש שהוא יסחוף אחריו את כלל הנוער, או יתרום לדימוי שלילי של כלל הנוער‬ ‫והקהילה עקב הידרדרותו הפוטנציאלית לעבריינות, סמים, וכו'. היסוד השלישי‬ ‫של כל תכנון מדיניות כולל, מתייחס, לדעתי, לכך שיש תמיד צורך בפרויקטים‬ ‫בעלי "נראות גבוהה". כוונתי לפעולות שיש להן השלכה על "מלחמת הדימויים"‬ ‫לגבי עולי אתיופיה בחברה הישראלית. מצד אחד של התפיסה החברתית אותם,‬ ‫קיים דימוי של פיגור לכאורה, כנראה עקב הפער הטכנולוגי בין ישראל לאתיופיה‬ ‫והפער ההשכלתי של העולים עצמם, וכן האפריקאיות וצבע העור של העולים. כמו‬ ‫כן נפוצים דימויים חברתיים לפיהם האתיופים הם "מביאי מחלות" )איידס(,‬ ‫"מתאבדים למול קשיי הקליטה", ו"רוצחי בנות זוג" כפתרון לסכסוכים במשפחה.‬ ‫מן הצד השני של תפיסת החברה אותם, יש צורך לבנות נדבכים הסותרים‬ ‫היבטים אלה, או לפחות בונים נדבכים אחרים בעלי גוון חיובי בעיני הישראלים‬ ‫האחרים. אלו מתבססים כבר עתה, במידה מסוימת, על תחילת החלחול של‬ ‫"סיפור המסע" דרך סודן של יהודי אתיופיה לחלקים בחברה הישראלית. בכך הם‬ ‫נתפסים כ"אחרוני הציונים האמיתיים". כך גם משרתת אותם העובדה שאחוז ניכר‬ ‫מהם, כנראה הגבוה ביותר בין הקבוצות התרבותיות השונות בישראל, מתגייס‬ ‫לצה"ל, ומתעקש לשרת ביחידות קרביות. בנייתם של נדבכים חיוביים לגבי עולי‬ ‫אתיופיה בתודעה הציבורית בישראל יכולה להתבסס גם על המספרים הגבוהים‬ ‫22‬
  23. 23. ‫יחסית של סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות. מפגשים יומיומיים שגרתיים‬ ‫עמם משרתים כ"שוברי סטריאוטיפים" של פיגור השכלתי אצל הישראלים‬ ‫האחרים.‬ ‫פונקציה דומה של תרומה לדימוי חיובי יותר משרתת תוכנית הטלוויזיה‬ ‫באמהרית )ובטיגריניה(, המשודרת מזה כחמש שנים, מדי שבוע, בערוץ ٢‬ ‫בטלוויזיה החינוכית. היא מלווה כתוביות בעברית, ובכך נועדה לפתוח צוהר‬ ‫לישראלים אחרים, לתרבותם של העולים. עוד ניתן לציין, למשל, את שירו של‬ ‫שלמה גרוניך עם להקת שבא, "שיר המסע", שחובר על ידי חיים אידיסיס מתוך‬ ‫סיפורי המסע דרך סודן )בן עזר ٩٨٩١(, שגם הוא בעל "נראות גבוהה", אשר עשה‬ ‫רבות בכיוון הסטריאוטיפ החיובי אצל ילדים ומבוגרים. כך גם הדיסק היותר‬ ‫מאוחר של עידן רייכל, המשלב מוסיקה אתיופית בצורה הרמונית בדיסק ישראלי.‬ ‫מהרטה ברוך, שחקנית וסטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, שהשתתפה לאחרונה‬ ‫בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית ה"שגריר", הפכה במהלך השבועות של שידור‬ ‫התוכנית גם למעין שגרירה של הקהילה אל החברה הישראלית. אטען כאן ברוח‬ ‫זאת, כי לו היה מגיש חדשות יוצא אתיופיה באחת מרשתות הטלוויזיה המובילות‬ ‫)יש כבר כמה כתבים(, היה הדבר עושה, לדעתי, יותר מפעולות רבות אחרות‬ ‫למען מלחמת הדימויים לגבי עולי אתיופיה בחברה הישראלית.‬ ‫*‬ ‫קליטת עולי אתיופיה הינה תהליך מורכב מאוד הדורש חשיבה לא שגרתית‬ ‫ופתרונות יצירתיים. המורכבות בקליטת עולי אתיופיה, מתבטאת למשל בעובדה‬ ‫32‬
  24. 24. ‫שצבע העור שלהם הופך אותם ל"עולים תמידיים" בחברה הישראלית. כך למשל,‬ ‫באו הורים דתיים בתלונה למנהל בית ספר מסוים בקרית מלאכי על שילדיהם‬ ‫לומדים עם ילדי עולים רבים מדי בבית הספר. המנהל שאל אותם לאילו עולים הם‬ ‫מתכוונים. כאשר נענה שמדובר ב"עולים האתיופים" נאלץ להבהיר להורים אלה כי‬ ‫אין אף תלמיד יוצא אתיופיה בבית הספר שהוא בחזקת "עולה", כולם נולדו‬ ‫בישראל. זה לא מנע מן ההורים להמשיך להתנגד לנוכחות של יוצאי אתיופיה‬ ‫רבים בבית הספר. ברור, עם זאת, שלו צבע עורם היה שונה, קשה היה יותר‬ ‫לזהותם באופן מיידי כ"עולים" או כ"אחרים" באוכלוסיית הילדים של בית הספר.‬ ‫היבט אחר היוצר מורכבות סביב קליטת יהודי אתיופיה קשור בתהליכים‬ ‫השונים של "הפיכה ליהודי" שעוברות קבוצות שונות מקרב יהודי אתיופיה.‬ ‫לדוגמא, עולי אתיופיה שעלו בשנות השמונים נזקקים עד היום לרבנים מיוחדים‬ ‫לצרכי רישום לנישואין כיהודים. במשך תקופה ארוכה היה זה רק הרב יוסף הדנה,‬ ‫בן הקהילה שהוסמך לרבנות בישראל, שאישר רישומים אלה, וצעירי הקהילה‬ ‫נאלצו לנסוע מרחבי הארץ כדי להירשם אצלו. כיום הם יכולים גם לשלוח אליו‬ ‫רבנים יוצאי אתיופיה אחרים מתוך הקהילה, שהוסמכו לכך על ידי הרבנות‬ ‫הראשית, כדי לאשר את הרישום לצורכי נישואין. לעומתם, בני הפלש-מורה‬ ‫שקיבלו על עצמם להתגייר עוד באתיופיה, תהליך שמושלם בדרך כלל בישראל,‬ ‫לא נזקקו להליך מיוחד כזה כדי להינשא. נוצר מצב פרדוכסלי, לפיו מי ששמר‬ ‫יותר על יהדותו באתיופיה, נחשב פחות יהודי בישראל, בעוד שמי שהתרחק מן‬ ‫42‬
  25. 25. ‫היהדות באתיופיה, תהא הסיבה אשר תהא, ונתפס בעיני יתר הקהילה כ"עושה‬ ‫למען ביתו", נתפס כ"יותר יהודי" בעיני הרבנות הראשית בישראל.‬ ‫יש הכרח לקחת מורכבות זו בחשבון, לעסוק בה בלי פחד, ולא להימנע‬ ‫מהחלטות קשות המתחייבות ממנה. כך, למשל, נאלץ יאיר צבן, כשר הקליטה,‬ ‫להגן בבג"צ על החלטת הממשלה ליצור אזורי עדיפות לקבלת הלוואות לרכישת‬ ‫דירות מגורים לעולי אתיופיה. זאת כדי ליצור פיזור אוכלוסייה הלוקח בחשבון את‬ ‫מצב הדיור, התעסוקה והחינוך בערים ובשכונות ספציפיות בישראל. למרות‬ ‫שעולים מסוימים הגישו עתירה לבג"צ, ותבעו השוואה של גובה ההלוואה גם‬ ‫בערים "רוויות" מבחינת עולי אתיופיה, או שהיוו מוקדי אבטלה, הגנה הממשלה‬ ‫על זכותה לכוון את העולים באופן שיהיה בסופו של דבר לטובתם ולרווחתם. בית‬ ‫הדין הגבוה לצדק תמך בזכותה של הממשלה ליצור עדיפויות בהלוואות כדי‬ ‫ליישם את מדיניותה. אין להימנע, אם כך, מהחלטות גם במצב המורכב של‬ ‫התנגשות זכויות - זכות הפרט והמשפחה לכוון את מסלול חייהם, כולל מגוריהם,‬ ‫כרצונם, לעומת זכות הממשלה למדיניות כוללת, בעלת העדפה בגובה ההלוואות,‬ ‫החותרת לטובתה של הקהילה בכללותה, ושל החברה הישראלית הרחבה.‬ ‫את המורכבות הזו יש לפתור בעזרת יצירתיות וחשיבה השוברת מוסכמות.‬ ‫כך למשל ניתן לחשוב מחדש על האפשרות לקלוט קליטה ישירה את עולי‬ ‫אתיופיה, ללא מרכזי קליטה בהם הם נותרים שנים רבות ומהם הם מתקשים‬ ‫לצאת. רבים מן העולים מכל הארצות מדווחים שלצד היתרונות של מרכזי הקליטה‬ ‫הם עוברים גם חוויה של תלות חריפה בשלטונות, השפלה ואובדן ערך עצמי. ניתן‬ ‫52‬
  26. 26. ‫לחשוב גם על אפשרות של קליטה ישירה בקהילה, המתבססת, בין היתר, על קשר‬ ‫של "משפחה למשפחה", תוך יישום הרעיון לפיו משפחה "חזקה" בישראל תקלוט‬ ‫משפחה יוצאת אתיופיה, תוך שימוש ברשת החברתית של הוותיקים, כדי לסייע‬ ‫לעולים לנווט את דרכם בישראל.‬ ‫דוגמא שהיא יותר ברמת ה"מיקרו" של תהליכי הקליטה ומציגה חדשנות‬ ‫ויצירתיות היא הפרויקט שנקרא "מחשבים במשפחות עולים" )מב"ע(, בו הוכנסו‬ ‫מחשבים לבתיהם של עולים מאתיופיה, לשם הפיכתם למוקדי העצמה והחזרת‬ ‫המושכות החינוכיים לדור ההורים. המחשבים ניתנו קודם כל להורים, שהתחייבו‬ ‫מראש להשתתפות בתהליך הדרכה בבתים שנמשך שלוש שנים. למרות שרובם‬ ‫אינם יודעי קרוא וכתוב, הוכח שניתן להעצים אותם ולחזקם כמחנכי ילדיהם‬ ‫וכראשי המשפחה דווקא דרך הכלי הטכנולוגי ביותר. זאת, תוך החזרת נושא‬ ‫החינוך והתרבות לשיח המשפחתי, גם באופן שהיה קיים באתיופיה ונעלם‬ ‫בתהליך העלייה והקליטה בישראל, וגם על ידי יצירת סוג שיח )דיבור, דיאלוג(‬ ‫חדש, כזה שלא היה קיים באתיופיה. כמו כן פעל הפרויקט באמצעות המחשבים‬ ‫לצמצום משמעותי ביותר של פעילות "הרחוב של הילדים והחזרתם לפעילות‬ ‫ביתית בשעות אחר הצהריים, לשיפור הישגיהם הלימודיים של הילדים ושל מצבם‬ ‫החברתי. מרביתה של החשיבה שנעשתה בפרויקט זה היתה חשיבה פורצת דרך,‬ ‫שלא נמצאה לה מקבילה קודמת בישראל, ובחלקה גם לא בעולם שמחוץ לישראל.‬ ‫גם הפתרונות שיידרשו לבעיות טכניות ואחרות בפרויקט חייבו חשיבה שוברת‬ ‫מסגרות ולא שגרתית.‬ ‫62‬
  27. 27. ‫עולי אתיופיה הינם מתנה לחברה הישראלית. הם מחייבים את הישראלים‬ ‫להתמודד עם שוני וזרות, עם התהליכים הפסיכולוגיים והפחדים הקדומים‬ ‫שמעוררת הזרות האתיופית, ולהתגבר עליהם. האתגר שמציבים העולים מחייב‬ ‫אותנו לפתח כלים יצירתיים בתחומי הקליטה השונים, כמו החינוך, הדיור,‬ ‫התעסוקה, הבריאות, הקליטה בצה"ל, וכיוצא בזאת. צורך זה מחייב אותנו‬ ‫להשתנות ולהתפתח, כפרטים, כקהילות כפריות ועירוניות, וכחברה שלמה.‬ ‫הפתרונות שאנו רוכשים במהלך ההתמודדות הזו עם השוני והזרות, הופכים לנכסי‬ ‫צאן ברזל של החברה הישראלית. הם תורמים לעושר ולעוצמה קהילתית‬ ‫וחברתית. כפי שהתפתחתי אני, מבחינה אישית וכפסיכולוג קליני וארגוני, עקב‬ ‫המפגש עם עולי אתיופיה והצורך להתמודד עם המצב הבין תרבותי, כך, אני‬ ‫מאמין, תהפוך החברה הישראלית, מתוך ההתמודדות עם קליטת יהודי אתיופיה,‬ ‫לחברה פלורליסטית, סובלנית ורב תרבותית להלכה וגם למעשה. כך נעמוד, אולי,‬ ‫כדברי יאיר צבן, במבחן הכבוד של החברה הישראלית.‬ ‫מקורות‬ ‫אלקן, מ. )٥٨٩١(, דו"ח סיכום פעילות רפואית במרכז קליטה אשקלון.‬ ‫אלקן, מ. )٦٩٩١(, תקשורת אישית.‬ ‫בן עזר, גד )٩٨٩١(, 'העליה מאתיופיה: מעבר ושינוי )חלק א'(' סקירה‬ ‫חודשית: ירחון לקציני צה"ל, )ומהדורת משרד החינוך, אגף הנוער(, עמ' ٧٣-‬ ‫٢٤.‬ ‫72‬
  28. 28. ‫בן עזר, גד )٢٩٩١ ‪ ,(a‬כמו אור בכד: עליתם וקליטתם של יהודי‬ ‫אתיופיה,ירושלים: הוצאת ראובן מס.‬ ‫בן עזר, גד )٢٩٩١ ‪' ,(b‬קוד הכבוד: מאפיינים פסיכו-תרבותיים של יהודי אתיופיה‬ ‫ואי הבנות במפגש עם ישראל'. בתוך: בן עזר ٢٩٩١, כמו אור בכד )למעלה(.‬ ‫בן עזר, גד )٢٩٩١ ‪' ,(c‬הקולט במפגש: תהליכים פסיכולוגים של‬ ‫הקולט במפגש הבין תרבותי עם עולי אתיופיה', בתוך בן עזר ٢٩٩١ כמו אור‬ ‫בכד )למעלה(.‬ ‫בן עזר, גד )٥٩٩١(, 'ילדים יוצאי אתיופיה במערכת החינוך' )תוכנית‬ ‫אב לקליטה במערכת החינוך(, הוגש לשר החינוך התרבות והספורט ٩.٨.٨١‬ ‫٥(, ירושלים: מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה במערכת החינוך.‬ ‫מט"ח )٤٠٠٢(, )רנה ברנר ופנינה אבן טל( 'ושורשיי בשני נופים שונים':‬ ‫תערוכת צילומים מחיי העדה האתיופית בישראל', תל אביב: המרכז‬ ‫לטכנולוגיה חינוכית.‬ ‫מט"ח )3002(, פתיחה לאתר אינטרנט על המסע מאתיופיה, בתוך‬ ‫אתר סנונית, מינהל חברה ונוער.‬ ‫-‪BenEzer (2002), The Ethiopian Jewish Exodus: Narratives of the Migration‬‬ ‫‪Journey to Israel via Sudan 1977-1985, London and New York: Routledge (also‬‬ ‫‪paperback in print by Transaction Books, USA and soon in Hebrew in Modan‬‬ ‫‪(publishers‬‬ ‫82‬
  29. 29. 29

×