Way
Upcoming SlideShare
Loading in...5
×
 

Way

on

  • 1,864 views

 

Statistics

Views

Total Views
1,864
Views on SlideShare
1,817
Embed Views
47

Actions

Likes
1
Downloads
0
Comments
0

2 Embeds 47

http://www.bat-or.com 45
http://www.enter-system.com 2

Accessibility

Categories

Upload Details

Uploaded via as Adobe PDF

Usage Rights

© All Rights Reserved

Report content

Flagged as inappropriate Flag as inappropriate
Flag as inappropriate

Select your reason for flagging this presentation as inappropriate.

Cancel
  • Full Name Full Name Comment goes here.
    Are you sure you want to
    Your message goes here
    Processing…
Post Comment
Edit your comment

Way Way Document Transcript

  • ‫כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק‬
  • ‫כתבות‬ ‫שירים‬ ‫61 כתף הנהר‬ ‫4 בגשר רננה רון‬ ‫גברליה אלה חלפון‬ ‫5 ציפור עשן אבנר שטראוס‬ ‫71 חיים השוטר חיים הכלבן‬ ‫6 אמא סיגל מגן‬ ‫צביה מליק‬ ‫7 בדמי ימיו זיוה גל‬ ‫תוכן‬ ‫8 באה מאתמול מזי חיון‬ ‫כרטיס ביקור‬ ‫9 עמוק האור יהודית מליק-שירן‬ ‫03 על מסעה של הנפש‬ ‫01 צעדי תקוה אסנת אלון‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫11 בפאתי החצר‬‫23 הכאב האנושי מבעד לעדשת‬ ‫המצלמה יהודית מליק-שירן‬ ‫אירית ויסמן-מיניקוביץ‬ ‫21 נס החיים קיידנס אוקצוקו‬ ‫העניינים‬‫73 דואט / דועט אהבה שתי וערב‬ ‫פיני ותמר רבנו‬ ‫סיפורים‬ ‫31 שואה אלטרנטיבית‬ ‫בת השיר‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫93 מנואל פרנסיסקו ריינה‬ ‫51 השקט שלפני הגהנום יוסי יניב‬ ‫מרגלית מתתיהו‬ ‫על המדף‬ ‫נא להכיר‬ ‫81 ידיים חולמות מילים‬ ‫04 הפרדוקס תמצית החיים‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫91 חלום ומציאות‬ ‫14 ניצולי האימה הזאת‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 נגיעה במרחק געגוע‬ ‫24 יום נהדר יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 גבר אשה גבר‬ ‫תערוכות‬ ‫שמואל יריב / לולה בר‬ ‫12 על "בקצה השמש המתהווה"‬ ‫34 מיצג - קשרים‬ ‫44 גברים ונשים עושים יופי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫נעמי שלו‬ ‫32 הפרח כבר לא רוצה להיות‬ ‫54 תמר והעכבר רותי נוי‬ ‫לפיד אדלינה קליין‬ ‫94 אורלי שלם‬ ‫42 כמו רקדנים על העוגה‬ ‫15 דבורה אשכנזי‬ ‫אילנה ינובסקי‬ ‫52 ריקוד מוליד רטט גוף‬ ‫שגריר תרבותי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫62 מה בין חמדנות כפייתית‬ ‫25 דואט בשתיים‬ ‫לאהבה יהודית מליק-שירן‬ ‫25 ספר היצירות של ילדי ישראל‬ ‫55 הנסיכה של קסמזור‬ ‫המרכז לכתיבה‬ ‫55 בית ספר מארח‬ ‫על הדרך - כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק.‬ ‫מערכת: יהודית מליק-שירן ושיר יובל‬ ‫עיצוב ועריכה גרפית: חני דומבה - טרא דיזיין‬ ‫עריכה לשונית: יהודית ויוסי שירן‬ ‫ניקוד והגהות: יהודית מליק-שירן, בת אור, הוצאה לאור‬ ‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫תמונת שער: גשר של זהב אורית גפני‬ ‫כתובת המערכת: ‪info@bat-or.com www.bat-or.com‬‬
  • ‫שכחה וזיכרון הם נושאיו של כתב העת הנוכחי. אני מתייחסת לשני הנושאים‬‫הצמודים האלה כתאומים. בלי זיכרון תהיה שכחה. בלי שכחה יהיה זיכרון. כדור‬‫שני לניצולי שואה שכבר לא חי עמי, הגיליון הזה מתייחס לזהות הבין דורית של‬‫דור שני ודור שלישי עם נושא השואה וחותמה בחיינו. הזיכרון שלנו דל ומועט,‬‫אנחנו שוכחים את מה שהיינו שמחים לזכור וזוכרים אולי מה שהיינו שמחים‬‫לשכוח. זיכרונו של אחד אינו דומה לזיכרונו של אחר ואף שכמה אנשים יכולים‬‫להיות עדים לאותו אירוע, רישומו של האירוע אצל כל אחד מהם יכול להיות‬ ‫שונה לחלוטין.‬‫זיכרון ושכחה הם שני כוחות שניתנו לנו והם נאבקים ביניהם על עיצוב דמותנו כיחידים וכציבור.‬‫המאבק ביניהם קיים בתוך תודעת האדם. בתוך כתבי ברל כצנלסון מצאתי את המובאה הזאת:‬‫”אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים‬‫עבדים לזיכרוננו ואילו הייתה השכחה משתלטת עלינו כליל, כלום היה מקום לתרבות, למדע,‬‫להכרה עצמית ולחיי הנפש?” העבר הוא ירושת הדורות. ההווה חב לעבר את הצמיחה התרבותית,‬ ‫המורשת ההיסטורית, ההתפתחות האנתרופולוגית של אדם וסביבה.‬‫בגיליון זה, נחשפים כתבים המעידים על התמודדות של דור שני ודור שלישי עם שואת היהודים‬‫באירופה. התמודדות זו, חשפה מתחים, פחדים ולחצים בלתי פתירים בין הכורח המוסרי והפוליטי‬‫לזכור לבין הרצון לשכוח ולהשכיח. למתחים, לפחדים וללחצים האלה נודעת השפעה על דמותה‬‫של גרמניה כמדינה וכחברה, אולם במיוחד בעידן הגלובליזציה יש השלכות על עיצוב זיכרון השואה‬‫גם מעבר לגבולותיה. סממנים אלה עצבו את החברה הישראלית, חברה שהתהוותה בשנות קיומה‬‫של מדינת ישראל, הודות לגבורתם של בחורים צעירים אשר נפלו במערכות ישראל למען הגנתה‬‫של המדינה: ”במותם ציוו לנו את החיים”. בשנת 1891 נפגשתי דור שני לניצולי שואה עם דור שני‬ ‫לילדי נאצים בניו יורק. המפגש היה טעון וקשה. היה בו ניסיון להדברות, ניסיון שלא צלח.‬‫לזכר הורי חיים ושושנה מליק ז”ל, שתרמו לאיכות הסביבה בבית-שאן, כאשר ארחו בחצרם שיעורים‬‫במדע, טבע ואקולוגיה. אני מכריזה על תחרות כתיבה ארצית. תחרות “הכתר”. המיועדת לתלמידי‬‫חט”ב וחט”ע. תחרות זו עוסקת באיכות הסביבה. המעוניינים להשתתף בה מתבקשים לשלוח שיר‬‫או סיפור מקורי המתאים לנושא על עמוד אחד. היצירות שתבחרנה תזכנה את כותביהם בסדנא‬‫ספרותית ובהוצאה לאור של ספר היצירות. מועד אחרון להגשת היצירה 11.1.51 לכתובת זו: תחרות‬ ‫“הכתר”, ת.ד.77361 תל- אביב 36116.‬ ‫נושאו של גיליון מס’ 8 יעסוק ב”צמיחה”. אוהבי המילה הכתובה מוזמנים לשלוח חומרים אלי.‬ ‫אני מאחלת לכם קריאה נעימה.‬‫שלכם‬‫יהודית מליק-שירן‬
  • ‫4‬ ‫ּבּגׁשֶר‬ ‫ַ ֶ‬ ‫רננה רון‬ ‫ּב ֶׁשר ׁשּבין הּמתים הרחֹוקים‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ַ ּג ֶ ֶ ֵ ַ ֵ ִ‬ ‫לּמתים הּקרֹובים - נּצבת אנֹוכי‬ ‫ִֶֶ ֲ ִ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫הרחֹוקים זֹועקים את ּכאבם‬ ‫ֶ ְֵָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫מּתֹוְך הֹורינּו ׁשָאהבּו אֹותם‬ ‫ָ‬ ‫ֵ ֶ ֲ‬ ‫ִ‬ ‫ּובּפל ֵטה ארּורה ּורחֹוקה, מׁשּכ ָם‬ ‫ִ ְ ָנ‬ ‫ִ ְ ָנ ָ ֲ ָ ְ ָ‬ ‫וְהּיֹום, נׁשמֹות הֹורי צרּורֹות‬ ‫ַ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ַ‬ ‫ַחּדו עּמם – ּבתֹוכי‬ ‫ְ ִ‬ ‫יְ ָ ִ ָ‬ ‫וְזֹועקת אני את ּכאבם ּומֹורׁשּתם‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ֶ ֶ ֲִ ֶ ְ ֵָ‬ ‫ׁשּנגּדעה‬ ‫ֶ ְְִָ‬ ‫לילדי, עֹוד ּבטרם ה ַחּתי לאוִיר העֹולם‬ ‫ְ ֶ ֶ ִ ּג ְ ִ ַ ֲ ָ ָ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫וְהּקרֹובים ּבֹוכים ּבי, על ארץ מכֹורה‬ ‫ִ ִ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָאכ ָרית ּוׁשסּועה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ְזִ‬ ‫ׁשּלקחה את נׁשמתם ּבחטף מֻּסר‬ ‫ֶ ָ ְ ָ ֶ ִ ְ ָ ָ ַ ֲ ָ ְ יָ‬ ‫ָדעה את סּפּור ח ֵיהם‬ ‫ַ ּי ֶ‬ ‫ּג ְ ָ ֶ ִ‬ ‫וְהׁשאירה חלל ּביְקיריהם‬ ‫ִ ְ ִ ָ ֲָ ִ ַ ֵ ֶ‬ ‫זכֹר אזְ ּכֹר את עלּומיהם ִויְפי ַפׁשם‬ ‫ִ נְ ָ‬ ‫ֶ ֲ ֵ ֶ‬ ‫ָ ֶ‬ ‫לעד יִהיּו ׁשזּורים ּבמׁשעֹולי ח ַי‬ ‫ָ ַ ְ ְ ִ ְ ִ ְ ֵ ַ ּי‬ ‫...הּמתים הרחֹוקים וְהּמתים הּקרֹובים...‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬
  • ‫5‬ ‫צִּפור עׁשָן‬ ‫ָ‬ ‫אבנר שטראוס‬ ‫ָאמרּו שאּמא ּתבֹוא ּברּכבת‬ ‫ְֶֶַ‬ ‫ְ ׁ ִ ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫אני ּבן חמׁש‬ ‫ֲִ ֵ ָ ֵ‬ ‫ָתנּו לי סּבֹון‬ ‫נְ ִ ַ‬ ‫ּבלי מ ֶבת‬ ‫ְ ִ ַ ּג ֶ‬ ‫ָאחרי הּמקלחת‬ ‫ֲֵ ַ ִ ְ ַַ‬ ‫ָאעּוף‬ ‫ּכמֹו‬ ‫ְ‬ ‫צּפֹור עׁשן‬ ‫ָ ָ‬ ‫ִ‬ ‫המתנה אורית גפני‬
  • ‫6‬ ‫אּמָא‬ ‫ִ‬ ‫סיגל מגן‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים קטפּתי לְך, אּמא.‬ ‫ָ ַ ְ ִ ָ ִ ָ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים ׁשּצמחּו לי ּבּג ָה.‬ ‫ִ ַ ִ ּנ‬ ‫ֶ ָ ְ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫ּובאתי לבּקרְך ּבביתְך החדׁש,‬ ‫ָ ִ ְַ ְֵ ְֵ ֵ ֶָָ‬ ‫הבאתי לְך אֹותם, מּכל הּלב, ּבמּת ָה.‬ ‫ִ ָ ַ ֵ ְ ַ ָנ‬ ‫ָ‬ ‫ֵֵ ִ ָ‬ ‫ה ַׁשּתי לְך אֹותם וְסּפרּתי הּכֹל -‬ ‫ִ ְַ ִ ַ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ּג ְ ִ ָ‬ ‫ּכל מה ּׁשעלי עבר,‬ ‫ָ ַ ֶ ַָ ַָ‬ ‫ָאְך האבן מּולי רק הּביטה אלי‬ ‫ִ ַ ִ ִ ָ ֵַ‬ ‫ֶֶָ‬ ‫וְֹלא ענתה לי ּדבר...‬ ‫ְָ ָ ִ ָָ‬
  • ‫7‬ ‫ּבּדמִי יָמָיו‬ ‫ִ ְ‬ ‫זיוה גל‬ ‫אבי ָאהב אֹותי מאֹד.‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֲִ ַ‬ ‫ּבּדמי ָמיו לּטף ָדי.‬ ‫ִ ְ ִ יָ ִ ֵ יִ‬ ‫אני מֹוציאָה לאֹור את אבי‬ ‫ֶ ֲִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ‬ ‫ֲִ‬ ‫אצל הּגברים ּבחַי‬ ‫ֵ ֶ ַ ְ ָ ִ ְ ָי‬ ‫ּכדי לרּפא את הּפצע‬ ‫ְֵ ְֵַ ֶ ֶַַ‬ ‫ׁשֹּלא ָדע.‬ ‫יַ‬ ‫ֶ‬ ‫אבי חֹוצה אֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ֲִ‬ ‫מּבעד לּכריכת ‘עם עֹובד’,‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ַַ ְִִ ַ ַ‬ ‫טֹועם ֵין ּכרמים ּביתי‬ ‫ֵ י ְִָ ֵ ִ‬ ‫מּניח לר ַע‬ ‫ַ ִ ַ ְ ֶג‬ ‫אצּבע על לׁשֹונֹו‬ ‫ְֶָ ַ ְ‬ ‫מעביר עֹוד ּדף-‬ ‫ַ‬ ‫ֲִַ‬ ‫ּבֹוהה לּמרחק.‬ ‫ֶ ְֶַָ‬
  • ‫8‬ ‫ּבאָה מאתְמֹול‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ָ‬ ‫מזי חיון‬ ‫ּבָאה מאתמֹול‬ ‫ֵֶ ְ‬ ‫ָ‬ ‫מעבר ָאפל ׁשּנׁשּכח‬ ‫ֵ ִֶ ְ ַ‬ ‫ְ ָָ‬ ‫ָדי לֹופתֹות את הּזמן‬ ‫ֶ ְַַ‬ ‫יַ ְ‬ ‫ּופי סגּור‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּבָאה טעּו ָה ּבכאב ְוָגֹון‬ ‫ְ נ ִ ְֵ י‬ ‫ָ‬ ‫עטּופה ּבחׁשאיּות‬ ‫ֲ ָ ְֲָ ִ‬ ‫מֹוׁשכת ׁשרׁשרת א ֻּכה‬ ‫ֶ ֶ ַ ְ ֶ ֶ ֲרָ‬ ‫ּבלּתי נּת ֶת להּתרה‬ ‫ִ ְ ִ ִ ֶנ ְ ַ ָ ָ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך האֹפל‬ ‫ָ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫מּתֹוְך באר וְׁשכחה‬ ‫ְּ ֵ ִ ְ ָ‬ ‫ִ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫הּכאב ׁשּבנׁשמה‬ ‫ַ ְ ֵ ֶ ְַ ָ ָ‬ ‫ּבזְ מן עבר...‬ ‫ִ ַ ָָ‬ ‫הּיֹום ּבָאה לחוֹות לׁשיר‬ ‫ָ ִ‬ ‫ֲַ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫לקרֹוא לח ֵיְך לצחֹוק‬ ‫ְ ַ ּי ִ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ּומעל הכֹל לאהֹב.....‬ ‫ְ ַ ַ ּ ֱֶ‬
  • ‫9‬ ‫עָמֹוק הָאֹור‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫עמֹוק האֹור המבצבץ מיֹום שנֹולד‬ ‫ׁ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ַ ְ ַ ְ ֵּ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫בער ַת אהבה.‬ ‫ְּ ֶ ְ ג ֲ ַ ָ‬ ‫עכׁשו‬ ‫ְַ ָ‬ ‫מרחפת סּפירלת ה ֶפׁש.‬ ‫ְ ַ ֶ ֶ ְ ִ ַ ַ ַנֶ‬ ‫על ַלי הר ֶׁש‬ ‫ַ גֵ ַ ֶג‬ ‫מנֵט לּבי‬ ‫ְ ַו ִ ִ‬ ‫ּבחיּפּוׂש צלילי.‬ ‫ְִ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫הדמעֹות הן ַעגּוע‬ ‫ֵ גְ ַ‬ ‫ְַ ָ‬ ‫לעצי התמר של ַלדּותי.‬ ‫ְ ֲ ֵ ַ ָ ָ ׁ יְ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫זהר אורית גפני‬
  • ‫01‬ ‫צעדֵי ּתִקוָה‬ ‫ְ‬ ‫ְ ָ‬ ‫אסנת אלון‬ ‫חלֹומֹותי עּטּורי ּתהּלה‬ ‫ַ ֲ ֵ ְ ִָ‬ ‫ֲ‬ ‫ּגֹולׁשים‬ ‫ְ ִ‬ ‫מרכס ּכעדרי צֹאן‬ ‫ִ ֶֶ ְ ֶ ְֵ‬ ‫יִנהּו ָאחר חליל רֹועים‬ ‫ִ‬ ‫ַ ִָ‬ ‫ְ‬ ‫ּוצליליו ָפים.‬ ‫ְ ִ ָ יִ‬ ‫ָדי מלאּו ּתקָה‬ ‫ִ ְו‬ ‫יַ ָ ְ‬ ‫עּטּורי ָמים ָביאּו‬ ‫ֲ ֵ י ִ יִ‬ ‫ּכסּות ח ַי להתּפאר..‬ ‫ַ ּי ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ֵׁש ָמים ּבׁשּלּה עד ָה‬ ‫ְ ֶ ָ ֶ ְנ‬ ‫י יִ‬ ‫ּתּׂשא ּפ ֶיה ליֹוצרּה,‬ ‫ִ ָ ָנ ָ ְ ְ ָ‬ ‫ּתבֹוא ּבדמי הליִל‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫ָ‬ ‫ּכיֹו ָה לׁשֹובְך‬ ‫ְ נ ְ ָ‬ ‫וְתחּפֹץ ָאהבה‬ ‫ֲָ‬ ‫ַ ְ‬
  • ‫11‬ ‫ּבפאתֵי החצֵר‬ ‫ֶ ָ‬ ‫ְ ַ ֲ‬ ‫אירית וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫ּבפאתי החצר, עץ הָאּלֹון ׁשֹומר על זִ כרֹונֹות‬ ‫ֵ ַ ְ‬ ‫ְֲֵַ ֵֶָ ֵ ָ‬ ‫ַלדּותי ּבתֹוְך ספלּולי הּבּלּוט‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫יְ ִ ְ‬ ‫ּבעֹוד ע ָפיו ּגֹוהרים על ּכרּכֹם ׁשּבקע מּכיס האדמה.‬ ‫ֶ ָ ַ ִ ִ ֲַָ ָ‬ ‫ֲִ ַ ְַ‬ ‫ֲנ ָ‬ ‫ְ‬ ‫עי ַי ֶאחזֹות ּבדם מּכּבים הּמבצּבץ‬ ‫ְָ ִַַ ַ ְ ְֵַ‬ ‫ֵ נ נֱ ָ‬ ‫מּבין עׂשב הּדׁשא ׁשּמּתחּתיו.‬ ‫ִ ֵ ֵ ֶ ֶֶַ ֶ ִ ַ ְ ָ‬ ‫ּכּלנית ׁשחֹרת-עיִן, ּד ָנית ּפרּועת רֹאׁש וְרּקפת ׁשעּו ָה‬ ‫ֶֶַ ְ נ‬ ‫ְ ַ ַ ְ גִ ְ ַ‬ ‫ִַָ‬ ‫על סלע ּבחצרי, עדיִן מפּיְסֹות את ההר וְאֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ ָָ‬ ‫ַ ֶ ַ ֲֵַ ִ ֲַ ְ ַ‬ ‫ריח החֹרף מתּפּׁשט ּבעֹורקי.‬ ‫ֵ ַ ַ ֶ ִ ְ ַ ֵ ְ ְַ‬ ‫עוצמה של מסילה אורית גפני‬
  • ‫21‬ ‫נ ֵס החּיִים‬ ‫ֶ ַ‬ ‫קיידנס אוקצ’וקו, כיתה י’2‬ ‫קמפוס ביאליק-רוגוזין ת”א‬ ‫אּׁשה יֹוצאת מחדר לדה ּבחּיִים‬ ‫ֵ ֲַ ֵָ ָ ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּומביאָה אּתּה לעֹולם חּיִים חדׁשים‬ ‫ֲָ ִ‬ ‫ִ ָ ָ ָ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫האין ֶה ֵס?!‬ ‫ֵָ ז נ‬ ‫ּתֹודה לאל, ׁש”ּבחי ָם” ָתן לנּו‬ ‫ָ ַ ֵ ְ ְ ִ נ נַ ָ‬ ‫את ה ֵס ה ָדֹול ׁשל ח ֵינּו‬ ‫ֶ ַ ּי‬ ‫ֶ ַ ּנ ַ ּג‬ ‫ּדרְך אּמהֹותנּו.‬ ‫ֶֶ ִ ָ ֵ‬ ‫ּברחבי העֹולם‬ ‫ְ ֲֵַ ָ ָ‬ ‫אבל ה”חי ָם” הָה ּכֹל ּכְך ָקר,‬ ‫ָ יָ‬ ‫ֲ ָ ַ ִ נ ָי‬ ‫ּבין ּכל ּב ֵי הָאדם‬ ‫ֵ ָ ְנ ָ ָ‬ ‫הּוא הּסֹוד וְהּוא האֹוצר‬ ‫ָ ָ‬ ‫ַ‬ ‫עֹוברים חּוטי הּצער וְהאֹׁשר‬ ‫ֵ ַַַ ָ ֶ‬ ‫ְִ‬ ‫מּת ָה קדֹוׁשה ׁשּכּלּה ּברכה‬ ‫ַ ָנ ְ ָ ֶ ָֻ ְ ָָ‬ ‫ּדרכי חּיִים רּבֹות וְׁשֹונֹות‬ ‫ַ‬ ‫ְֵַ ַ‬ ‫מקּפלת ּבתֹוכּה ָאהבה וְׂשמחה.‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ֲָ‬ ‫ְ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ּובכּלן רֹוצים הא ָׁשים לחיֹות‬ ‫ִ ְ‬ ‫ְ ֻ ָ ִ ָ ֲנ ִ‬ ‫הֹו, חּיִים יְקרים‬ ‫ִָ‬ ‫ַ‬ ‫ראיתי א ָׁשים ׁשּמתּו מרעב‬ ‫ֵָָ‬ ‫ֶ ֵ‬ ‫ָ ִ ִ ֲנ ִ‬ ‫למדּונּו ל ַהל אתכם ּברגיׁשּות ּובמּדה‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְנֵ ֶ ְ ֶ ִ ְ ִ‬ ‫ְַ‬ ‫ראיתי יְלדים חֹולים וְסבל רב‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ִָ ִ ִָ‬ ‫עם הרּבה ּדָא ָה וְתֹודה‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְֵַ ְ ג‬ ‫ְו ַם ּכאּלה ׁש ָכּו לכל מה ׁשּצריְך‬ ‫ג ָ ֵ ֶ ֶ ּז ְ ָ ָ ֶ ָ ִ‬ ‫ּכדי ׁשּצער וְסבל ֹלא ֵדע‬ ‫נַ‬ ‫ְֵ ֶ ַַ ֶֶ‬ ‫אבל אי ָם יֹודעים להעריָך‬ ‫ֲָ ֵ נ ְ ִ ְ ֲִַ‬ ‫להּכיר את הּטֹוב ׁשּבכם‬ ‫ֶ ֶָ‬ ‫ְִַ ֶ ַ‬ ‫רֹוצה לדעת‬ ‫ָ ַַָ‬ ‫מּבלי לכאֹב ּולהּלחם‬ ‫ְ ִֵָ‬ ‫ִ ְִ ְִ‬ ‫לאהֹב‬ ‫ֱֶ‬ ‫ּבכל ארץ וְעם‬ ‫ְָ ֶֶ ַ‬ ‫ּולהֹודֹות לאל הּטֹוב‬ ‫ֵָ ַ‬ ‫ְ‬ ‫לתת ּכבֹוד למה ׁש ֵׁש יֹום יֹום‬ ‫ְ ָ ֶ ּי‬ ‫ֵָ ָ‬ ‫ּוׁשּבתֹוכנּו ַעׂשה ׁשלֹום‬ ‫ְ ְ ֵ נֲ ֶ ָ‬ ‫ַאני אֹומרת ּתֹודה לְך אֹלהים‬ ‫ָ ְ ֱ ִ‬ ‫ֶֶ‬ ‫וֲ ִ‬ ‫על ׁשעׂשית את ה ֵס ׁשל החּיִים.‬ ‫ַ ֶ ָ ִ ָ ֶ ַ ּנ ֶ ַ ַ‬
  • ‫סיפורים‬‫31‬‫במה היא השפיעה על חייכם? איזו נגיעה הייתה לה על‬ ‫“העולם השתנה. אני מרגישה את זה במים. אני מרגישה‬ ‫דמותכם?”, שאלתי גיששתי,‬ ‫את זה באדמה.‬ ‫“וואו, כמה שאלות בשאלה אחת!”, הצטחק לו אורי.‬ ‫אני מריחה את זה באוויר. הרבה ממה שהיה פעם אבד, כי‬‫סוג מסוים של שתיקה של הבנה השתררה. שניהם הבינו‬ ‫לא חי כיום מי שיזכור.”‬ ‫שהשאלות שלי היו רטוריות לחלוטין...‬ ‫(גלדריאל, שר הטבעות, טולקין)‬‫זה היה מעין תדלוק עצמי של רמת ה”לבה” שגועשת אצלי‬ ‫בפנים, לפני שהיא מתפרצת לה החוצה.‬ ‫שואה‬‫“האחים שלי לא רצו לשמוע את הסיפורים של אמי. על‬ ‫~‬ ‫אלטרנטיבית...‬‫ה”מחנות” שלה..., ואני הייתי הכתובת היחידה שלה. כל‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫פרט, מזוויע ככל שהיה, כל פרט נלוז...‬‫לזכותה אומר שהיא סיפרה לי את סיפורה באופן די מודרג:‬ ‫“הזמינו אותי לטקס זיכרון ליום השואה...”, אורי נשמע‬‫כלומר, בילדותי הסיפורים ששמעתי ממנה היו רכים יותר,‬ ‫כמהסס,‬‫מעודנים יותר. אבל ככל שהתבגרתי הפכו הסיפורים לקשים‬ ‫“ומה רע בזה?”, שאלתי,‬ ‫יותר, למזעזעים יותר...”, השתתקתי.‬ ‫“בהזמנה כתוב שזה טקס אלטרנטיבי...”, הסביר,‬‫“גם אני לא רציתי לשמוע את הסיפורים של הוריי...”, הודה‬ ‫“אהה...”, עניתי בטון מבין, בערך...,‬ ‫יונתן,‬ ‫“מה הייתה האנחה הזאת אמורה לציין?”, שאל,‬‫“אבל האחיות הגדולות שלי? להן סיפרו הכול! אני לא‬ ‫“לא כלום. סתם אנחה של הבנה...”, הפטרתי ביבושת,‬ ‫רציתי..., פחדתי...”, המשיך.‬ ‫“אני לא מאמין לך! בדרך כלל אתה מסתתר מאחורי הבעות‬‫“ואצלי לא שמעו על כלום. אבא מעולם לא דיבר על‬ ‫שכאלו, רק בהתחלה..., ואחר כך אתה מתפרץ כמו הר-‬‫התקופה ההיא, כאילו מחק אותה מזיכרונו. ואמא שלי?‬ ‫געש!”, ניסה אורי לתדלק את ה”לבה” שבתוכי...‬‫בכלל לא עברה את השואה..., היא ילידת מצרים והם נפגשו‬ ‫“חשבתי, שכאחד שלא רואה עצמו משתייך למיינסטרים,‬‫בארץ אחרי שאבי עלה לארץ. אמי הגיעה לכאן כמה שנים‬ ‫דווקא תתמוך בטקסים הללו...”, הוסיף יונתן וחבר‬ ‫אחריו...”, סיפר אורי.‬ ‫לקואליציה מוזרה עם אורי, נגדי.‬ ‫~‬ ‫“הייתי פעם בטקס שכזה...”, הודיתי ברוח שפלה,‬‫“כבר בתחילת השבוע שבו חל יום השואה יכולתי כבר‬ ‫“פעם אחת? נו טוב, אפשר לסלוח לך..., בטח גם זה לא‬‫לחוש בתחושה שלו. משהו כבד השתרר בבית..., העיניים‬ ‫היה לטעמך!”, גיחך יונתן,‬‫האדומות של אמא. אבא שהולך על קצות האצבעות...”,‬ ‫“אתה צודק! זה לא היה לטעמי”, השבתי לו.‬ ‫התחלתי לספר להם.‬ ‫“עכשיו זה נהיה מעניין יותר. ספר!”, תבע אורי. ודרך לי על‬ ‫~‬ ‫היבלת...‬ ‫“בערב יום הזיכרון, היינו יושבים בסלון, מול הטלוויזיה.‬ ‫~‬‫כל האורות בבית היו מכובים, חוץ מאשר במטבח. ורק‬ ‫יבלת. קטנה... ובכל זאת יבלת..‬‫האור הכחלחל העולה מהטלוויזיה, מהסרטים בשחור-לבן,‬ ‫~‬ ‫היה צובע את הקירות.‬ ‫“זה היה לפני עשרים שנים בערך... באולם צוותא. שלמה‬‫אבא היה יושב בכורסא הגדולה, אמא הייתה מצטנפת לה‬ ‫ארצי שר וקצת דיבר, שלמה ניצן הנחה, מישהי ניגנה על‬‫בפינת הספה הגדולה, מחזיקה בידה מטפחת ממורטטת‬ ‫פסנתר ברקע והיה גם איזה כינור שיילל שם...”, לא היה לי‬ ‫ורטובה..., מקנחת מדי פעם את אפה.‬ ‫נוח כל-כך לדבר על זה, מן הסתם...‬‫לא היו דיבורים. מדי פעם היינו, אבי ואנוכי, מגניבים אליה‬ ‫“וזהו? זה כל הסיפור?”, התפלא יונתן,‬‫מבט. כאילו מוודאים את שלומה...”, עצרתי לרגע, והרגעים‬ ‫“וזה לא היה לטעמך. למה?”, שאל אורי,‬ ‫ההם קמים לתחייה מול עיניי.‬ ‫“מה זאת השואה עבורכם? כלומר, מה היא אומרת לכם?‬
  • ‫סיפורים‬‫41‬‫והילדים שלנו? הם יזכרו? אחרי שהטקסים האלטרנטיביים‬ ‫“ובבוקר של אותו היום, שקיות שחורות תלויות מתחת‬ ‫יהפכו להיות העיקר? לא. הם לא יזכרו!‬ ‫לעיניה. היא לא ישנה כל אותו הלילה...,‬‫זה יהפוך לעמום יותר, משנה לשנה, עד שאיש לא‬ ‫בבוקר מכינה הייתה לי בקפידה יתירה את הכריך לבית‬‫יזכור. והכול יהפוך להיות שורות משמימות באיזה ספר‬ ‫הספר. ושם, בזמן הצפירה, הייתי רואה את העיניים‬‫היסטוריה מאובק שאיש אינו טורח אפילו לפתוח אותו,‬ ‫האדומות שלה...”, חשתי בדמעות שעולות בעיניי...‬‫כל שכן לקרוא בו...”, סיכמתי בקול חלש, כמו מרחם על‬ ‫“בצהריים, הייתי חוזר מבית הספר והיא הייתה בחדר‬ ‫אורי ויונתן...‬ ‫השינה. הדלת של חדרה הייתה מוגפת ואבי יושב היה‬‫ה”לבה” לא התפרצה בפרץ איום ונורא, היא נשפכה לה‬ ‫ומחכה לי במטבח. מחמם לי את ארוחת הצהריים ויושב‬ ‫לאיטה, מבוקרת משהו, מרחמת וחומלת על סביבתה...‬ ‫עימי בזמן שאכלתי. בלי דיבורים.‬ ‫אבל אני, עוד לא סיימתי...‬ ‫וכשהיה קם היה נושק לי על המצח ויכולתי להריח את‬ ‫~‬ ‫ריח הסיגריות שלו ואת הריח של האקווה-וולה...”, עצרתי.‬‫“הייתי לפני שנה, עם אמי ובני הצעיר, במוזיאון יד ושם.‬ ‫שתקתי.‬‫הוזמנו לפתיחה המחודשת שלו, אחרי שעבר שיפוצים‬ ‫~‬ ‫ושדרוגים רבים. באמת מרשים...‬ ‫“שבוע שקט זה היה. גם הימים שלאחר יום הזיכרון עצמו...,‬‫עברנו על המוצגים הרבים, התמונות הגדולות. מסכי‬ ‫ואמא לא נזקקה דווקא ליום ההוא, ליום מיוחד, כדי לזכור.‬ ‫ה-‪ LCD‬הקרינו עצמם לדעת...,‬ ‫מדי פעם כשרק רמז דק עובר היה באוויר, היו עיניה‬‫כשהגענו לפינה מסוימת אמי נתקעה במקומה. חשתי‬ ‫מצטעפות להן ומתכסות בדוק קל, אבל ברור למדי...‬ ‫אליה, מדאגה.‬ ‫והיה יום נוסף. יום האזכרה הכללי ליהודים בני האזור בו‬‫היא עמדה מול שחזור של מיטות הקומות כפי שהיו‬ ‫היא נולדה, בצ’כיה.‬‫במחנות ההם, שם. חיוך דק עלה על פניה של אמי..., ולא‬ ‫היא ואבי היו נוסעים לתל-אביב לאיזה בניין לא רחוק‬ ‫הבנתי מדוע.‬ ‫מהים, שם היו מתכנסים יתר קרובי משפחתה. ובכל שנה‬ ‫לידה עמדה קבוצת נערים ונערות צעירים.‬ ‫כשהייתה חוזרת משם הייתה אומרת לי שבשנה הבאה‬‫פניהם היו קפואים, ואחת מהם העירה על הצפיפות‬ ‫היא לא תלך עוד..., ובכל שנה היא הקפידה לומר זאת...”,‬ ‫הרבה של המיטות הללו...‬ ‫הבטתי באורי וביונתן. הם דממו ופניהם היו חסרי הבעה.‬‫אמי ניגשה אליהם ונגעה קלות בכתפה של הנערה ההיא‬ ‫~‬ ‫ואמרה לה:‬ ‫“לה לא הייתה שואה אלטרנטיבית...”, הפטרתי בשקט,‬ ‫שם, במחנה, הן היו צפופות יותר, הרבה יותר!”‬ ‫“למה אתה מתכוון?”, לחש יונתן,‬ ‫~‬ ‫“איזה טקס יכול להכיל כזאת זוועה? שום טקס! לא רגיל‬‫“כשיצאנו אל האוויר הצח שבחוץ, התיישבנו לנו שלושתנו‬ ‫ולא אלטרנטיבי! קשקוש!”, אמרתי וה”לבה” שלי עמדה‬‫מתחת לעץ זית גדול מידות, אמי הוציאה מתיקה כריכונים‬ ‫לפני התפרצות...‬ ‫קטנים ומדוגמים והגישה אותם לנו, לבני ולי.‬ ‫“אבל טקס, כלשהוא, משהו, חייב להיות! לא?”, שאל אורי.‬ ‫ישבנו בשקט. בלי דיבורים. ואז אמי שאלה אותי:‬ ‫“לנו!!! לא לה!”. עניתי לו בלחישה רועמת.‬ ‫נו, מה דעתך על המוזיאון החדש?‬ ‫הוא הנהן.‬ ‫חשבתי לרגע ואז עניתי לה:‬ ‫“וככל שהוא יהיה מזוויע יותר, יכה חזק יותר בבטן, כך‬ ‫מזכיר לי את סניף השופרסל ליד הבית...‬ ‫הוא יזכיר לנו לזכור, יזכיר לנו לא לשכוח!”, הוספתי בשקט‬ ‫בני הזדעזע, אך אמי חייכה. היא הבינה.‬ ‫מקפיא.‬ ‫זה טוב לתיירים, ולאלו שלא היו שם! הסבירה לבני.‬ ‫~‬ ‫ומה שהראו שם, זו לא האמת? התעקש בני לשאול,‬ ‫“טקס אלטרנטיבי?! כזה שמרכך את הזיכרון? לא תודה!!!‬ ‫האמת? האמת תמיד קשה יותר. ענתה לו אמי...”‬ ‫עוד כמה שנים אף אחד מהם לא יהיה פה כדי לזכור, רק‬ ‫~‬ ‫אנחנו!‬
  • ‫סיפורים‬‫51‬ ‫השקט שלפני הגהנום‬ ‫אז איזו אמת יש בטקסים האלטרנטיביים?”, סיימתי‬ ‫בשאלה. אורי ויונתן הביטו בי בשקט.‬ ‫יוסי יניב‬ ‫“כל אחד והטקס שלו, כל אחד והאמת שלו, אני משער...”,‬ ‫אמר אורי,‬ ‫כשהיא הגיעה לפרק הזה בסיפור, היא תמיד צחקה.‬ ‫“והאמת, כך למדנו..., היא נזילה עד אימה...”, מלמלתי,‬‫צחוק חומל ואוהב כזה... צחוק שבו צוחקים על דברים‬ ‫“וחוץ מזה, שלמה ארצי אף פעם לא היה כוס התה שלך!”,‬ ‫יומיומיים, שאין בהם שום דבר רציני וחכם במיוחד.‬ ‫אמר יונתן בחיוך קטנטן ומנחם...‬‫“הוא ברח משם, והיא לא אמרה לו מילה” היא סיפרה‬ ‫בזה, הוא צדק...‬ ‫כששריד אחרון של חיוכה עוד מתח את עיניה.‬ ‫~‬ ‫אחר-כך, בביתי, בחשכת חדרי, עלה בי זיכרון נוסף.‬‫אבא שלה היה בן יחיד לסבתה. בן נמוך, שקט ושפתיים‬ ‫בשנות השמונים, כמדומני, הוקרנה בארץ סדרת דרמה‬‫קפוצות.. ארשת פניו שידרה רצינות ומועקה של אדם צעיר‬ ‫אודות קורותיה של משפחה יהודית בשואה.‬ ‫הסוחב על גבו את סבל העולם.‬ ‫המשפחה נלקחה למחנה הריכוז טרזין. “מחנה לדוגמא”...,‬‫לא על העולם הוא חשב, אלא על עולמו הקטן. זה עולמו‬ ‫שם “ניהלו” היהודים חיים “נורמאלים” תחת פיקוחם של‬‫הצר ללא מרחבים ואפשרויות בחירה שתמיד פתוחים בפני‬ ‫הצוררים הנאציים.‬ ‫איש צעיר...‬ ‫המחנה שימש את הנאצים לצרכי תעמולה גרידא...‬‫סבתו ראתה את חכמתו השותקת ופירשה זאת כקור רוח‬ ‫רודי, אחד מבני המשפחה, היה צייר מחונן. במחתרת הוא‬‫אופייני לבנים יחידים הרגילים בחום הוריהם ובמענה מהיר‬ ‫צייר ציורים שסיפרו על האמת המרה שמאחורי החזית של‬ ‫לצרכיהם.‬ ‫ה”מחנה לדוגמא”.‬ ‫כשגילו זאת הנאצים הם עינו אותו ושברו את ידיו ואת‬ ‫בתקופה ההיא לא הרבו בנים לדבר עם אמותיהם.‬ ‫אצבעות ידיו!!!‬‫גם אבותיהם שימשו כמגנים על עולמם, ותו לא. הוא שיחק‬ ‫למחרת הקרנת הפרק בכה העם בישראל על “ידיו‬‫ולמד בחדרו הקטן. אימו לא ידעה אם חושש הוא להתערות‬ ‫השבורות” של רודי...‬‫בחברתם של הנערים, או שמתנשא הוא. כמובן, אביו‬ ‫~‬ ‫האשים את האם בהתבדלותו של בנם.‬ ‫אמי לא בכתה.‬ ‫היא רק אמרה לי משפט קשה:‬‫האם דיברה עם אחד הרבנים, בהמלצת המלמד של החדר,‬ ‫את זה יזכרו, את האצבעות השבורות של רודי האומלל...,‬ ‫והוחלט לשלוח אותו ללמוד להיות שוחט של הקהילה.‬ ‫אך הם לא יזכרו את האמת!!!‬‫כדרכו לא אמר מה דעתו על היעוד שנקבע לו, והלך לעיר‬ ‫~‬ ‫אחרת ל”סמינר” לשוחטים.‬ ‫הצדק עמה, לצערי...‬ ‫~‬‫אחרי כמה ימים נפתחה הדלת והבן הופיע, רציני כתמיד.‬ ‫משנה לשנה מתים אלו שזוכרים את האמת, משנה לשנה‬‫עוד לפני שהחליפה האם את ארשת התדהמה בכעס,‬ ‫מתדלדל מאגר הזיכרון האנושי של אלו שחוו את השואה‬ ‫אמר:‬ ‫על בשרם.‬ ‫“אני לא חוזר לשם”.‬ ‫משנה לשנה מתעמעם הזיכרון, ובעיקר הוא מתעמעם‬ ‫עלה לחדרו מבלי לחכות לתגובה כלשהי.‬ ‫אצל בני הדור השני..., אצלנו...‬ ‫~‬ ‫מאז הוא השתתק עוד יותר.‬ ‫וכשיבוא יומי, מי יזכור את עיניה האדומות של אמי?...‬‫04 שנה הוא ישב בחדר קטן במחסן הביצים של דודו‬‫העשיר וניהל את ספרי החשבונות שם. אימו הכירה לו‬
  • ‫כתבות‬‫61‬‫אשרוב, צביה פלץ - פורר. חלקם גם סופרי ילדים כמו דוד‬ ‫אישה שקטה בעלת עיניים עצובות ונולדו להם שתי בנות.‬‫בין קיקי ורבקה לייפציג – גלשטיין, אילנה אבן טוב והציירת‬ ‫יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וחודשיים לפני‬ ‫והמשוררת אילנה צמחוני.‬ ‫שאספו את כל יהודי הקהילה למחנה ההשמדה שממנו‬‫ברבות השנים הם כולם זכו בפרסים על כתיבתם. כעת הם‬ ‫אף אחד לא חזר, הוא נמצא על כסאו, פניו אפורים, רציניים‬‫באו לקרוא זה באזני זו את יצירותיהם האחרונות לשמוע את‬ ‫ושותקים לעולמים.‬‫דעת חבריהם על כתיבתם “זה תמיד מרגש אותי לשמוע‬ ‫אפילו אלוהים שממנו ברח, הציל אותו מן הגיהינום.‬ ‫מה חברי לכתיבה חושבים אומרת אחת המשוררות”.‬‫ההפסקה האחרונה בין הפגישות היתה ארוכה מתמיד וכך‬‫גם החוויות שהם מחליפים וערמות הדפים שהם הביאו‬ ‫לפגישה.‬ ‫“כתף הנהר”‬‫חברים טובים כידוע מרימים טלפון ומספרים את קורותיהם‬ ‫מאת גבִרליָה אלה חלפון‬‫האחרונות. אצל משוררים מתוודעים לחוויות בעיקר‬ ‫באמצעות השירה.‬‫לאחר לגימת תה מתוק וחם הם מתחילים לקרא את‬‫ההתרחשויות שחוו. יוצרים מגע דרך המילים: “את זורמת‬‫לצידי כמו כתף של נהר...נשימתי נעצרת במאבקה עד‬ ‫שאבני נפשי יחבקו את הגלים”. אנדרי פישהוף.‬‫ועוד זורמות המילים ללילות וימים של שמחה, תשוקה‬‫ועצב: “בלילות הללו שופך עלינו הירח את חלב הלילה,‬‫חפצי החלום מתערפלים... אנו מנסים לצלוח את המים‬‫הכבדים ואיש לא ינחש כי לא למדנו את תנועת השוחים”‬ ‫צביה פלץ - פורר.‬‫ויש גם הפסקה לעכל את המילים בעל הבית הבעל המפרגן‬‫של אירית שמפליא במטעמיו דוחק בנו שנצא להפסקה‬‫ונאכל קצת. “על בטן מלאה יש מקום באוזן להתענג על‬ ‫מפגש משוררים בביתה של המשוררת והסופרת א. וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫שירים נוספים” הוא אומר.‬‫ולאחר הקינוחים ממשיכים.מרחיבים את ההבעה‬ ‫הם מגיחים אחד, אחד מהקומה הראשונה מסירים‬‫במשפטים: “יש ערים באירופה אותן חוצה הנהר. בלב קריית‬ ‫מעליהם את צעיפי היום לומר שירה.‬‫חיים זורמת הרכבת” עמיקם יסעור. לאחר הטיול האחרון‬ ‫כך הם מתכנסים קבוצה של משוררים בביתה של‬‫בספרד כתבה אירית: “במוזיאון בפיגרס, דאלי מושח אותי‬ ‫המשוררת וסופרת הילדים אירית ויסמן בקריית חיים.‬‫בכתר שיגעון, רגליו דורכות על מחשבותיי, מתסיסות את‬ ‫הבית עוטה אורות חג מקושט בבובות אותן יצרה המארחת‬‫המילים. העין טועמת בזהירות מן הצבע, מפרקת אותו‬ ‫בעצמה ואותן היא מפעילה כשהיא מופיעה מדי יום בפני‬‫בין הריסים, אישונה משחק עם הצורות והחומר קורא‬ ‫ילדים בכל הארץ. אירית ממחיזה את ספריה הרבים ויחד‬‫לי לגמוע את הקירות. הזמן ניתך לגבינה נשכחת בחיק‬ ‫עם הזמרת-מלחינה סוניה קפלן אשר מלחינה את שיריה‬‫השולחן, מופקרת ללשון הקיץ. תקתוק מחוגו כונס אותי‬ ‫הן יצרו מופעים קסומים לילדים אותם הן מריצות בכל‬ ‫להרף שפיות, בעוד דאלי נותר צלול בשגעונו”.‬ ‫הארץ.‬‫קרירות נעימה נכנסת דרך החלון. כבר החשיך בחוץ‬ ‫כשהקבוצה כולה מגיעה הם מחליפים חוויות. עשרים שנה‬‫מתחבקים בחום ויוצאים נרגשים במחשבה לקראת‬ ‫בהפסקות הם נפגשים בבתים. עשרים שנות קריאה,‬ ‫הפגישה הבאה.‬ ‫חברות חזקה ועידוד יוצא דופן בין היוצרים. חלקם משוררים‬ ‫וסופרים למבוגרים כמו ניסים קארידי, עמיקם יסעור, רחל‬
  • ‫כתבות‬‫71‬‫ציון שהקים את אחוזת “שושנה” בכוכב הרוחות, צפונית‬ ‫חיים השוטר, חיים הכלבן‬‫לבית שאן. אבא היה מגיע עם כוחות הגזרה וכלביו, גם‬‫קצ’ה מקיבוץ נווה איתן היה מבאי ביתנו. את אריק שרון‬ ‫צביה מליק‬‫פגש אבא בגזרות המרחביות של עמק בית שאן עת‬ ‫לפני ארבעה חודשים נפרדנו מאבא לתמיד. אבא היה‬‫חברו כוחות משותפים של הצבא ושל מג”ב לשמור על‬ ‫ניצול שואה שעלה לארץ בהיותו בן 61. יתום ממשפחה,‬‫שקט ותפיסת מסתננים ירדנים שגנבו עדרי צאן ובקר‬ ‫מארץ ומשפחה. ככה לבד אותר על ידי שני קרובי משפחה‬‫וחדירות מחבלים. בצילום אבא נפגש עם הרמטכ”ל דאז‬ ‫רחוקים ששרדו כמוהו את השואה והפך לבן בית בביתם‬‫חיים בר-לב, אם היה שקט בגבולות בית שאן וסביבותיה‬ ‫בחיפה ובציפורי. שבוע לאחר שעלה ארצה השתתף‬‫זה בזכות אבא שטיפח את הכלבייה ואילף כלבי שמירה‬ ‫במלחמת העצמאות, נפצע בה והתהלך עם כדור בירך‬‫וגישוש עוד לפני שהוקמה יחידת “העוקץ” הצה”לית. אבא‬ ‫שישב בסמוך לעורק הראשי. הכדור מהמלחמה לא הוצא‬‫יצא לפנסיה בדרגת רב פקד. את אהבתו לכלבים המשיך‬ ‫ואבא הלך איתו לכל מקום.‬‫במפעל חייו בחצר, ומה לא היה בחצר הזו בנוסף לכלבייה,‬ ‫כאשר התגייס למשטרה, קרוב מהשפחה מחיפה טייל‬‫היו תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עזים ותייש אחד, כבשים,‬ ‫בטבריה וראה שם את אמא עובדת במסעדה. חריצותה‬ ‫טווסים, תוכים וסוס אחד. ממש גן חיות עלי אדמות.‬ ‫ומסירותה לעבודה מצאו חן בעיניו והוא ביקש אותה מהוריה‬‫אבא שימש כמדריך לאילוף כלבים, כבודק עבודות גמר‬ ‫לאבא. הוריי הכירו ב”שידוך”, כך היה נהוג אז. הוריי עברו‬‫לבגרות בנושא האילוף. בכלבייה התקיימו הצגות אילוף,‬ ‫לגור בבית שאן, היו בה מעברות של עולים חדשים. חלקם‬‫המורה לטבע של אחותי, יהוידע מקיבוץ עין חרוד קיים שם‬ ‫ניצולי שואה וחלקם עולים ממרוקו, פרס ועירק. בתחילה‬‫שיעורים. ניתנה הדרכה לתלמידי בית ספר שרצו לאמץ‬ ‫אבא היה במשטרה רגילה לאחר מכן התגייס למשמר‬‫כלבים נטושים, או כאלה שרצו להיות מדריכי אילוף כמו‬ ‫הגבול, אהבתו לכלבים לא ידעה גבולות, הוא התחיל לאמן‬‫אבא. אך בבית שאן, לדאבוני, לא קם מדריך אילוף כמו‬ ‫ולאלף כלבי שמירה. בית שאן סבלה מחדירות מחבלים‬‫אבא והיה גם מפגש סופרים ומשוררים כשאחותי זכתה‬ ‫ומטחי קטיושות. כלבי השמירה שאימן ואילף נועדו להגן‬ ‫בפרס על ספרה הראשון “צחוק מידרדר בשכונה”.‬ ‫על יישובים וקיבוצי הסביבה בעמק בית שאן, בעמק הירדן‬ ‫ובבקעת בית שאן. רוב הפעמים אבא ממש לא היה בבית.‬‫ב”שבעה” גילינו צדדים אחרים של אבא: “אדם מיוחד עם‬ ‫תמיד היה עסוק במרדף אחר מחבלים עם כלביו. מאז‬‫סבלנות וסובלנות... עם יכולת הקשבה והכלה ועם אהבת‬ ‫שאני זוכרת את החצר, היו בה כלבים. הכלבייה של אבא‬‫האדם באשר הוא אדם.” גדלנו חמישה ילדים בתוך בית‬ ‫הייתה שם דבר, במשך הזמן התרחבה לבית גידול לכלבים‬‫שיסודותיו היו ערכים של יושר ואמינות. אהבה,אמונה,‬ ‫גזעיים ולפנסיון ע”ש אמא, פנסיון “שושנה”. מכל הארץ‬ ‫נתינה והתנדבות לכל משימה.‬ ‫הביאו אנשים את כלביהם לפנסיון ונסעו לטייל בעולם.‬ ‫יהי זכרך ברוך !‬ ‫אמא היתה גננת ומגישת עזרה ראשונה במוסדות חינוך‬ ‫בעיירה שאחר כך הפכה לעיר. כשאמא פרשה לפנסיה היא‬ ‫עבדה בחצר. הכלבייה והפנסיון היו בטיפולה האישי.‬ ‫ילדי המקום אף פעם לא קראו לאבא חיים מליק, תמיד‬ ‫קראו לו “חיים השוטר”, ככה זכרו אותו תמיד עם מדים.‬ ‫ילדי הסביבה זוכרים אותו בכינוי “חיים הכלבן” במיוחד‬ ‫בחג האור, היה מגיע למושבים ולקיבוצים עם סביבון‬ ‫ענק מלא בשקיות הפתעה לשמח את הילדים ששהו‬ ‫במקלטים. כשהיה מגיע הילדים היו רצים אחריו ונתלים‬ ‫עליו באהבה “הנה מגיע חיים הכלבן”. תמיד עם הכלבים,‬ ‫תמיד דואג למחסורם. בין חבריו של אבא היו מאיר הר-‬
  • ‫נא להכיר‬‫81‬‫בשבילים מוארים, שם יתמלאו כיסיה זהב ויואר יומה.‬‫ההליכה פנימה אל תוך “א ֻּמת האֹור מׁשקיטה ּבהלה /‬ ‫ַ ְ ִ ָ ֶָָ‬ ‫ֲל ַ ָ‬ ‫יָדיִם חֹולְמֹות מלִים‬ ‫ִ‬ ‫ַ‬ ‫לכל רחׁש ּפסיעֹות” (עמ’ 23).‬ ‫ְָ ַַ ְ ִ‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫הגילוי הזה בתוך המסע מוליד את ההתפעמות ראה, ּפרּפרי‬ ‫ְֵ ְֵַָ‬‫ָהב ּתפרּו לי ּכ ָפיִם / קּלה ּכנֹוצה מתנֹועעת ּבחפׁשּיֹות /‬ ‫ַָ ְ ָ ִ ְ ַַ ְ ָ ְ ִ‬ ‫זָ ָ ְ ִ ְנַ‬ ‫ספרה של ל. בן יצחק,‬‫וְָאּתה לצּדי / רֹוקד ּכמּכה / ָרח..” עמ’43). תהיות ארוגות‬ ‫יֵ ַ ׁ‬ ‫ֵ ְֶֻ‬ ‫ָ ְִ ִ‬ ‫הוצאת כרמל 9002. הוא,‬‫בסימני שאלה וספקות מנתבים הרהוריה: ”האמ ָם, אני‬ ‫ַֻ ְנ ֲִ‬ ‫ספר המשוטט בטבעיות בין‬‫ּכמֹו ּתוִים לֹלא קצה / צפּופה ּבתֹוְך ּתבת ּתהּודה / מז ֶפת‬ ‫ְ ַ ּי ֶ‬ ‫ֵַ ְ ָ‬ ‫ְ ָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ְ‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫נעלי העבר לבין נעלי ההווה.‬‫קֹולי למראית עיִן?” (עמ’ 53). עמוק בתוך המסע, היא‬ ‫ַ‬ ‫ִ ְַ ְ ִ‬ ‫הלכתי בעקבות השבילים‬‫מבקשת לפנות מקום במשמעות של לתת מקום למה‬ ‫המסומנים ומצאתי “ַלּדה‬ ‫יְ ָ‬‫שהיא מפנה-מסירה מתוך חייה. פעולות ההסרה: ”מעטה‬ ‫ֲֶַ‬ ‫חֹורטת טביעֹותיה / על‬ ‫ַ‬ ‫ְ ִ ֶ‬ ‫ֶֶ‬‫ָאבק מּזמן ׁשאּול, מּלים המׁשוְעֹות לּתׁשּורה, ּתבנּיֹות‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ִ ִ‬ ‫ִ ְַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫קירֹות לבנים / צּפר ֶיה ּכסּוסֹות מ ֵרֹות ּדם” (עמ’21).‬ ‫ָ‬ ‫ְג‬ ‫ִ ָ ְנ ָ ְ‬ ‫ְִָ‬ ‫ִ‬‫מקּוּבעֹות מּמּדף נֹוטה ליּפֹול, הר ֵלים טבּועים.. מֹותירים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֵ ְגִ‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫ְ ָ‬ ‫מצאתי גם “רקיעֹות רגליִם חֹובטֹות ּברצּפה הּקרה...‬ ‫ַָָ‬ ‫ִָ ְ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְַַ‬ ‫ְ ִ‬‫חֹותם על חריצי ּבלטֹות, אדיׁשּות ּותׁשּוקה”. מחד מפנה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ָ ַ ֲִ ֵ ָָ‬ ‫ּוצבעים מׁש ָעים / מרּוחים על מּסכֹות מרּקדֹות“ (עמ’ 31).‬ ‫ְ ְַ‬ ‫ְ ִ ַ ַ ֵ‬ ‫ְ ֻ ּג ִ‬ ‫ְִָ‬‫בקלילות מחשבות ותהיות ומאידך “מהּססת למּתֹח קו‬ ‫ְ ֶֶַ ִ ְ ַ ַ‬ ‫הפסיעות הצליליות הן כאות זיכרון אל עבר שלא נסגר.‬‫ּבֹולט לראָה“ (עמ’ 04). פעולות אלה שנעשות בתוך‬ ‫ֵ ְ ַ ֲו‬ ‫פסיעות אלה הן הניגוד הגמור ל”מּלים עטּופֹות ּבגלימת‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫ִ ִ ֲ‬ ‫מסעה מקבלות החלטה שהיא מאמצת:‬ ‫ׁשתיקה“ (ע’61). עטופות בזמן שאול כציפור שמוטת‬ ‫ְ ִ ָ‬‫“צאי אל העֹולם / ּפּסקי ׂשפתֹותיְִך.. למּול עיִן צֹופה / ָפיְיְך‬ ‫יְ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַ ְ ִ ִ ְ ַ‬ ‫ְ ִ ֶ ָ ָ‬ ‫כנפיים המעידה על שברון לב.‬‫ׁשֹופְך אֹור / מׁשּקף טביעֹותיְִך אמת / ָאל ּתפני רֹאׁשְך‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ְ ַ ֵ ְ ִ ַ ֱֶ‬ ‫ֵ‬ ‫לָאחֹור / צּלְך מצטּמק ּתחת קֹומתְך ֶאצלת” (עמ’ 24).‬ ‫ָ ֵ נֱ ֶ ֶ‬ ‫ִֵ ִ ְ ַ ֵ ַ ַ‬ ‫ְ‬ ‫שברון הנובע ממחיקת מילים בועטות, מילים אילמות,‬ ‫מילים בוכות, כאשר יש מצבים מנוגדים הנפש חצויה‬‫מסע אל נפש הדוברת מצמיח כנפיים של חכמה. התובנה‬ ‫ו”נֹו ַעת ּבמקֹום מֻּתם עטּוף ָאהבה “(עמ’ 91). הנגיעה יש‬ ‫ֲָ‬ ‫ְיָ ָ‬ ‫גַ ְ ָ‬‫הזאת יוצרת התבוננות מעמיקה אל מראת הנפש שלה.‬ ‫בה כוח מאיר, יש בה “ ַעּגּועים מׁשרׁשים ּבי ּכחבל טּבּורָך‬ ‫ִ ְֵֶ ַ ְ‬ ‫ֻ ְ ָ ִ‬ ‫ּג ְ ִ‬‫המראה היא ההשתקפות של “החוכמה” המדומה לאבא‬ ‫/ ּבלּתי נּתן להּתרה“ (שם). המרחקים בזיכרון מתקצרים‬ ‫ְִ ִ ִָ ְַ ָָ‬‫לפי הקבלה ו”הבינה” המדומה לאמא. הספירות הן אלו‬ ‫“מבּקׁשים להמריא ּבסּלם מז’ֹורי / אל עֹולם סרּוג מּלים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ְ ָֻ ַ ִ‬ ‫ְַ ְ ִ‬ ‫ְ ַ ְ ִ‬‫שמקיימות את העולם ומושלות בו. עשר הספירות אומנם‬ ‫ֶאצלֹות“. (עמ’22). וכשיש כמיהה או ערגה להמראה‬ ‫נֱ ָ‬‫שונות זו מזו, אך אינן נפרדות זו מזו, הן קשורות אחת‬ ‫מנתבות הרגליים “נתיב ּבחירה” (עמ ’62). נתיב המפזר‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְ ִ‬‫ברעותה, נעות על פי צלילים ותדרים הידועים לה. ולמה אני‬ ‫רגשות תועים “ּכעכּברי ׂשדה מתרֹוצצים סביב האין“ (עמ’‬ ‫ְ ִ ֵָ‬ ‫ְְַ ְֵ ֶָ ִ ְ ְ ִ‬‫מזכירה אותן בהקשר למסעה של הדוברת? כי הרגשתי‬ ‫92).‬‫מעין ניגון מדטטיבי כשקראתי את שיריה. געגועיה להוריה‬‫האהובים שאינם עמה, הם געגועים לוטפים אהבה. הבינה‬ ‫כמו חיפוש ותהיה מתרוצצים הרגשות דוקרים את חושיה‬‫האצילית חוזרת בנוסחים ובווארציות שונות של זקיפות‬ ‫של הדוברת. היא מחפשת מוצא בהיר למעשיה. הדבר‬ ‫קומה, “ּכקיר מצמיח סלסּלֹות חכמה” (עמ’ 15).‬ ‫ְָ ָ‬ ‫ְ ִ ַ ְ ִ ַ ְַ ִ‬ ‫הראשון שיראה לה את הדרך אל המסע הרוחני שהיא‬‫“ מּתֹוְך הּלב- / אֹור ח ֵר מרּצד ּכקֹורא לבֹוא“ (עמ’ 25)‬ ‫ִ ּו ְ ַ ֵ ְ ֵ ָ‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫חווה, הוא השלב בו היא מדברת אל עצמה בגוף שני:‬‫”הּקֹול ּבא מּמקֹום טהֹור / מהּמקֹום ה ָקי ּבתֹוכְך”, “הּזמן‬ ‫ְַַ‬ ‫ַ ּנ ִ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ ִ ָ‬ ‫ַ‬ ‫”הּׁשילי מעליְִך את ׂשמלת הּקֹוצים... חפרי ׁשֹוטה... העמיקי‬ ‫ֲַ ִ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ַ ִ ִ ֵ ַָ ֶ ִ ְ ַ ַ ִ‬‫ׁשּלְך הּוא האינסֹוף ׁשל ּכל הּטֹוב / ׁשּמּגיע לְך / האינסֹוף‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶ ִַ ַ ָ‬ ‫ֶ ָ ַ‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ּבתֹוְך הּבֹור“ (עמ’ 03). הצירופים “חפרי וְהעמיקי“ חוזרים‬ ‫ִ ְ ִ ֲַ ִ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬‫(עמ’ 55) הצלילי הזה בורא בתוכה תדרים של צבע, צליל‬ ‫כמו מנטרה, כמו תפילה, כמו ניגון משכנע שבתוך פעולת‬‫ותנועה. “מהּמקֹום ה ָבֹוּה ּביֹותר / הּׁשמׁש ּכבר ּבֹוערת על‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ַ ֶ ֶ ְָ‬ ‫ַ ּג ַ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫החפירה יתגלה עומק המסע עד שתשתקף בבואתה‬‫קו הּמיִם / צליל האֹור מפרּפר ּבתנּוחת ּפרדה” (עמ’ 26).‬ ‫ְ ַ ְ ֵ ִ ְ ַ ְ ֵָ‬ ‫ְִ ָ‬ ‫ַ ַ ַ‬ ‫בקרקעית מי התהום. כידוע קרקעית מי התהום, היא‬ ‫ספר יפהפה שידבר אל אוהבי השירה שבתוכנו.‬ ‫הקרקעית המזוהה כיציבות איתנה העוטפת את הדוברת‬
  • ‫נא להכיר‬‫91‬ ‫השקיות‬ ‫איסוף‬ ‫היווה תרפיה לנפש.‬ ‫חלום ומציאות‬ ‫יש העוסקים באיסוף‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫באיסוף‬ ‫נעליים,‬ ‫בולים ויש האוספים‬ ‫חלום ומציאות מתערבבים בסיפוריה של מרגלית מתתיהו‬ ‫אריזה‬ ‫שקיות‬ ‫בספרה החדש “הספק”, (בת אור 0102). הדמויות הנקרות‬ ‫ממותגות ומקפידים‬ ‫לעיני הקורא מזוהות כאיש וכאישה החומקים לפגישה‬ ‫לסדרן בארון זו על‬ ‫לילית במסדרון חשוך באמצע הלילה. חלומות רוקמים מסע‬ ‫גבי זו כמו קיפול‬ ‫ארוך ומתבונן אל הזהות העצמית של המספרת. יש חיפוש‬ ‫בגדים. זו אובססיה‬ ‫של זהות, מפגשים אקראיים מחפשים יציבות, בית רגשי‬ ‫אשליה‬ ‫שיוצרת‬ ‫ומולדת רחוקה מטלטלים את המספרת לכל כיוון. אמנם‬ ‫מהתקפות הזעם‬ ‫היא ילידת הארץ,דור שני לניצולי שואה מיוון,הכותבת בשתי‬ ‫של אב המשפחה.‬ ‫שפות:עברית ולדינו. גם בסיפורים האלה שלה יש נגיעות‬‫נתק ובריחה יוצרים אשליה אל עולם אישי. עולם חבוי בתוך‬ ‫עמוקות בהווי שורשי ביוון. הנוסטלגיה מתרפקת על החולף‬‫עולמה של הדוברת בסיפור “האוסף”. במה שקית אריזה‬ ‫בגעגוע מתמשך שדווקא בסיפורים מקבל ממד נצחי‬‫חדשה יכולה להחליף קשר אנושי? המענה לקושיה זו טמון‬ ‫באהבת המילה הכתובה.‬‫בקשר האובססיבי של האם לשקיות האריזה. כמו האם‬‫ככה הבת. הולכת בעקבות האם. נושמת אריזת שקיות‬ ‫חיפוש קשר וחיפוש הבית שנעקר משורשיו מופיעים היטב‬‫המקפלת עבורה זיכרונות מעבר אל ההווה. השקיות‬ ‫בסיפורים. פגישות מקריות של ההווה מקבלות משמעות‬ ‫הארוזות מקבלות חיים בריקוד שיוצא ממנה בסערה.‬ ‫רבת פנים וגוונים במחשבותיה של המספרת.‬‫מתוך הסערה נולדת תחושה של החמצה. אישה מצפה‬ ‫“האם אספיק עוד לאהוב שוב לפני שהאור ילך ויעלם‬‫לקשר אקראי במסדרון של חדר מדרגות “הייתה חומקת‬ ‫ויבוא החושך” (עמ’ 41). “השפה היוונית התנגנה כמו‬‫אליו בלילות, לא לביתו, לא לחדרו, לא למיטתו. בשלוש‬ ‫מוסיקה באוזניי. ריחות בית הילדות והצלילים העלו דמעות‬‫אחר חצות הייתה חומקת אליו לחדר מדרגות”. (עמ’‬ ‫בעיניי. אני ביוון . חזרתי אליה. אחרת” (עמ’ 42). המספרת‬‫86). סינדרלה של חצות, ידעה שבשלוש לפנות בוקר הוא‬ ‫מטלטלת בין הווה מעורפל לעבר קודח אהבה. משמרת‬‫שלה.. כמיהה לאהבה יציבה זה אחד המוטיבים המתפתח‬ ‫בתוכה געגוע לקשר שהיה. החיים הם צירוף מקרי, גם‬‫מסיפור לסיפור וחושף את הנגיעה בכאב העלבון, הדחייה‬ ‫האיש משדה התעופה מחפש קשר שהיה לפני המלחמה.‬‫והאכזבה בחיי היומיום. בחלום נוצרת פנטזיה של אהבה‬ ‫סיפורו משמש כמראה רבת פנים לסיפורה של המספרת.‬‫לוהטת כאש הממיסה שני אנשים והופכת אותם לגוף‬ ‫החיים אינם חידה. הם מראה לנפש הכמהה לדעת שכרון‬‫אחד. הכמיהה לקשר זוגי דומה בכמיהה לבית יציב. בכל‬ ‫אהבה בשנית.‬‫הסיפורים יש תפאורה של תלישות ממקום למקום. אפילו‬‫הזיכרונות שמופיעים בסיפורים אחרים לא נאחזים במציאות‬ ‫פגישות אקראיות משמרות גורלות בודדים.‬‫אלא נבלעים בתוך אפלולית של חדר בבית מלון(“פגישה”‬ ‫איש רוצה לטהר את שמו ולחשוף זהותו המוסווית בעת‬‫עמ’ 37).האפלולית היא בת לוויה של הלילה. כל המאווים‬ ‫גסיסתו ממחלה סופנית. החיים תלויים על בלימה,אך יש מי‬‫של הדוברת בסיפורים מתגשמים בלילה. היקיצות מתוך‬ ‫שיודע להכיל את הבלימה ולגרש את הספק ממחשבותיו.‬‫חלום הן יקיצות למציאות עקרה. מציאות המבליטה את‬ ‫“באווירת החדר היה משהו ארעי, תחושה של אי שייכות‬‫תחושות הזרות והניכור של הלב הצמא לקשר של אהבה.‬ ‫למקום... עכשיו כל חלומותיו מקופלים במילה אהבה”. (עמ’‬‫הצימאון לחיים יציבים מחדד את עוצמת הערגה, רק מגביר‬ ‫65).‬‫אי שייכות למקום שבלב ולמקום של חיים בסביבה קרובה.‬ ‫אישה אובססיבית לשקיות אריזה מחנויות שונות בעולם.‬ ‫ספר מומלץ לאוהבי הפרוזה באשר הם.‬ ‫נקשרת אליהן ומעניקה להן חיים כמו בוראת אותן בלבוש‬ ‫שונה בהווי חייה. “איך דבק בה השיגעון הזה?” (עמ’ 06).‬
  • ‫נא להכיר‬‫02‬‫“ביקור בליל ירח”, שנשמע לכאורה מאוד רומנטי, מאגד‬‫בתוכו משמעות נוספת: ביקור של דמויות אהובות שאינן‬ ‫נגיעה במרחק‬‫הבאות לפקוד סביבה קרובה מתוך הגעגוע. אין אנו יודעים‬‫על ספו של הלילה מי מגיע מהעולם האחר, מעולם רוחני‬ ‫געגוע‬‫אל העולם הגשמי, הארצי כשהדממה מאפשרת לו.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫בתרבויות מצריות ופרסיות שעת לילה נחשבת לשעה של‬‫התייחדות בין שדים לבני אדם. שדים שתפקידם לפתות‬ ‫“ביקור בליל ירח” מאת אורורה‬‫את הנקרה בדרכם. כמו לילית ודומותיה. מי שמשגיח‬ ‫(צארום) חדד. שירים , סער הוצאה‬‫ממעל הוא הירח השט בשמים במלואו. ביקור בליל ירח‬ ‫לאור.‬ ‫מעורר פחדים נושנים.‬ ‫בספר ביכורים זה ארבעה שערים‬ ‫המתרפקים על ערגת הגעגוע.‬‫הזיכרונות נעים בספר כנוודים. מצד אחד חווים הקוראים‬ ‫ערגה לנופי ילדות, לקולות , לצבעים, לניחוחות, למגע‬‫תיעוד של מציאות בהווה קיים. מצד שני הם נוגעים‬ ‫האנושי. כל אלה נעים בין נגיעה בזיכרון ונגיעה באמת‬‫בדמויות שאינן, בחוויות הקשורות להן, בצבעים ובקולות‬ ‫העירומה, אותה אמת שהיא ההתפכחות המאוחרת של גן‬‫של סימפוניית החיים של המשוררת. הזיכרונות לא מנתקים‬ ‫העדן האבוד של התמימות הילדית.‬‫ולא קיימים רק בתודעת המילים, המפגש האישי והאינטימי‬‫בין המילים לעיני הקוראים יוצר התפעמות מגודל החוויה.‬ ‫נגיעה בזיכרונות מלטפת פנים אהובים שאינם: ”וְעי ֶיה‬ ‫ֵנָ‬‫חשוב גם לדעת איך להעביר את חוויית ההתפעמות. חוויה‬ ‫מה רחּומֹות הן, / מתמּזגֹות / אל ּתֹוְך עי ַי”. (עמ’ 11).‬ ‫ֵנ ׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ִ ְ ְַ‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְ‬‫זו עוברת כציר חיים נושם, חובק ואוהב לאורך כל הספר.‬ ‫ובשיר אחר: ”מּׁשק אברֹותיְך.. צליל מּכר / ׁשהאיר את‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ ֵ ִ‬ ‫ְִ ָֻ‬ ‫ְֶ ֶ‬ ‫ַ ָ‬‫סיפור חיים בארבעה שערים מבליט מחול נפלא לאור ירח.‬ ‫ּדרּכי ּכמֹו ֵר / מהדהד ּתבּו ָתְך ּבָאזְ ַי..” (עמ’ 31). המכנה‬ ‫ְ ַ ְֵ ְ נְ ְ נ‬ ‫ְִַ ְ נ‬‫גם הציורים בארבעת השערים שאייר ברק חדד מעידים על‬ ‫המשותף לארבעת השערים הוא הזיכרון כמתעד מציאות‬‫מחול מופלא בין הכתיבה לבין הציור. שתי אמנויות אלה‬ ‫רגשית עמוקה. שיריה מובילים את עיני הקוראים לנגיעות‬‫פותחות את שערי הנפש של הדוברת, שתענוג לשוטט‬ ‫במשפחה הדפוסית וממנה צומחת משפחה חדשה,‬‫בהם. מוארים בתבונה ובאהבת הבריות. ספר מאופק,‬ ‫בסביבה האורבנית, בזוגיות ובאהבה.‬ ‫מדוייק, המשאיר בקוראים טעם של עוד.‬ ‫ההצלחה של הזיכרון בייצוג המציאות היא חלקית בלבד,‬ ‫גבר אישה גבר‬ ‫לא כל מה שהעיניים רואות והאוזניים חווות ישמר בזיכרון,‬ ‫אך עדות השירים הכתובים כוחם עוצמתי. השירים‬ ‫מאת שמואל יריב / לולה בר‬ ‫מספרים סיפורי חיים. הם מאירים את הספר בשני קולות:‬ ‫קולה של הנוסטלגיה המתרפקת על העבר: ”נֹוׁשמת את‬ ‫ֶ ֶ ֶ‬ ‫נולד‬ ‫שמואל יריב‬ ‫הּביִת, ׁשֹואפת את הרּוח, מתּכּסה ּבּניחֹוח ָלדּות מׁשּכר“‬ ‫ְ ֵַ‬ ‫ֶ ֶ ֶ ָ ַ ִ ְ ַ ֶ ְ ִ ַ יְ‬ ‫ַַ‬ ‫במושבה בשרון. למד‬ ‫(עמ’ 61). “ברחֹוב ׁשל ָלדּותי / גם העצים לבׁשּו ׂשיבה”‬ ‫ֵ ָ‬ ‫ְָ‬ ‫ַּ ַ ֵ ִ‬ ‫ֶ יְ ִ‬ ‫ַּ ְ‬ ‫באוניברסיטה‬ ‫ולימד‬ ‫(עמ’ 52).‬ ‫העברית בירושלים.‬ ‫וקולו של ההווה, חי ונושם אהבה. “גוִי רֹועד ּומצטמרר /‬ ‫ִ ְ ַ ְֵ‬ ‫ֵ‬ ‫ֵ‬ ‫גבר אישה גבר הוא‬ ‫מעל מחריׁש ָרח / פרצּוף מּו ָר לֹו וְקֹודר / וְכל ּגּופי צֹורח”‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫ֵ‬ ‫ז‬ ‫ֵ ַ ַ ְ ִ י ֵ ַ ַּ ְ‬ ‫קובץ הסיפורים הראשון‬ ‫(עמ’ 81). לא תמיד העבר משמר זיכרונות. יש הנאחזים‬ ‫שלו וזכה בפרס הראשון‬ ‫בהם כקרש הצלה, או בערגת הגעגוע כפי שמופיע בספר‬ ‫בתחרות פרויקט כתוב‬ ‫זה.‬ ‫מטעם מועצת הפיס‬ ‫קולו של ההווה נשען על קולו של העבר. אין להווה קיום‬ ‫לתרבות ואמנות 2002.‬ ‫ללא עבר. “ע ָן ּבחּלֹון ממטיר ּדמעֹותיו” (עמ’ 34). גם‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָנ ַ ַ‬
  • ‫נא להכיר‬‫12‬‫מצלע איש זה סיפור אהבתם של פרח כמורה פולני‬ ‫גבר אישה גבר הוא ספר מחולק לתשעה סיפורים מרתקים‬‫וסטודנטית ישראלית. דיאלוג תיאולוגי מעניין מתנהל בין‬ ‫ושונים מאד זה מזה. יחד עם זאת, יש להם מכנה משותף:‬‫השניים, דיאלוג שמוביל לתשוקה וסערת רגשות של פעם‬ ‫הגיבורים מלווים בתחושות של בדידות ומצוקה וכמו מתוך‬ ‫בחיים.‬ ‫חלום הם מתעוררים יום אחד לעולם של פיתוי ורוחניות.‬ ‫רובם אנשים משכילים ואינטליגנטיים ויצריים בהווייתם.‬‫המסע עם גדעון הוא סיפור יוצא דופן על גבר‬ ‫כמעט בכל סיפור, הדמויות עוברות חוויות ארוטיות רבות‬‫הומוסקסואל באמצע החיים שמתאהב בבחור צעיר יפה‬ ‫עוצמה על גבול איבוד שליטה, חוויות שבעטיין משתנים‬‫תואר, מצ`ואיסט ופרוורטי, ובנוסף לכך, הם מפולגים גם‬ ‫חייהן ללא הכר. רובן ככולן מתרחשות בעיר ירושלים ולדעתי‬ ‫בדעותיהם הפוליטיות, אלמנט בעל מתח לא מבוטל.‬ ‫יש לכך סימבול מקודש ומיסטי שתואם ועוטף את האווירה‬ ‫מבחוץ.‬‫נהניתי לקרוא ולגלות שכל הסיפורים מעניינים וחדשניים‬‫ונועזים, ברעיונות פורצי דרך, מעוררים חומר למחשבה‬ ‫בגבר אישה גבר פגשתי נשים חצויות באהבתן (או‬‫ומשאירים טעם של עוד. ברכות לשמואל יריב והמלצה‬ ‫בזיכרונותיהן) בין שני גברים. בעצם זהו משולש שהופך‬ ‫חמה על הספר.‬ ‫לשלם אחד, כאשר הגברים פועלים יחד להשלים את‬ ‫החסך באישיותה של האישה. המוטיב הזה בולט בעיקר‬‫על “בקצה השמש‬ ‫ב-ערן השני ו-זר פרחי הקמליות.‬ ‫המתהווה”‬ ‫הספר פותח בסיפור קצר בשם החמצה. זה סיפור קצר‬ ‫מאד על גבול ההזיה, שמותיר את הקורא עם חיוך על‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫השפתיים. אישה בשנות ה-06 לחייה חווה רומן תמוה עם‬ ‫בחור צעיר, משורר בנפשו ומרצה במקצועו. מארג עוצמתי‬ ‫בקצה השמש המתהווה ספרו‬ ‫וחריג של רוחניות ומיניות.‬ ‫השני של מ. רייך בהוצאת‬ ‫“קורות”, הוא כמתכונת ספרו‬ ‫בסיפור ערן השני מסופר על סטודנטית לרפואה שמאוהבת‬ ‫הראשון. שבעה שערים יש‬ ‫בקצין צה”ל בשם ערן. ערן נהרג בציר פילדלפי בגבול המצרי‬ ‫בספר: ששה מתוכם שירים‬ ‫ומאותו יום מבקשת חברתו למצוא גבר שיעשה לה ילד,‬ ‫והשער השביעי עוסק בפרוזה.‬ ‫שיהיה דומה לערן, שכה אהבה. העלילה מקבלת תפנית‬ ‫אך בשונה מהספר הראשון‬ ‫עת דרכה של הבחורה מצטלבת עם זו של אביו של ערן,‬ ‫המשורר מתייחס לשני נושאים‬ ‫ומערכת יחסים מרגשת נרקמת בין השניים.‬ ‫עיקריים ומתעמת איתם.‬‫עולמו של המשורר, עולמה של היצירה והיחס ביניהם.‬ ‫בובת החרסינה סיפור עצוב בו נהג מונית נקלע לתוך‬‫שירת המחאה הנוקבת שלו מעוררת דילמה מוסרית לחיים‬ ‫עלילה לילית דרמטית, כאשר מתאהב בנוסעת משונה,‬‫בארץ הזאת. האמנם, בקצה השמש המתהווה יוכלו שני‬ ‫אישה יפה ומשכילה שמסתבר בדיעבד שהיא אישה מוכה‬‫עמים להפסיק להלחם זה בזה ולהתחיל לחיות? בסוגיה‬ ‫וכך גם ילדיה.‬‫זו אנסה לענות מתוך שבילי שיריו של רייך. “איׁש עֹוד ֹלא‬ ‫ִ‬‫רׁשם / ּתוִים ּבדם / וְֹלא הלחין / קֹולֹות ׁשל ּבכי“ (עמ’ 46).‬ ‫ֶ ִֶ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ְָ‬ ‫ָ‬ ‫ַָ‬ ‫זר פרחי קמליות סיפור אהבתם של שני גברים לאישה‬‫בשיר אחר מחדדת הסוגיה הזאת עוד יותר: ”מי יְׁשֹורר /‬ ‫ֵ‬ ‫ִ‬ ‫אחת. איש רדיו מזדקן, מפולפל ומשכיל מאד וסטודנט צעיר‬ ‫ׁשיר ּתהּלה ל ֵכר ח ָלים עֹולים” (עמ’ 05).‬ ‫ִ‬ ‫ְ ִ ָ ְ ז ֶ ַ ּי ִ‬ ‫ִ‬ ‫לרפואה חסר התנסות מינית. משולש תמוה ומסקרן מכל‬‫מציאות ישראלית מתהווה בארץ המובטחת עם גווניה‬ ‫הבחינות. אהבתה של הגיבורה לפרחי הקמליות הניבה‬‫וקולותיה הפועמים בתוכה ורוחשים סביבה. ועם לא די‬ ‫אצלי תסמיך לאופרה “לה טרוויאטה” של וורדי ומוסיף נופך‬‫בכך גשם של אירועים ניתך עלינו מכל צד ואנו ממשיכים‬ ‫דרמטי לסיפור.‬
  • ‫נא להכיר‬‫22‬‫רזי אותיות שירה המשתברות כקרניים שמשיות קטנות‬ ‫בשגרה אדישה ולא מתפשרת. האם זו חוסנה של הארץ‬‫ועלומות המסתופפות בחדרי לבי מסתודדות בחשאי כדי‬ ‫הזאת שעיני העולם נישאות אליה והיא מתהדרת בלאומיות‬‫להגיח בזרם אותיות ברואי החותם בזריחה בוערת את‬ ‫יהודית מתריסה?‬‫שיריי. ארבעת הסיפורים הקצרים עוסקים במהות האדם‬ ‫“ּברֹום עבים מּול ּפ ֵי ׁשמׁשם / ָאף ּבלּבם מׁשאלת / ראֹות‬ ‫ְ‬ ‫ְ ִָ ִ ְ ֶֶ‬ ‫ְנ ִ ְ ָ‬ ‫ִָ‬ ‫ְ‬‫ובנפשו המורכבת. הסיפור הראשון “סמוי מן העין,צורב מן‬ ‫ּדֹודים / לּטף ּפנים וְלּו ּכזיִת, / אבל עדרי ע ָן / חּוְרים מּפחד‬ ‫ִ ַַ‬ ‫ֲ ָ ֶ ְ ֵ ָנ ִ ִ‬ ‫ְַ‬ ‫ֶֶ ִָ‬ ‫ִ‬‫הרוח” - סיפור עמוק ומורכב בתכניו, בכלל חייבת לציין‬ ‫מאכלת / וְכְך אלי קּצם יִפלּו / חמּדה, ׂשדה ּוביִת” (עמ’‬ ‫ֶָ ַ‬ ‫ֶ ְ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ָ ֵֵ ִ ָ‬ ‫ַ ֲֶֶ‬‫שטרם אדון בסיפוריו של רייך, שהוא סופר מחונן ומוכשר,‬ ‫65).‬‫חבל שהוא מספח את סיפוריו לקובץ שירים. סיפוריו‬ ‫המילים מבטאות את הלך הרוח של הכותב אותן, נמאס לו‬‫הקצרים יכולים לעמוד באסופת סיפורים נפרדת, ככה יאה‬ ‫מהמצב שלא משתנה, למעלה מששים שנה נלחמים שני‬ ‫להם. כי באסופת השירים, הסיפורים הקצרים נבלעים.‬ ‫עמים על אדמה אחת. היא מרגישה נהדר מחוזרת על ידי‬‫מאוד נהניתי מהכתיבה הסיפורית שלו ולכן אני סבורה,‬ ‫שני עצים עתיקים השואפים להיות עמה. אך החיזור הזה‬‫שהסיפורים הקצרים של רייך חייבים להיות באסופה נפרדת.‬ ‫גובה מחיר יקר של שני העצים. “ׁשר ֶרניּום ׁשתּוי ערק,‬ ‫ַַ‬ ‫ָ‬ ‫ָ ּג ַ ְ‬‫ייחודם הוא חירות המחשבה של הסופר. “סמוי מן העין‬ ‫ֶמר ׁשּכֹורים / חּלֹון קרּוע חלֹומֹות - ּתפּלֹות – איבה” (עמ’‬ ‫ֵ ָ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ָ ַ ֲ‬ ‫ַ‬ ‫זֶ ִ ִ‬‫צורב מן הרוח”, הסיפור הפותח הוא פנינה ספרותית. מעין‬ ‫75).‬‫נובלה קטנה על חיי שלושה אנשים. שלוש דמויות שסביבן‬‫נעות דמויות אחרות במקום קטן. החיים בקיבוץ מתוארים‬ ‫בד בבד מתוך שירת המחאה הפוצעת את נפש האדמה‬‫כבועת הזיה שמסניפים אותה שניים רייצ’ל דן ואורי עשת.‬ ‫ואת נפשו של המשורר עולה נחשפים עולמו של המשורר‬‫אל הקיבוץ מגיע מתן תל צור עבריין צעיר שעסק בזיוף‬ ‫ועולמה של השירה מתוך מקומות ילדותו החקוקים לעד‬‫כתבי יד. החיים בקיבוץ מהווים עבורו שיקום מחדש לאחר‬ ‫במשעולי שירתו הפוסעת בין העמק לגיא, בין הרמה‬‫שריצה את עונשו, שם הוא מתיידד עם קריסטין מתנדבת‬ ‫למישור ומגלה לעיני הקוראים את היחס האישי האוהב‬‫מהולנד, קיר ביתו משותף לקיר ביתם של אמנון ורייצ’ל דן.‬ ‫ולעתים הנוקב של המשורר הבורא מילים מתוך קרביו‬‫הדמות העגולה בסיפור הוא אמנון דן שנפשו של הסופר‬ ‫ויוצר לנו את שפת השירה. ”התדע מָאיִן ָחלּתי את-‬ ‫נַ ְ ִ ֶ‬ ‫ֲֵַ ֵ‬‫נקשרה בנפש האיש שהיה לדמות מרכזית כאיש חינוך‬ ‫ׁשירי?” שאל ביאליק בשירו “שירתי” ואני שואלת את‬ ‫ִ ִ‬‫במקום קטן כולם מכירים את כולם. דווקא במקום הזה‬ ‫אותה שאלה כשאני מטפסת במעלה הגבעה עם מצחיה‬‫מקורנן דן על ידי רעייתו רייצ’ל. כולם יודעים על הקשר ואף‬ ‫ונעליים גבוהות ורואה את היופי מול הגלעד והכנרת‬‫אחד בקיבוץ לא קם להפריד, לא קם להחזיר זוגיות לשלום‬ ‫משתקפים זה בזו בגעגוע לוטף אהבה. אני אומר המשורר‬‫בית. בתם המשותפת יצאה לטיול כיתתי ולא שבה ממנו.‬ ‫“אבק ּדרכים / וְָאּתה מּבּוע- / ּכחֹל ּכמֹו העצב / חֹותְך‬ ‫ֵ‬ ‫ֶֶָ‬ ‫ְ‬ ‫ָ‬ ‫ָ ַ ַ‬ ‫ֲַ ְִָ‬‫מותה אמור היה לחבר בין הוריה. אמה רייצ’ל מצאה סעד‬ ‫ּכפצע הר“ (עמ ’01). בדיאלוג פתוח עם השירה מתעמת‬ ‫ְֶַ ַ‬‫במעשי אהבים עם אורי עשת הלולן בעוד אמנון מצא את‬ ‫המשורר עם הנושאים עליהם נכתבת שירתו. ומהו עולם‬‫עצמו לכוד בזיכרונה של בתו. לא ידע את נפשו. מותה‬ ‫השירה היוצא מחלציו של המשורר, שורף, פוצע ומטהר‬‫הסעיר וטלטל אותו עד שחשב לשים קץ לחייו. מתן תל‬ ‫את נתיביו? האם המשורר שולה פנינים בהבל פה? האם‬‫צור שומע את התייפחויותיו של אמנון דן ומחליט לעשות‬ ‫המשורר יכול לברוח משליחות כתיבתו? הלא כתיבה‬‫מעשה. הוא מזייף את כתב ידה של תרצה ומניח מכתב‬ ‫ממעקי הנפש משולה לבריאה. כמו שהוא יוצר יש מאין‬‫מהבת המתה אל אביה החי. ”אבא אהוב שלי, אלמלא‬ ‫את שירתו ככה יוצאות מילותיו מפלסות לו דרך להביע‬‫ידעתי שאתה מודע היטב לחיבור שבין סמוי לגלוי,שבין‬ ‫רעבונו על “ּפת ׁשירית קלילה” (עמ ’01). כשם שהשירה‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ַ ִ ִ‬‫חומר לרוח,שבין פיזי למטפיזי, ואלמלא היותך איש מאמין-‬ ‫שליחות וצריכה להגיע אל הקוראים מציאות ודמיון מובילים‬‫לא הייתי יכולה להופיע כאן...” (עמ’ 251). המכתב הזה‬ ‫דרכן של המילים ואלה עוברות ליד מרפסת מתעטשת‬‫מונע את מעשהו של האב ולמעשה מציל את חייו. סיפור‬ ‫מעבר לרחוב, ו”אינסֹוף עיגּולים לבנים ׁשל אמת / חֹולפים‬ ‫ְ ִ‬ ‫ִ ִ ְִָ ֶ ֱֶ‬ ‫ֵ ְ‬‫יפהפה על אהבת האדם וצמיחה ממקום של כאב. הסיפור‬ ‫ּבתנּועת ׁשרׁשרת / איזֹו ׁשקיפּות ֶהדרת” (עמ’ 32). ובשיר‬ ‫נֱ ֶ ֶ‬ ‫ֵ ְ ִ‬ ‫ִ ְ ַ ַ ְ ֶֶ‬‫“תכניתה המוזרה של רוחמה נתנאל”, שוב עוסק בתוכניות‬ ‫אחר אומר המשורר “אני ּבֹורא לי ׁשמׁש “ (עמ’ 52) עם‬ ‫ֵ ִ ֶ ֶ‬ ‫ֲִ‬
  • ‫נא להכיר‬‫32‬ ‫האותיות המסמלות את‬ ‫לשים קץ לחיים. גם פה נטווית תוכנית מוזרה להעלם‬ ‫תרבות האדם והשכלתו.‬ ‫מהעולם ומדוע? כל חייה טיפלה רוחמה נתנאל באישה‬ ‫האותיות,‬ ‫באמצעות‬ ‫עמוס, מושבניק חולה. מרכז תשומת הלב הופנה אליו, היא‬ ‫האדם יכול ליטול את‬ ‫נשכחה מלב. ביום שהחליטה לממש את תוכניתה החלה‬ ‫‘החירות’ המוצעת לפניו,‬ ‫לעקוב אחר בעלה. שניהם הגיעו למטע שלהם. בעלה בגד‬ ‫ולבחור בדרך בחירתו‬ ‫בה עם אישה אחרת. ממקום עומדה צפתה במתרחש עד‬ ‫ללכת. שלמה דוד בוחר‬ ‫שנחש צפע הכיש אותה. צעקתה הבהילה את עמוס אליה‬ ‫בספרו זה, לתאר את‬ ‫וכשהוא נשא אותה הביתה וטיפל בה חזר אליה הרצון‬ ‫העכשווית‬ ‫המציאות‬ ‫לחיות. אני רוצה להתייחס לבחירת השמות בסיפור הזה:‬ ‫ויחד עם זאת להנציח‬ ‫רוחמה - כל הרחמים מצויים באישה אחת שלבה חס על‬‫ולתעד את עברו של עם ישראל, עם סגולה אשר ה’ בחר‬ ‫בעלה ובו טיפלה עד שקם ממיטת חוליו. הייתה מוכנה‬ ‫בהם מבין כל העמים.‬ ‫לבטל את חייה למען הכרה באישיותה. עמוס - נשא על‬ ‫כתפיו את עול המשפחה כמושבניק. נחש הצפע – יצר‬‫בחלקו הראשון של הקובץ אנו פוגשים את המשורר‬ ‫פצע בחייה של רוחמה, הפצע עורר בה את הרצון לחיות.‬‫כ’פרט’ המשוטט בטבע ומעלה אל הכתב את עצם‬ ‫הנחש מסמל את חטא אדם וחוה בגן העדן האבוד. כדי‬‫החיווי ותוצאת היצירה, מהמפגש המדהים בינו לבין‬ ‫לשמור על הקיים, הזוגיות צריכה לעבור מבחן של נאמנות.‬‫‘הקשת’ (עמ’ 93): “וְהּקׁשת חלפה ּבלי לברֹר צבעים‬ ‫ְִָ‬ ‫ְָָ ְִ ְִ‬ ‫ֶַ ֶ‬ ‫גם הסיפור “סודות” עוסק בזוגיות. אלא שבסיפור הזה רב‬‫לצּיּורי / אדמֵן לעצמי את הּקׁשת וְָאמׁשיְך ּביְצרֹותי”...‬ ‫ִ ִ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֶַ ֶ‬ ‫ֲַ ְי ְ ַ ְ ִ ֶ‬ ‫ְִ ַ‬ ‫הסמוי על הגלוי. פסליו של אמן ידוע מפוזרים בקיבוץ בו‬‫ה’תוצאות’, הן סיבת כל הסיבות בשירי הקובץ שלפנינו.‬ ‫הוא חי עם רעייתו ובנו. הפסלים מספרים סיפור, הרעיה‬‫באמצעות האותיות מקדיש המשורר משירי אהבתו‬ ‫מספרת את סיפור היכרותה עם בעלה. הוא ניצול שואה‬‫לנפש הקרובה אליו ביותר ובהבעותיו ניתן גם למצוא כעין‬ ‫ששרד את הזוועות, אך איבד את היקר לו מכל. הבן והאם‬‫יצירות ַסלה1 כדוגמת השיר המופיע (בעמ’ 42): “היִיתי‬ ‫ָ ִ‬ ‫ּג ֶ ָ‬ ‫עוקבים אחר מעשיו הקבועים של האב. האם משלימה‬‫רֹוצה לקטֹוף רק ּכלנית ָאחת עבּור ָאהּובתי / ּופתאֹם‬ ‫ִ ְ‬ ‫ָ ִ‬ ‫ַ ֲ‬ ‫ַ ִַַ‬ ‫ֶ ִ ְ‬ ‫בהכנעה עם החיים הכפולים של בעלה. הכוח שמניע‬‫ׁשלט קטן הּמזְ היר “ָאל ּתּקטֹוף אֹותי” / ְואֹדם הּכלנית‬ ‫ֶ ִַַָ‬ ‫ִ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֶֶ ָ ָ ַ ַ ִ‬ ‫את האב לחיות עם כאב האובדן הוא הבריאה מחדש של‬‫ּכאֹדם לּבי הּמלבלב / ּכל צרֹותי כאלּו נׁשּכחּו מן הלב”...‬ ‫ִ ֵַ‬ ‫ָ ָ ַ ְ ִ ִ ְ ְ‬ ‫ְ ֶ ִִ ַ ְְֵַ‬ ‫האנשים שהכיר. עצם העובדה שהוא מעניק שמות לפסליו‬ ‫ומבקר תדיר רק את פסלה של שפרה דמות שהכיר בעבר‬‫אנושיותו ורגישותו לסובב אך תורמות למסוגלותו ה’הגדית’‬ ‫ואהב, המפגש הזה עמה – הוא מפגש עם הקבר, היד‬‫המשמשת אותו בכתיבה, כחלק בלתי נפרד ממשיכתו‬ ‫והשם להנציח את שאהב. כוחו של החומר מנצח את‬‫העזה לדת ולאמונה היהודית (עמ’ 02-12): “חֶה ּב ָלּוי‬ ‫ֲי ְ ג‬ ‫הרוח. אמנם רוח האדם יוצרת ומגשימה את עצמה. מקבץ‬‫וְֹלא מאחֹורי ּפרּגֹוד / ׁשמֹור על הּכבֹוד / ק ֵה לעֹוד וְעֹוד / יְׁש‬ ‫ַ ּו ְ‬ ‫ַ ַָ‬ ‫ְ‬ ‫ֲֵ ֵ ְַ‬ ‫הסיפורים יפהפה וראוי היה לו היו נדפסים בספר נפרד.‬ ‫לְך לב וְקדקֹוד / ראה את העֹולם ּבצבע ורֹד”...‬ ‫ְֵ ֶ ָ ָ ְֶַ ָ‬ ‫ְ ֵ ְָ‬‫היות שה’גלוי’ מועדף על פני ה’מוסתר’, הטענה הנטענת‬ ‫“הפרח כבר לא‬‫לפנינו (עמ’ 43): “אין אֹׁשר מחלט עלי אדמֹות ְוַּמים / ּכאׁשר‬ ‫ֲַ ֶ‬ ‫יִ‬ ‫ֶ ֻ ְ ָ ֲֵ ֲָ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֵ‬‫הּוא לרֹב רגעי ְו ַם ר ָעים חֹולפים / ֶפׁש חצּוַה מׁשקפת‬ ‫נֶ ֲ י ְ ַ ֵ ֶ‬ ‫ִ ְ ִ ג ְגִ‬ ‫ָ‬ ‫רוצה להיות לפיד”‬‫ּכעין מֹאזְ ניִם / ּתמיד עֹוׂשים מאמץ להתָא ֵן ּבחּיִים”...‬ ‫ַ ֲ ָ ְ ִ ְ ּז ַ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ָ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ְֵ‬ ‫אדלינה קליין‬ ‫סקירה על ספר השירים “בגבורותי”, מאת‬‫בעקבות היגד אחד באים היגדים רבים אחרים, ויש‬ ‫שלמה דוד, הוצאת קישון - תש”ע‬‫גם סיפורים המסתתרים מאחורי השירים. ביניהם,‬‫מפגש לא יאומן כמעט עם הרב היהודי מעיירתו‬ ‫המשורר שלמה דוד, שהוא נומרולוג שעיסוקו בפשר‬‫שברומניה, שהיה מלמדו את שפת האותיות העבריות‬ ‫המספרים המסתתרים באותיות העבריות, מאמין וחי את‬
  • ‫נא להכיר‬‫42‬ ‫ואנחנו מתענגים ושואלים‬ ‫בהיותו נער... והיום אותו רב, הוא זקן שבע-שנים אשר‬ ‫מתי יצא הספר, דניאלה.‬ ‫דיבורו נותר כבעבר הרחוק, כמו נעצר השעון מלכת.‬ ‫הספר “לפעמים זה‬ ‫השתקפות זאת, משיבה את משוררנו להרהוריו על העבר‬ ‫מצליח” מאת דניאלה‬ ‫ה’בלתי מחיק’ והוא רושם (בעמ’ 32): “וְאּודי הּׁשֹואָה הם‬ ‫ֵ‬ ‫ֵ ַ‬ ‫סגל יצא לאור לפני‬ ‫עדים ַאחרֹונים לדף קׁשר ּבתֹולדֹותינּו / ּבל ּנׁשּכח את‬ ‫ַ ִ ְ ָ ֶ‬ ‫ְַ ֶ ֶ ְ ְ ֵ‬ ‫ֲ ִ‬ ‫ִֵ‬ ‫מספר ימים בהוצאת‬ ‫עצמנּו, ּבל נׁשּכח את עברנּו”...‬ ‫ַ ְ ֵ ַ ִ ְ ָ ֶ ֲֵָ‬ ‫מודן. מרגישה בת מזל‬ ‫אמיתית, קניתי את‬ ‫באותו גילוי לב סוחף, מעלה המשורר באותיותיו את‬ ‫הספר ומיד שקעתי‬ ‫קשייו וחששותיו המתלווים, בכלכלו את מעיין זיכרונותיו‬ ‫בקריאה מתרגשת. מי‬ ‫אשר ספונים עמוק בתוככי נפשו, עד שהוא נותן לאותיות‬ ‫היה מאמין שאישה מלאת‬ ‫להובילו. וכך רשם (עמ’ 72): “מּלים רּבֹות ּכלּואֹות ּבתֹוָך‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫ַ‬ ‫ִ ִ‬‫חן מכפר סבא, רפלקסולוגית מומחית עם רקורד של‬ ‫הנׁשמה / ְורֹב הּׁשירים נג ָזִ ים / יְחידי ס ֻלה ׁשֹורדים‬ ‫ְִ‬ ‫ִ ֵ ְ גָ‬ ‫ִ ְנ‬ ‫ַ ִ ִ‬ ‫ְַָ ָ‬‫52 שנה ומאות לקוחות, תקום יום אחד מהמזרון, תביט‬ ‫לאֹורָך ׁשנים / ֶה ּפרקן הּלב הּכלּוא אׁשר יֹוצר מזְ מֹורים‬ ‫ִ‬ ‫ֵ ִ‬ ‫ֲֶ‬ ‫ז ְַֻ ֵַ ַָ‬ ‫ְ ֶ ִָ‬‫לצג המחשב בין העיניים ותכתוב ספר שלא ניתן להניח.‬ ‫/ הם מׁשתחררים ּכב ֵי חֹורין ְו ֵהפכים לׁשירים”...‬ ‫ְ ִ ִ‬ ‫נְ ָ ִ‬ ‫ִ‬ ‫ִ ְנ‬ ‫ִ ְ ַ ְ ְִ‬ ‫ֵ‬‫כשהתחלתי לקרוא יצאתי למסע מרתק, מאלף, מפתיע‬‫ובעיקר מלא חן ותמימות בחייה של ילדה עם הכי הרבה‬ ‫אכן, ה’מזמורים’ שבצבצו (בפסוק שלעיל), אינם נוצרים‬‫תובנות שאפשר ללמוד מהן, ועם יכולת הישרדות להוריד‬ ‫בסתם. מזמורים נוצרים בעקבות התפילות החוזרות‬ ‫בפניה את הכובע.‬ ‫ונשנות כל החיים. והמשורר מאזכר זאת (בעמ’ 3): “ּבסדר‬ ‫ְ ֵֶ‬ ‫ּפסח ּבָמים נֹוראים עם קיטל, המעיל הּכסּוף הּלבן /‬ ‫ַָָ‬ ‫ַָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ִ‬ ‫ִָ‬ ‫ְי ִ‬ ‫ֶַ‬‫הרומן בנוי ספורים, ספורים תמיד אפשר לחזור לסצנה‬ ‫ּבמחּצת ַּקירי, ּבּק ֻׁשה, עם ּכּסּופים לאבֹותי להׁשּכיח את‬ ‫ִ ִ ִ ֲַ ַ ְ ַ ְ ִ ַ ֶ‬ ‫ִ ְ ִ ַ יִ ַ ַ ְדָ‬‫שאהבתי ולא גמרתי ליהנות ממנה עד הסוף. הילדה‬ ‫החרּבן”... במילה ‘חרּבן’ משתקפים מזווית מבטו, הן ימי‬ ‫ְָֻ‬ ‫ְַָֻ‬‫שמחליפה שמות כמו גרביים, מתנהלת במציאות זוועתית,‬ ‫השואה הנוראים והן ימי חרבן בית המקדש של העם היהודי.‬ ‫ֻ‬‫מנסה לצאת ממצבים בלתי אפשריים, בטריקים מלאי‬ ‫חכמה ועם אמונה שלמה שלפעמים זה מצליחה.‬ ‫שלמה דוד מקפיד לחזור ולשנן בחלקו השני של הספר,‬ ‫פסוקים מתהלים, ותחינות דוד לה’ שימחל לישראל עמו‬‫סיימתי את הספר בשלושה ימים. נזכרתי בלהיטות‬ ‫על עוונם ויעניק להם חסדיו והגנתו מפני העמים הקמים‬‫הספרותית שגיליתי כשקראתי לא מזמן את הנערה עם‬ ‫להשמידו. שכן, רק בדרך המחילה והסליחה ה’ יחון אותם‬‫כתובת הקעקע של הדרקון. ואני בהחלט לא מגזימה.‬ ‫ותהיה תקומה לעם ישראל להמשיך ולשרוד. ראה (עמ’‬‫יש ספרים שיוצרים אצלך נחת. לפעמים אנחנו מחבקים‬ ‫36): “וְהָארץ ּפֹורחת מחדׁש וְסימנים ָפים לעתיד / הלָאה‬ ‫ְָ‬ ‫ְֲ ִ‬ ‫ִ ָ ִ יִ‬ ‫ַַ ֵ ָָ‬ ‫ָ ֶ‬‫את הספר הפעור במקום שהגענו ומאמצים אותו באזור‬ ‫הּמלחמה, הּפרח ּכבר ֹלא רֹוצה להיֹות לּפיד”...‬ ‫ִַ‬ ‫ֶ ִ ְ‬ ‫ַ ִ ְָ ָ ֶַַ ְָ‬‫הסרעפת, עוצמים אולי עיניים ומרגישים את מה שמילה‬ ‫מחוללת בתוכנו.‬ ‫כמו רקדנים על העוגה‬ ‫אז מה יש לה לדניאלה בספר: “לפעמים זה מצליח”?‬ ‫אילנה ינובסקי‬‫עברית משובחת. דניאלה לשה את העברית כמו עוגה‬‫שווה לשבת. ומדובר בעוגה בסיסית בלי מילים מסורבלות‬ ‫דניאלה סגל, האישה והיד המתרוננת, הפכה לסמל של‬‫ומשפטים כבדי הבעה. המתח שהיא יוצרת בבחירת‬ ‫שמחה ומשוש חיים אצלנו בקפה דה מרקר. מספר‬ ‫המילים בונה משפטים חד פעמים שהם שלה לגמרי.‬ ‫חודשים היא מפרסמת להנאתנו ספורים קצרים שהגה‬ ‫מוחה המשונן בהתבסס על ההיסטוריה הפרטית לגמרי,‬
  • ‫נא להכיר‬‫52‬‫יפהפה. “ּבמציאּות / האָדם מׁשּת ֶה” (עמ’ 01). אופיו מעיד‬ ‫ָ ָ ִ ְ ַ ּנ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫העלילה שלה פנטסטית. יש לנו תמונת מצב קיומית של‬ ‫על הלכי נפש, על רגישות ואכפתיות.‬ ‫היהודי הנודד שמגיע לארץ הקודש ולא מפסיק לנדוד.‬ ‫אנחנו ערים למאבק תרבויות ודתות שמתחולל בליבה‬‫חלומות נבואיים הם נחלתם של משוררים הבוראים מילים.‬ ‫של גיבורה אחת קטנה בלונדינית, שיש לה שמחת חיים‬‫תהליך הבריאה הזה נוצר מחזיון, מקול קורא, מבריאת‬ ‫ממגנטת, והיא מנסה ומנסה להגיע לאושר, לפעמים זה‬‫המילה. הקול הקורא “נסתרות”, הוא קולו של אלוהים‬ ‫בהחלט מצליח.‬‫הקורא לשמואל הנער ומודיע לו על שליחותו ותפקידו‬‫כנביא. גם לדוברת יש תפקיד היא “ מתנֹועעת כעלים ּברּוח‬ ‫ִ ְ ַ ַ ְּ ָ ִ ָ ַ‬ ‫הדמויות שלמות כמו רקדנים על העוגה. האחות, ההורים,‬‫הרּכה” (עמ’ 21). נחבאת אל תוך שיריה אוחזת בצבעוניות‬ ‫ַָָ‬ ‫צוות המנזר, המאהבים לכולם יש עולם, והוא מובא בפנינו‬‫המילים שלו ימסו עם הטל ואף מודה כי “חלֹומֹות נֹוטים‬ ‫ִ‬ ‫ֲ‬ ‫בדרך שמאפשרת לנו להבין את התמונה כולה. אולי הבניה‬‫להת ַׁשם“ (שם). בצד החלומות מופיעות שמונה תמונות.‬ ‫ְ ִ ְ ּג ֵ‬ ‫הספרותית, סיפורים, סיפורים מחייבת. התוצאה מרתקת‬‫צילומיה היפהפיים של אניטה קליין אחותה של אדלינה‬ ‫ומלאת חן.‬‫קליין, מחדדים את החיבור בין גוף לנפש. המילה היא גוף,‬‫הצילום הוא הנפש. בצילומים התנועה היא הגוף הגלוי‬ ‫אני מלאת גאווה בדניאלה ובספר הנהדר שלה. אני בטוחה‬ ‫המספר את סיפור הנפש הסמוי.‬ ‫שלפנינו בסט סלר, טפו, טפו, טפו‬‫ההתבוננות בתנועה והניסיון להבין את העולם הפנימי‬‫של האדם המתנועע על פי תנועותיו, מעמידים אותנו מול‬ ‫ריקוד מוליך רטט גוף‬‫המורכבות והעושר של הגוף ושל ההתנהגות הגופנית.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫בעבר היה נפוץ השימוש בדימויים ובמטאפורות. לעתים‬‫יוחסו תכונות גופניות לטבע הדומם, למבנים חברתיים‬ ‫ספרה של א.קליין, “ריקוד הצרצר”,‬‫ולתהליכים היסטוריים. לעתים יוחסו לגוף תכונות הלקוחות‬ ‫הוצאת עקד. הוא ספר הנע בתנועה‬‫מן הטבע. השימוש במטאפורה בא לייצג את החיבור בין‬ ‫מעגלית מהפנים אל החוץ, יוצר פתיחות‬‫הפן הגופני החיצוני לבין מצב נפשי פנימי והוא משקף‬ ‫מכוונת אל הציר עליו מתנועעת נפש‬‫הנחה בסיסית, שלפיה הגוף הגלוי מכיל סימנים להבנת‬ ‫הדוברת הטועמת ניחוחות, צבעים‬‫סיפור הנפש הסמוי. מחשבותיה של יונה שחר-לוי הדהדו‬ ‫וקולות ב”ּתסיסה מתחּדׁשת“ (עמ’‬ ‫ִ ְ ֶֶַ‬ ‫ְ ִ ָ‬‫לי כמו מנטרה כשקראתי בספרה של קליין, כל פעם חוויתי‬ ‫001).‬‫את הקריאה בצורה אחרת. פעם בתנועה, פעם בניגון‬ ‫היופי בריקוד הזה מובלט ב”ּתנּועֹות הּברֹוׁש” חודר “מּבעד‬ ‫ִ ַַ‬ ‫ְַ‬ ‫ְ‬‫פנימי של הגוף ופעם בהרמוניה משלבת את שלוש המדיות‬ ‫לּדלתֹות הצעיפים, (עמ’ 99), קשוב “לצליל ח ָק לתנּועה‬ ‫ִ ְ ִ ָ ז ַ ְּ ָ‬ ‫ַ ְ ִ ִ‬ ‫ְְָ‬‫המופיעות בספר הזה: הצילום, המילה הכתובה והניגון‬ ‫המהירה” (עמ’ 89). ריקוד הצרצר הוא ריקוד סוער. מעין‬ ‫ַ ְ ִ ָ‬‫הפנימי המוביל אותי אל תפילה המתנגנת מתהומות‬ ‫ריקוד הנע בשני מקבילים: הצרצר הרוקד בבדידות חייו‬‫הנפש. שאלתי את עצמי למה בחרה קליין בדמות הצרצר?‬ ‫מחד והזוגיות האוהבת הרוקדת את שירת חייה מאידך.‬‫מה מסמלת דמותו? הצרצר הזכיר לי את דימוי הצרצר של‬ ‫הניגודיות הזאת היא הציר עליו מתנועע הטבע בשיכרון‬‫ח. נ. ביאליק, אלא שבניגוד לאותו דימוי, הצרצר לא שר‬ ‫חושים סוחף. השקט הסוחף מתאים להקשבה הזוגית‬ ‫אלא רוקד את התנועה.‬ ‫אך אינו מתאים לחיזורי הצרצר. אפשר לזהות “מעמקי‬ ‫ְ ִ ְ ֵ‬ ‫האדמה ּבניגּון ּתהֹומֹות / קֹול ּבריטֹון ּבֹוקע בבכי / מיתרים‬ ‫ֵ ָ ִ‬ ‫ֵ ַ ִּ ְ ִ‬ ‫ְִ‬ ‫ְ‬ ‫ֲַָ ָ ְ ִ‬‫תנועה צלילית משמרת מצבים בהבזק ממוקד של מצלמת‬ ‫זֹועקים לחיֹות” (עמ’ 7) הזיהוי הזה בא בשלבים: בתחילה‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֲִ‬‫המציאות: ”אני ּפרח, אני הר, אני רּוח” (עמ’ 72). שלושה‬ ‫ַ‬ ‫ֲִ ֶַ ֲִ ַ ֲִ‬ ‫היהודי הנודד, השורד, הנמצא תמיד בתנועה מעגלית‬‫מצבים המתארים את הנפש: אני הצמיחה, אני הדממה,‬ ‫כדי לחיות מזכיר לי גם את “האדונית והרוכל” שכתב ש”י‬‫אני התנועה. אפשר לזהות את “ׁשירת ההרים המלּוּבׁשים‬ ‫ִ ַ ִֶָ ַ ְ ָ ִ‬ ‫עגנון. היהודי הבודד, הנודד כדי לשרוד “ּבנחיר ה ְּזמן”-דימוי‬ ‫ְִִ ַ ַ‬
  • ‫נא להכיר‬‫62‬‫ואכזריות כלפי נשים יהודיות וערביות שקשה לעכל אותה.‬ ‫באֹור ׁשמׁש... ּבהד המׁשיב רּוח” (עמ’ 03). כי מתוך המרחב‬ ‫ַ‬ ‫ְֵ ֵַ ִ‬ ‫ֶ ֶ‬ ‫ְּ‬‫בשני הספרים יש עדות זיכרון המנסה להשכיח את‬ ‫הפנימי של הדוברת בשיריה מצטיירת ההקבלה בין הגוף‬‫הזוועות. הזמן פועל לטובת העדות הנצחית הזאת. הזמן‬ ‫לנפש. בקבלה גוף האדם הוא מיכל המכיל את הבריאה.‬‫הכתוב בספרים מזכיר לעולם שאסור לא לשכוח. בניית‬ ‫במשנתו של הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ נאמר: ”עשר‬‫ערים ופיתוח של תרבות ארצית ומקומית, זו התפתחות‬ ‫הספירות הן אופנים של ההתגלות, האור האלוקי הוא‬‫של שנים. ככה מוצג הזמן בשני הספרים ויש בו מבט מעניין‬ ‫החיבור בין גוף לנפש. האור הוא כלי של הבעה”. ההבעה‬‫ומסקרן על הכפרים הציוריים שהשלווה מסכסכת בהם‬ ‫באה לידי ביטוי בפרץ הצבעוני הזה של השירים בספר,‬‫אמונות ומנהגים מקומיים לצד אלימות גועשת שהזמן‬ ‫שירים המעידים על געגוע לדמויות משפחה שהכירה ואשר‬‫לא מאפשר לזיכרון לשכוח אותה. המעברים בין כפר לעיר‬ ‫נספו בשואה. כבת דור שני לניצולי שואה חובקת שירתה‬‫בשני הספרים יוצרים פסיפס אנושי המעיד כי טבע האדם‬ ‫עולם ומלואו. “נׁשיקת ה ֶצח הזֹועק מּמעמּקים / ׁשם‬ ‫ָ‬ ‫ִ ֲַַ ִ‬ ‫ַנַ ַ ֵ‬ ‫ְ ִ ַ‬ ‫רע מנעוריו וחמדנות היא תחליף לאהבה.‬ ‫המתים ׁשלנּו ׁשֹוכנים לבטח... נׁשימה, נׁשיפה אל חׁשכת‬ ‫ְ ִ ָ ֶ ֶ ְ ַ‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְִ ֶָ ַ‬ ‫ֶָ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫הּתהֹום” (עמ’ 25) במחוזות הרוח נוצר התיקון, התיקון‬ ‫ַ ְ‬‫אכזרי ללא פשרות. דיכוי הנשים, התעללות פיזית ונפשית‬ ‫המדבר על זהות היש וזהות האין. במאבק עיקש יוצאות‬‫ואכזריות אליהן מצאתי בשני הספרים ועל כך אני רוצה‬ ‫המילים ויוצרות רביד של קיום “אם אין קמח / אין ּתֹורה.‬ ‫ָ‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ֵ ֶ ַ‬‫להסב את דיוני. בספרים אנו חשים באופן מוחשי, את‬ ‫אם אין ּתֹורה / אין חּיִים. אם אין חּיִים / אין עֹולם”. (עמ’‬ ‫ָ‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ֵ ַ‬ ‫ֵ ַ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ֵ‬‫המלחמות, את ההרוגים, פציעות, קנאות, מהפכות, רוע,‬ ‫48). ריקוד הצרצר הוא ריקוד של אהבה ומיועד לאוהבי‬‫אלימות, חברות. ומעל הכל הפחדים שאפשר לחוש אותם.‬ ‫המילה הכתובה שימצאו בכתיבתה את מחוזותיהם. אפשר‬‫זה לא מובן מאליו. הסופרים האלה מצליחים לרתק, לסחוף,‬ ‫להתאהב בתנועת המילים, בריקוד המחזר של הצרצר‬‫להפנט ולמגנט את עיניי מדף לדף. חייתי את הפחד איתם,‬ ‫ובצילומיה של אניטה קליין. הספר משובב נפש בנושאיו‬‫הרגשתי חלק מתוך העלילה ולא יכולתי להניח את הספרים‬ ‫הייחודיים המובילים את עיני הקוראים לריקוד המוליך רטט‬ ‫מהיד.‬ ‫גוף על בימת השירה.‬‫הסיפור מתרחש בין השנים 4691 ועד שנה 3002.‬‫ההיסטוריה של אפגניסטאן, מלחמות, השתלטות ברית‬ ‫המועצות, טאליבנים, בוש והאמריקאים.‬ ‫מה בין חמדנות‬ ‫הספר מספר על שתי נשים.‬‫האחת, מריאם, שנולדה בשנת 9591. היא “הראמי”.‬ ‫כפייתית לאהבה‬‫ממזרה. אמה נכנסה להריון ממעביד שלה. לאביה היו כבר‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫3 נשים ו 01 ילדים. אביה היה עשיר ותמך באמה ובה, היה‬‫מגיע לבקר, אך לא הכיר בה רשמית. במות אמה, אביה‬ ‫שני ספרים שקראתי לאחרונה הותירו אותי עם מחשבות‬‫משיא אותה (בלחץ נשותיו) לסנדלר בשם ראשיד, אלמן‬ ‫רבות על מעמדה וגורלה של האישה בארצות שהיו תחת‬‫בן 54 מקאבול, והיא רק בת 41. (“אבל אני כבר ראיתי‬ ‫שלטון קומוניסטי. מדינות שעברו תמורות בכינון משטר‬‫ילדות בנות תשע, נמסרות לגברים מבוגרים בעשרים שנה‬ ‫מוסלמי התעמרו קודם באוכלוסיה החלשה נשים וטף,‬ ‫ממחזר שלך” (עמ’ 05).‬ ‫הצעידו חיים מאור לחושך. השלטון האסלאמי ואכזריותו‬‫השניה שמה ליילה, נולדה בערב המהפכה ב-8791, לזוג‬ ‫בולט בשני הספרים: ”בציפורני הגורל” / רחל סיידוף-‬‫הורים נאורים. ליילה גרה ברחוב של מריאם. ליילה לומדת‬ ‫מזרחי (הדפסה שניה, הוצאת “בת אור”) והספר השני‬‫בבית ספר (תקופת הרוסים), לליילה יש חבר, טוראק, אשר‬ ‫“אלף שמשות זוהרות” / חאלד חוסני, (הוצאת “מטר”).‬‫איבד את רגלו בהיותו בן חמש. ב2991 בהיות ליילה בת 41,‬ ‫בשני הספרים מצאתי התעללות פיזית ונפשית בנשים.‬ ‫נקשרות חייה בחיי מריאם.‬ ‫דיכוי וחיקוי התנהגות של גברים מוסלמים כלפי נשותיהם‬
  • ‫נא להכיר‬‫72‬‫אישה תשב בבית כל הזמן. אין זה ראוי שאישה תשוטט‬‫ברחובות בלי מטרה. אם תצא לרחוב, עליה להיות מלווה‬‫במהראם, קרוב משפחה ממין זכר. אם תיתפס לבדה‬ ‫ברחוב, היא תענש במלקות ותישלח לביתה.‬‫*אישה לא תגלה את פניה בשום פנים ואופן. היא תתכסה‬ ‫בבורקה....‬ ‫*השימוש בתמרוקים אסור.‬ ‫*ענידת תכשיטים אסורה.‬ ‫*אסור ללבוש בגדים יפים.‬ ‫*אשה לא תדבר אלא אם כן פנו אליה.‬ ‫*אישה לא תיצור קשר עין עם גברים.‬ ‫*אישה לא תצחק בפרהסיה.....‬‫*אישה לא תצבע את אצבעותיה. מי שתעשה זאת, תאבד‬ ‫אצבע.‬ ‫*לנערות אסור ללמוד בבית ספר...‬ ‫*לנשים אסור לעבוד. (עמודים 652-552)‬‫אפגניסטן המודרנית קיבלה עצמאות מהבריטים‬‫בשנת 9191 ובמשך כ-03 שנה הייתה זו מלוכה, לאחריה‬‫אפגניסטן הייתה תקופה מסוימת דמוקרטיה פרלמנטרית‬ ‫ובשנת 3791 הוכרז על הקמת רפובליקה.‬‫בשנת 9791 פלשה אליה ברית המועצות כדי להקים‬‫משטר פרו-קומוניסטי ולחזקו. פלישה זו גררה מעורבות‬‫של ארצות הברית במלחמת האזרחים וכן מעורבות של‬ ‫קטע מהספר בעת עליית הטאליבן. כפייה דתית על‬‫שכנותיה האחרות של אפגניסטן. ובמשך יותר מעשור היא‬ ‫הגברים והנשים‬ ‫שימשה כלי משחק ב”מלחמה הקרה”.‬ ‫* כל האזרחים חייבים להתפלל חמש פעמים ביום. אם‬‫עם נסיגת הסובייטים בשנת 9891, החזיק המשטר‬ ‫השעה היא שעת תפילה ומישהו ייתפס עושה משהו אחר,‬‫הקומוניסטי שכונן רק עד שנת 2991 - השנה בה פרצה‬ ‫עונשו יהיה מלקות.‬‫מלחמת האזרחים. המלחמה הייתה קשה ועקובה מדם‬ ‫*כל הגברים יגדלו זקן. האורך הנכון הוא לפחות אורכו של‬‫והיא הסתיימה רק בשנת 5991 כאשר הטליבאן השתלטו‬ ‫אגרוף קפוץ אחד מתחת לסנטר. המפר את חוק ייענש‬‫על יותר מ - %08 מהמדינה (הקומוניסטים המשיכו‬ ‫במלקות.‬ ‫להחזיק בחלק הצפוני של המדינה).‬ ‫*כל הילדים והנערים יחבשו טורבנים.‬ ‫*אסור לשיר.‬‫השלטון החדש התאפיין בקיצוניות אסלאמית, לימודי קוראן‬ ‫*אסור לרקוד.‬‫כתוכנית לימודים עיקרית במערכת החינוך הממלכתית‬ ‫*משחקי קלפים, שח, הימורים והפרחת עפיפונים אסורים.‬‫ומתן חסות וסיוע לארגוני טרור אסלאמיים בינלאומיים.‬ ‫*כתיבת ספרים, צפייה בסרטים וציור תמונות אסורים.‬‫הדבר גרם להפסקת התמיכה הבינלאומית במדינה‬ ‫*מי שיגדל תוכים ייענש במלקות וכל הציפורים שלו יישחטו.‬ ‫וניתוקה הכמעט מוחלט מהעולם.‬ ‫*מי שיגנוב, ידו תכרת עד הפרק. מי שיגנוב שוב, תיכרת‬‫לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר בשנת 1002 האשימה‬ ‫כף רגלו.‬‫ארצות הברית את אפגניסטן במתן סיוע לאוסאמה בן‬ ‫לתשומת לב הנשים:‬
  • ‫נא להכיר‬‫82‬ ‫ושומרות על עיצובן וצביונן..‬ ‫לאדן וארגונו אל קעידה. האמריקנים פלשו למדינה במהלך‬ ‫מלחמת אפגניסטן בראשות קואליציה של מדינות והביאו‬ ‫הספר מתאר את קורותיהן של שתי משפחות יהודיות‬ ‫לקץ שלטון הטליבאן.‬ ‫שהצטלבו דרכן. האב בנימין סיידוף הוא נכדו של שמואל‬ ‫ב-9 באוקטובר 4002 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות‬ ‫המנוח, המגיע לארץ עם אמו ואחיינו, צועדים בקור וברעב,‬ ‫במדינה אליהם נרשמו יותר מעשרה מיליון מצביעים (04‬ ‫באש ובמים כדי לקיים צוואה של סבא.‬ ‫אחוזים מהם נשים). הבחירות נוהלו בליווי שורה של כשלים‬ ‫שרה היא יתומה מאב שנספה במגפה שכילתה כמעט את‬ ‫וחלק מהמפלגות החרימו אותן, אולם לבסוף חמיד קרזאי‬ ‫כל משפחתה, בתוך היתמות גדלה כפרח בר, ילדה יפהפיה‬ ‫ניצח ברוב של 4.55 אחוזים מהקולות והמפלגות המפסידות‬ ‫ומפונקת ובטרם היתה לנערה, נישאה למפלצת שבאדם‬ ‫נאלצו לקבל את התוצאות כדי למנוע התקוממויות במדינה.‬ ‫ועוד ממוצא יהודי. גם שרה עוברת ייסורי נפש וגוף קשים‬ ‫ביותר עולה לפלשתינה ובה נגאלת מייסוריה לבעלה. היא‬ ‫זוכה בגט רבני וכעבור זמן לא רב קושרת את גורלה עם חייו‬ ‫הספר “בציפורני הגורל” מתעד פיסת היסטוריה על חיי‬ ‫של בנימין סיידוף.‬ ‫היהודים בגולה הפרוסה על הארצות קווקז, תורכיה, לבנון,‬ ‫סוריה ועל הארץ, פלשתינה בשנות העשרים. מגולל פרעות‬ ‫ועלילות דם, פוגרומים, וקרקע בוערת תחת רגליהם. הסב‬ ‫שמואל סיידוף איש צבא נערץ על פיקודיו, קיבל אזהרות‬ ‫מהם, כי יבולע לו אם ישאר על עומדו, הצאר התחלף וחייו‬ ‫וחיי בני משפחתו בסכנה. הוא אוסף את בני ביתו, מוכר‬ ‫בשקט את נכסיו ויוצא אל דרך ארוכה להגשים את חלום‬ ‫חייו להגיע לארץ היהודים ירושלים. שניים מבניו הוא שולח‬ ‫ישירות בעליה בלתי ליגלית דרך מסעות נדודים מפרכים‬ ‫הם מגיעים לארץ לא מיושבת, אך נשלטת בידי התורכים.‬ ‫שמואל סיידוף ובני ביתו עושים כברת דרך ארוכה בחורף‬ ‫מושלג ומגיעים לתורכיה הזמן והגיל מכריעים את הכף. על‬ ‫אדמת תורכיה הוא מבקש מילדיו לא לשכוח את הצוואה‬ ‫הרוחנית להגיע בכל דרך ובכל מחיר לארץ היהודים, ירושלים.‬ ‫צוואתו מתמלאת לאחר תלאות וייסורים רבים שעוברים‬ ‫כל ילדי המשפחה. אין אחד או אחת שלא חווה מנת סבל‬ ‫מייסרת כדי להגשים את החלום הנכסף. ומעבר לייסורים,‬ ‫לעינויים שחווים צאצאי המשפחה מגיחות מכל עבר‬ ‫האמונה, התקוה והאהבה. שלוש אלה מחבקות את ילדי‬ ‫המשפחה המחנכים את ילדיהם לערכים כמו כיבוד הורים,‬ ‫כבוד האדם, כבוד הבריות, כיבוד האדמה. בידיים אוהבות‬ ‫ראיינתי את הסופרת רחל סיידוף-מזרחי בערב ספרותי‬ ‫הם עוקרים עשבים שוטים, סוללים כבישים, מקימים בית‬ ‫שנקרא “נגיעות של אהבה” שהתקיים בבית הסופר ע”ש‬ ‫ונלחמים בסכנת נפשות נגד הפדיון, הכפרים הערביים שרצו‬ ‫שאול טשרניחובסקי בתל-אביב.‬ ‫לנשלם מאדמתם, מחרפים נפשם במלחמות ישראל מתוך‬ ‫1. איך נולד הרעיון לשכתב את קורות חיי המשפחה?‬ ‫האהבה לארץ, אהבה לשפת הקודש העברית התנכ”ית‬ ‫ורחל נושמת עמוק ומחזיקה בספר עב הכרס: “הרעיון‬ ‫ואהבת הלשון הארמית המייחדות אותן מלשונות אחרות‬
  • ‫נא להכיר‬‫92‬ ‫3. פולקלור צבעוני עשיר ויפהפה מאכלס את דפי‬ ‫לכתוב את קורות המשפחה נולד בי, מאחר וראיתי שיש‬ ‫הספר. לא יכולתי להניח את הספר מהיד, ריתקת אותי‬ ‫דברים רבים ונסתרים מאחורי שם המשפחה, מאחורי‬ ‫אל מנהגים, אל סיפורי עם, אגדות על שדים ורוחות,‬ ‫הסיפורים המוזרים והמדהימים שמדי פעם סופר חלק קטן‬ ‫מאכלים אניני טעם וריח. מאין שאבת את כל הידע‬ ‫מהם מאחורי ענני הדמעות שזלגו מעיני אמי ותמיד רציתי‬ ‫הזה?‬ ‫לדעת את רזי-הסיפורים במלואם מה מסתתר בתוך כל‬ ‫“שאבתי כל זאת מספוריהם של הורי ומזיכרונותיי על‬ ‫העצב שהיה שם? וחבל שלא עשיתי זאת קודם אולי לא‬ ‫המנהגים והמסורות. לא היה להם זמן רב לספר סיפורים,‬ ‫הייתי אני נקלעת למצב בו נקלעתי, פשוט לא הבנתי שיש‬ ‫אך הסיפורים סופרו כאשר ישבה אימא לכבס ליד הפיילה‬ ‫רוע כזה בעולם. סיפורי הוא גם מסר לבנות המתמרדות‬ ‫הגדולה והעמוסה בכבסים, או כאשר ניכשנו בוטנים‬ ‫ועושות את כל העולה על רוחן ולא נשמעות להוריהם‬ ‫במקשה שבשדה אז כולנו נרתמנו לעבוד ביחד.‬ ‫הדואגים.” דמעות מאיימות לפרוץ החוצה וקולה של רחל‬ ‫גם כאשר ניקתה אורז לקראת החגים. סיפוריהם היו‬ ‫לא נשבר. היא רועדת מהתרגשות, סוף-סוף מישהו מאזין‬ ‫מעניינים ומותחים.‬ ‫לסיפור המתועד של המשפחה שהצליחה לשרוד בקושי‬ ‫הייתה לי גם הזדמנות נדירה נוספת שכאשר רצינו לשפץ‬ ‫מ”צפורני הגורל”.‬ ‫את ביתם, הם אולצו לצאת ולגור עמנו כחצי שנה.‬ ‫בתקופה זו, הייתה לי הזדמנות לשבת ערב ערב ולמלא‬ ‫2. מהקריאה בספר עולה יחסם האכזרי של הגברים‬ ‫מאות דפי פוליו מחוררים. לימים ישבתי וארגנתי הכול‬ ‫לנשים אברהם לשרה? ז’וז’ו לרחל? נוצר מצב שהבת‬ ‫לקראת הוצאת הספר לאור, כמובן שהצלבתי את הסיפורים‬ ‫הולכת בעקבות האם וסוגרת מעגל גורלי, התיאורים‬ ‫עם סיפוריהם של אחרים.”‬ ‫אכזריים, מה מידת האמת ומה מידת ההגזמה?‬ ‫4. כותרת הספר “בציפורני הגורל” מתארת תהליכים‬ ‫“לצערי בארצות ערב הגברים שולטים באכזריות בנשותיהן‬ ‫ומסעות של דמויות רבות העוברות שינוי מקצה‬ ‫עד היום. כל מה שסיפרתי הוא אמת לאמיתה, אותה‬ ‫לקצה. תבחרי לך דמות אחת מתוך הגלריה האנושית‬ ‫שמעתי לא רק מפיה של אמי אלא ממספר אנשים,‬ ‫שמופיעה בספר ותני לנו שתי דוגמאות על דמות כזו‬ ‫גם היום וגם בארץ פושה הדבר אצל הערבים, הבדווים,‬ ‫שעברה שינויים כאלה. אני מקשה והגב’ סיידוף-מזרחי‬ ‫הם יכולים להרוג את האישה מבלי לבדוק את אמיתות‬ ‫מחייכת לבחור שתי דמויות זה לא קל. שתי דוגמאות של‬ ‫הדברים שנאמרו עליה ולא פעם שמענו על אח שרצח‬ ‫אותה דמות, אם את רוצה אני ממקדת והיא מהנהנת‬ ‫את אחותו ואב את בתו על כבוד המשפחה, ואף האם‬ ‫בראשה ושואפת נשימה ארוכה.‬ ‫נמצאת בסוד העניינים. אלה שגדלו בארצות ערב מבינים‬ ‫את המנטליות של מנהגים וערכי-חברה ודת מושרשים.‬ ‫“הדמות שאני בוחרת היא אמי שרה, אשר נולדה בתקופה‬ ‫אינני יכולה לשפוט, האישה היא קניינו של הבעל ועל זה‬ ‫איומה, בשבוע שבו נולדה פשטה מגפה קשה בטורקיה‬ ‫אין עוררין. הדוגמא האכזרית לכך שאברהם תולה את שרה‬ ‫בעיר נסבין. אביה, אחיה בן השמונה עשרה שעמד להינשא‬ ‫מרגליה כשראשה מוטה כלפי מטה כמו שק תפוחי אדמה‬ ‫וסבתה כולם מתו במגפה בתוך שבוע, האם שקיבלה את‬ ‫על דלת ביתו וצועק בכפר שמי שיעז להוריד את התלויה‬ ‫הידיעה המרה, משתבשת עליה דעתה. כאשר היא שבה‬ ‫דמו בראשו. ככה מתנהג יהודי אל אשתו היהודיה. לא מדובר‬ ‫לעצמה, היא לוקחת את שרה ומטפלת בה כבכפפות משי.‬ ‫כאן במוסלמי אלא ביהודי וזה מזעזע עוד יותר.‬ ‫כאשר גודלת שרה היפיפייה, אמה רוצה להבטיח את‬ ‫עתידה ומשיאה אותה לאיש ממשפחה עשירה שלמעשה‬ ‫אך ז’וז’ו גדל בארץ והתחנך לפחות מספר שנים כאן, לא‬ ‫הוא ממשפחתה, אך התוצאות היו איומות. שרה הייתה‬ ‫יכולתי להאמין להורי שהזהירו אותי, שבחור צעיר מתנהג‬ ‫רק בת עשר כשהיא נשאת לאיש, בנוסף על ההתאכזרות‬ ‫בצורה כזו, כי את פרצופו האמיתי הוא הראה רק אחרי‬ ‫האישית כלפיה, שלושה מילדיה מתים עקב ההתנכלויות‬ ‫החתונה, כאשר הייתי קניינו כביכול זה רק מראה כמה זה‬ ‫של חמותה ובעלה. חייה היו נתונים לסכנה מתמדת, כאשר‬ ‫מושרש שם בגנים.‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫03‬ ‫אמה אינה יכולה להצילה או לעזור לה.‬ ‫השינוי השלישי שקרה הוא, כששרה פוגשת את דודה‬ ‫אחי אביה שלא ידעה על קיומו ועמו הם עולים ארצה ופה‬ ‫בארץ בעלה הבוגד עוזב אותה בהריון ובחוסר כול ונוסע‬ ‫עם אהובתו החדשה לטורקיה. הדודים והשכנים מתלוננים‬ ‫לרבנים ומספרים להם את כל ייסוריה ועוזרים לה לקבל את‬ ‫הגט הנכסף.‬ ‫כאן חייה משתנים לעד, הוא משיא אותה מחדש ונולדים‬ ‫לה שמונה ילדים נוספים. גם מצבם הכלכלי משתנה לאין‬ ‫ערוך כאשר הם עוזבים את ירושלים בה הייתה מצוקת‬ ‫עבודה קשה ומצב כלכלי קשה מאוד ועוברים לכרכור שם‬ ‫הם עובדים במשקים שבסביבה, בקטיף ובזריעה ביום‬‫לספר זה, אני רואה תהליך התפתחותי של כתיבה. בכל‬ ‫ובלילה. בנימין המשיך לעבוד בשמירה במשקי האזור‬‫הספרים הייתה נגיעה של היוצרת עם היצירה, התמודדות‬ ‫ובפרדסים, תוך זמן קצר הצליחו לזרוע ולנטוע ולהקים‬‫עם כאב וחולי, חיים ומוות. נגיעה באקטואליה, בקיים‬ ‫משק לדוגמה וזה משנה את מצבם הכלכלי מאפס לבעלי‬‫ובחולף. בספרה הששי “נולד עירום דרך פשפש”, יש‬ ‫אמצעים”.‬‫התייחסות אל רוח האדם, אל המהות שנקראת אדם ואל‬ ‫הסביבה שיצאה מחלציו והסביבה התומכת שלו.‬ ‫את הספר הנפלא הזה ניתן לרכוש ישירות מהסופרת.‬ ‫הספר הוא חוויה בלתי רגילה לקורא. מעשיר את אופקיו‬‫ספרה הששי של ש.בן עדי מכיל ששה שערים. במפתיע‬ ‫ומרחיב את הדעת. נהנתי מאוד ממנו. הספר הזה ראוי‬‫כל השערים עוסקים במילה “רוח”: “גלגולי רוח” שאריות,‬ ‫להיכלל בתוכנית הלימודים להוראת המקצועות היסטוריה‬‫“מערבולות הרוח”, ”רוחות קצרות”, “רוח מזרחית‬ ‫של עם ישראל וספרות עברית.‬‫בירושלים”, שתיקת הרוחות” ו”מילות הרוח”. ששה שערים‬ ‫התלמידים יוכלו להפיק ממנו ידע עשיר ומעצים על ראשית‬‫נוגעים ברוח. פעם היא גלגולים, מערבולות, משבים קצרים,‬ ‫ההתיישבות בארץ, על העבודה החלוצית, על הספרות‬‫שתיקות ומילים. בכל ששת השערים מואר הטבע המולד‬ ‫הפולקלוריסטית והמנהגים השונים המעצבים אופי ואישיות‬‫של העצמי, שיש לו מגמה תכליתית. מה שהדוברת חווה או‬ ‫של חברה מתהווה. ספר שהוא חובה בכל בית.‬‫חוותה בעבר מניע אותה להתקדם. יש בספר הזה תהליך‬‫אלכימי: שתי אמנויות מתנהלות זו לצד זו הפיסול והכתיבה,‬‫הציר המשותף שלהן הוא הרוח. היא מניעה את שתיהן‬‫מתוך החוויה ומתוך היצירה אל מקום של עריכת חשבון‬ ‫על מסעה של‬‫אישי. כמו וידוי הסוגר מעגל חיים בספר הזה. “הּנ ָד העצּוב‬ ‫ַ ַ ּו ֶ ָ‬‫/ נֹולד עירֹם ּדרָך ּפׁשּפׁש / ְוָצא עירֹם ּדרָך הּדלת הראׁשית“‬ ‫ֶֶ ַ ֶֶ ָ ָ ִ‬ ‫יָ ֵ‬ ‫ֶֶ ִ ְ ָ‬‫(עמ’ 11) ומיהו אותו נווד? נשאלת השאלה. המענה לסוגיה‬ ‫ַ ֵ‬ ‫הנפש‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫זו, מפוזר בכל הספר. זה האדם. הוא הנווד בעולם הזה ואף‬‫מזכיר את הרעיון שהגורל ידוע מראש: ”כי עפר אתה ואל‬‫עפר תשוב”. “מה שהטבע השאיר בלתי מושלם משלימה‬ ‫"האדם לא נברא לתבוסה... אדם אפשר שיושמד, אך לא‬‫האמנות” (יונג) בן עדי יוצרת בספר הזה שלה תהליכי‬ ‫יובס.” - ארנסט המינגווי מתוך הספר “הזקן והים”.‬‫התהוות. סופו של האדם הוא כליה אך האמנות יכולה‬ ‫ציטוט זה מתחבר לי אל ספרה של שושנה בן-עדי. אני‬ ‫להנציח את האדם רק כשהיא כתובה ומפוסלת.‬ ‫מלווה בביקורת ספרותית את ספרי שיריה ורואה בספר‬ ‫הנוכחי הזה התפתחות פואטית. מ”אנשי הבקבוקים” ועד‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫13‬‫ההתבוננות איננה שלב אלא עמדה פנימית מתמדת.‬ ‫בכל ששת השערים יש מיצג פיסולי המתאר את האדם‬‫לחכות בשקט ובאורך רוח מאפשר לתהליך להתפתח.‬ ‫במצבים שונים. כך עושות גם המילים. מתוך הבכי‬‫הדוברת היא חלק מתהליך. דווקא בהתבוננות הפנימית‬ ‫בא הצחוק. מתוך הקדרות באה השמחה. בן עדי היא‬‫שלה, היא זוכה להבראות מחדש. היא חווה את לידתה‬ ‫האלכימאית של ספרה. היא יודעת ומכירה את המחזוריות‬‫מתוך הדם והצעקה. היא חווה את החיים. הרוח הפועמת‬ ‫של החיים והמוות על פי הקבלה. הרבה תרבויות מתארות‬‫בה היא רוח החיים. הנשמה קיבלה זהות והיא מרחפת.‬ ‫את החיים אחרי המוות ומשקיטות את הפחד. המילים‬‫הריחוף דומה במקביל לריחופן של המילים הנולדות מתוך‬ ‫תיקחנה את הקורא אל מסע מזדהה והפסלים יהיו אבן‬‫בערה יוקדת וכשהמילים יוצאות מהפה חייבת להיות להן‬ ‫דרך ביצירת אמנות בעולם הזה. זה לא משנה את ההליכה.‬‫אחריות משמעותית. כשהן בתוך הפה, הדוברת אדונית‬ ‫ההליכה אל עולם שמעבר, איננה הליכה אובדנית. אלא‬‫על מילותיה, כאשר יצאו ממסילות צירן הן נעות כמשב‬ ‫הליכה בעיניים פקוחות. האדם יודע את נפשו ומסעו.‬‫הרוח. יש כאלה שמובילות, יש כאלה שמהתלות ויש‬ ‫אם עבודת הפיסול נחצבה באבן או לוטשה בחימר,היא‬‫כאלה שנוטות להתפשר. כוחן של המילים טבוע בריחוף‬ ‫משאירה עקבות. המשנה כאן היא ההתכווננות ליצור חיקוי‬‫“על ּבימת הע ָנים, אפֹרים ּולבנים“ (עמ’ 72). רוח האדם,‬ ‫ְִָ‬ ‫ֲ ִ‬ ‫ַ ִ ַ ָ ֲנ ִ‬ ‫למציאות בעולם חי ונושם המקפיא את דמויות עברה. בכל‬‫הנשמה שנולדת עמו מלווה אותו בתהליך חייו. זו גם אותה‬ ‫הספר יש נגיעות של דילמות על החיים, הנצח והחולף,‬‫נשמה שתעזוב אותו ותתגלגל למשימתה הבאה בגוף‬ ‫הקיום האנושי מול הקיום הטבעי. ההתכלות מעסיקה‬‫אחר. הדילמה המרכזית בספר הזה עוסקת במהות החיים‬ ‫את הדוברת בשירים, אך בד בבד היא מודעת להתפתחות‬‫מתוך ראייה מתפכחת. חוכמת הניסיון מלמדת אותנו שרק‬ ‫האנושית המתקדמת והשפעתה בעולם. דור הולך ודור‬‫בבגרותנו, אנחנו יכולים להביט קדימה ולסקור את העבר‬ ‫בא. האמונה הזאת בהתפתחות העולמית מניעה תנועה.‬‫ואת תהליך הלמידה משגיאותינו. אותה רוח דומיננטית‬ ‫ככה גם ששת שערי הספר כולם נעים בתנועה מעגלית-‬‫המובילה את הקוראים לשיטוט מהעבר אל ההווה, היא‬ ‫מחזורית. התנועה איננה רק תנועה פיזית של משב אוויר‬‫אותה רוח עתיקת יומין המתגלגלת באנשים, בערים,‬ ‫צונן שנע ממקום למקום. התנועה היא תנועה מעמקי‬‫בעצים ובחי. הרוח הזו הלובשת שמלות מדבר מאובקות‬ ‫הנפש.‬‫“מתּפּלׁשת ּבעפר הּדֹורֹות“ (עמ’ 92). היא רוח שמרקידה‬ ‫ִ ְ ֶֶַ ֶָָ ַ‬ ‫כדי לגעת בשערי הספר הזה צריך לצאת אל הנווד שנבחר‬‫עצים, מסעירה גלים, מכה והולמת, דוחפת ומנערת,‬ ‫על ידי הדוברת להוביל את הקוראים למסעה. והמסע הוא‬‫נכנסת ויוצאת כמו החיים וכמו המוות. הרוח עוברת תהליך‬ ‫נסיעה אל העבר שם נשמעת “מנּגי ָה ּפנימית עמּומה‬ ‫ֲ ָ‬ ‫ְִַנ ְ ִ ִ‬‫כמו הדוברת עצמה בשיריה. “ּבלדה קׁשה נֹולדת ּתקָה /‬ ‫ֶֶ ִ ְו‬ ‫ְ ֵָ ָ ָ‬ ‫/ וְהמיַת הּמיִם אׁש“ (עמ’ 31) “הּנׁשמה ׁשּלי ׁשפּוכה על‬ ‫ְַָ ָ ֶ ִ ְ ָ ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ַ‬ ‫ֶ ְ‬‫וְעּמּה ַם רּוח ּבֹוכ ָה“ הלידה היא סמל החיים. סימן ההיכר‬ ‫ַ ִ ּי‬ ‫ִ ָ ּג‬ ‫הּנָר... ּכמֹו לחה, קצת מגעיל, ָכֹון... וְהּנָר סֹופג הּכֹל” (עמ’‬ ‫ֵ ַ‬ ‫ַ ְי‬ ‫ְ ָ ְִַ נ‬ ‫ַ ְי ְ ֵ ָ‬‫שלה הוא הבכי. הדיון המפוכח בגלגוליה של הרוח מוביל‬ ‫41). על מפתן השחר “זִ כרֹונֹות חּמים ּבצל החׁשכה / ּבצל‬ ‫ְֵ‬ ‫ְֵ ֲֵַָ‬ ‫ַ ִ‬ ‫ְ‬‫את הקוראים גם לדיון על מהותה של השירה. כמו שהרוח‬ ‫סי ַרָה ֵרֹות וְלהבה מהבהבת” (עמ ’51). ומה יש במרבד‬ ‫ֶָָ ְ ַ ְ ֶֶ‬ ‫ִ גְי נ‬‫פועמת באדם כך מתוך הבערה באים “רגעי האֹׁשר / רגעי‬ ‫ְִֵ‬ ‫ְִֵ ָ ֶ‬ ‫עליו מרחפות תמונות העב יְלדים רצים ּבּׂשדֹות / ּתהלּוכֹות‬ ‫ֲַ‬ ‫ִָ ִָ ַ ָ‬‫הּכאב / הברֹות” (עמ’ 53). ספר יפהפה המערבל בחושיו‬ ‫ֲָ‬ ‫ְֵַ‬ ‫מפּגינים / ּד ָלים ּוסרטים לכל ענָן (עמ’ 61). כשהדוברת‬ ‫ְ ָ ִ ְי‬ ‫ְִָ‬ ‫ְגִ‬ ‫ַ ְִ ִ‬‫סערות נפש, חידת קיום הנעה בין פסיקים ונקודות בתנועה‬ ‫היא אדם, היא יכולה להיות גם הדימוי של הנווד העירום.‬‫מעגלית נערמות הברות ההופכות למילים הנישאות ברוח.‬ ‫המסע אל לבה של הנפש, הוא מסע של התפכחות וניתן‬ ‫מומלץ לאוהבי המילה הכתובה.‬ ‫לראות בו קרעי שמים, ניתן גם לשמוע דו-שיח פנימי‬ ‫מוזר. ההתבוננות היא המראה של הנפש ואז מתחילה‬ ‫מבראשית “ֶאֹלהים ּברא לָאט את הּׁשמיִם וְאת הָארץ /‬ ‫ֶ ָ ֶ‬ ‫ֶ ַ ָ ַ‬ ‫ָָ ְ‬ ‫וֱ ִ‬ ‫ַאני האָדם אני מחּכה / לָאט מחּכה / ּוקרעים נׁשמעים / ַם‬ ‫ּג‬ ‫ְִָ ִ ְ ָ ִ‬ ‫ְ ַָ‬ ‫ְ‬ ‫וֲ ִ ָ ָ ֲ ִ ְ ַ ָ‬ ‫נראים ׁשם למעלה/ ָאחר ּכָך עֹור קרּוע, ּדם ּוצעקה / ּולָאט‬ ‫ְ‬ ‫ָ ַ ָ ְָָ‬ ‫ַ ָ‬ ‫ָ ְַ ְָ‬ ‫ְִ ִ‬ ‫לָאט ּדממה“ (עמ’ 71). השימוש בחושים: ראיה, שמיעה,‬ ‫ְ ָ ָ‬ ‫ְ‬ ‫נגיעה מלמד על התפתחות התנועה המעגלית של הנפש.‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫23‬‫מנציחה עדשת המצלמה. לחיצה על קליק המצלמה מגלה‬‫עולם ומלואו. בלק מתעד במצלמתו פיסות חיים ואפיזודות‬ ‫הכאב האנושי‬‫לא שגרתיות בהן מככבים הכאב, העוני והסבל האנושיים‬ ‫כמעט בכפיפה אחת.‬ ‫מבעד לעדשת‬‫אתה מתעד ילדים בכל המקומות שאתה מבקר בהם‬ ‫המצלמה‬ ‫ולמה דווקא ילדים?‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫בלק משיב: ”אולי בגלל שלי לא הייתה ילדות. היום אני בן‬‫75 גרוש ארבע פעמים + 3 ילדים. החיפוש שלי אחר יציבות‬ ‫את מיכאל בלק חברי היכרתי ב”קפה דה מרקר”. צלם‬ ‫בחיים, הוא חיפוש תמידי.‬ ‫המתעד במצלמתו את העולם מעיניהם של ילדים.‬‫נולדתי ב2591 בת”א: אני בא ממשפחה קטנה, שארית‬ ‫השתתף בתערוכות צילום חובקות עולם: 7891 סיטרד‬‫פליטה שניצלה בזכות הסבא שלי שהבין בזמן מה הולך‬ ‫הולנד ‪Museum Den Tempel‬‬‫לקרות באירופה ועלה לארץ. שאר המשפחה לקחה את‬ ‫פורטרטים:‬‫הזמן שלה ואז היה מאוחר מדי. כמעט כולם הושמדו‬ ‫8891ואלייבו יגוסלביה ‪Valjevo‬‬ ‫והמעטים ששרדו אני זוכר אותם כמוזרים מאד.”‬ ‫9991 איינדהובהן הולנד ‪Schouburg Eindhoven‬‬‫אביו נולד באוסטריה ואמו בפולין, שפת האם של אביו היתה‬ ‫בלט ותיאטרון.‬‫כמובן גרמנית, ממה שהוא זוכר כל הילדים שנשלחו לניצולי‬ ‫6002 מדיה פארק הילוורסום ‪Mediapark Hilversum‬‬ ‫שואה הגיעו מהתרבות הגרמנית.‬ ‫משחקי ילדים, פורטרטים של ילדים מרחבי העולם.‬‫כשהיה בגיל 3 הוריו התגרשו. בגיל 4, בגלל קושי של האם‬ ‫0102 תל אביב שני צילומים בתערוכה קבוצתית.‬‫לגדל את מיכאל ואחיו, הגדול ממנו בשלוש שנים. הוא‬ ‫0102 בנייני הקונגרס בהאג ‪Congresgebouw Den Haag‬‬‫הועבר לבית האומנה הראשון, שנוהל אף הוא ע”י ניצולי‬ ‫ילדים עובדים ברחבי פרו.‬ ‫שואה, שהיה ב”רמות השבים”.‬ ‫אתה זוכר משהו מהמקום הזה?‬ ‫ילדי העולם השלישי אינם יודעים שפע, אינם יודעים שבגילם‬‫“בפנימייה הראשונה ברמות השבים אני עוד זוכר את‬ ‫ילדים בארצות אחרות לומדים בבית הספר. את הפערים‬‫החפירות שנחפרו במלחמת סיני ואת החיילים שזרקו‬‫לנו הילדים שהביטו בשיירות סוכריות. את המקום ניהלה‬‫גברת יעקבי, אני זוכר אותה כזקנה עם שיער כסוף שקטה‬‫ומרוחקת. היה לה בן שעסק כמדומני בצילום ונתן לנו‬‫לשחק בניירות צילום שהגיבו כמובן לאור, וכך ראיתי איך‬‫טביעת ידי נעלמת לה ומשחירה באור השמש.” אולי משם‬ ‫אהבתך לצילום?‬‫מ. בלק מביט אלי ומנענע את ראשו, ”אולי. המעברים‬‫ממקום למקום נחקקו אצלי כל כך חזק. אני זוכר את עצמי‬‫בגיל 6 העבירו את אחי ואותי ל”בית שטראוס” ברמתיים‬‫(כיום הוד השרון), שם הייתי עד גיל 11. המקום נוהל ע”י‬‫זוג ניצולי שואה חשוכי ילדים, בשם גרטה ולודוויג שטראוס.‬‫גרטה הייתה הדמות ה”חזקה” והדומיננטית, ממנה פחדו‬ ‫הילדים.‬‫היא הייתה לא צפויה בהתנהגותה. אם מישהו מהילדים‬‫סרב להוראה שלה,היא הייתה מכה אותו בטוסיק למען‬ ‫ברגע של עייפות צילום מיכאל בלק‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫33‬ ‫ילדים עובדים במזבלה בטרוחיו בפרו צילום מיכאל בלק‬‫בארבע כמו שעון שויצרי היתה הגב’ שטראוס משוחחת‬ ‫יראו וייראו. קשה לשכוח את הבכי ואת הצרחות של ילדים‬‫ארוכות ומלאה בחיוכים. הכל נגמר בסיום הביקור.‬ ‫שהוכו. כולם ידעו שיש לה משמעת ברזל. אם מישהו לא‬‫שטראוס חזרה לעצמה ולהרגליה הנוקשים. לבעלה קראו‬ ‫הגיב כפי שרצתה היא הייתה מנחיתה את נחת זרועה על‬‫לודוויג והוא עבד כעגלון. מדי פעם בחופשות הרשו לי לצאת‬ ‫פניו והד הסטירה המצלצלת היה מופיע לי בחלומות כמו‬‫איתו להעמיס משא זה או אחר על העגלה. לפעמים נתן‬ ‫סיוט. עד גיל 11 הרטבתי במיטה. זה לא נעים לעשות פיפי‬‫לי להחזיק במושכות של הסוס הגדול ואז חוויתי רגעי אושר‬ ‫במיטה ובמיוחד בבית עם ילדים שרואים זאת יום יום, רק‬‫שעליהם מגיע לו להיות בגן עדן היום. אבל, הוא היה איש‬ ‫היום אני מבין שזה היה מפחד.”‬‫חלש ובבית לא הורגש כלל, קולה של הגברת שטראוס‬ ‫הזיכרונות כל כך חדים, כאילו התרחשו לפני חודש,‬‫מהדהד היום בזיכרונותיי. אישה-גבר. היא הגברת והאדון‬ ‫אך למעשה הם התרחשו לפני שנים. נראה כי בחדרי‬ ‫בבית”‬ ‫לבך שוכנים לעד סיוטי בלהה עם רגעים יפים, האם אני‬ ‫איך אתה זוכר את מאכליה, האם יש למה להתגעגע?‬ ‫צודקת?‬‫“בארוחת בוקר היינו מקבלים דייסת קווקר מגעילה שהגב’‬ ‫לפני שהוא עונה לי, בלק מחייך ועיניו זורחות בנינוחות,‬‫שטראוס הייתה כופה עלינו לאכול. קווקר אני שונא עד‬ ‫“גרטה שטראוס היתה נחמדה ומחייכת רק כשהגיעו‬‫היום. את הבשר הייתה מבשלת עם השומן וכיום רק‬ ‫אנשים זרים לבית, ככה זה היה גם כשאמא שלי באה‬‫המחשבה על פולקה גורמת לי לבחילה ואני מנסה לעקוף‬ ‫לבקר אותנו. אם בית במסכה. אחרי שהם היו הולכים‬‫כל קצב בגלל ריח הבשר. ויתרתי על הבשר בחיי ושנים רבות‬ ‫והדלת הייתה נסגרת היא הייתה חוזרת לעצמה ולפרצוף‬‫שאני צמחוני. תודה גברת שטראוס. יש לי שלושה זיכרונות‬ ‫הקשוח שלה. גברת שטראוס הייתה אישה קשה ואני לא‬‫טובים מהתקופה, מדי פעם היינו באים לבית של אמא שלי‬ ‫זוכר שום גילוי חיבה ממנה אלי או לאחד מהילדים האחרים‬‫ואני זוכר שלרוץ אליה למיטה בשבת בבוקר היה תענוג‬ ‫במקום. עם אמי שהייתה מגיעה לביקור כל יום ראשון‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫43‬‫הרבה פעמים עם ילדים. במקום שהנוקשות, הפחדים,‬ ‫גדול. ועוד זיכרון: מורה טובה בבית הספר הממלכתי, נתנה‬‫הלחצים, המכות והמתחים היו הבסיס לגדילתנו, במקום‬ ‫אותי כדוגמא טובה, לאחר שהבאתי כסא לילדה חלשה‬‫הזה נולד הפחד מפני יציבות המשפחה. כשאין אהבה‬ ‫והיא הביטה בי בעיניים נוצצות, מלאות הערכה, כשאמרה‬‫במקום כזה כל מסגרת משפחתית מתפוררת. בגיל אחת‬ ‫את זה לפני כל הכיתה. עד היום עיניה הנוצצות שמורות‬‫עשרה חזרנו אחי ואני לבית של אמא שלי בתל אביב, באותו‬ ‫איתי. הזיכרון השלישי ברמתיים הייתה מורה למוזיקה‬ ‫לילה הפסקתי להרטיב במיטה.‬ ‫בשם שושנה חצור. למדתי אצלה לנגן בחלילית ואני זוכר‬‫כשהייתי בגיל 11 אמי עבדה ועמדה על רגליה לאחר‬ ‫שהתפלאה על שמיעתי הטובה, כי פניה היו מתעוותים‬‫גרושים מכאיבים והחליטה להחזיר את ילדיה הביתה.‬ ‫אם אחד הילדים היה מזייף. מה שבעצם הציל אותי זה שני‬‫פחות מחמישים קילומטרים, תל אביב נראתה לי עולם‬ ‫דברים, אימי שנתנה בכוחותיה הדלים את כל שהיה לה,‬‫שונה לחלוטין מרמתיים. מהמעברה עברתי עם מעברותיה‬ ‫בין היתר העובדה שהגיעה כמו שעון שוייצרי כל יום ראשון‬‫עברתי לרחובות הסואנים של ת”א, בתים ועוד בתים, ובית‬ ‫לבית שטראוס לבקר אותנו והמצלמה שקיבלתי מאבי בגיל‬‫ספר שנחשב להכי טוב בארץ. א׳. ד׳. גורדון. לא הבנתי‬ ‫עשר. בזכות אימי הצלחתי להיאחז בחיים, ובזכות המצלמה‬‫על מה מדברים המורים בכיתה ועד מהרה בחרתי בדרך‬ ‫מצאתי דרך להביע את עצמי בצורה שהכי מדברת אלי,‬‫המוכרת ביותר עבורי. הדרך השלילית. הפכתי להיות אימת‬ ‫הויזואלית. אני בעצם מצלם מגיל 01, גם אבא שלי היה‬‫המורים. בשיעורים בניתי מטוסים מנייר ובהפסקה, אם לא‬ ‫צלם.. תראי החוויות שלי כצלם טירון מהשטח, עד היום‬‫הלכתי מכות עם איזה ילד, העפתי אותם מהחלון למטה‬ ‫מצחיקות אותי.‬‫מנסה לשפר את ביצועיהם על ידי שינוים בזנב או בכנפיים.‬ ‫בגיל עשר קיבלתי מאבי את המצלמה הראשונה שלי.‬‫חלמתי להיות טייס, חלום שהגשמתי בגיל ארבעים וחמש.‬ ‫מסובכת עם המון כפתורים שלא הבנתי בדיוק מה לעשות‬‫בלעתי את שני הכרכים העבים של ״פרשיות נעלמות״‬ ‫איתם. את הנגטיב הראשון שלי עם תמונות כפולות עליו‬‫סיפורי גבורה ממלחמת העולם השנייה ותמיד הייתי הגיבור‬ ‫כי אף פעם לא זכרתי אם העברתי תמונה או לא יש לי עד‬‫שמציל את עמו מאסון כלשהו. מכיוון שבבית הספר לא‬ ‫היום.‬‫ראו בעין טובה את התנהגותי, הלכתי לים או להצגות‬ ‫האם ניסית ליצור קשר עם ילדים שהיו איתך בבית‬‫יומיות בהנחה כי הייתי בנו של חבר ״דן״ –גם יכולתי לנסוע‬ ‫שטראוס?‬‫באוטובוס לכל מקום שרציתי. הבנתי שאת מבחן הסקר‬ ‫“לאחרונה יצרתי קשר עם יוסי יפת לוין, הוא הגיע חודש‬‫אני חייב לעבור על מנת להשאיר דלתות פתוחות עבור‬ ‫אחרי לשם, אבל את יודעת, החיים שם היו קשים. תוכניות‬ ‫עתידי הלוטה בערפל. לתדהמת כולם, כולל אותי עברתי‬ ‫ההישרדות של היום אינן משקפות את מה שחוויתי כילד.‬‫ולאחר שלוש שנים קשות בבית‬ ‫הנה הילד הזה יוסי, סיפור חייו קצת דומה לשלי, גרוש‬ ‫הספר וגם בבית, כי אמא‬‫לא כל כך השתלטה על בנה‬‫הסורר וקשה החינוך, וכך בחרתי‬‫שוב במשהו מוכר והלכתי מרצוני‬‫לפנימייה של ‘מקווה ישראל’ הבית‬ ‫ספר החקלאי הראשון בישראל.”‬‫“שנה בפנימייה ואבא עוד לא‬‫הטריח את עצמו לבוא ולבקר אפילו‬‫פעם אחת למרות ש״מקווה״ יותר‬‫קרובה לתל אביב מרמתיים. פעם‬‫ראשונה שחשתי כעס עליו. קניתי‬‫גלויה, כזו עם בול מודפס ודף‬ ‫ילדים עובדים בבנייה צילום מיכאל בלק‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫53‬ ‫מאחור לכתוב עליו. כתבתי לו שהוא לא אבא שלי יותר‬ ‫ושאני לא רוצה לראות אותו. גלויה כזו שכל אחד יכול לקרוא‬ ‫את שכתוב עליה. יומיים מאוחר יותר הוא הגיע. לא דיברנו‬ ‫על הגלויה, חשבתי שאם זו התגובה שלו, לבוא, אז הוא‬ ‫בסדר.”‬ ‫בפנימייה שהה מגיל 41 עד 71, את הבגרות השלים בצבא.‬ ‫את חלומו להיות טייס לא הגשים, אם כי הגיע לקורס טיס‬ ‫אך לא צלח. את שירותו הצבאי סיים בגולני.‬ ‫לאחר השירות הצבאי הרגיש בלק שאצבעותיו מדגדגות‬ ‫וחסרה לו חווית הצילום. בהיותו בן 52 ומספר חודשים‬ ‫וכשהוא גרוש פעמיים עזב את הארץ להולנד.‬ ‫“זה לקח לי שנים רבות עד שהתחלתי להאמין בעצמי‬ ‫שהכותרת ״צלם״ מגיעה לי בכלל. זה קרה בסוף שנות‬ ‫העשרים שלי כשעבדתי שמונה שעות בחדר חושך על‬‫בכ-06 ארצות, לכל פרוייקט שנסע צילם, ללא קשר לנושא‬ ‫תמונה אחת עד שהייתי מבסוט מהתוצאה. אז נפל לי‬‫אותו התבקש לצלם ובלי משים, ילדים עזובים, רעבים, חולי‬ ‫האסימון, שמונה שעות עבדתי על תמונה אחת ונהניתי‬‫איידס, ילדים שעברו התעללות, ונכים. יש לו צילומים (וידאו‬ ‫מזה זהו, אני הולך להיות צלם. הגעתי בשנת שבעים‬‫וסטילס) מסודן, בנין, רואנדה, בנגלאדש, קונגו, מצרים,‬ ‫ושמונה לאמסטרדם לאחר לימודים בווינגייט וההבנה שיותר‬‫תורכיה, מרוקו, הודו, מלזיה, רוסיה, קובה ועוד, ואפילו‬ ‫טוב שלא אהיה מורה כי לא היתה לי סבלנות לילדים. הם‬‫ויצ”ו, לפני שנתיים, שכרה את שרותיו לצילום ילדים בארץ,‬ ‫דורשים כל כך הרבה תשומת לב שבעצם אני הייתי צריך‬‫שהוצאו מביתם עקב מצוקה והתעללות, וחיים במקלטים‬ ‫אותה. באמסטרדם קיבלתי שוב הזדמנות שהפעם ניצלתי‬‫בחסות משרד העבודה והרווחה. רק השנה, לקראת‬ ‫והיא ששינתה את חיי. התקבלתי לאקדמיה לאומנות הכי‬‫תערוכת צילומים ראשונה בארץ, לכבוד יום הילד הבינלאומי,‬ ‫טובה בהולנד. הכותרת ״צלם״ קיבלה הסמכה. צילמתי את‬‫בנובמבר ‘ירד לו האסימון’ שכל חייו הוא במרדף אחרי ילדים‬ ‫כל מה שאפשר היה לצלם. תמיד היתה מצלמה לצידי על‬‫שאיבדו את ילדותם. הוא מרגיש שהצילום עבורו, זו שליחות‬ ‫מנת לא לפספס את מה שעלול לקרות. צילמתי סנייפשוטס‬‫מתעדת. שליחות שעשויה לשפר את מעמדם של ילדים‬ ‫ברחוב. בלט ותיאטרון. צילומי פרסומת עם מצלמות‬‫רבים בעולם. הוא השליח, בידו נמצאת המצלמה המתעדת‬ ‫טכניות. למדתי לשלוט טכנית בכל מה שהיה קיים בשטח.‬‫פיסות חיים. צילומיו מפרו המתעדים ילדים עובדים החל‬ ‫בתיאטרון ביקשו שאצלם גם וידאו. כך החלה קריירת צילום‬‫מהרגע שלמדו ללכת. ילדים שלא מבקרים במוסדות חינוך‬ ‫הטלוויזיה ההולנדית שמאז אני גם מתפרנס ממנה. כל מה‬‫אלא מבלים שעות ארוכות מצאת הזריחה ועד השקיעה‬ ‫שקשור לטלוויזיה בהולנד שייך לעולם אליטרי שקשה מאד‬ ‫בעבודות יזומות של מעסיקים נצלנים.‬ ‫לחדור אליו. לא יודע איך זה בארץ, לא ממש ניסיתי אבל כך‬ ‫ניצול ילדים וסחר בבני אדם מתועדים היטב בעבודותיו.‬ ‫המצב בהולנד. אני צלם הטלוויזיה הישראלי השני שעובד‬‫צילומיו בפרויקט פרו: “ילדים עובדים” – בה שהה מ-71‬ ‫ומוכר שם. הצלם הראשון הוא מיקי וולמן זכרונו לברכה‬‫לדצמבר 9002 ועד 61 לינואר 0102. מפיקה: ז’נט הוניגמן,‬ ‫שנפטר לא מזמן. כך החלו מסעותי בעולם. ילד אחד שאל‬‫יהודיה מהולנד. שלה מגיעה הקרדיט, בזכותה הגיע לפרו‬ ‫אותי בכמה ארצות הייתי, לא יודע עניתי לו ואז ספרנו יחד‬‫וצילם בה חופשי. דמות הילד העזוב, היא ממש בנפשו.‬ ‫ליד גלובוס. כמעט שישים יצא. הגעתי אל הנחלה, למרות‬ ‫הפרויקט הנוכחי שלו, הם ילדים עובדים ברחבי פרו‬ ‫שהקורה עדיין מתנדנדת תחת רגלי, כי שום דבר לא מובן‬‫“אתה רואה ילדים בני 4, 6, 8, מוכרים בשווקים, ילדים‬ ‫מאליו. לפני שתבין למה, אתה יכול לקבל סטירה ולמעוד.”‬‫עובדים ברחובות בבניין, ילדות שפחות, בנות עוסקות‬ ‫בזנות, ילדים עובדים במרעה ובזבל ועוד.‬ ‫מ. בלק חי בהולנד ועובד לרשתות טלוויזיה שם בעיקר, היה‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫63‬ ‫שיא הפרויקט בפרו זו עיר המכרות, השם‬ ‫של עיר המכרות הוא ‪cerro lunar‬‬ ‫אזור: ‪Puno‬‬ ‫זו עיר שאף אחד כמעט לא מעז להיכנס‬ ‫אליה, בוודאי לא כלי תקשורת, נציגי ממשלת‬ ‫פרו שניסו להיכנס לעיקר בפעם האחרונה‬ ‫ברחו אחרי שירו בהם וזרקו מקלות דינאמיט.‬ ‫חיים שם 0004 ילדים העובדים במכרות זהב‬ ‫והיא מנוהלת ע”י כנופיות מקומיות. לשם‬ ‫הסתנן בלק בשבוע שעבר בעזרת קשר‬ ‫עם כומר מקומי, זה באמת מקום מסוכן.‬ ‫גם משם מיכאל צילם וידאו וראיון עם ילדים.‬ ‫ילדים עובדים בצחצוח נעליים צילום מיכאל בלק‬ ‫ילדים בני 41-21 נוהגים שם במשאיות, העיר‬‫נמצאת במעלה הר בגובה 5 אלף קילומטר והיא מנותקת מן האם יהיה נכון לומר שאתה הישראלי הראשון שהגיע לשם?‬‫העולם, לעיר הזו, מעריב קראו, אחרי שצפו בתמונות: עיר “אני כמעט בטוח שכן, שהרי אין כמעט פרואנים המעיזים‬‫העבדים. הילדים הקטנים חופרים שם בורות והיותר גדולים להגיע לשם. המקום מתנהל כמו המערב הפרוע, אין דין ואין‬‫מסננים זהב, תזהה אותם בתמונות ע”פ הצבע האפור, זו דיין. בפעם האחרונה שנציגים מהממשלה הגיעו המקומיים‬‫עיר אפורה ומלוכלכת, בה הילדים הופקרו ע”י העולם כולו. הבריחו אותם ביריות. גרים שם קבוע אחת עשרה אלף‬‫אחד הילדים שבלק ערך ראיון וידאו איתו אמר שכל דבר איש, פלוס תשע עשרה אלף זמניים. בסביבות ארבעת‬‫יותר טוב מלחיות שם, אבל האבסורד הוא שהוא לא יודע אלפים ילדים גרים שם. ככה שבמידה רבה אנחנו חושפים‬‫מה יש מעבר לעיר הזאת. המכרות נמצאות באזור פונו, את המקום הזה לעולם המערבי בכלל ולפרואנים בפרט.‬‫כמאתים שמונים ק”מ מהעיר, דרך לא דרך שלוקחת כשש ליווה אותנו הכומר המקומי ולכן עזבו אותנו בשקט למרות‬‫שעות, עליה לגובה של חמישה וחצי ק’מ, אין אוויר, למי שכשצילמתי את הילד בן הארבע עשרה נוהג, הרגשתי שאם‬‫אני לא מסתלק משם יתקיפו אותי בלי יותר מדי חשבון.”‬ ‫שלא רגיל ובלק לא רגיל.‬ ‫ילדים בלי ילדות‬‫“במכרות הילדים עובדים בדרך כלל עם המשפחה. הם‬‫בדרך כלל עושים את עבודות הסינון ובכמה מכרות בגלל‬‫שהם ממש קטנים הם חופרים בורות על מנת למצוא זהב.‬‫אלה ילדים בלי ילדות, המראות כאן מאוד קשים. ראיתי‬‫ילדים שעובדים מגיל שמונה ועשר. הם פשוט גדלים עם‬‫המציאות הזו ולא מכירים משהו אחר, מה שהופך את‬‫המציאות שלהם ליותר עכורה. השכר שהם משתכרים‬‫זעום ביותר וההורים לוקחים זאת לעצמם ובהרבה מקרים‬‫על מנת לקנות אלכוהול. המכרות מפוזרים בכל המדינה‬‫אבל מה שצילמתי נמצא בגובה חמישה וחצי קילומטרים.‬‫אין אוויר לנשום הגוף צריך כמה ימים להתרגל. מזל שהייתי‬‫כבר בגובה ארבעה ק”מ כמה ימים אז עברתי את זה‬‫אבל פיזית זה קשה מאד. חלק מהדרך עלינו ברכב, אבל‬‫טיפסתי שם על ההרים וכל צעד הלב דפק כמו משוגע ולא‬‫היה לי אוויר. ז׳אנט, המפיקה שאיתי, קפאה במקום לא‬ ‫היתה מסוגלת לזוז. “‬ ‫כשאין שמחת חיים צילום מיכאל בלק‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫73‬ ‫על שתיקות עצובות וכאב‬ ‫העלבון נוגס באצבעות‬ ‫דואט / דועט‬ ‫העיניים‬ ‫את‬ ‫להסתיר במחי יד את‬ ‫המכסות‬ ‫אהבה‬ ‫הדמעות שרואות שהדרך‬ ‫מעורפלת במהמורות ואדי‬ ‫“שתי וערב”‬ ‫ערפל של פיגועי טרור.‬ ‫ירושלים של מטה ידעה‬ ‫פיני ותמר רבנו הוצאת גוונים‬ ‫ימים יפים יותר והיא נפתחת‬ ‫ביום חורף קר שסער מגשם זלעפות בירושלים, הוזמנתי‬ ‫כמו מניפה מתוחה של‬ ‫לסעודת צהריים בחברת זוג משוררים בעל ואישה תמר ופיני‬ ‫האצבעות על ארובות‬ ‫רבנו בביתם שהוא שכיית חמדה המשרה חמימות רבה. על‬‫העיניים. אלה שידעו להסוות ולהסתיר כאב עכשיו מרווחות‬ ‫הקירות תלויים ציוריו של פיני, רק להתבונן בהם מזויות ראייה‬ ‫את מקום אחיזתן ויוצרות תמונת ראי.‬ ‫שונות אפשר לגלות אמן המצייר מילותיו במכחול שיריו.‬‫אל הנפש עמוק פנימה ואל הסובב אותה. בהשתקפות הזו‬ ‫פיני, יליד ירושלים, נוירוביולוג בהשכלתו. פיני, שסובל‬‫של העיניים מתגלה הקול הגבר ּכמֹו נ ָד עלי לקּום / לאסֹף‬ ‫ֱֶ‬ ‫ְ ַ ּו ָ ַ ָ‬ ‫מפוסט טראומה מאז מלחמת יום הכיפורים, עוסק כיום‬‫הּכֹל וְלנּדֹד / לאדמה ָאחרת” האמנם, מתבקש הקול הגברי‬ ‫ֶֶ‬ ‫ֲָָ ָ‬ ‫ְִ‬ ‫ַ‬ ‫בכתיבה מדעית בתחומים שונים, בכתיבה יוצרת ובציור.‬‫לנדוד? הנדידה שלו היא החיפוש אחר אותה דרך שאבדה‬ ‫תמר רעייתו ילידת ניו יורק, גדלה בבית רבני בירושלים.‬‫בימים של כאוס וערפל. דרך של מצבי רוח בלתי נשלטים.‬ ‫תמר היא פסיכולוגית קלינית במקצועה, עוסקת בטיפול,‬‫הצימאון מוביל לשני כיוונים: צימאון למים,להיטהרות הנפש‬ ‫באבחון, בהוראה ובמחקר.‬‫וצמאון לאופק, להגשמת חלומות נכספים. הנדידה ממקום‬‫למקום היא אותה נדידה של מצבי הרוח, של ההליכה הלא‬ ‫את הספר “שתי וערב” ערך פיני רבנו. דואט / דועט מקצבי‬‫מתפשרת של עקביה ושל אצבעותיו. רגליה הולכות בדרך‬ ‫המנוהל עם רעייתו. מעין יומן דיאלוגי על דאגות, זוגיות,‬‫שהיא מתרחקת ומתקרבת. אצבעותיו מכסות את מראות‬ ‫אהבות, אקטואליה, ילדים, אמהות , נשיות והתמודדות עם‬‫הדרך ומגלות אותן. דואט מקצבי בתיפוף אצבעות בנקישת‬ ‫כאב ושכול.‬‫עקבים מהדהד בדרך החבויה מעין כל. הדרך הרגשית‬‫ההומה בשפת השיר, ברזי הבריאה של המילים. בעל ואישה‬ ‫חוללתי במקצבו של הדואט נוגעת ברכות הכתיבה‬‫יוצרים שפה שמתבהרת בשני כיוונים: שפת הפעימות‬ ‫המוארת של תמר בירושלים ובקדושתה ומזדהה עמוקות‬‫ושפת הדימוי. הדואט / הדועט המקצבי הזה מוביל את‬ ‫עם כתיבת המחאה הנוקבת של פיני בעלה. במציאות של‬‫עיני הקורא אל אפיזודות חיים שהן חלק מהחולף והארעי‬ ‫היום מהדהדות מילותיה של תמר: ”ּבכל ּפעם ׁשאני יֹוצאת‬ ‫ְ ָ ַ ַ ֶ ֲִ ֵ‬‫והן חלק מהתנועה הדינמית. ”הּמתֹופף הלם ּבּתּפים /‬ ‫ַ ְ ֵ ַָ ַֻ ִ‬ ‫מירּוׁשליִם מפחדת / אני אֹומרת את ּתפּלת הּדרָך וְאין לי‬ ‫ֶ ֶ ֶ ְ ִ ַ ֶֶַ ֵ ִ‬ ‫ֲִ‬ ‫ְ ֶֶֻ‬ ‫ִ ַָ‬‫וְהחֹול רעד על העֹור / הּמתּוח. / ָפָה ּתם וְנשלם / וְרעד על‬ ‫ַַ ַ‬ ‫ַ ָ ַ יְי ָ ִ ְ ַ‬ ‫ַָ ַ ָ‬ ‫ַ‬ ‫ּתפּלה וְאין לי ּדרָך.” ופיני מרגיש איך יציבות הדרך, השלווה‬ ‫ְ ִ ָ ֵ ִ ֶֶ‬‫צ ָארי / הּפתּוח. תנועה ריתמית אחת משלבת הלמות של‬ ‫ַ ּו ִ ַ ָ ַ‬ ‫והביטחון חומקות ממנו ”ֵׁש לי הרּבה אצּבעֹות / על העיניִם‬ ‫ַ ֵָ ַ‬ ‫י ִ ְֵַ ְֶָ‬‫תופים ונגיעה רכה בעור הרך. הניגודיות בין הלימת התיפוף‬ ‫/ ֵׁש לי הרּבה עיניִם / על האצּבעֹות / ׁשרֹואֹות אֹותָך‬ ‫ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ַ ְֶָָ‬ ‫י ִ ְֵַ ֵ ַ‬‫לבין הרעד הרך במגע העור יוצרת את הדינמיקה של החיים.‬ ‫חֹומקת / הֹולכת ומתרחקת” (עמ’ 04) איה היא אותה‬ ‫ִ ְ ֶֶַ‬ ‫ֶֶ‬ ‫ֶ ֶ‬‫פעם הם גסים כהלימת תופים ופעם הם כצלילים דקים‬ ‫דרך ששביליה נחסמו ואף הזוגיות לא משמרת אותה?‬‫ורוטטים במגע העור. ּכׁשּנ ַעּת ּבאגרֹופְך ה ָחּוׁש / ּבקצה‬ ‫ִ ְ ֵ‬ ‫ְ ֶ ָ ג ְ ָ ְ ֶ ְ ְ ַ ּנ‬ ‫הקול הנשי מוביל את הקורא לצפייה בבימת החיים, סצנה‬‫נׁשמתי / ָפלּתי אל הּׁשבר הּסּורי ַאפריקני / אל מעבר להרי‬ ‫ִ ְ ָ ִ נַ ְ ִ ֶ ַ ֶ ֶ ַ ִ ְ ִ ָ ִ ֶ ֵ ֵ ֶ ְ ָ ֵ‬ ‫משפחתית מוצגת בתפאורת החיים “אני ח ָה ּבסרט צרפתי‬ ‫ֲ ִ ַ ּי ְ ֶ ֶ ָ ְ ָ ִ‬‫החושָך / לּמקֹום ּבֹו אי ֶּני נמצאת / לּמקֹום ּבֹו כבר אי ֶּני‬ ‫ְּ ָ ֵ נ ִ‬ ‫ַָ‬ ‫ֵ נִ ִ ְ ֵ‬ ‫ַָ‬ ‫ַ ׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ׁשּב ַמּתי לי ּבכׁשרֹון צרפתי / ׁשֹּלא ָדעּתי ׁש ֵׁש לי / עד‬ ‫ַ‬ ‫י ַ ְ ִ ֶ ּי ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ְָָ ִ‬ ‫ֶ ִ ּי ְ ִ ִ ְ ִ ָּ‬‫ק ֶמת”. שפת הדימוי היא אותו החיבור של הקונטרפונקט‬ ‫ַ ּי ֶ‬ ‫ׁשּׁשמעּתי הּיֹום / את הּמֹונֹולֹוגים הּמרים ׁשּלְך / ואת‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ ְ‬ ‫ַ ִָ‬ ‫ִ‬ ‫ַ‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ ָ ַ ְ ִ ַ‬‫במשמעו המוסיקלי (“נקודה מול נקודה”) שבה מתאימה‬ ‫הּׁשתיקה הּנּו ָה ׁשּלי / עד ׁשלבׁשּתי את העּצּובים /‬ ‫ָ ִ ִ‬ ‫ַ ֶ ַָ ְ ִ ֶ‬ ‫ַ ג ֶ ִ‬ ‫ַ ְ ִ ָ‬‫מלודיה למלודיה באופן הרמוני ושובה לב. נגיעה באגרוף‬ ‫הצרפתיִים העצּובים ׁשּלְך“. (עמ’) מונולוגים מרים נופלים‬ ‫ֶ ְ‬ ‫ֲָ ִ‬ ‫ְַָָ ִ‬
  • ‫כרטיס ביקור‬‫83‬‫המעוצבים מבחינה חיצונית, הקורא חש בפנייה ישירה‬ ‫נחוש מקבילה להלמות לבו של התוף התואם מקצב ונוגע‬‫של הקול הגברי: ”ּתני לי את הּגּוף ּתני לי את הׁשם / ....‬ ‫ְ ִ ִ ֶ ַ ֵ‬ ‫ְ ִ ִ ֶ ַ‬ ‫בקצה נשמת הדוברת. שני דוברים שמתחילים את הולם‬‫ַאני מת ַע ֵע לעצמי“ (עמ’ 41) ”ּכּׁשא ַחנּו צֹובעים‬ ‫ְ ִ‬ ‫ְ ֶ ֲנ ְ‬ ‫ו ֲ ִ ִ ְ ּג ְ ּג ַ ְ ַ ְ ִ‬ ‫לבבם מהרגע שהם חשים את היופי השירי מגיח מתוכם‬‫/ את הּקיר ׁשל הּביִת ׁשּלי וְׁשלְך / הצביעה ׁשמקדׁשת‬ ‫ַ ְ ִ ָ ֶ ְ ֶֶַ‬ ‫ֶ ִ ֶ ְּ‬ ‫ֶ ַַ‬ ‫ֶ ַ ִ‬ ‫בפרץ של רזי אותיות ורזי הברות החוברים למילים. הנגיעה‬‫/ את המציאּות ׁשּלי וְׁשלְך“. אחרי הדואט / הדועט בשני‬ ‫ֶ ִ ֶ ְּ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫מהדהדת במקצב האחיד של שניהם. פעימות האותיות‬‫הקולות האורגים בערגת אהבה את קולות הדרך בספר‬ ‫יוצרות דיאלוג, הדברות פנימית וישירה. כבר אין שתיקות‬‫“שתי וערב” מהדהדת שירתם בשני ספרים חדשים:‬ ‫ואין מונולוגים מרים, יש שילוב מנצח אחד המאיר את‬ ‫נשמתם ומאחד אותם לקול אחד: ”האֹותּיֹות ּבׁשירי / הן‬ ‫ֵ‬ ‫ְ ִ ִ‬ ‫ָ ִ‬ ‫אנ ִי רֹוצֶה להְיֹות סֹודִי‬ ‫ִ‬ ‫ֲ‬ ‫הּזרעים ׁשל ח ַי / מּכֹות ׁשֹרׁש ּבאדמה הּקׁשה / ּומצמיחֹות‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֶ ֲָָ ָ ַ ָ ָ‬ ‫ֶ ַ ּי ַ‬ ‫ְַָ ִ‬ ‫אני רֹוצה להיֹות סֹודי‬ ‫ִ‬ ‫ֲִ ֶ ִ ְ‬ ‫ּבּה ּפרח ָאחר ּפרח / ׁשּמביא אּתֹו ּפרח ָאחר“.‬ ‫ֵ‬ ‫ֶַ‬ ‫ֶ ֵ ִ ִ‬ ‫ַ ֶַ‬ ‫ָ ֶַ‬ ‫יֹותר מּסֹודי ּביֹותר‬ ‫ֵ ִ ִ ְ ֵ‬ ‫ׁשּסֹודֹותי ֹלא ִי ָדעּו לאּמי‬ ‫ּו ְ ְ ִ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ֶ‬ ‫יותר מהגמשת התנועה חשובה הגמשת הלשון השירית‬ ‫ֹלא לָאבי‬ ‫ְ ִ‬ ‫שצובעת את הבריאה בקולות ובצבעים מתוך החיבור‬ ‫ֹלא לי‬ ‫ִ‬ ‫המשותף הזה ההופך את המרקם האנושי הזה למרקם‬ ‫וְֹלא לּפסיכֹולֹוג ׁשּלי,‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ְַ ִ‬ ‫של אהבה. העשייה נוצרת ממקום של ביטחון ואהבה‬ ‫ׁשאֹלהים ּבכבֹודֹו ּובעצמֹו‬ ‫ְְַ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֱֶ ִ‬ ‫“טּפֹות הּׁשיר ׁשּלי / מטפטפֹות על אדמה יְבׁשה / ּכמֹו נ ָד‬ ‫ְ ַ ּו‬ ‫ַ ֲָ ָ ֵ ָ‬ ‫ְ ַ ְ ְ‬ ‫ַ ִ ֶ ִ‬ ‫ִ‬ ‫עלי לקּום / לאסֹף הּכֹל וְלנּדֹד / לאדמה יְבׁשה ָאחרת” (עמ’‬ ‫ֶֶ‬ ‫ֲָָ ָ ֵ ָ‬ ‫ְִ‬ ‫ַ‬ ‫ֱֶ‬ ‫ַָ ָ‬ ‫ֹלא ֵדע ּבעי ָיו הּכֹל יְכֹולֹות‬ ‫יַ ְ ֵ נ ַ‬ ‫05) והדוברת אומרת מתוך פסקנות דעתנית “ֹלא ָדעּתי‬ ‫יַ ְ ִ‬ ‫את סֹודֹותי.‬ ‫ַ‬ ‫ֶ‬ ‫ׁשאני יְכֹולה / להזְ ריע ּכָך את האדמה / ּולהצמיח ּבּה ּפרחים‬ ‫ְַ ְ ִ ַ ָ ְִָ‬ ‫ְ ַ ִ ַ ָ ֶ ֲָָ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ֶ ֲִ‬ ‫אני יֹודע ׁש ֶה אפׁשרי‬ ‫ֲ ִ ֵ ַ ֶ ּז ֶ ְ ָ ִ‬ ‫וְׁשירים, ֶלד ּוביִת וְקׁשר / וְארץ וְעיר וְעֹולם”. (עמ’15).‬ ‫ָ‬ ‫ֶֶ ִ‬ ‫ֶ ֶ‬ ‫ִ ִ יֶ ַ‬ ‫אני ּבֹו ֶה אֹלהים ּכ ֶה עכׁשו‬ ‫ֲ ִ נ ֱ ִ ָז ַ ְ ָ‬ ‫והדובר נצמד אל מילותיה מתוך ההכרה ׁשאני / ּבסָך הּכֹל‬ ‫ֶ ֲִ ְ ַ ַ‬ ‫שָסיט מּבטֹו מּסֹודֹותי‬ ‫ַ‬ ‫ִ‬ ‫ַָ‬ ‫ׁי ִ‬ ‫ֶ‬ ‫נ ָד / צמא למיִם / צמא לאֹפק / צמא לעּגּול הּׁשמׁש ּבּׁשמיִם‬ ‫ַ ֶ ֶ ַ ָ ַ‬ ‫ֵָ ְ ִ‬ ‫ֵָ ְ ֶ‬ ‫ַ ּו ָ ֵ ְ ַ‬ ‫ּכמֹו ׁשהסיטֹו ממלחמֹותי.‬ ‫ִ ִּ ְ ֲ ַ‬ ‫ֱִֶ‬ ‫ְ‬ ‫/ צמא לחֹול החדׁש מּסביב” (שם)‬ ‫ֶָָ ִ ָ ִ‬ ‫ֵָ ַ‬ ‫*מתוך “פה ומפוחית” בהוצאת כרמל.‬ ‫המילה “צמא” חוזרת כאנאפורה ארבע פעמים כדי‬ ‫להבליט את הקצביות האוטנטית ואת כמיהת הצימאון‬ ‫אנ ִי רֹואָה אֹותְָך‬ ‫ֲ‬ ‫למים - מבחינה פיזית, לאופק – מבחינה רגשית, לעיגול‬ ‫אני רֹואָה אֹותָך‬ ‫ְ‬ ‫ֲִ‬ ‫השמש בשמים המדומה לרחם האישה שממנו נולדים‬ ‫ׂשרּוף.‬ ‫ָ‬ ‫התינוקות. עיגול השמש משקף את הרוחניות, המעלה הכי‬ ‫ׁשֹותק אׁש.‬ ‫ֵ ֵ‬ ‫גבוהה שאדם יכול להשתוקק אליה. עיגול השמש היא העין‬ ‫הֹופְך עׁשן מלחמה‬ ‫ֵ ֲַ ִ ְָ ָ‬ ‫השלישית של השמים. ולחול המשקף את העפר. “מעפר‬ ‫לעׁשן סי ַריֹות.‬ ‫ֲַ ַ ִ גְ‬ ‫אתה ואל עפר תשוב”. יש ניגוניות יקומית מקבילה בין‬ ‫ּבדליָך מדליקים‬ ‫ְ ֶַ ַ ְ ִ ִ‬ ‫המילים ההופכות לשירה בקול אחד לבין הדואליות הזוגית‬ ‫ׁשיר ּבׁשיר‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫שמביאה את עצמה ואת החיים אל פסגת היצירה.‬ ‫“אני ֹלא ָיכֹל לדּלג / מעל הּבכי /אני ֹלא ָיכֹל לדּלג / מעל‬ ‫ֵַ‬ ‫ְֵַ‬ ‫ֵ ַ ֶַ ִ ֲִ‬ ‫ְֵַ‬ ‫ֲִ‬ ‫אּׁשה ּבאּׁשה‬ ‫ִ ָ ְ ִ ָ‬ ‫הּצחֹוק / ּכׁשאני רֹואה חּיּוָך / אני נׁשַאר לח ֵָך / ּכׁשאני‬ ‫ְ ֶ ֲִ‬ ‫ְ ַ ּי‬ ‫ֲִ ִ ְ‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ְ ֶ ֲִ‬ ‫ַ ְ‬ ‫להפר את הּׁשקט ּבּלׁשֹון.‬ ‫ְ ָ ֵ ֶ ַ ֶ ֶ ַָ‬ ‫רֹואה ּבכי / אני נׁשָאר לבּכֹות”. (עמ’ 45). ”ָאּתה הטּפט‬ ‫ָ ַ ָּ ֵ‬ ‫ְִ‬ ‫ֲִ ִ ְ‬ ‫ֶ ִֶ‬ ‫ׁשל הּפנים / ׁשל הּגּוף ׁשּלי / ּדבּוק ּבדבק / שאי אפׁשר‬ ‫ׁ ִ ֶ ְ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ְֶֶ‬ ‫ָ‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ֶ ַ‬ ‫ֶ ַ ְִ‬‫*שיר של תמר מתוך הספר “מומחית לבכי”, שיראה אור‬ ‫להסיר / מּבלי לקרֹע אֹותי" (עמ’ 55). יופיה של שירה‬ ‫ִ‬ ‫ִ ְִ ִ ְ ַ‬ ‫ְָ ִ‬‫גם בהוצאת כרמל. השירה העברית לא מתה, היא פועמת‬ ‫זוגית שהיא מתעלה לגבהים עוצמתיים ועוסקת בזוגיות‬‫בזוגיות ולחוד. הספרים מיועדים לאוהבי השירה. לי הייתה‬ ‫בכל מצביה. זוהי שירה פתוחה מבחינה פנימית מאפשרת‬ ‫חוויה של עונג לקרוא, להתרגש ולהתאהב.‬ ‫הצצה אל דואט ודועט בשני קולות. מבחינת יחסי האנוש‬
  • ‫בת השיר‬‫93‬ ‫מנואל פרנסיסקו ריינה‬ ‫‪Manuel Francisco Reina‬‬ ‫מנואל פרנסיסקו ריינה - 4791‬ ‫יליד העיר חרז בדרום ספרד. לימודים: לשון וספרות ספרדית.‬ ‫עבד במערכות עיתונים שונות במוספי הספרות והתרבות.‬ ‫מבקר ספרות. פרסם בכתבי עת שונים ביקורת ספרותית‬ ‫ותיאטרון. פרסם 9 ספרי שירה. זכה בפרסי ספרות וציון‬ ‫בעבודותיו בתחום התיאטרון. תורגם לשפות אנגלית,‬ ‫צרפתית, איטלקית, רוסית, בולגרית ועברית. עיתונאי‬ ‫בעיתון הנחשב ‪ ABC‬במדורי התרבות הקולנוע התיאטרון.‬ ‫עבד בשני ערוצי טלביזיה בהפקת סרטים דוקומנטריים.‬‫‪Plegaria‬‬ ‫ּתְפלָה‬ ‫ִ‬‫,‪Si un día yo te hiriera sin querello‬‬ ‫אם ּבאחד ה ָמים אפ ַע ּבְך מּבלי לרצֹות,‬ ‫ֶ ְ ּג ָ ִ ְ ִ ִ ְ‬ ‫ִ ְ ֶ ָ ַ ּי ִ‬‫‪si el miedo alguna vez te lastimara‬‬ ‫אם אי ּפעם הּפחד יִפ ַע ּבְך‬ ‫ִ ֵ ַ ַ ַ ַ ַ ְ ּג ָ‬‫‪y huyeras de la orilla de mi carne‬‬ ‫וְתּמלטי מּגדת ּבׂשרי‬ ‫ִ ָ ְ ִ ִ ְַ ְ ָ ִ‬‫,‪como pájaro en busca de otra costa‬‬ ‫ּכמֹו צּפֹור הּמחּפׂשת חֹוף ָאחר,‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְ ֶַ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ְ‬‫,‪concedeme la muerte antes de irte‬‬ ‫העניקי לי את הּמֶת לפ ֵי לכּתְך,‬ ‫ַ ֲִ ִ ִ ֶ ַ ָו ִ ְנ ֶ ְ ֵ‬‫‪no dejes ya mi piel deshabitada‬‬ ‫ָאל ּתׁשאירי את עֹורי ָטּוׁש‬ ‫ִ נ‬ ‫ַ ְ ִ ִ ֶ‬‫‪del huésped de tu piel, dame el descanso‬‬ ‫מעֹורְך האֹורח, ּתני לי מנֹוח‬ ‫ֵ ֵ ָ ֵַ ְ ִ ִ ָ ַ‬‫...‪del alma apaciguada en el silencio‬‬‫.‪Acabame y ten piadad‬‬ ‫ּכ ֶפׁש מפ ֶסת ּבדּומ ָה...‬ ‫ְ נ ֶ ְ ֻ ּי ֶ ְ ִ ּי‬‫‪Si alguna vez amor nos abandona‬‬ ‫חּסלי אֹותי וְרחמי עלי.‬ ‫ִ ֲַ ִ ַָ‬ ‫ַ ְ ִ‬‫,‪y pone desbandadas en tus ojos‬‬ ‫אם אי ּפעם הָאהבה אֹותנּו ּתנטֹוׁש‬ ‫ָ ִ ְ‬ ‫ִ ֵ ַַ ָ ֲָ‬‫,‪y escarchas en tu ser, lecho de invierno‬‬ ‫וְתזְ רע מנּוסה ּבעיניְִך,‬ ‫ִ ַ ְ ָ ְֵ ַ‬‫.‪no dejes que la nieve me sepulte‬‬ ‫ּוכפֹור ּבהוָתְך מּצע חרּפי,‬ ‫ַ ֲ ָי ֵ ַ ָ ָ ְ ִ‬ ‫ְ‬‫.‪Acabame y ten piadad‬‬ ‫ָאל ּתניחי לּׁשלג לקּבֹר אֹותי.‬ ‫ִ‬ ‫ִָ ִ ֶֶַ ִ ְ‬‫,‪Si alguna vez, amor, tu amor muriese‬‬ ‫חּסלי אֹותי וְרחמי עלי.‬ ‫ִ ֲַ ִ ַָ‬ ‫ַ ְ ִ‬‫‪y en otro cuerpo en flor tu renacieras‬‬ ‫אם אי ּפעם, אהּובתי, ּתמּות ָאהבתְך,‬ ‫ֲָ ֵ‬ ‫ִ ֵ ַַ ֲ ָ ִ ָ‬‫,‪dejanndome el desierto por futuro‬‬‫.‪acabame y ten piedad‬‬ ‫ּובגּוף ָאחר ּכמֹו ּפרח ּתיָלדי‬ ‫ֵ ְ ֶ ַ ִ וְ ִ‬ ‫ְ‬‫‪Y si es tu compania la presencia‬‬ ‫ּבהׁשאירְך לי רק מדּבר לעתיד,‬ ‫ְ ַ ְ ִ ֵ ִ ַ ִ ְָ ֶָ ִ‬‫‪que me hace revivir cada mañana‬‬ ‫חּסלי אֹותי וְרחמי עלי.‬ ‫ִ ֲַ ִ ַָ‬ ‫ַ ְ ִ‬‫,‪con besos y caricias, con sonrisas‬‬ ‫וְאם קרבתְך הּנֹוכחת זֹו היא‬ ‫ִ‬ ‫ִ ִ ְֵָ ַ ַַ‬‫...‪no quieras tu morir si no es conmigo‬‬ ‫הּמח ָה אֹותי מדי ּבֹקר מחדׁש‬ ‫ִ ִֵ ֶ ֵ ָָ‬ ‫ַ ְ ַ ּי‬‫‪Acabame senior y ten piedad‬‬ ‫ּבנׁשיקֹות חּיּוכים וְלּטּופים,‬ ‫ִ ִ‬ ‫ִ ִ‬ ‫ְִ ִ‬‫‪Del libro ‘’’La Lengua de los Angeles” Premio‬‬ ‫ָאל ּתרצי למּות אם ֶה יִהֶה ּבלעדי...חסל‬ ‫ִ ז ְי ִ ְ ַָ ַ ֵ‬ ‫ִ ְ ִ ָ‬‫6002 ,‪El-Ermitano‬‬ ‫אֹותי, אלי, וְרחם עלי.‬ ‫ִ ִֵ ֵָ ַָ‬ ‫מספרדית: מרגלית מתתיהו‬
  • ‫על המדף‬ ‫בקורת ספרי ילדים ונוער‬‫04‬ ‫ילדים ובני נוער יכול להראות את נקודות הכישלון שלהם‬ ‫ויכול לתת להם כוח לצמיחה מחודשת במסעם להיכרות‬ ‫הפרדוקס‬ ‫עם עצמם, עם בלבולם, עם החלטות שמשתנות. הכוח‬ ‫נמצא בידם,כמו השליטה על חברויות חדשות ונגיעותיהן‬ ‫תמצית החיים‬ ‫בחיים.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫מסיבת כיתה מאת ציפי שחרור, איורים : נורית‬ ‫ההתכתבות ברשת היא מיקרו-קוסמוס לעולם השועט‬ ‫צרפתי הוצאת צפרא.‬ ‫בנעלים דורסניות מוחק בניינים, צובע באדמומיות‬ ‫כוונות טובות. העולם הגדול המקרו נמצא בשליטת‬ ‫שמונה סיפורים קצרים‬ ‫מנהיגי העולם שם במשחק האכזרי של תפאורת‬ ‫על ניצני התבגרות,‬ ‫החיים האלימות שולטת. הסיפור הראשון עוסק בפיגוע‬ ‫התאהבות ראשונה‬ ‫באוטובוס. את דאפי גיבורת הסיפור “החברות מנצחת”‬ ‫הביניים,‬ ‫בחטיבת‬ ‫(עמ’ 87), אפשר למצוא בכל מקום. החיים של דאפי‬ ‫הם נושאיו של ספר‬ ‫השתנו מקצה לקצה לאחר שהוריה נהרגו בתאונת‬ ‫זה. ערכה של חברות‬ ‫דרכים. דאפי נמסרה לאימוץ לא נכתב מתי, אך היא חווה‬ ‫חברות”‬ ‫“הצעת‬ ‫פעמיים יתמות. גם הוריה המאמצים מתו וכאשר רצתה‬ ‫וכמיהה לשייכות “הכי‬ ‫לשמר את זיכרונותיה מפנים אותה בעלי הדירה מהבית‬ ‫בכיתה”,‬ ‫מקובלת‬ ‫שהיה לה מפלט יציב לאחר מות הוריה בתאונה. חייה‬ ‫מעוררים דילמות של‬ ‫של דאפי מושלכים אל הרחוב. היא מעדיפה את המזבלה‬ ‫נערים ונערות בשלבי‬ ‫העירונית על פני בית היתומים המוצע לה. חייה של נערה‬ ‫התבגרותם. מעטים‬ ‫במזבלה העירונית לצדן של חולדות ועכברים מפחיד‬ ‫הסיפורים המתפרשים‬ ‫עד אימה. כמה ילדים וילדות מוצאים מפלט ברחובות‬ ‫לנגד עיני הקורא ברגישות רבה ומכניסים אותו לחוות את‬ ‫כתוצאה מהתעללות פיזית או נפשית? המציאות בסיפור‬ ‫בגרותו מחדש.‬ ‫הזה נוקבת מאוד. “דאפי חושבת שאפילו ערפד רעב‬ ‫ומוצץ דם לא היה מבחין בה כשהיא מפלסת את דרכה‬ ‫אהבתי את פיסות החיים הקטנות כמו צעיף מואר של‬ ‫במזבלה.....”‬ ‫נוסטלגיה מתרפקת. שחרור מאפשרת לקוראיה לגעת‬ ‫החיים סביב בני הנוער ומחשבותיהם מכניסים את‬ ‫בדמויות, לחוות עמן דילמות מהחיים. כך קורה בסיפור‬ ‫הקורא לעולמם הפנימי. מי מאיתנו לא חווה אובדן בחייו.‬ ‫“אהבה ברשת”, הפותח את מקבץ הסיפורים. נער ונערה‬ ‫כל אחד איבד דבר מה. בסיפור “סוד הגן” (עמ’ 56). סיוון‬ ‫מתכתבים במסנג’ר ומחליטים שהגיעה העת להיפגש.‬ ‫יוצאת עם אלפה הכלבה שלה לסיבוב צרכים. ברגע‬ ‫הם קובעים בינם לבינם סימני זיהוי. אך איתרע מזלם‬ ‫אחד שדעתה מוסבת אלפה נעלמת מהגן הציבורי. סיוון‬ ‫ולאוטובוס שבו נוסע גלעד מירושלים לחיפה, לאוטובוס‬ ‫מחפשת את אלפה בכל הגן. בסיפור היפה הזה הדמיון‬ ‫הזה עולה דווקא מחבל שמפוצץ אותו בתחנת האוטובוס‬ ‫והמציאות נהנים מאותו מעמד. יש בו מכתב מהאיש‬ ‫בחיפה ההומה אדם. “היה לו מזל”. שמעה את האחות‬ ‫שהעלים את אלפה. סיוון ואחותה מוכנות לשתף פעולה‬ ‫מאחורי גבה. הניתוח הציל את חייו. בעוד מספר שעות‬ ‫ולא לבוא בדרישות אל האיש שאלפה נמצאת איתו.‬ ‫יתעורר ....שירלי התקרבה אל גלעד, הושיטה את ידה‬ ‫כמו בחיים סיפור העלמות שלא מרצון נקרא חטיפה.‬ ‫בהיסוס ונגעה בכף ידו. עפעפיו רפרפו ברכות ושירלי‬ ‫החוטף מבקש כופר מהנחטפים. כאן למרבה המזל‬ ‫ידעה,כי הוא חש במגעה” (עמ’ 61). דה קסטייחו כותבת‬ ‫האיש שהעלים את אלפה בחר לחיות בחשיכה והסיבות‬ ‫בספרה: ”שהפרדוקס הוא תמצית החיים. אולי הפרדוקס‬ ‫עמו. אהבת סיוון לאלפה מעוררת בנו את השייכות ואת‬ ‫הגדול ביותר בנפשם של בני נוער, הרצון לאיחוד,‬ ‫הנאמנות לבעלי החיים שלנו. הם חלק מחיינו. חלק בלתי‬ ‫ההשתוקקות לשלום, להבאת פתרונות מעשיים, לקירוב‬ ‫נפרד מהמשפחה.‬ ‫לבבות”. אני מוצאת שהפרדוקס הזה המצוי בעולמם של‬
  • ‫על המדף‬ ‫בקורת ספרי ילדים ונוער‬‫14‬‫ולהתמודד עם האמת. גם הסיפור “חדשה בכיתה” מעורר‬ ‫בסיפור “חברים לנצח” (עמ’ 75) שפת הכדורגל מגשרת‬‫בקוראים אמפטיה לדמות שאין אנו יודעים את שמה, אך‬ ‫על פני דעות קדומות המרעילות נער מתבגר. דעותיו של‬‫החוויות ומחשבותיה מועברות לקורא באופן כזה שהוא‬ ‫המאמן יוצרות שטיפת מוח, אך רק משחק כדורגל יכול‬‫יכול להזדהות עם כאבה, בדידותה, עם הכעס ועם הנתק‬ ‫לפזר אותן לארבע כנפות שמים. בבעיית הסכסוך הערבי-‬‫של נטישת חברים,עזיבת מקום לעבר התחלה חדשה.‬ ‫ישראלי מטפלת שחרור ברגישות רבה ובכבוד הדדי לשני‬‫כל הסיפורים מפגישים את הקוראים הצעירים עם חוויות‬ ‫העמים.‬‫הלקוחות מעולמם. מצבי רוח חולפים ונשנים, התכתבויות‬‫במסנג’ר וניסיונות להיכרות חדשה יוצרים נגיעה יומיומית‬ ‫“איש לא הטיל ספק בידידות הזאת,אמרו שהיא כל כך‬‫בחייהם ואף מקרבת אותם אליהם. פיסות החיים האלה הן‬ ‫אמיצה, שדבר לא יקלקל אותה, ואפילו יעקרו הרים, הידידות‬‫עדות נאמנה למתרחש בתוך סביבה צעירה של בני נוער‬ ‫תשרוד. ועוד אמרו שדניאל ויותם יתחתנו עם שתי אחיות”.‬‫המוצאים את עצמם בתוך קלחת רוגשת וסוערת הנקראת‬ ‫“מסיבת כיתה” (עמ’ 93). סיפור מופלא על חברות אמיצה‬ ‫“נעורים”.‬ ‫שעומדת במבחני לחץ סביבתיים. זה גם שמו של הספר‬‫דינמיקה של חיים מתאפשרת כשיש מתח, התרגשות,‬ ‫הייחודי הזה העוסק בלבטיהם, מחשבותיהם, התנהגותם‬‫פחדים, לחצים, התאהבויות.כל אלה הם ניגודים המושכים‬ ‫של בני נוער הלומדים לפתור את הדילמות בחייהם לבד.‬‫ודוחים זה את זה. כל אלה הם מקורות מפרים לצמיחה, בין‬ ‫לעתים עול רב מונח על כתפיהם ומלמדם שעל החיים‬‫רצונות וצרכים, בין מחשבות לרגשות מנוגדים. ספר יפהפה‬ ‫אסור לוותר. לבד מתוך מציאות קרה ומנוכרת לומדים בני‬ ‫המומלץ לבני הנעורים.‬ ‫הנער, גיבורי הספר הזה, שמאבק עיקש, כוח, נחישות‬ ‫והתמדה הם בלבד יסללו להם את הדרך.‬ ‫יותם ילד נכה על כסא גלגלים ודניאל הכירו מהגן. שחרור‬ ‫מספרת איך עקבה מקרוב אחר החברות של שני הילדים‬‫על "ניצולי האימה‬ ‫שהתפתחה והפכה את יותם כחלק מהחבורה. ומה היה‬ ‫בידידות כזו שדרשה שימת לב מיוחדת? זו חברות שאינה‬ ‫הזאת"‬ ‫תלויה בדבר. אהבה ונתינה אינסופיים עצבו אותה. הנכות‬ ‫של יותם לא הפריעה לו והוא רקד עם גלגלי כסאו במרכז‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫עיגול קטן שחבריו רקדו סביבו. ”הייתה זו מסיבה עליזה של‬ ‫שלושים נערות ונערים בריאים ואף לא נכה אחד. דניאל ויותם‬ ‫“הייתי ילדה שמחה‬ ‫אהבו זה את זה אהבת נפש. התחלקו כמעט בכל. ליותם‬ ‫ורגילה ככל הילדות.‬ ‫היה אוסף מיניאטורות של מכוניות. את האוסף הזה הוציא‬ ‫עד שלילה אחד‬ ‫כל פעם שדניאל בא אליו ויחד שיחקו. שתי מיניאטורות‬ ‫נאלצתי לעזוב את‬ ‫כאלה לא הוחזרו אל הקופסא המהודרת שלהם ויותם היה‬ ‫הבית, את החברה‬ ‫בטוח שדניאל לקח אותן עמו. רק המחשבה שדניאל מחבר‬ ‫הכי טובה שלי, את‬ ‫קרוב הופך להיות חשוד בעיני יותם עוררה תגובות של‬ ‫הסביבה ולהימלט.‬ ‫זעם, אכזבה ואפילו כעס רב. לכשנמצאה האבדה, מגלה‬ ‫באותו לילה יצאתי‬ ‫יותם אילו כוחות נפש מצויים בו להתמודד עם האמת ועם‬ ‫למסע שבו איבדתי‬ ‫החברות שאינה תלויה בדבר. סיפור חכם הנוגע בבעיות של‬ ‫את הילדות שלי.‬ ‫בני נוער שלומדים שעלבון, פגיעה ושבר הם מנם חלקו של‬ ‫החיים שלי הפכו‬ ‫הכעס, כדי לצמוח ממקום כזה הם לומדים על בשרם את‬ ‫הגיוניים”.‬ ‫לבלתי‬ ‫מהות הסליחה, החמלה, החרטה וההשלמה. אנחנו רק בני‬‫זהו ספר הזיכרון של פז פרוים המתאר חוויות שמעולם לא‬ ‫אדם, גם אם עוד לא בגרנו, מותר לנו לטעות ולגלות חולשה‬ ‫חוותה.‬
  • ‫על המדף‬ ‫בקורת ספרי ילדים ונוער‬‫24‬ ‫כמו חוט השני עוברת המורשת ההיסטורית הכואבת של‬ ‫יהודי אירופה מול עיניה של פז פרוים. היא מתרגמת את‬ ‫מחשבותיה למחשבות ילדים ואותנו הקוראים היא לוקחת‬ ‫לתוך רחובות המשתנים לפי צו השעה בערים שמעולם לא‬ ‫ביקרה.‬ ‫הספר נכתב כשהייתה בת תשע, במסגרת הלימודים‬ ‫נחשפה פרוים לסיפורי ילדים בזמן השואה. היא הזדהתה‬ ‫עמם ובחרה לא לשכוח. אליה חברה מעיין צינוביץ ילדה‬ ‫בת גילה ואיירה את הספר. חייבת לציין בפניכם, שהעבודה‬ ‫המשותפת של שתי הילדות מקלה על הקורא את מורכבותו‬ ‫של הנושא מתוך עיניהן של הילדות נוצר שיתוף פעולה‬ ‫פורה. הספר לא ממוספר ולא מנוקד כיאה לספר ילדים.‬ ‫אך הוא יצא בכריכה קשה המבליטה היטב את ציוריה‬ ‫המדהימים של מעיין צינוביץ. הכי אני אוהבת, שילדים‬ ‫כותבים ומציירים את ספרם הראשון. כאשר מדובר בילדים,‬‫הספר מאוייר בעבודותיהם היפות של ילדי הגנים שנבחרו‬ ‫אין כמו מראה שקופה להביט אליה ולגעת בנשמתה של‬‫בקפידה רבה על ידי מגן. עשייה ברוכה הנחשבת כתרומה‬ ‫היצירה. פגישה נהדרת בין סופרת מחוננת לציירת מוכשרת‬‫לקהילה. תרומה איכותית הסוגרת מעגל אישי:”אמי‬ ‫שעוד נשמע עליהן. ספר מומלץ להורים וילדים.‬‫הייתה אחות בבית החולים “העמק”, הכירה את אבי ועם‬‫נישואיהם העתיקו את מקום מגורם לקרית חיים. האהבה‬‫שנרקמה שם הותירה בי געגוע , חשתי צורך עמוק לסגור‬‫מעגל”. כך נולד סיפור שירי המתאר מצבים שונים בחיי ילדי‬‫הגן, חוויה קסומה לכל גננת,לכל הורה ולכל ילד בגיל הרך.‬ ‫על "יום נהדר"‬ ‫מומלץ בחום.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫כמה פעמים אנחנו משתמשים בביטוי כדרך שיגרה “שיהיה‬ ‫לך יום נהדר”, הביטוי הזה הפך לפרוייקט עשייה מרטיט לב‬ ‫של הסופרת סיגל מגן עם ילדי הגנים בעפולה.‬ ‫היא כתבה את הסיפור-השירי הזה שחלק ממנו אצטט‬ ‫כאן: “ּביֹום ֶהדר,” ָאמרה ּתמר,‬ ‫ְ ָ ָ ָ‬ ‫ְ נֱ ָ‬ ‫“הרּבה ּפרּפרים מרּקדים ּבאוִיר.”‬ ‫ְ ַ ְ ִ ֲָ‬ ‫ְֵַ ְִַָ‬ ‫“ּביֹום ֶהדר,” ָאמרה הדר,‬ ‫ְ ָ ָָ‬ ‫ְ נֱ ָ‬ ‫“מתחּׁשק לי לרקֹד, לצחֹק וְלׁשיר.”‬ ‫ָ ִ‬ ‫ְִ‬ ‫ִ ְ ַ ֵ ִ ְִ‬ ‫“ּביֹום ֶהדר,” ָאמר ניר,‬ ‫ַ ִ‬ ‫ְ נֱ ָ‬ ‫“הּדׁשא ָירֹק וְהּׁשמיִם ּכחּלים.”‬ ‫ַ ָ ַ ְִֻ‬ ‫ֶֶַ‬ ‫“ּביֹום ֶהדר,” ָאמרה חּגית,‬ ‫ְ ָ ִַ‬ ‫ְ נֱ ָ‬ ‫“קֹופצים על הרֹאׁש הרּבה ּתלּתּלים.”‬ ‫ְֵַ ַ ְ ַ ִ‬ ‫ְ ִ ַ ָ‬
  • ‫תערוכות‬‫34‬ ‫הפעולה‬ ‫היצירה.‬ ‫בסיום‬ ‫המתוכננת הופכים‬ ‫מיצג- קשרים‬ ‫הפריטים מהמיצג‬ ‫סיטואציה – בין שתי נשים‬ ‫לעדות על מה‬ ‫וכך‬ ‫שהתרחש‬ ‫מתהווה המיצב.‬ ‫המיצג‬ ‫תהליך‬ ‫יוסרט באמצעות‬‫סרט וידאו ויוקרן באמצעות מקרן על מגדל המים הנמצא‬ ‫ברחבת הגלריה.‬‫תיעוד התהליך בזמן התרחשותו יוצר מימד רפלקטיבי נוסף.‬‫בשנות השישים הציג איב קליין את מיצג האנתרופומטריות‬‫בגלריה לאמנות מודרנית בפאריז תוך שימוש במודליסטית‬ ‫כמכחול (מריחת גופה בצבע וגרירתה על הבד).‬‫נקודות המפגש בין המיצגים : יצירת סצנה, פרק מתוך‬‫סרט, שתהליך יצירתו נעשה בפני קהל המשמש אלמנט‬ ‫מניע ליצירת אמנות.‬ ‫התוצאה הסופית של היצירה לא הייתה ידועה מראש.‬ ‫שתי נשים בתהליך יצירה משותפת יוצרות שיחה אישית ,‬‫מלינה גברעם‬ ‫אינטימית ,לא קונבנציונאלית.‬‫טובה פסח‬ ‫הדיאלוג שנוצר ,נותן הצצה לעולמם של האמניות המשלב‬‫צילום ותיעוד המיצג: אייל גון‬ ‫בין אמנות פלסטית לאמנות במה.‬ ‫דיבור דרך צבע, כתם וצורה, מתנהל בתוך חלל מחולק‬ ‫באמצעות סדינים מתוחים ומואר בתאורה מיוחדת‬ ‫ומתאימה.‬ ‫מערכת יחסים הנוצרת, מייצגת מושג, רעיון, חשיפה,‬ ‫ניסיון לעורר חוויה אסתטית אצל הצופה ורצון למעורבות‬ ‫חברתית.‬ ‫זהו מסע חוויתי , שבו התוצאה הסופית של היצירה לא‬ ‫ידועה לא לצופים ולא לאמניות.‬ ‫בעוד שבמת המיצג מתוכננת מראש, הרי שתוצר היצירה‬ ‫הינו עלום.‬ ‫המקום והתפאורה הידועים מראש, יוצרים מעגן בטוח,‬ ‫המאפשר יציאה אל ים ההוויה.‬ ‫תוצר היצירה הנעלם מעורר התבוננות, ספונטאניות,‬ ‫ראשוניות, קצב עבודה והתייחסות לאחר.‬ ‫מתקיימת התרחשות זורמת מחד ומאידך מעכבת, לא‬ ‫צפויה מראש.‬ ‫הדינאמיות של הזמן, החלל, התבוננות הצופים והחומר-‬ ‫הם הפרמטרים שיפעילו את האמניות ליצירה משותפת.‬ ‫חלק מהקהל יוזמן להשתתף כמודל רישומי לתהליך‬
  • ‫תערוכות‬‫44‬ ‫‘גברים ונשים‬ ‫עושים יופי’‬ ‫נעמי שלו‬ ‫תערוכה קבוצתית בגלריה גרוס בוחנת את מושג היופי‬ ‫מנקודת מבט מגדרית‬ ‫התערוכה הקבוצתית ‘גברים ונשים עושים יופי’ המוצגת‬ ‫בגלריה גרוס בימים אלה, עוסקת במושג היופי בחברה‬ ‫העכשווית באמצעות עבודות של עשר אמניות ועשרה‬‫שלו טוענת את התערוכה במתח אירוני בהחלטתה להציב‬ ‫אמנים הבוחנים בעבודותיהם את תפיסת היופי דרך סוגיות‬‫את העבודות בגלריה על פי חלוקה מגדרית- הגברים‬ ‫והיבטים מגדריים, חברתיים ותרבותיים. העבודות בתערוכה‬‫מציגים בחלל אחד והנשים בחלל השני, כמו בבתי הכנסת‬ ‫נעות בין האישי לקולקטיבי ונוגעות במיתוסים, מגדר,‬‫האורתודוכסיים וב”קווי המהדרין” – אוטובוסים בהם‬ ‫זהות, מיניות, יחסים בין המינים וסטריאוטיפים תרבותיים.‬ ‫מתקיימת הפרדה בין גברים לנשים.‬ ‫לצד אלה, בוחנת התערוכה גם את שאלת היופי בעולם‬‫גם בכותרת התערוכה, בחרה שלו לציין את הגברים לפני‬ ‫האמנות.‬‫הנשים, ולאו דווקא לפי כללי הטכס המקובלים “נשים‬ ‫נקודת המוצא של אוצרת התערוכה נעמי שלו, היא‬‫וגברים”- כביטוי לשאיפה למצב של שוויון מוחלט, במסגרתו‬ ‫החתירה לאידיאה של שוויון זכויות בין המינים וההכרח‬ ‫כללי הנימוס הישנים יתרוקנו מתוכנם ומחשיבותם.‬ ‫להמשיך ולעסוק בפמיניזם – נושא שלכאורה הפך לשחוק‬ ‫ולעוס.‬‫התערוכה כמכלול, מבקשת לעמוד על מקומו ומעמדו של‬‫היופי במציאות העכשווית ולבדוק את הקשר בין תפיסות‬‫יופי למגדר. היצירות בתערוכה מציעות מגוון ביטויים‬‫והגדרות למושג היופי. בחלקן, עולה אמירה ביקורתית‬‫ביחס לתפיסות רווחות תוך ניסיון לערער על מושגי היופי‬‫המקובלים, בעבודות אחרות היופי מתורגם לאידיאות על‬‫יחסים ושוויון בין בני אדם, בין המינים. העבודות משלבות בין‬‫הפן האישי לפן החברתי תוך התייחסות להיבטים פוליטיים,‬ ‫מגדריים, ותרבותיים.‬‫בתערוכה יוצגו עבודות במגוון מדיומים: צילום, מיצב,‬ ‫ציור, ופיסול.‬ ‫האמנים המשתתפים:‬‫אנדרי און, גד אפוטקר, דן בירנבוים, גל ברזילי, דור לוי‬ ‫ואנדרס גורביץ, רון ישועה, דני עשת, רפי פרץ, זיו תדהר.‬‫מירי אור, אלחנדרה אוקרט, שרית אכטנברג, אודליה גל,‬‫מיה וכטל, איה חוברס, דפנה ניסים, שרון פזנר, אמילי‬ ‫רודיאנו, פנינה שלוי.‬ ‫הצעה ליופי דפנה ניסים‬
  • ‫תערוכות‬‫54‬‫חדישה מול מוזיקה אקוסטית מוכרת. כפי שהיו אז אנשים‬‫החוששים ממוזיקה אלקטרונית והיום מקשיבים לה, יש‬ ‫תמר והעכבר‬‫עדיין רבים החוששים מאמנות דיגיטאלית והחשש מקורו‬ ‫מאת רותי נוי‬ ‫בבערות, פחד מחידוש, משינוי ומפגש עם ה‘לא נודע‘.‬ ‫לא, אין זו כותרת לספור ילדים מאוייר ולא שורה משיר אלא‬ ‫שמה של האמנית תמר מייק לאופר וכלי ביטויה האמנותי,‬‫אם אתם בין אלה, הרשו לי להזכיר לכם שיש מקום כבוד‬ ‫העכבר. כמו עכברים נודעים כמיקי מאוס, מיני, ספידי‬‫לג‘ימי הנדריקס, קרלוס סנטנה וגם לאנדרי סגובייה וג‘וליאן‬ ‫גונזלס, וקרובם החולד רטטוי, גם העכבר של תמר מחולל‬‫ּברים במחיצה אחת. הכלים האלקטרוניים לא מחו את‬ ‫ְִ‬ ‫נפלאות ויש בו הכוח לקסום ולהקסים. אך בטרם אכוון‬‫המוזיקה הקלאסית, ממש כשם שהאמנות הדיגיטלית‬ ‫לעברו את אור הזרקורים המילולי, סעו איתו במכונת הזמן‬‫לא תמחה את האמנות המסורתית ואולי עוד תעלה‬ ‫שלשים אלף שנה לאחור, לתקופה הפליאוליתית, היא‬‫אותה בעתיד לרמות הנשגבות מבינת אנוש. כבר היום‬ ‫תקופת האבן המוקדמת, בה נוצרו ציורי המערות הנודעים‬‫מיטיבים אמני איכות העוסקים במדיום דיגיטאלי לשלוט‬ ‫של לסקו.‬‫לא רק בטכנולוגיה עצמה אלא אף לרדת לעומק האמנות‬ ‫שאלו, מה בין ציור פרה-היסטורי לעכבר של תמר?‬‫הקלאסית המסורתית ולהפעיל את דמיון הצופה באין‬ ‫התשובה פשוטה: הללו מייצגים את ראשיתה של האמנות‬‫סוף ווריאציות שלא היו אפשריות בזמנם של מיכלאנג‘לו,‬ ‫המסורתית ואילו העכבר, את האמנות הדיגיטאלית ההולכת‬‫בוש, ואן-גוך, גוגן ופיקאסו. בין האמנים הללו נכללת‬ ‫וכובשת את מקומה בעולם העיצוב והאמנויות. המחשב‬‫אף תמר מייק לאופר היוצרת חזיונות סוריאליסטים-‬ ‫של היום משנה את פני האמנות בדומה לתהליך שעבר‬‫פנטסטיים מנבכי דמיונה. הערך החווייתי שבעבודותיה‬ ‫על עולם המוזיקה בשנות השישים: מוזיקה אלקטרונית‬
  • ‫תערוכות‬‫64‬ ‫האינטימיות משאיר את הצופה במציאות‬ ‫מחד ומאידך מחזיר אותו בזמן אל מערות‬ ‫האדם הקדמון. האינדיבידואליות שלו: חום‬ ‫הרחם המגן, ילדות מוקדמת, זיכרונות‬ ‫וחלומות החולפים בתודעה ובתת המודע,‬ ‫ספק מלטפים, ספק צורבים, ספק מהתלים,‬ ‫מתעתעים במציאות...‬ ‫עכבר הקסם של תמר שובה את הצופה‬ ‫מייד, מוביל אותו פנימה למעבה עולמה, עד‬ ‫שנחשפת לעיניו מערכת צלמים וסמלים‬ ‫המעניקים לו חוויה סנסואלית, בלתי אמצעית‬ ‫ומוחשית כמעט. היצירות עשירות. בכל‬ ‫אחת מהן טמונה מערכת תכנים נסתרת,‬‫המסרים חדים ועוברים חלק לתודעה. קווי הציור רכים אך‬ ‫מעין תמרורי דרך המכוונים את העין, הנפש והמחשבה,‬ ‫חזקים ומותירים חותם בצופה. הצורה האורגנית העגלגלה‬ ‫מאתגרים ומגבירים את הנאת הצופה לאורך המסע‬‫בולטת לאורך היצירות ומאזנת את הדרמה בקשת‬ ‫הקסום אותו מחלקת האמנית עם הקהל בנדיבות רבה.‬‫הצבעים. השימוש בצבע מגוון, נעשה במידה, בטעם‬ ‫מכל זווית ראיה מפיצות היצירות יופי אסתטי כובש, חום‬‫ובידע, שאול מתחומי העיצוב בהם הוא מיושם בצרופים‬ ‫אנושי, אהבה ואינטלקט עצמאי, מיוחד במינו. האמנות של‬‫מצומצמים: תשלובת דו גוונית, מונוכרומטית, שני‬ ‫תמר אינה אלא שירה וסיפורת בצבע, צורה,תנועה וצליל.‬‫גוונים מנוגדים, צרוף תלת גווני, חמישה גוונים וכו‘.‬ ‫היא שואבת פנימה לסיור בתוך עולם מופלא וסודי שגם‬‫אהבתה של תמר לצבע ושליטתה בתיאוריות של צבע‬ ‫אם הוא מעיק וקודר, מתעורר בנו החשק ללכת לאיבוד‬‫ניכרות בעבודותיה. העבודות זוהרות. משחקי הצבעים‬ ‫ולהשתהות בתוכו. למרות תתי הטון המלנכוליים צביון‬‫מיטיבים לבנות אווירה ויורים את המסר הטמון בציור‬ ‫העבודות אופטימי, מתובל בשמחת חיים והומור.‬‫הישר לתוך העין. האיזון‬‫בין גוונים חמים לקרים ובין‬‫גוונים סוערים לנייטרלים,‬‫מבוצע במיומנות וכשרון רב.‬‫אין ספק כי כושר הביטוי, דרגת‬‫התעוזה ודמיונה של תמר מייק‬‫לאופר הם פנומנלים. כדי להבין‬‫יותר את יצירתה רצוי להתייחס‬ ‫מעט אף אל קודמיה.‬‫אמנים שסללו את הדרך‬‫לאמנות הדיגיטאלית העכשווית‬‫והאמניות המהוות מופת‬‫והשראה לדורות של נשים‬‫העוסקות באמנות מודרנית. בין‬‫סוללי הדרך לעכבר המכני, הוא‬ ‫כלי הביטוי של תמר, אי אפשר‬
  • ‫תערוכות‬‫74‬
  • ‫תערוכות‬‫84‬ ‫הסוף“.‬ ‫להתעלם מאביו של העכבר המיתולוגי המונפש, הידוע לכל‬ ‫כוולט דיסני. גאון האנימציה האמריקאי שילב איור, ציור‬‫חיתוכי הפרחים החושניים של או‘קיף, הפירות העסיסיים‬ ‫ורישום בטכנולוגיה והביא למסך הקלנוע פלאים שכל עכבר‬‫של פרידה קאלו והשיבה הסמלית אל הרחם של ג‘ודי‬ ‫בן זמננו מסוגל לבצע בעזרת מחשב אישי ותוכנה.‬‫שיקאגו, מתמזגים וקורנים יחד בהרמוניה מתוך יצירותיה‬ ‫ענק נוסף הראוי לציון הוא סלבדור דאלי, הסוריאליסט‬‫התוססות של לאופר. אינני מתרשמת בקלות מעבודות‬ ‫המדהים אשר הקדים את זמנו ויצר פנטאסמה תלת‬‫אמנות, אך הרשו לי לגלות שביצירותיה של תמר מייק‬ ‫מימדית בעבודת מכחול על בד. דאלי, ששלח ידו גם בעיצוב‬‫לאופר התאהבתי ממבט ראשון. כל הכבוד ללאופר ולעכבר!‬ ‫תפאורה לתיאטרון, עקר לניו יורק בזמן מלחמת העולם‬‫תמר מייק לאופר למדה עיצוב גראפי בטכניון והיתה ארט‬ ‫השניה. במשך שמונה שנות מגוריו בארה“ב יצר קשר עם‬‫דירקטור בחברת הפקות למשחקי מחשב תלת ממדיים.‬ ‫וולט דיסני והשניים שיתפו פעולה ביצירת ”דסטינו“, סרט‬‫היא עיצבה למעלה ממאתיים אותיות עבריות למחשבים‬ ‫מאוייר. נחשו מה היה מתפתח לו היו אמנים כסלבדור דאלי,‬‫ועתה מקדישה חלק ניכר מזמנה ליצירת אמנות דיגיטאלית‬ ‫ג‘ורג‘יה או‘קיף, פרידה קאלו וג‘ודי שיקאגו עובדים באולפני‬ ‫השואבת השראה מחלומות, ניסיון והארה אישית.‬ ‫דיסני... את הרמזים לכך תוכלו למצוא במעין היצירה‬‫האמנית המחוננת חיה ויוצרת בישראל אך עבודותיה‬ ‫הנובע של לאופר בו קיימת מידה דומה של אומץ, נכונות,‬‫בינלאומיות. ציוריה ועבודות הווידיאו הנפלאות שלה הוצגו‬ ‫כח ויכולת לחלום, להגשים ולצור אמנות. רוחן של או‘קיף,‬‫בביאנאלה בוונציה, במוזיאון יפו, בניו יורק ובמקומות רבים‬ ‫קאלו ושיקאגו, אכן, מפעפעת בתוכו. כשלושת קודמותיה‬ ‫אחרים בארץ ובעולם.‬ ‫אשר פרצו את מחסומי הפוליטיקה של האמנות הגברית‬‫עבודותיה של האמנית נמצאות בגלריית האינטרנט שלה:‬ ‫השלטת ולחמו על שוויון אמנותי מלא בגישתן הפתוחה,‬‫‪http://TammyMikeLaufer.com‬‬ ‫הנשית, החזקה, כן סוללת לאופר את דרכה בתחומי‬ ‫האמנות המקצועית. אמנותה נועזת, מקורית, ”הולכת עד‬
  • ‫תערוכות‬‫94‬‫בחדש יולי קיבלנו החלטה משותפת לערוך סבב תערוכות‬‫ביננו, בו כל אחת מאתנו תציג תערוכת יחיד של ציוריה‬‫במשך כל החודש על כל החלל- מדהים לראות כיצד‬ ‫מרחב פתוח‬ ‫אורלי שלם, בת 44, נשואה ואם‬ ‫ל-2 בנות, תושבת הישוב ניל"י (בו‬ ‫ממוקם גם הסטודיו שלי).‬ ‫"אני מעצבת גרפית למעלה‬ ‫מ-02 שנה, בוגרת מכללת הדסה‬ ‫בהצטיינות ולפרנסתי, מנהלת‬ ‫סטודיו לגרפיקה.‬ ‫התחלתי לצייר לפני שש שנים‬ ‫במסגרות שונות (ביניהן בית‬ ‫האמנים בתל-אביב) ואני חברה‬ ‫הפלסטיים‬ ‫האמנים‬ ‫בארגון‬ ‫(‪.)IMPACT‬‬ ‫מציירת בעיקר מופשט, במגוון‬ ‫כלים וטכניקות.‬ ‫הציור עונה על צורך אישי שלי‬ ‫לבטא את עצמי בצבעים ובצורות.‬ ‫הציורים, כמו החיים עצמם, לעיתים‬ ‫אקספרסיביים בעלי צבעוניות עזה‬ ‫ומתפרצת, לעיתים ליריים, רגועים‬ ‫ועדינים ולעיתים דקורטיבים‬ ‫וקישוטיים.‬ ‫הצגתי במספר תערוכות בארץ.‬‫המקום עוטה צורה וצבע שונים בכל פעם שאמנית אחרת‬ ‫מציגה את ציוריה.‬ ‫קצת על אופן ספייס ועל שיתוף הפעולה ביננו:‬ ‫בחודש מאי השנה, נפתח באזור מגוריי - מודיעין מתחם‬‫שיתוף הפעולה הזה בין מרחב גדול ויפה המציע ריהוט‬ ‫חדש לעיצוב ולריהוט הבית, שמציע פתרון כולל לעיצוב‬‫ופרטים משלימים לעיצוב הבית לבין אמנות מוצלח מאוד‬ ‫הבית החל מריהוט איכותי (מערכות ישיבה, מזנונים,‬ ‫בעיניי והוא בבחינת ‪- win win situation‬‬ ‫שולחנות סלון, פינות אוכל, חדרי שינה וארונות‬‫הלקוח מקבל מענה כולל לצרכיו במקום אחד (לא תמיד‬ ‫חדרי נוער, ארונות אמבט, מקלחונים...) ממשיך בפרקטים,‬‫קל לדמיין כיצד ישתלבו ביחד המרכיבים השונים הבונים‬ ‫וילונות, גופי תאורה מעוצבים אקססוריס ועיצוב משלים‬ ‫את חלל המגורים).‬ ‫וכלה בציורים מקוריים של אמנים ישראליים.‬‫המקום משתדרג ומקבל ערך מוסף בשל יצירות האמנות‬‫שתלויות בו ואף מעורר עניין מתחדש בכל פעם שתערוכה‬ ‫בתחילת יוני, התאגדנו יחד, חמש אמניות מאיזור מודיעין‬ ‫מתחלפת‬ ‫(סיגל כנפו, אילת עמית, ליז אגמי אופירה אוריאל ואנוכי)‬‫הציירים, מקבלים במה הולמת להציג בה את יצירותיהם‬ ‫ופנינו ליהודה אטיאס, הבעלים של המקום והצענו לו להציג‬ ‫וקונים פוטנציאליים ליצירתם.‬ ‫יצירות אמנות מקוריות שלנו על קירות החלל.‬ ‫יהודה התלהב מהעבודות שלנו ומהגיוון שהצענו ובתחילת‬‫אני באופן אישי בחרתי להציג ציורים מופשטים גדולים‬ ‫הקיץ התחיל שיתוף הפעולה ביננו ותלינו ביחד את ציורינו‬‫ובהירים (שציירתי בעיקר בשנה האחרונה), מהגלריה‬ ‫במקום.‬
  • ‫תערוכות‬‫05‬ ‫הלירית שלי.‬ ‫‪http://www.facebook.com/album‬‬ ‫נייד: 996633-050‬‫כיוון שחשבתי שהם מתאימים לריהוט המודרני‬‫ולחלל הרחב והמואר והשילוב שלהם ביחד מעניק‬ ‫הרגשה מזמינה, קלילה, אופטימית ומוארת.‬ ‫התערוכה שלי תמשך עד ל-5 בנובמבר‬‫ב-‪ - OPEN SPACE‬המרכז לריהוט ולעיצוב הבית,‬‫מודיעין, רחוב החשמונאים 51 (מול בניין העירייה).‬‫שעות פתיחה א-ה 00:02-00:01, ימי ו -00:90‬ ‫03:31‬‫ביום שישי ב-11.92, ניתן יהיה לפגוש אותי במקום‬ ‫בין השעות 03:31-00:11".‬ ‫אורלי שלם‬ ‫‪www.orlyshalem.com‬‬
  • ‫תערוכות‬‫15‬ ‫בצלמו ובדמותו‬ ‫תערוכת ציור ופיסול במוזיאון יפו לעתיקות - אוקטובר‬ ‫0102 "בצלמו ובדמותו" ‪In his image‬‬ ‫מוזיאון יפו לעתיקות - רח מפרץ שלמה 01. מתחם יפו‬ ‫העתיקה‬ ‫אוצרים - פרדי פביאן ואתי שלמה‬ ‫מפיקה - אורית קימל‬ ‫יועץ - הנריק רוסטוביץ‬ ‫גרפיקה - קרן מורג‬ ‫אירוע הפתיחה - יום חמישי 0102.01.7 בשעה 00:02‬ ‫נעילה - יום חמישי 0102.01.82‬ ‫שעות הפתיחה של המוזיאון -‬ ‫ימים א-ד שעות 00:11 עד 00:71 יום ה שעות 00:81‬ ‫עד 00:22.‬ ‫דבורה אשכנזי ‪ - Dvora Ashkenazi‬למדה במכון אבני‬‫השנים האחרונות עוסקת גם בעיצוב תכשיטים וצורפות.‬ ‫בשנת 9691, בוגרת המדרשה למורים לאומנות בשנת‬‫מעצבת ומייצרת את תכשיטיה בעבודות יד ורובם יצירות‬ ‫4791 ובשנות התשעים למדה עיצוב ממוחשב. לימדה‬‫חד-פעמיות. התכשיטים בעלי אופי ייחודי ומכוונים לנשים‬ ‫ציור ואומנות במשך 03 שנה, ועסקה בעיצוב סביבה‬‫שמחפשות עיצוב מיוחד ולא שיגרתי. התכשיטים מיוצרים‬ ‫לימודית ותפאורות. לפני 5 שנים החלה לצייר בגירים,‬‫מחומרים איכותיים - כסף, כסף משולב בזהב ואבני-חן.‬ ‫מתוך אהבה לרכות שניתן להפיק מהם. אוהבת להרגיש‬ ‫הם נמכרים במספר חנויות.‬ ‫משוחררת מפלטה ומכחול, רק גיר ואצבעות, תחושה של‬‫ניתן ליצור קשר ישירות עם האומנית בטל: 6567134-250‬ ‫מגע ישיר עם הדף. דבורה הינה אומנית רב-גונית. בשמונה‬
  • ‫תערוכות‬‫25‬
  • ‫שגריר תרבותי‬ ‫המלצות ילדים ונוער‬‫35‬‫הרך ולא השמיעו הגה. תמונה פסטורלית מזו לא יכולתי‬‫לתאר. אני מתבוננת מול יפי הבריאה וצלילי שמחה עוטפים‬‫אותי באהבה מכל עבר. קשה לזהות מי זו המנגנת ואיזה‬ ‫דואט בשתיים‬‫קטע מנוגן, אך השילוב‬‫בין השתיים בדואט הזה‬‫אחיד, מגוון ויוצר שלמות.‬‫שתי נגניות החוברות‬‫באהבתן ובניגונן ויוצרות‬‫מפתח מוזיקלי אחד שאי‬‫אפשר להיות אדישים‬‫אליו. היצירה של באך‬‫מאוד עשירה ומגוונת.‬‫נגינת החליל הופך אותה‬‫למשהו בהיר, צלול ועמוק‬‫שחודר אל הנשמה ונשאר‬‫שם. דיסק שהוא יהלום‬‫מלוטש לאוהבי המוזיקה‬‫הקלאסית. נהניתי מאוד.‬‫בסדנאותיי ברחבי הארץ,‬‫הוא דיסק מבוקש מאוד,‬‫צליליו פותחים שערי נפש‬‫ונותנים לקולות הפנימיים‬‫בתוכנו לצאת החוצה‬ ‫ולפרוש כנף.‬ ‫את עדית שמר הסופרת המוכשרת ונגנית חליל הצד‬ ‫המחוננת הכרתי ב”קפה דה מרקר”. שמעתי אותה‬ ‫בהופעה בצוותא לפני שנתיים וייחלתי בלבי שלקט‬ ‫ספר היצירות‬ ‫היצירות שהיא מנגנת יופיע בדיסק. כמו משמים משאלתי‬ ‫התגשמה. הגיע אלי הדיסק ‪ BACH‬המכיל ששה קטעי‬‫של ילדי ישראל‬ ‫נגינה המיועדים לניגון בשני כלים. הדיסק הזה הוא דואט‬ ‫מרנין ללב של שתי נגניות חליל צד, יעל רנן ועדית שמר.‬ ‫כבר מהצליל הראשון של החליל הרגשתי קשובה ודרוכה.‬‫זה כבר הפך למסורת חגיגית בתחילת “שבוע הספר” בכל‬ ‫עצמתי את עיניי וכבר לא הייתי בחדרי. מפתח צליל דמיוני‬‫שנה. מפעל ההנצחה של הסופרת ריקה ברקוביץ לזכר‬ ‫הוביל אותי לשכשוך פלגי מים בצעדי ריקוד. הלכתי אחריו‬‫בני משפחתה יצחק, פרידה ואברהם לוין, תופס תאוצה‬ ‫מתבוננת בבואתי במים הצלולים שחדרו אליו בצלילים רכים‬‫ומפגיש ילדים מכל רחבי הארץ. גם השנה הייתי שופטת‬ ‫של יופי. ציוצי ציפורים ואיוושת הרוח הוליכוני אל שדות‬‫בתחרות הזאת ופעם ראשונה שבחירותיי היו כה מוצלחות‬ ‫שלף נרחבים בהם פעו עדרי צאן עם רועה שרק אצבעותיו‬‫ואף תאמו את בחירת שופטים אחרים מבלי שנפגשנו‬ ‫מכסות על מקל במבוק עם נקבים המשמיע בקולו צלילים‬ ‫בכלל.‬ ‫חרישיים. כמו בדממת קודש ליחכו עדרי הצאן את העשב‬
  • ‫שגריר תרבותי‬ ‫המלצות ילדים ונוער‬‫45‬ ‫כל שנה הבחירה נעשית‬ ‫קשה יותר. המשלב הלשוני‬ ‫הגבוה של הילדים הכותבים‬ ‫עולה משנה לשנה וקשה‬ ‫מאוד לבחור יצירה שיש בה‬ ‫שילוב של תוכן מלמד, לשון‬ ‫צבעונית ומקורית ועוצמת‬ ‫חוויה התופסת את הלב‬ ‫ונשארת שם.‬ ‫התחרות פתוחה לכל הילדים‬ ‫בארץ ללא הבדלי דת,‬ ‫גזע ומין. זה היופי האמיתי‬ ‫שהכתיבה פתוחה לכל. קשה‬ ‫למדינאים לחתום על הסכמי‬‫לשלום, רצון להדברות, אהבה לבעלי חיים, נאמנות למדינה‬ ‫הדברות, ברקוביץ עושה זאת ברציפות כמה שנים טובות‬‫ולמשפחה, ערכיות וחברות ההופכות את הספר לפנינה‬ ‫ועל מרבד השירה הלאומי מפגישה מזרח ומערב, צפון‬ ‫איכותית בתרבות הספרותית בארץ‬ ‫ודרום ומאפשרת בערב קסום אחד לכולם לעלות על‬ ‫‪/http://www.rika.co.il‬‬ ‫הבמה ולהניף למעלה את ספר היצירות לשנת 0102.‬ ‫ספר היצירות שיש בו שכנות טובה ומאירת עיניים, כמיהה‬
  • ‫המרכז לכתיבה יוצרת‬‫55‬ ‫ע"ש שושנה מליק‬ ‫בית-ספר מארח‬ ‫הנסיכה של קסמזור‬ ‫"בית-ספר מארח"‬ ‫פרוייקט נתינה ותרומה‬ ‫לקהילה. מיסודו של‬ ‫המרכז לכתיבה יוצרת‬ ‫ע"ש שושנה מליק בחולון.‬ ‫יוזמת הפרוייקט היא‬ ‫הסופרת יהודית מליק-‬ ‫שירן המתגוררת בחולון‬ ‫כ-51 שנה. "בית ספר‬ ‫מארח" מפגיש סופרים,‬ ‫משוררים, ציירים, פסלים‬ ‫ושחקנים עם תלמידי בתי‬ ‫ספר יסודיים קהילתיים‬ ‫ברחבי הארץ.‬ ‫"הנסיכה של קסמזור" ספרו החדש של סופר הילדים‬ ‫שלמה גנאור, נע בין דמיון למציאות. נסיכה הלומדת שיעורי‬‫מטרות המפגשים:לקרב את התלמידים אל היוצר ואל‬ ‫כינור, פייה שחלתה במחלת השכחה, אינה זוכרת מאין‬‫היצירה, להרחיב אופקים ולמנוע אלימות. זו השנה הששית‬ ‫נולדים קסמיה? דיאלוג שנון בין מעיל הגשם והחליפה‬‫שהפרוייקט נודד לבית ספר קהילתי בעיר אחרת. ביום‬ ‫מכניס את הקוראים הצעירים לעולם דמיוני הפותח שעריו‬‫ראשון ה-01.01.71 התארח סופר הילדים רמי קרדה בבית‬ ‫לבהירות המחשבה.‬‫הספר ע"ש כצנלסון בחולון, עם תלמידי כיתות א. ספרו‬‫"החיים ביער הסיפור האמיתי", ספר ילדים שובה לב המכיל‬ ‫מה שקורה במציאות חייהם פוגש אותם בלילה בשערי‬‫ארבעה סיפורים על החיים ביער. איירה מור מרכוס נערה‬ ‫החלום. נסיכות מאגדות ובעלי חיים מדברים בלשון בני‬‫בת 51 ועצבה מיכל שיין. הספר לא ממוספר. כמו בחיים‬ ‫האדם, הם מקצת החוויה שחווים הילדים. בלבול ושכחה‬‫התפאורה משתנה. היער הוא במת ההתרחשות לכל מה‬ ‫קורים לכל אחד מאיתנו וכשטלפון לא זוכר את המספר, זו‬ ‫שמתרחש בין בעלי-החיים כמו במציאות חיינו.‬ ‫תופעה מדאיגה לכל דבר.‬ ‫"אף אחד עוד לא מצא את תחנת השידור של ארץ‬ ‫ּב ַער הּופצה ׁשמּועה‬ ‫ְ ָ ְ ָ‬ ‫ַ ּי ַ‬ ‫החלומות", כי כל ילד חולם חלום שלא תמיד זוכר. ארץ‬ ‫הּליְלה ּתהֶה חגי ָה ּפרּועה‬ ‫ַַ ָ ִ ְי ֲִ ג ְ ָ‬ ‫החלומות היא ארץ הנמנמה. בארץ הזאת ישנים בשעה‬ ‫קבועה ומתעוררים לאחר שהסתיים החלום. ומה קורה‬ ‫ּכּלם מזְ מנים למסּבת ַג‬ ‫ֻ ָ ֻ ָ ִ ִ ְ ִ ַ ּג‬ ‫כשברווזון מנייר רוצה לצאת מהספרון ולנוע כברווזון לכל‬ ‫ָבֹואּו הָארֵה, ה ָחׁש וְאּולי ַם הּדג.‬ ‫ַ ּג ַ ָ‬ ‫ָ ְ י ַ ּנ ָ‬ ‫י‬ ‫דבר? הדמיון הוא אח למחשבה. כשהם לוקחים את עיני‬ ‫הקוראים לטיול בדפי הספר, כל הסיפורים עושים שם‬‫ממחוזות הדמיון ושערי המחשבה דילגו הילדים בעניין‬ ‫אי סדר. השנינות חברה של הצחוק, כשהם משתובבים‬‫והקשבה. אחרי המפגש, אמר אחד הילדים, "גם אני רוצה‬ ‫וצוחקים כל הצלילים נישאים למרחקים. באמצעות‬‫להיות סופר וילדה אחרת ביקשה להצטלם עמו. למפגש‬ ‫האנשה בכל שיר-סיפורי מצליח הילד להזדהות עם מצבים‬ ‫היה טעם של עוד.‬ ‫שונים בחיי היום יום שלו ולהבין ערכים בסיסיים כמו עזרה‬ ‫לזולת,יושר, חברות ואת חשיבות ההקשבה לאבא ואמא.‬ ‫מיועד לפעוטות בגילאי 5-3. בת אור, הוצאה לאור.‬