Way

1,689 views
1,603 views

Published on

0 Comments
1 Like
Statistics
Notes
  • Be the first to comment

No Downloads
Views
Total views
1,689
On SlideShare
0
From Embeds
0
Number of Embeds
51
Actions
Shares
0
Downloads
1
Comments
0
Likes
1
Embeds 0
No embeds

No notes for slide

Way

  1. 1. ‫כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק‬
  2. 2. ‫כתבות‬ ‫שירים‬ ‫61 כתף הנהר‬ ‫4 בגשר רננה רון‬ ‫גברליה אלה חלפון‬ ‫5 ציפור עשן אבנר שטראוס‬ ‫71 חיים השוטר חיים הכלבן‬ ‫6 אמא סיגל מגן‬ ‫צביה מליק‬ ‫7 בדמי ימיו זיוה גל‬ ‫תוכן‬ ‫8 באה מאתמול מזי חיון‬ ‫כרטיס ביקור‬ ‫9 עמוק האור יהודית מליק-שירן‬ ‫03 על מסעה של הנפש‬ ‫01 צעדי תקוה אסנת אלון‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫11 בפאתי החצר‬‫23 הכאב האנושי מבעד לעדשת‬ ‫המצלמה יהודית מליק-שירן‬ ‫אירית ויסמן-מיניקוביץ‬ ‫21 נס החיים קיידנס אוקצוקו‬ ‫העניינים‬‫73 דואט / דועט אהבה שתי וערב‬ ‫פיני ותמר רבנו‬ ‫סיפורים‬ ‫31 שואה אלטרנטיבית‬ ‫בת השיר‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫93 מנואל פרנסיסקו ריינה‬ ‫51 השקט שלפני הגהנום יוסי יניב‬ ‫מרגלית מתתיהו‬ ‫על המדף‬ ‫נא להכיר‬ ‫81 ידיים חולמות מילים‬ ‫04 הפרדוקס תמצית החיים‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫91 חלום ומציאות‬ ‫14 ניצולי האימה הזאת‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 נגיעה במרחק געגוע‬ ‫24 יום נהדר יהודית מליק-שירן‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫02 גבר אשה גבר‬ ‫תערוכות‬ ‫שמואל יריב / לולה בר‬ ‫12 על "בקצה השמש המתהווה"‬ ‫34 מיצג - קשרים‬ ‫44 גברים ונשים עושים יופי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫נעמי שלו‬ ‫32 הפרח כבר לא רוצה להיות‬ ‫54 תמר והעכבר רותי נוי‬ ‫לפיד אדלינה קליין‬ ‫94 אורלי שלם‬ ‫42 כמו רקדנים על העוגה‬ ‫15 דבורה אשכנזי‬ ‫אילנה ינובסקי‬ ‫52 ריקוד מוליד רטט גוף‬ ‫שגריר תרבותי‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫62 מה בין חמדנות כפייתית‬ ‫25 דואט בשתיים‬ ‫לאהבה יהודית מליק-שירן‬ ‫25 ספר היצירות של ילדי ישראל‬ ‫55 הנסיכה של קסמזור‬ ‫המרכז לכתיבה‬ ‫55 בית ספר מארח‬ ‫על הדרך - כתב עת מקוון בנושא ספרות, אמנות ותרבות עכשווית‬ ‫מיסודו של המרכז לכתיבה יוצרת על שם שושנה מליק.‬ ‫מערכת: יהודית מליק-שירן ושיר יובל‬ ‫עיצוב ועריכה גרפית: חני דומבה - טרא דיזיין‬ ‫עריכה לשונית: יהודית ויוסי שירן‬ ‫ניקוד והגהות: יהודית מליק-שירן, בת אור, הוצאה לאור‬ ‫גליון מספר 7 אוקטובר 0102‬ ‫תמונת שער: גשר של זהב אורית גפני‬ ‫כתובת המערכת: ‪info@bat-or.com www.bat-or.com‬‬
  3. 3. ‫שכחה וזיכרון הם נושאיו של כתב העת הנוכחי. אני מתייחסת לשני הנושאים‬‫הצמודים האלה כתאומים. בלי זיכרון תהיה שכחה. בלי שכחה יהיה זיכרון. כדור‬‫שני לניצולי שואה שכבר לא חי עמי, הגיליון הזה מתייחס לזהות הבין דורית של‬‫דור שני ודור שלישי עם נושא השואה וחותמה בחיינו. הזיכרון שלנו דל ומועט,‬‫אנחנו שוכחים את מה שהיינו שמחים לזכור וזוכרים אולי מה שהיינו שמחים‬‫לשכוח. זיכרונו של אחד אינו דומה לזיכרונו של אחר ואף שכמה אנשים יכולים‬‫להיות עדים לאותו אירוע, רישומו של האירוע אצל כל אחד מהם יכול להיות‬ ‫שונה לחלוטין.‬‫זיכרון ושכחה הם שני כוחות שניתנו לנו והם נאבקים ביניהם על עיצוב דמותנו כיחידים וכציבור.‬‫המאבק ביניהם קיים בתוך תודעת האדם. בתוך כתבי ברל כצנלסון מצאתי את המובאה הזאת:‬‫”אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים‬‫עבדים לזיכרוננו ואילו הייתה השכחה משתלטת עלינו כליל, כלום היה מקום לתרבות, למדע,‬‫להכרה עצמית ולחיי הנפש?” העבר הוא ירושת הדורות. ההווה חב לעבר את הצמיחה התרבותית,‬ ‫המורשת ההיסטורית, ההתפתחות האנתרופולוגית של אדם וסביבה.‬‫בגיליון זה, נחשפים כתבים המעידים על התמודדות של דור שני ודור שלישי עם שואת היהודים‬‫באירופה. התמודדות זו, חשפה מתחים, פחדים ולחצים בלתי פתירים בין הכורח המוסרי והפוליטי‬‫לזכור לבין הרצון לשכוח ולהשכיח. למתחים, לפחדים וללחצים האלה נודעת השפעה על דמותה‬‫של גרמניה כמדינה וכחברה, אולם במיוחד בעידן הגלובליזציה יש השלכות על עיצוב זיכרון השואה‬‫גם מעבר לגבולותיה. סממנים אלה עצבו את החברה הישראלית, חברה שהתהוותה בשנות קיומה‬‫של מדינת ישראל, הודות לגבורתם של בחורים צעירים אשר נפלו במערכות ישראל למען הגנתה‬‫של המדינה: ”במותם ציוו לנו את החיים”. בשנת 1891 נפגשתי דור שני לניצולי שואה עם דור שני‬ ‫לילדי נאצים בניו יורק. המפגש היה טעון וקשה. היה בו ניסיון להדברות, ניסיון שלא צלח.‬‫לזכר הורי חיים ושושנה מליק ז”ל, שתרמו לאיכות הסביבה בבית-שאן, כאשר ארחו בחצרם שיעורים‬‫במדע, טבע ואקולוגיה. אני מכריזה על תחרות כתיבה ארצית. תחרות “הכתר”. המיועדת לתלמידי‬‫חט”ב וחט”ע. תחרות זו עוסקת באיכות הסביבה. המעוניינים להשתתף בה מתבקשים לשלוח שיר‬‫או סיפור מקורי המתאים לנושא על עמוד אחד. היצירות שתבחרנה תזכנה את כותביהם בסדנא‬‫ספרותית ובהוצאה לאור של ספר היצירות. מועד אחרון להגשת היצירה 11.1.51 לכתובת זו: תחרות‬ ‫“הכתר”, ת.ד.77361 תל- אביב 36116.‬ ‫נושאו של גיליון מס’ 8 יעסוק ב”צמיחה”. אוהבי המילה הכתובה מוזמנים לשלוח חומרים אלי.‬ ‫אני מאחלת לכם קריאה נעימה.‬‫שלכם‬‫יהודית מליק-שירן‬
  4. 4. ‫4‬ ‫ּבּגׁשֶר‬ ‫ַ ֶ‬ ‫רננה רון‬ ‫ּב ֶׁשר ׁשּבין הּמתים הרחֹוקים‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ַ ּג ֶ ֶ ֵ ַ ֵ ִ‬ ‫לּמתים הּקרֹובים - נּצבת אנֹוכי‬ ‫ִֶֶ ֲ ִ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫הרחֹוקים זֹועקים את ּכאבם‬ ‫ֶ ְֵָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫מּתֹוְך הֹורינּו ׁשָאהבּו אֹותם‬ ‫ָ‬ ‫ֵ ֶ ֲ‬ ‫ִ‬ ‫ּובּפל ֵטה ארּורה ּורחֹוקה, מׁשּכ ָם‬ ‫ִ ְ ָנ‬ ‫ִ ְ ָנ ָ ֲ ָ ְ ָ‬ ‫וְהּיֹום, נׁשמֹות הֹורי צרּורֹות‬ ‫ַ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ַ‬ ‫ַחּדו עּמם – ּבתֹוכי‬ ‫ְ ִ‬ ‫יְ ָ ִ ָ‬ ‫וְזֹועקת אני את ּכאבם ּומֹורׁשּתם‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ֶ ֶ ֲִ ֶ ְ ֵָ‬ ‫ׁשּנגּדעה‬ ‫ֶ ְְִָ‬ ‫לילדי, עֹוד ּבטרם ה ַחּתי לאוִיר העֹולם‬ ‫ְ ֶ ֶ ִ ּג ְ ִ ַ ֲ ָ ָ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫וְהּקרֹובים ּבֹוכים ּבי, על ארץ מכֹורה‬ ‫ִ ִ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָאכ ָרית ּוׁשסּועה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ְזִ‬ ‫ׁשּלקחה את נׁשמתם ּבחטף מֻּסר‬ ‫ֶ ָ ְ ָ ֶ ִ ְ ָ ָ ַ ֲ ָ ְ יָ‬ ‫ָדעה את סּפּור ח ֵיהם‬ ‫ַ ּי ֶ‬ ‫ּג ְ ָ ֶ ִ‬ ‫וְהׁשאירה חלל ּביְקיריהם‬ ‫ִ ְ ִ ָ ֲָ ִ ַ ֵ ֶ‬ ‫זכֹר אזְ ּכֹר את עלּומיהם ִויְפי ַפׁשם‬ ‫ִ נְ ָ‬ ‫ֶ ֲ ֵ ֶ‬ ‫ָ ֶ‬ ‫לעד יִהיּו ׁשזּורים ּבמׁשעֹולי ח ַי‬ ‫ָ ַ ְ ְ ִ ְ ִ ְ ֵ ַ ּי‬ ‫...הּמתים הרחֹוקים וְהּמתים הּקרֹובים...‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬ ‫ְָ ִ‬ ‫ֵַ ִ‬
  5. 5. ‫5‬ ‫צִּפור עׁשָן‬ ‫ָ‬ ‫אבנר שטראוס‬ ‫ָאמרּו שאּמא ּתבֹוא ּברּכבת‬ ‫ְֶֶַ‬ ‫ְ ׁ ִ ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫אני ּבן חמׁש‬ ‫ֲִ ֵ ָ ֵ‬ ‫ָתנּו לי סּבֹון‬ ‫נְ ִ ַ‬ ‫ּבלי מ ֶבת‬ ‫ְ ִ ַ ּג ֶ‬ ‫ָאחרי הּמקלחת‬ ‫ֲֵ ַ ִ ְ ַַ‬ ‫ָאעּוף‬ ‫ּכמֹו‬ ‫ְ‬ ‫צּפֹור עׁשן‬ ‫ָ ָ‬ ‫ִ‬ ‫המתנה אורית גפני‬
  6. 6. ‫6‬ ‫אּמָא‬ ‫ִ‬ ‫סיגל מגן‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים קטפּתי לְך, אּמא.‬ ‫ָ ַ ְ ִ ָ ִ ָ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫את הּפרחים הכי ָפים ׁשּצמחּו לי ּבּג ָה.‬ ‫ִ ַ ִ ּנ‬ ‫ֶ ָ ְ‬ ‫ֶ ַ ְ ָ ִ ֲ ִ יִ‬ ‫ּובאתי לבּקרְך ּבביתְך החדׁש,‬ ‫ָ ִ ְַ ְֵ ְֵ ֵ ֶָָ‬ ‫הבאתי לְך אֹותם, מּכל הּלב, ּבמּת ָה.‬ ‫ִ ָ ַ ֵ ְ ַ ָנ‬ ‫ָ‬ ‫ֵֵ ִ ָ‬ ‫ה ַׁשּתי לְך אֹותם וְסּפרּתי הּכֹל -‬ ‫ִ ְַ ִ ַ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ּג ְ ִ ָ‬ ‫ּכל מה ּׁשעלי עבר,‬ ‫ָ ַ ֶ ַָ ַָ‬ ‫ָאְך האבן מּולי רק הּביטה אלי‬ ‫ִ ַ ִ ִ ָ ֵַ‬ ‫ֶֶָ‬ ‫וְֹלא ענתה לי ּדבר...‬ ‫ְָ ָ ִ ָָ‬
  7. 7. ‫7‬ ‫ּבּדמִי יָמָיו‬ ‫ִ ְ‬ ‫זיוה גל‬ ‫אבי ָאהב אֹותי מאֹד.‬ ‫ִ ְ‬ ‫ֲִ ַ‬ ‫ּבּדמי ָמיו לּטף ָדי.‬ ‫ִ ְ ִ יָ ִ ֵ יִ‬ ‫אני מֹוציאָה לאֹור את אבי‬ ‫ֶ ֲִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ‬ ‫ֲִ‬ ‫אצל הּגברים ּבחַי‬ ‫ֵ ֶ ַ ְ ָ ִ ְ ָי‬ ‫ּכדי לרּפא את הּפצע‬ ‫ְֵ ְֵַ ֶ ֶַַ‬ ‫ׁשֹּלא ָדע.‬ ‫יַ‬ ‫ֶ‬ ‫אבי חֹוצה אֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ‬ ‫ֲִ‬ ‫מּבעד לּכריכת ‘עם עֹובד’,‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ַַ ְִִ ַ ַ‬ ‫טֹועם ֵין ּכרמים ּביתי‬ ‫ֵ י ְִָ ֵ ִ‬ ‫מּניח לר ַע‬ ‫ַ ִ ַ ְ ֶג‬ ‫אצּבע על לׁשֹונֹו‬ ‫ְֶָ ַ ְ‬ ‫מעביר עֹוד ּדף-‬ ‫ַ‬ ‫ֲִַ‬ ‫ּבֹוהה לּמרחק.‬ ‫ֶ ְֶַָ‬
  8. 8. ‫8‬ ‫ּבאָה מאתְמֹול‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ָ‬ ‫מזי חיון‬ ‫ּבָאה מאתמֹול‬ ‫ֵֶ ְ‬ ‫ָ‬ ‫מעבר ָאפל ׁשּנׁשּכח‬ ‫ֵ ִֶ ְ ַ‬ ‫ְ ָָ‬ ‫ָדי לֹופתֹות את הּזמן‬ ‫ֶ ְַַ‬ ‫יַ ְ‬ ‫ּופי סגּור‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּבָאה טעּו ָה ּבכאב ְוָגֹון‬ ‫ְ נ ִ ְֵ י‬ ‫ָ‬ ‫עטּופה ּבחׁשאיּות‬ ‫ֲ ָ ְֲָ ִ‬ ‫מֹוׁשכת ׁשרׁשרת א ֻּכה‬ ‫ֶ ֶ ַ ְ ֶ ֶ ֲרָ‬ ‫ּבלּתי נּת ֶת להּתרה‬ ‫ִ ְ ִ ִ ֶנ ְ ַ ָ ָ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך האֹפל‬ ‫ָ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫מּתֹוְך באר וְׁשכחה‬ ‫ְּ ֵ ִ ְ ָ‬ ‫ִ‬ ‫ּבָאה מּתֹוְך‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫הּכאב ׁשּבנׁשמה‬ ‫ַ ְ ֵ ֶ ְַ ָ ָ‬ ‫ּבזְ מן עבר...‬ ‫ִ ַ ָָ‬ ‫הּיֹום ּבָאה לחוֹות לׁשיר‬ ‫ָ ִ‬ ‫ֲַ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫לקרֹוא לח ֵיְך לצחֹוק‬ ‫ְ ַ ּי ִ ְ‬ ‫ִ ְ‬ ‫ּומעל הכֹל לאהֹב.....‬ ‫ְ ַ ַ ּ ֱֶ‬
  9. 9. ‫9‬ ‫עָמֹוק הָאֹור‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫עמֹוק האֹור המבצבץ מיֹום שנֹולד‬ ‫ׁ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ַ ְ ַ ְ ֵּ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫בער ַת אהבה.‬ ‫ְּ ֶ ְ ג ֲ ַ ָ‬ ‫עכׁשו‬ ‫ְַ ָ‬ ‫מרחפת סּפירלת ה ֶפׁש.‬ ‫ְ ַ ֶ ֶ ְ ִ ַ ַ ַנֶ‬ ‫על ַלי הר ֶׁש‬ ‫ַ גֵ ַ ֶג‬ ‫מנֵט לּבי‬ ‫ְ ַו ִ ִ‬ ‫ּבחיּפּוׂש צלילי.‬ ‫ְִ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫הדמעֹות הן ַעגּוע‬ ‫ֵ גְ ַ‬ ‫ְַ ָ‬ ‫לעצי התמר של ַלדּותי.‬ ‫ְ ֲ ֵ ַ ָ ָ ׁ יְ ִ‬ ‫ֶ‬ ‫זהר אורית גפני‬
  10. 10. ‫01‬ ‫צעדֵי ּתִקוָה‬ ‫ְ‬ ‫ְ ָ‬ ‫אסנת אלון‬ ‫חלֹומֹותי עּטּורי ּתהּלה‬ ‫ַ ֲ ֵ ְ ִָ‬ ‫ֲ‬ ‫ּגֹולׁשים‬ ‫ְ ִ‬ ‫מרכס ּכעדרי צֹאן‬ ‫ִ ֶֶ ְ ֶ ְֵ‬ ‫יִנהּו ָאחר חליל רֹועים‬ ‫ִ‬ ‫ַ ִָ‬ ‫ְ‬ ‫ּוצליליו ָפים.‬ ‫ְ ִ ָ יִ‬ ‫ָדי מלאּו ּתקָה‬ ‫ִ ְו‬ ‫יַ ָ ְ‬ ‫עּטּורי ָמים ָביאּו‬ ‫ֲ ֵ י ִ יִ‬ ‫ּכסּות ח ַי להתּפאר..‬ ‫ַ ּי ְ ִ ְ ָ ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ֵׁש ָמים ּבׁשּלּה עד ָה‬ ‫ְ ֶ ָ ֶ ְנ‬ ‫י יִ‬ ‫ּתּׂשא ּפ ֶיה ליֹוצרּה,‬ ‫ִ ָ ָנ ָ ְ ְ ָ‬ ‫ּתבֹוא ּבדמי הליִל‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫ָ‬ ‫ּכיֹו ָה לׁשֹובְך‬ ‫ְ נ ְ ָ‬ ‫וְתחּפֹץ ָאהבה‬ ‫ֲָ‬ ‫ַ ְ‬
  11. 11. ‫11‬ ‫ּבפאתֵי החצֵר‬ ‫ֶ ָ‬ ‫ְ ַ ֲ‬ ‫אירית וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫ּבפאתי החצר, עץ הָאּלֹון ׁשֹומר על זִ כרֹונֹות‬ ‫ֵ ַ ְ‬ ‫ְֲֵַ ֵֶָ ֵ ָ‬ ‫ַלדּותי ּבתֹוְך ספלּולי הּבּלּוט‬ ‫ִ ְ ֵ ַַ‬ ‫יְ ִ ְ‬ ‫ּבעֹוד ע ָפיו ּגֹוהרים על ּכרּכֹם ׁשּבקע מּכיס האדמה.‬ ‫ֶ ָ ַ ִ ִ ֲַָ ָ‬ ‫ֲִ ַ ְַ‬ ‫ֲנ ָ‬ ‫ְ‬ ‫עי ַי ֶאחזֹות ּבדם מּכּבים הּמבצּבץ‬ ‫ְָ ִַַ ַ ְ ְֵַ‬ ‫ֵ נ נֱ ָ‬ ‫מּבין עׂשב הּדׁשא ׁשּמּתחּתיו.‬ ‫ִ ֵ ֵ ֶ ֶֶַ ֶ ִ ַ ְ ָ‬ ‫ּכּלנית ׁשחֹרת-עיִן, ּד ָנית ּפרּועת רֹאׁש וְרּקפת ׁשעּו ָה‬ ‫ֶֶַ ְ נ‬ ‫ְ ַ ַ ְ גִ ְ ַ‬ ‫ִַָ‬ ‫על סלע ּבחצרי, עדיִן מפּיְסֹות את ההר וְאֹותי‬ ‫ִ‬ ‫ֶ ָָ‬ ‫ַ ֶ ַ ֲֵַ ִ ֲַ ְ ַ‬ ‫ריח החֹרף מתּפּׁשט ּבעֹורקי.‬ ‫ֵ ַ ַ ֶ ִ ְ ַ ֵ ְ ְַ‬ ‫עוצמה של מסילה אורית גפני‬
  12. 12. ‫21‬ ‫נ ֵס החּיִים‬ ‫ֶ ַ‬ ‫קיידנס אוקצ’וקו, כיתה י’2‬ ‫קמפוס ביאליק-רוגוזין ת”א‬ ‫אּׁשה יֹוצאת מחדר לדה ּבחּיִים‬ ‫ֵ ֲַ ֵָ ָ ַ‬ ‫ֵ‬ ‫ִ ָ‬ ‫ּומביאָה אּתּה לעֹולם חּיִים חדׁשים‬ ‫ֲָ ִ‬ ‫ִ ָ ָ ָ ַ‬ ‫ְ ִ‬ ‫האין ֶה ֵס?!‬ ‫ֵָ ז נ‬ ‫ּתֹודה לאל, ׁש”ּבחי ָם” ָתן לנּו‬ ‫ָ ַ ֵ ְ ְ ִ נ נַ ָ‬ ‫את ה ֵס ה ָדֹול ׁשל ח ֵינּו‬ ‫ֶ ַ ּי‬ ‫ֶ ַ ּנ ַ ּג‬ ‫ּדרְך אּמהֹותנּו.‬ ‫ֶֶ ִ ָ ֵ‬ ‫ּברחבי העֹולם‬ ‫ְ ֲֵַ ָ ָ‬ ‫אבל ה”חי ָם” הָה ּכֹל ּכְך ָקר,‬ ‫ָ יָ‬ ‫ֲ ָ ַ ִ נ ָי‬ ‫ּבין ּכל ּב ֵי הָאדם‬ ‫ֵ ָ ְנ ָ ָ‬ ‫הּוא הּסֹוד וְהּוא האֹוצר‬ ‫ָ ָ‬ ‫ַ‬ ‫עֹוברים חּוטי הּצער וְהאֹׁשר‬ ‫ֵ ַַַ ָ ֶ‬ ‫ְִ‬ ‫מּת ָה קדֹוׁשה ׁשּכּלּה ּברכה‬ ‫ַ ָנ ְ ָ ֶ ָֻ ְ ָָ‬ ‫ּדרכי חּיִים רּבֹות וְׁשֹונֹות‬ ‫ַ‬ ‫ְֵַ ַ‬ ‫מקּפלת ּבתֹוכּה ָאהבה וְׂשמחה.‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ֲָ‬ ‫ְ ַ ֶֶ ְ ָ‬ ‫ּובכּלן רֹוצים הא ָׁשים לחיֹות‬ ‫ִ ְ‬ ‫ְ ֻ ָ ִ ָ ֲנ ִ‬ ‫הֹו, חּיִים יְקרים‬ ‫ִָ‬ ‫ַ‬ ‫ראיתי א ָׁשים ׁשּמתּו מרעב‬ ‫ֵָָ‬ ‫ֶ ֵ‬ ‫ָ ִ ִ ֲנ ִ‬ ‫למדּונּו ל ַהל אתכם ּברגיׁשּות ּובמּדה‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְנֵ ֶ ְ ֶ ִ ְ ִ‬ ‫ְַ‬ ‫ראיתי יְלדים חֹולים וְסבל רב‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ִ‬ ‫ִָ ִ ִָ‬ ‫עם הרּבה ּדָא ָה וְתֹודה‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְֵַ ְ ג‬ ‫ְו ַם ּכאּלה ׁש ָכּו לכל מה ׁשּצריְך‬ ‫ג ָ ֵ ֶ ֶ ּז ְ ָ ָ ֶ ָ ִ‬ ‫ּכדי ׁשּצער וְסבל ֹלא ֵדע‬ ‫נַ‬ ‫ְֵ ֶ ַַ ֶֶ‬ ‫אבל אי ָם יֹודעים להעריָך‬ ‫ֲָ ֵ נ ְ ִ ְ ֲִַ‬ ‫להּכיר את הּטֹוב ׁשּבכם‬ ‫ֶ ֶָ‬ ‫ְִַ ֶ ַ‬ ‫רֹוצה לדעת‬ ‫ָ ַַָ‬ ‫מּבלי לכאֹב ּולהּלחם‬ ‫ְ ִֵָ‬ ‫ִ ְִ ְִ‬ ‫לאהֹב‬ ‫ֱֶ‬ ‫ּבכל ארץ וְעם‬ ‫ְָ ֶֶ ַ‬ ‫ּולהֹודֹות לאל הּטֹוב‬ ‫ֵָ ַ‬ ‫ְ‬ ‫לתת ּכבֹוד למה ׁש ֵׁש יֹום יֹום‬ ‫ְ ָ ֶ ּי‬ ‫ֵָ ָ‬ ‫ּוׁשּבתֹוכנּו ַעׂשה ׁשלֹום‬ ‫ְ ְ ֵ נֲ ֶ ָ‬ ‫ַאני אֹומרת ּתֹודה לְך אֹלהים‬ ‫ָ ְ ֱ ִ‬ ‫ֶֶ‬ ‫וֲ ִ‬ ‫על ׁשעׂשית את ה ֵס ׁשל החּיִים.‬ ‫ַ ֶ ָ ִ ָ ֶ ַ ּנ ֶ ַ ַ‬
  13. 13. ‫סיפורים‬‫31‬‫במה היא השפיעה על חייכם? איזו נגיעה הייתה לה על‬ ‫“העולם השתנה. אני מרגישה את זה במים. אני מרגישה‬ ‫דמותכם?”, שאלתי גיששתי,‬ ‫את זה באדמה.‬ ‫“וואו, כמה שאלות בשאלה אחת!”, הצטחק לו אורי.‬ ‫אני מריחה את זה באוויר. הרבה ממה שהיה פעם אבד, כי‬‫סוג מסוים של שתיקה של הבנה השתררה. שניהם הבינו‬ ‫לא חי כיום מי שיזכור.”‬ ‫שהשאלות שלי היו רטוריות לחלוטין...‬ ‫(גלדריאל, שר הטבעות, טולקין)‬‫זה היה מעין תדלוק עצמי של רמת ה”לבה” שגועשת אצלי‬ ‫בפנים, לפני שהיא מתפרצת לה החוצה.‬ ‫שואה‬‫“האחים שלי לא רצו לשמוע את הסיפורים של אמי. על‬ ‫~‬ ‫אלטרנטיבית...‬‫ה”מחנות” שלה..., ואני הייתי הכתובת היחידה שלה. כל‬ ‫בועז שמואלי‬ ‫פרט, מזוויע ככל שהיה, כל פרט נלוז...‬‫לזכותה אומר שהיא סיפרה לי את סיפורה באופן די מודרג:‬ ‫“הזמינו אותי לטקס זיכרון ליום השואה...”, אורי נשמע‬‫כלומר, בילדותי הסיפורים ששמעתי ממנה היו רכים יותר,‬ ‫כמהסס,‬‫מעודנים יותר. אבל ככל שהתבגרתי הפכו הסיפורים לקשים‬ ‫“ומה רע בזה?”, שאלתי,‬ ‫יותר, למזעזעים יותר...”, השתתקתי.‬ ‫“בהזמנה כתוב שזה טקס אלטרנטיבי...”, הסביר,‬‫“גם אני לא רציתי לשמוע את הסיפורים של הוריי...”, הודה‬ ‫“אהה...”, עניתי בטון מבין, בערך...,‬ ‫יונתן,‬ ‫“מה הייתה האנחה הזאת אמורה לציין?”, שאל,‬‫“אבל האחיות הגדולות שלי? להן סיפרו הכול! אני לא‬ ‫“לא כלום. סתם אנחה של הבנה...”, הפטרתי ביבושת,‬ ‫רציתי..., פחדתי...”, המשיך.‬ ‫“אני לא מאמין לך! בדרך כלל אתה מסתתר מאחורי הבעות‬‫“ואצלי לא שמעו על כלום. אבא מעולם לא דיבר על‬ ‫שכאלו, רק בהתחלה..., ואחר כך אתה מתפרץ כמו הר-‬‫התקופה ההיא, כאילו מחק אותה מזיכרונו. ואמא שלי?‬ ‫געש!”, ניסה אורי לתדלק את ה”לבה” שבתוכי...‬‫בכלל לא עברה את השואה..., היא ילידת מצרים והם נפגשו‬ ‫“חשבתי, שכאחד שלא רואה עצמו משתייך למיינסטרים,‬‫בארץ אחרי שאבי עלה לארץ. אמי הגיעה לכאן כמה שנים‬ ‫דווקא תתמוך בטקסים הללו...”, הוסיף יונתן וחבר‬ ‫אחריו...”, סיפר אורי.‬ ‫לקואליציה מוזרה עם אורי, נגדי.‬ ‫~‬ ‫“הייתי פעם בטקס שכזה...”, הודיתי ברוח שפלה,‬‫“כבר בתחילת השבוע שבו חל יום השואה יכולתי כבר‬ ‫“פעם אחת? נו טוב, אפשר לסלוח לך..., בטח גם זה לא‬‫לחוש בתחושה שלו. משהו כבד השתרר בבית..., העיניים‬ ‫היה לטעמך!”, גיחך יונתן,‬‫האדומות של אמא. אבא שהולך על קצות האצבעות...”,‬ ‫“אתה צודק! זה לא היה לטעמי”, השבתי לו.‬ ‫התחלתי לספר להם.‬ ‫“עכשיו זה נהיה מעניין יותר. ספר!”, תבע אורי. ודרך לי על‬ ‫~‬ ‫היבלת...‬ ‫“בערב יום הזיכרון, היינו יושבים בסלון, מול הטלוויזיה.‬ ‫~‬‫כל האורות בבית היו מכובים, חוץ מאשר במטבח. ורק‬ ‫יבלת. קטנה... ובכל זאת יבלת..‬‫האור הכחלחל העולה מהטלוויזיה, מהסרטים בשחור-לבן,‬ ‫~‬ ‫היה צובע את הקירות.‬ ‫“זה היה לפני עשרים שנים בערך... באולם צוותא. שלמה‬‫אבא היה יושב בכורסא הגדולה, אמא הייתה מצטנפת לה‬ ‫ארצי שר וקצת דיבר, שלמה ניצן הנחה, מישהי ניגנה על‬‫בפינת הספה הגדולה, מחזיקה בידה מטפחת ממורטטת‬ ‫פסנתר ברקע והיה גם איזה כינור שיילל שם...”, לא היה לי‬ ‫ורטובה..., מקנחת מדי פעם את אפה.‬ ‫נוח כל-כך לדבר על זה, מן הסתם...‬‫לא היו דיבורים. מדי פעם היינו, אבי ואנוכי, מגניבים אליה‬ ‫“וזהו? זה כל הסיפור?”, התפלא יונתן,‬‫מבט. כאילו מוודאים את שלומה...”, עצרתי לרגע, והרגעים‬ ‫“וזה לא היה לטעמך. למה?”, שאל אורי,‬ ‫ההם קמים לתחייה מול עיניי.‬ ‫“מה זאת השואה עבורכם? כלומר, מה היא אומרת לכם?‬
  14. 14. ‫סיפורים‬‫41‬‫והילדים שלנו? הם יזכרו? אחרי שהטקסים האלטרנטיביים‬ ‫“ובבוקר של אותו היום, שקיות שחורות תלויות מתחת‬ ‫יהפכו להיות העיקר? לא. הם לא יזכרו!‬ ‫לעיניה. היא לא ישנה כל אותו הלילה...,‬‫זה יהפוך לעמום יותר, משנה לשנה, עד שאיש לא‬ ‫בבוקר מכינה הייתה לי בקפידה יתירה את הכריך לבית‬‫יזכור. והכול יהפוך להיות שורות משמימות באיזה ספר‬ ‫הספר. ושם, בזמן הצפירה, הייתי רואה את העיניים‬‫היסטוריה מאובק שאיש אינו טורח אפילו לפתוח אותו,‬ ‫האדומות שלה...”, חשתי בדמעות שעולות בעיניי...‬‫כל שכן לקרוא בו...”, סיכמתי בקול חלש, כמו מרחם על‬ ‫“בצהריים, הייתי חוזר מבית הספר והיא הייתה בחדר‬ ‫אורי ויונתן...‬ ‫השינה. הדלת של חדרה הייתה מוגפת ואבי יושב היה‬‫ה”לבה” לא התפרצה בפרץ איום ונורא, היא נשפכה לה‬ ‫ומחכה לי במטבח. מחמם לי את ארוחת הצהריים ויושב‬ ‫לאיטה, מבוקרת משהו, מרחמת וחומלת על סביבתה...‬ ‫עימי בזמן שאכלתי. בלי דיבורים.‬ ‫אבל אני, עוד לא סיימתי...‬ ‫וכשהיה קם היה נושק לי על המצח ויכולתי להריח את‬ ‫~‬ ‫ריח הסיגריות שלו ואת הריח של האקווה-וולה...”, עצרתי.‬‫“הייתי לפני שנה, עם אמי ובני הצעיר, במוזיאון יד ושם.‬ ‫שתקתי.‬‫הוזמנו לפתיחה המחודשת שלו, אחרי שעבר שיפוצים‬ ‫~‬ ‫ושדרוגים רבים. באמת מרשים...‬ ‫“שבוע שקט זה היה. גם הימים שלאחר יום הזיכרון עצמו...,‬‫עברנו על המוצגים הרבים, התמונות הגדולות. מסכי‬ ‫ואמא לא נזקקה דווקא ליום ההוא, ליום מיוחד, כדי לזכור.‬ ‫ה-‪ LCD‬הקרינו עצמם לדעת...,‬ ‫מדי פעם כשרק רמז דק עובר היה באוויר, היו עיניה‬‫כשהגענו לפינה מסוימת אמי נתקעה במקומה. חשתי‬ ‫מצטעפות להן ומתכסות בדוק קל, אבל ברור למדי...‬ ‫אליה, מדאגה.‬ ‫והיה יום נוסף. יום האזכרה הכללי ליהודים בני האזור בו‬‫היא עמדה מול שחזור של מיטות הקומות כפי שהיו‬ ‫היא נולדה, בצ’כיה.‬‫במחנות ההם, שם. חיוך דק עלה על פניה של אמי..., ולא‬ ‫היא ואבי היו נוסעים לתל-אביב לאיזה בניין לא רחוק‬ ‫הבנתי מדוע.‬ ‫מהים, שם היו מתכנסים יתר קרובי משפחתה. ובכל שנה‬ ‫לידה עמדה קבוצת נערים ונערות צעירים.‬ ‫כשהייתה חוזרת משם הייתה אומרת לי שבשנה הבאה‬‫פניהם היו קפואים, ואחת מהם העירה על הצפיפות‬ ‫היא לא תלך עוד..., ובכל שנה היא הקפידה לומר זאת...”,‬ ‫הרבה של המיטות הללו...‬ ‫הבטתי באורי וביונתן. הם דממו ופניהם היו חסרי הבעה.‬‫אמי ניגשה אליהם ונגעה קלות בכתפה של הנערה ההיא‬ ‫~‬ ‫ואמרה לה:‬ ‫“לה לא הייתה שואה אלטרנטיבית...”, הפטרתי בשקט,‬ ‫שם, במחנה, הן היו צפופות יותר, הרבה יותר!”‬ ‫“למה אתה מתכוון?”, לחש יונתן,‬ ‫~‬ ‫“איזה טקס יכול להכיל כזאת זוועה? שום טקס! לא רגיל‬‫“כשיצאנו אל האוויר הצח שבחוץ, התיישבנו לנו שלושתנו‬ ‫ולא אלטרנטיבי! קשקוש!”, אמרתי וה”לבה” שלי עמדה‬‫מתחת לעץ זית גדול מידות, אמי הוציאה מתיקה כריכונים‬ ‫לפני התפרצות...‬ ‫קטנים ומדוגמים והגישה אותם לנו, לבני ולי.‬ ‫“אבל טקס, כלשהוא, משהו, חייב להיות! לא?”, שאל אורי.‬ ‫ישבנו בשקט. בלי דיבורים. ואז אמי שאלה אותי:‬ ‫“לנו!!! לא לה!”. עניתי לו בלחישה רועמת.‬ ‫נו, מה דעתך על המוזיאון החדש?‬ ‫הוא הנהן.‬ ‫חשבתי לרגע ואז עניתי לה:‬ ‫“וככל שהוא יהיה מזוויע יותר, יכה חזק יותר בבטן, כך‬ ‫מזכיר לי את סניף השופרסל ליד הבית...‬ ‫הוא יזכיר לנו לזכור, יזכיר לנו לא לשכוח!”, הוספתי בשקט‬ ‫בני הזדעזע, אך אמי חייכה. היא הבינה.‬ ‫מקפיא.‬ ‫זה טוב לתיירים, ולאלו שלא היו שם! הסבירה לבני.‬ ‫~‬ ‫ומה שהראו שם, זו לא האמת? התעקש בני לשאול,‬ ‫“טקס אלטרנטיבי?! כזה שמרכך את הזיכרון? לא תודה!!!‬ ‫האמת? האמת תמיד קשה יותר. ענתה לו אמי...”‬ ‫עוד כמה שנים אף אחד מהם לא יהיה פה כדי לזכור, רק‬ ‫~‬ ‫אנחנו!‬
  15. 15. ‫סיפורים‬‫51‬ ‫השקט שלפני הגהנום‬ ‫אז איזו אמת יש בטקסים האלטרנטיביים?”, סיימתי‬ ‫בשאלה. אורי ויונתן הביטו בי בשקט.‬ ‫יוסי יניב‬ ‫“כל אחד והטקס שלו, כל אחד והאמת שלו, אני משער...”,‬ ‫אמר אורי,‬ ‫כשהיא הגיעה לפרק הזה בסיפור, היא תמיד צחקה.‬ ‫“והאמת, כך למדנו..., היא נזילה עד אימה...”, מלמלתי,‬‫צחוק חומל ואוהב כזה... צחוק שבו צוחקים על דברים‬ ‫“וחוץ מזה, שלמה ארצי אף פעם לא היה כוס התה שלך!”,‬ ‫יומיומיים, שאין בהם שום דבר רציני וחכם במיוחד.‬ ‫אמר יונתן בחיוך קטנטן ומנחם...‬‫“הוא ברח משם, והיא לא אמרה לו מילה” היא סיפרה‬ ‫בזה, הוא צדק...‬ ‫כששריד אחרון של חיוכה עוד מתח את עיניה.‬ ‫~‬ ‫אחר-כך, בביתי, בחשכת חדרי, עלה בי זיכרון נוסף.‬‫אבא שלה היה בן יחיד לסבתה. בן נמוך, שקט ושפתיים‬ ‫בשנות השמונים, כמדומני, הוקרנה בארץ סדרת דרמה‬‫קפוצות.. ארשת פניו שידרה רצינות ומועקה של אדם צעיר‬ ‫אודות קורותיה של משפחה יהודית בשואה.‬ ‫הסוחב על גבו את סבל העולם.‬ ‫המשפחה נלקחה למחנה הריכוז טרזין. “מחנה לדוגמא”...,‬‫לא על העולם הוא חשב, אלא על עולמו הקטן. זה עולמו‬ ‫שם “ניהלו” היהודים חיים “נורמאלים” תחת פיקוחם של‬‫הצר ללא מרחבים ואפשרויות בחירה שתמיד פתוחים בפני‬ ‫הצוררים הנאציים.‬ ‫איש צעיר...‬ ‫המחנה שימש את הנאצים לצרכי תעמולה גרידא...‬‫סבתו ראתה את חכמתו השותקת ופירשה זאת כקור רוח‬ ‫רודי, אחד מבני המשפחה, היה צייר מחונן. במחתרת הוא‬‫אופייני לבנים יחידים הרגילים בחום הוריהם ובמענה מהיר‬ ‫צייר ציורים שסיפרו על האמת המרה שמאחורי החזית של‬ ‫לצרכיהם.‬ ‫ה”מחנה לדוגמא”.‬ ‫כשגילו זאת הנאצים הם עינו אותו ושברו את ידיו ואת‬ ‫בתקופה ההיא לא הרבו בנים לדבר עם אמותיהם.‬ ‫אצבעות ידיו!!!‬‫גם אבותיהם שימשו כמגנים על עולמם, ותו לא. הוא שיחק‬ ‫למחרת הקרנת הפרק בכה העם בישראל על “ידיו‬‫ולמד בחדרו הקטן. אימו לא ידעה אם חושש הוא להתערות‬ ‫השבורות” של רודי...‬‫בחברתם של הנערים, או שמתנשא הוא. כמובן, אביו‬ ‫~‬ ‫האשים את האם בהתבדלותו של בנם.‬ ‫אמי לא בכתה.‬ ‫היא רק אמרה לי משפט קשה:‬‫האם דיברה עם אחד הרבנים, בהמלצת המלמד של החדר,‬ ‫את זה יזכרו, את האצבעות השבורות של רודי האומלל...,‬ ‫והוחלט לשלוח אותו ללמוד להיות שוחט של הקהילה.‬ ‫אך הם לא יזכרו את האמת!!!‬‫כדרכו לא אמר מה דעתו על היעוד שנקבע לו, והלך לעיר‬ ‫~‬ ‫אחרת ל”סמינר” לשוחטים.‬ ‫הצדק עמה, לצערי...‬ ‫~‬‫אחרי כמה ימים נפתחה הדלת והבן הופיע, רציני כתמיד.‬ ‫משנה לשנה מתים אלו שזוכרים את האמת, משנה לשנה‬‫עוד לפני שהחליפה האם את ארשת התדהמה בכעס,‬ ‫מתדלדל מאגר הזיכרון האנושי של אלו שחוו את השואה‬ ‫אמר:‬ ‫על בשרם.‬ ‫“אני לא חוזר לשם”.‬ ‫משנה לשנה מתעמעם הזיכרון, ובעיקר הוא מתעמעם‬ ‫עלה לחדרו מבלי לחכות לתגובה כלשהי.‬ ‫אצל בני הדור השני..., אצלנו...‬ ‫~‬ ‫מאז הוא השתתק עוד יותר.‬ ‫וכשיבוא יומי, מי יזכור את עיניה האדומות של אמי?...‬‫04 שנה הוא ישב בחדר קטן במחסן הביצים של דודו‬‫העשיר וניהל את ספרי החשבונות שם. אימו הכירה לו‬
  16. 16. ‫כתבות‬‫61‬‫אשרוב, צביה פלץ - פורר. חלקם גם סופרי ילדים כמו דוד‬ ‫אישה שקטה בעלת עיניים עצובות ונולדו להם שתי בנות.‬‫בין קיקי ורבקה לייפציג – גלשטיין, אילנה אבן טוב והציירת‬ ‫יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וחודשיים לפני‬ ‫והמשוררת אילנה צמחוני.‬ ‫שאספו את כל יהודי הקהילה למחנה ההשמדה שממנו‬‫ברבות השנים הם כולם זכו בפרסים על כתיבתם. כעת הם‬ ‫אף אחד לא חזר, הוא נמצא על כסאו, פניו אפורים, רציניים‬‫באו לקרוא זה באזני זו את יצירותיהם האחרונות לשמוע את‬ ‫ושותקים לעולמים.‬‫דעת חבריהם על כתיבתם “זה תמיד מרגש אותי לשמוע‬ ‫אפילו אלוהים שממנו ברח, הציל אותו מן הגיהינום.‬ ‫מה חברי לכתיבה חושבים אומרת אחת המשוררות”.‬‫ההפסקה האחרונה בין הפגישות היתה ארוכה מתמיד וכך‬‫גם החוויות שהם מחליפים וערמות הדפים שהם הביאו‬ ‫לפגישה.‬ ‫“כתף הנהר”‬‫חברים טובים כידוע מרימים טלפון ומספרים את קורותיהם‬ ‫מאת גבִרליָה אלה חלפון‬‫האחרונות. אצל משוררים מתוודעים לחוויות בעיקר‬ ‫באמצעות השירה.‬‫לאחר לגימת תה מתוק וחם הם מתחילים לקרא את‬‫ההתרחשויות שחוו. יוצרים מגע דרך המילים: “את זורמת‬‫לצידי כמו כתף של נהר...נשימתי נעצרת במאבקה עד‬ ‫שאבני נפשי יחבקו את הגלים”. אנדרי פישהוף.‬‫ועוד זורמות המילים ללילות וימים של שמחה, תשוקה‬‫ועצב: “בלילות הללו שופך עלינו הירח את חלב הלילה,‬‫חפצי החלום מתערפלים... אנו מנסים לצלוח את המים‬‫הכבדים ואיש לא ינחש כי לא למדנו את תנועת השוחים”‬ ‫צביה פלץ - פורר.‬‫ויש גם הפסקה לעכל את המילים בעל הבית הבעל המפרגן‬‫של אירית שמפליא במטעמיו דוחק בנו שנצא להפסקה‬‫ונאכל קצת. “על בטן מלאה יש מקום באוזן להתענג על‬ ‫מפגש משוררים בביתה של המשוררת והסופרת א. וייסמן-מיניקוביץ‬ ‫שירים נוספים” הוא אומר.‬‫ולאחר הקינוחים ממשיכים.מרחיבים את ההבעה‬ ‫הם מגיחים אחד, אחד מהקומה הראשונה מסירים‬‫במשפטים: “יש ערים באירופה אותן חוצה הנהר. בלב קריית‬ ‫מעליהם את צעיפי היום לומר שירה.‬‫חיים זורמת הרכבת” עמיקם יסעור. לאחר הטיול האחרון‬ ‫כך הם מתכנסים קבוצה של משוררים בביתה של‬‫בספרד כתבה אירית: “במוזיאון בפיגרס, דאלי מושח אותי‬ ‫המשוררת וסופרת הילדים אירית ויסמן בקריית חיים.‬‫בכתר שיגעון, רגליו דורכות על מחשבותיי, מתסיסות את‬ ‫הבית עוטה אורות חג מקושט בבובות אותן יצרה המארחת‬‫המילים. העין טועמת בזהירות מן הצבע, מפרקת אותו‬ ‫בעצמה ואותן היא מפעילה כשהיא מופיעה מדי יום בפני‬‫בין הריסים, אישונה משחק עם הצורות והחומר קורא‬ ‫ילדים בכל הארץ. אירית ממחיזה את ספריה הרבים ויחד‬‫לי לגמוע את הקירות. הזמן ניתך לגבינה נשכחת בחיק‬ ‫עם הזמרת-מלחינה סוניה קפלן אשר מלחינה את שיריה‬‫השולחן, מופקרת ללשון הקיץ. תקתוק מחוגו כונס אותי‬ ‫הן יצרו מופעים קסומים לילדים אותם הן מריצות בכל‬ ‫להרף שפיות, בעוד דאלי נותר צלול בשגעונו”.‬ ‫הארץ.‬‫קרירות נעימה נכנסת דרך החלון. כבר החשיך בחוץ‬ ‫כשהקבוצה כולה מגיעה הם מחליפים חוויות. עשרים שנה‬‫מתחבקים בחום ויוצאים נרגשים במחשבה לקראת‬ ‫בהפסקות הם נפגשים בבתים. עשרים שנות קריאה,‬ ‫הפגישה הבאה.‬ ‫חברות חזקה ועידוד יוצא דופן בין היוצרים. חלקם משוררים‬ ‫וסופרים למבוגרים כמו ניסים קארידי, עמיקם יסעור, רחל‬
  17. 17. ‫כתבות‬‫71‬‫ציון שהקים את אחוזת “שושנה” בכוכב הרוחות, צפונית‬ ‫חיים השוטר, חיים הכלבן‬‫לבית שאן. אבא היה מגיע עם כוחות הגזרה וכלביו, גם‬‫קצ’ה מקיבוץ נווה איתן היה מבאי ביתנו. את אריק שרון‬ ‫צביה מליק‬‫פגש אבא בגזרות המרחביות של עמק בית שאן עת‬ ‫לפני ארבעה חודשים נפרדנו מאבא לתמיד. אבא היה‬‫חברו כוחות משותפים של הצבא ושל מג”ב לשמור על‬ ‫ניצול שואה שעלה לארץ בהיותו בן 61. יתום ממשפחה,‬‫שקט ותפיסת מסתננים ירדנים שגנבו עדרי צאן ובקר‬ ‫מארץ ומשפחה. ככה לבד אותר על ידי שני קרובי משפחה‬‫וחדירות מחבלים. בצילום אבא נפגש עם הרמטכ”ל דאז‬ ‫רחוקים ששרדו כמוהו את השואה והפך לבן בית בביתם‬‫חיים בר-לב, אם היה שקט בגבולות בית שאן וסביבותיה‬ ‫בחיפה ובציפורי. שבוע לאחר שעלה ארצה השתתף‬‫זה בזכות אבא שטיפח את הכלבייה ואילף כלבי שמירה‬ ‫במלחמת העצמאות, נפצע בה והתהלך עם כדור בירך‬‫וגישוש עוד לפני שהוקמה יחידת “העוקץ” הצה”לית. אבא‬ ‫שישב בסמוך לעורק הראשי. הכדור מהמלחמה לא הוצא‬‫יצא לפנסיה בדרגת רב פקד. את אהבתו לכלבים המשיך‬ ‫ואבא הלך איתו לכל מקום.‬‫במפעל חייו בחצר, ומה לא היה בחצר הזו בנוסף לכלבייה,‬ ‫כאשר התגייס למשטרה, קרוב מהשפחה מחיפה טייל‬‫היו תרנגולות, ברווזים, ארנבות, עזים ותייש אחד, כבשים,‬ ‫בטבריה וראה שם את אמא עובדת במסעדה. חריצותה‬ ‫טווסים, תוכים וסוס אחד. ממש גן חיות עלי אדמות.‬ ‫ומסירותה לעבודה מצאו חן בעיניו והוא ביקש אותה מהוריה‬‫אבא שימש כמדריך לאילוף כלבים, כבודק עבודות גמר‬ ‫לאבא. הוריי הכירו ב”שידוך”, כך היה נהוג אז. הוריי עברו‬‫לבגרות בנושא האילוף. בכלבייה התקיימו הצגות אילוף,‬ ‫לגור בבית שאן, היו בה מעברות של עולים חדשים. חלקם‬‫המורה לטבע של אחותי, יהוידע מקיבוץ עין חרוד קיים שם‬ ‫ניצולי שואה וחלקם עולים ממרוקו, פרס ועירק. בתחילה‬‫שיעורים. ניתנה הדרכה לתלמידי בית ספר שרצו לאמץ‬ ‫אבא היה במשטרה רגילה לאחר מכן התגייס למשמר‬‫כלבים נטושים, או כאלה שרצו להיות מדריכי אילוף כמו‬ ‫הגבול, אהבתו לכלבים לא ידעה גבולות, הוא התחיל לאמן‬‫אבא. אך בבית שאן, לדאבוני, לא קם מדריך אילוף כמו‬ ‫ולאלף כלבי שמירה. בית שאן סבלה מחדירות מחבלים‬‫אבא והיה גם מפגש סופרים ומשוררים כשאחותי זכתה‬ ‫ומטחי קטיושות. כלבי השמירה שאימן ואילף נועדו להגן‬ ‫בפרס על ספרה הראשון “צחוק מידרדר בשכונה”.‬ ‫על יישובים וקיבוצי הסביבה בעמק בית שאן, בעמק הירדן‬ ‫ובבקעת בית שאן. רוב הפעמים אבא ממש לא היה בבית.‬‫ב”שבעה” גילינו צדדים אחרים של אבא: “אדם מיוחד עם‬ ‫תמיד היה עסוק במרדף אחר מחבלים עם כלביו. מאז‬‫סבלנות וסובלנות... עם יכולת הקשבה והכלה ועם אהבת‬ ‫שאני זוכרת את החצר, היו בה כלבים. הכלבייה של אבא‬‫האדם באשר הוא אדם.” גדלנו חמישה ילדים בתוך בית‬ ‫הייתה שם דבר, במשך הזמן התרחבה לבית גידול לכלבים‬‫שיסודותיו היו ערכים של יושר ואמינות. אהבה,אמונה,‬ ‫גזעיים ולפנסיון ע”ש אמא, פנסיון “שושנה”. מכל הארץ‬ ‫נתינה והתנדבות לכל משימה.‬ ‫הביאו אנשים את כלביהם לפנסיון ונסעו לטייל בעולם.‬ ‫יהי זכרך ברוך !‬ ‫אמא היתה גננת ומגישת עזרה ראשונה במוסדות חינוך‬ ‫בעיירה שאחר כך הפכה לעיר. כשאמא פרשה לפנסיה היא‬ ‫עבדה בחצר. הכלבייה והפנסיון היו בטיפולה האישי.‬ ‫ילדי המקום אף פעם לא קראו לאבא חיים מליק, תמיד‬ ‫קראו לו “חיים השוטר”, ככה זכרו אותו תמיד עם מדים.‬ ‫ילדי הסביבה זוכרים אותו בכינוי “חיים הכלבן” במיוחד‬ ‫בחג האור, היה מגיע למושבים ולקיבוצים עם סביבון‬ ‫ענק מלא בשקיות הפתעה לשמח את הילדים ששהו‬ ‫במקלטים. כשהיה מגיע הילדים היו רצים אחריו ונתלים‬ ‫עליו באהבה “הנה מגיע חיים הכלבן”. תמיד עם הכלבים,‬ ‫תמיד דואג למחסורם. בין חבריו של אבא היו מאיר הר-‬
  18. 18. ‫נא להכיר‬‫81‬‫בשבילים מוארים, שם יתמלאו כיסיה זהב ויואר יומה.‬‫ההליכה פנימה אל תוך “א ֻּמת האֹור מׁשקיטה ּבהלה /‬ ‫ַ ְ ִ ָ ֶָָ‬ ‫ֲל ַ ָ‬ ‫יָדיִם חֹולְמֹות מלִים‬ ‫ִ‬ ‫ַ‬ ‫לכל רחׁש ּפסיעֹות” (עמ’ 23).‬ ‫ְָ ַַ ְ ִ‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫הגילוי הזה בתוך המסע מוליד את ההתפעמות ראה, ּפרּפרי‬ ‫ְֵ ְֵַָ‬‫ָהב ּתפרּו לי ּכ ָפיִם / קּלה ּכנֹוצה מתנֹועעת ּבחפׁשּיֹות /‬ ‫ַָ ְ ָ ִ ְ ַַ ְ ָ ְ ִ‬ ‫זָ ָ ְ ִ ְנַ‬ ‫ספרה של ל. בן יצחק,‬‫וְָאּתה לצּדי / רֹוקד ּכמּכה / ָרח..” עמ’43). תהיות ארוגות‬ ‫יֵ ַ ׁ‬ ‫ֵ ְֶֻ‬ ‫ָ ְִ ִ‬ ‫הוצאת כרמל 9002. הוא,‬‫בסימני שאלה וספקות מנתבים הרהוריה: ”האמ ָם, אני‬ ‫ַֻ ְנ ֲִ‬ ‫ספר המשוטט בטבעיות בין‬‫ּכמֹו ּתוִים לֹלא קצה / צפּופה ּבתֹוְך ּתבת ּתהּודה / מז ֶפת‬ ‫ְ ַ ּי ֶ‬ ‫ֵַ ְ ָ‬ ‫ְ ָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ְ‬ ‫ָ‬ ‫ְ‬ ‫נעלי העבר לבין נעלי ההווה.‬‫קֹולי למראית עיִן?” (עמ’ 53). עמוק בתוך המסע, היא‬ ‫ַ‬ ‫ִ ְַ ְ ִ‬ ‫הלכתי בעקבות השבילים‬‫מבקשת לפנות מקום במשמעות של לתת מקום למה‬ ‫המסומנים ומצאתי “ַלּדה‬ ‫יְ ָ‬‫שהיא מפנה-מסירה מתוך חייה. פעולות ההסרה: ”מעטה‬ ‫ֲֶַ‬ ‫חֹורטת טביעֹותיה / על‬ ‫ַ‬ ‫ְ ִ ֶ‬ ‫ֶֶ‬‫ָאבק מּזמן ׁשאּול, מּלים המׁשוְעֹות לּתׁשּורה, ּתבנּיֹות‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ָ‬ ‫ִ ִ‬ ‫ִ ְַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫קירֹות לבנים / צּפר ֶיה ּכסּוסֹות מ ֵרֹות ּדם” (עמ’21).‬ ‫ָ‬ ‫ְג‬ ‫ִ ָ ְנ ָ ְ‬ ‫ְִָ‬ ‫ִ‬‫מקּוּבעֹות מּמּדף נֹוטה ליּפֹול, הר ֵלים טבּועים.. מֹותירים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ְ ִ‬ ‫ֵ ְגִ‬ ‫ֶ ִ‬ ‫ִ ַָ‬ ‫ְ ָ‬ ‫מצאתי גם “רקיעֹות רגליִם חֹובטֹות ּברצּפה הּקרה...‬ ‫ַָָ‬ ‫ִָ ְ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְַַ‬ ‫ְ ִ‬‫חֹותם על חריצי ּבלטֹות, אדיׁשּות ּותׁשּוקה”. מחד מפנה‬ ‫ְ ָ‬ ‫ֲִ‬ ‫ָ ַ ֲִ ֵ ָָ‬ ‫ּוצבעים מׁש ָעים / מרּוחים על מּסכֹות מרּקדֹות“ (עמ’ 31).‬ ‫ְ ְַ‬ ‫ְ ִ ַ ַ ֵ‬ ‫ְ ֻ ּג ִ‬ ‫ְִָ‬‫בקלילות מחשבות ותהיות ומאידך “מהּססת למּתֹח קו‬ ‫ְ ֶֶַ ִ ְ ַ ַ‬ ‫הפסיעות הצליליות הן כאות זיכרון אל עבר שלא נסגר.‬‫ּבֹולט לראָה“ (עמ’ 04). פעולות אלה שנעשות בתוך‬ ‫ֵ ְ ַ ֲו‬ ‫פסיעות אלה הן הניגוד הגמור ל”מּלים עטּופֹות ּבגלימת‬ ‫ְִִ ַ‬ ‫ִ ִ ֲ‬ ‫מסעה מקבלות החלטה שהיא מאמצת:‬ ‫ׁשתיקה“ (ע’61). עטופות בזמן שאול כציפור שמוטת‬ ‫ְ ִ ָ‬‫“צאי אל העֹולם / ּפּסקי ׂשפתֹותיְִך.. למּול עיִן צֹופה / ָפיְיְך‬ ‫יְ‬ ‫ָ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫ַ ְ ִ ִ ְ ַ‬ ‫ְ ִ ֶ ָ ָ‬ ‫כנפיים המעידה על שברון לב.‬‫ׁשֹופְך אֹור / מׁשּקף טביעֹותיְִך אמת / ָאל ּתפני רֹאׁשְך‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְִ‬ ‫ְ ַ ֵ ְ ִ ַ ֱֶ‬ ‫ֵ‬ ‫לָאחֹור / צּלְך מצטּמק ּתחת קֹומתְך ֶאצלת” (עמ’ 24).‬ ‫ָ ֵ נֱ ֶ ֶ‬ ‫ִֵ ִ ְ ַ ֵ ַ ַ‬ ‫ְ‬ ‫שברון הנובע ממחיקת מילים בועטות, מילים אילמות,‬ ‫מילים בוכות, כאשר יש מצבים מנוגדים הנפש חצויה‬‫מסע אל נפש הדוברת מצמיח כנפיים של חכמה. התובנה‬ ‫ו”נֹו ַעת ּבמקֹום מֻּתם עטּוף ָאהבה “(עמ’ 91). הנגיעה יש‬ ‫ֲָ‬ ‫ְיָ ָ‬ ‫גַ ְ ָ‬‫הזאת יוצרת התבוננות מעמיקה אל מראת הנפש שלה.‬ ‫בה כוח מאיר, יש בה “ ַעּגּועים מׁשרׁשים ּבי ּכחבל טּבּורָך‬ ‫ִ ְֵֶ ַ ְ‬ ‫ֻ ְ ָ ִ‬ ‫ּג ְ ִ‬‫המראה היא ההשתקפות של “החוכמה” המדומה לאבא‬ ‫/ ּבלּתי נּתן להּתרה“ (שם). המרחקים בזיכרון מתקצרים‬ ‫ְִ ִ ִָ ְַ ָָ‬‫לפי הקבלה ו”הבינה” המדומה לאמא. הספירות הן אלו‬ ‫“מבּקׁשים להמריא ּבסּלם מז’ֹורי / אל עֹולם סרּוג מּלים‬ ‫ִ ִ‬ ‫ָ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ְ ָֻ ַ ִ‬ ‫ְַ ְ ִ‬ ‫ְ ַ ְ ִ‬‫שמקיימות את העולם ומושלות בו. עשר הספירות אומנם‬ ‫ֶאצלֹות“. (עמ’22). וכשיש כמיהה או ערגה להמראה‬ ‫נֱ ָ‬‫שונות זו מזו, אך אינן נפרדות זו מזו, הן קשורות אחת‬ ‫מנתבות הרגליים “נתיב ּבחירה” (עמ ’62). נתיב המפזר‬ ‫ְ ִ ָ‬ ‫ְ ִ‬‫ברעותה, נעות על פי צלילים ותדרים הידועים לה. ולמה אני‬ ‫רגשות תועים “ּכעכּברי ׂשדה מתרֹוצצים סביב האין“ (עמ’‬ ‫ְ ִ ֵָ‬ ‫ְְַ ְֵ ֶָ ִ ְ ְ ִ‬‫מזכירה אותן בהקשר למסעה של הדוברת? כי הרגשתי‬ ‫92).‬‫מעין ניגון מדטטיבי כשקראתי את שיריה. געגועיה להוריה‬‫האהובים שאינם עמה, הם געגועים לוטפים אהבה. הבינה‬ ‫כמו חיפוש ותהיה מתרוצצים הרגשות דוקרים את חושיה‬‫האצילית חוזרת בנוסחים ובווארציות שונות של זקיפות‬ ‫של הדוברת. היא מחפשת מוצא בהיר למעשיה. הדבר‬ ‫קומה, “ּכקיר מצמיח סלסּלֹות חכמה” (עמ’ 15).‬ ‫ְָ ָ‬ ‫ְ ִ ַ ְ ִ ַ ְַ ִ‬ ‫הראשון שיראה לה את הדרך אל המסע הרוחני שהיא‬‫“ מּתֹוְך הּלב- / אֹור ח ֵר מרּצד ּכקֹורא לבֹוא“ (עמ’ 25)‬ ‫ִ ּו ְ ַ ֵ ְ ֵ ָ‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫חווה, הוא השלב בו היא מדברת אל עצמה בגוף שני:‬‫”הּקֹול ּבא מּמקֹום טהֹור / מהּמקֹום ה ָקי ּבתֹוכְך”, “הּזמן‬ ‫ְַַ‬ ‫ַ ּנ ִ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ ִ ָ‬ ‫ַ‬ ‫”הּׁשילי מעליְִך את ׂשמלת הּקֹוצים... חפרי ׁשֹוטה... העמיקי‬ ‫ֲַ ִ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ַ ִ ִ ֵ ַָ ֶ ִ ְ ַ ַ ִ‬‫ׁשּלְך הּוא האינסֹוף ׁשל ּכל הּטֹוב / ׁשּמּגיע לְך / האינסֹוף‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶ ִַ ַ ָ‬ ‫ֶ ָ ַ‬ ‫ֵָ ְ‬ ‫ֶָ‬ ‫ּבתֹוְך הּבֹור“ (עמ’ 03). הצירופים “חפרי וְהעמיקי“ חוזרים‬ ‫ִ ְ ִ ֲַ ִ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬‫(עמ’ 55) הצלילי הזה בורא בתוכה תדרים של צבע, צליל‬ ‫כמו מנטרה, כמו תפילה, כמו ניגון משכנע שבתוך פעולת‬‫ותנועה. “מהּמקֹום ה ָבֹוּה ּביֹותר / הּׁשמׁש ּכבר ּבֹוערת על‬ ‫ֶֶ ַ‬ ‫ַ ֶ ֶ ְָ‬ ‫ַ ּג ַ ְ ֵ‬ ‫ֵַ ָ‬ ‫החפירה יתגלה עומק המסע עד שתשתקף בבואתה‬‫קו הּמיִם / צליל האֹור מפרּפר ּבתנּוחת ּפרדה” (עמ’ 26).‬ ‫ְ ַ ְ ֵ ִ ְ ַ ְ ֵָ‬ ‫ְִ ָ‬ ‫ַ ַ ַ‬ ‫בקרקעית מי התהום. כידוע קרקעית מי התהום, היא‬ ‫ספר יפהפה שידבר אל אוהבי השירה שבתוכנו.‬ ‫הקרקעית המזוהה כיציבות איתנה העוטפת את הדוברת‬
  19. 19. ‫נא להכיר‬‫91‬ ‫השקיות‬ ‫איסוף‬ ‫היווה תרפיה לנפש.‬ ‫חלום ומציאות‬ ‫יש העוסקים באיסוף‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫באיסוף‬ ‫נעליים,‬ ‫בולים ויש האוספים‬ ‫חלום ומציאות מתערבבים בסיפוריה של מרגלית מתתיהו‬ ‫אריזה‬ ‫שקיות‬ ‫בספרה החדש “הספק”, (בת אור 0102). הדמויות הנקרות‬ ‫ממותגות ומקפידים‬ ‫לעיני הקורא מזוהות כאיש וכאישה החומקים לפגישה‬ ‫לסדרן בארון זו על‬ ‫לילית במסדרון חשוך באמצע הלילה. חלומות רוקמים מסע‬ ‫גבי זו כמו קיפול‬ ‫ארוך ומתבונן אל הזהות העצמית של המספרת. יש חיפוש‬ ‫בגדים. זו אובססיה‬ ‫של זהות, מפגשים אקראיים מחפשים יציבות, בית רגשי‬ ‫אשליה‬ ‫שיוצרת‬ ‫ומולדת רחוקה מטלטלים את המספרת לכל כיוון. אמנם‬ ‫מהתקפות הזעם‬ ‫היא ילידת הארץ,דור שני לניצולי שואה מיוון,הכותבת בשתי‬ ‫של אב המשפחה.‬ ‫שפות:עברית ולדינו. גם בסיפורים האלה שלה יש נגיעות‬‫נתק ובריחה יוצרים אשליה אל עולם אישי. עולם חבוי בתוך‬ ‫עמוקות בהווי שורשי ביוון. הנוסטלגיה מתרפקת על החולף‬‫עולמה של הדוברת בסיפור “האוסף”. במה שקית אריזה‬ ‫בגעגוע מתמשך שדווקא בסיפורים מקבל ממד נצחי‬‫חדשה יכולה להחליף קשר אנושי? המענה לקושיה זו טמון‬ ‫באהבת המילה הכתובה.‬‫בקשר האובססיבי של האם לשקיות האריזה. כמו האם‬‫ככה הבת. הולכת בעקבות האם. נושמת אריזת שקיות‬ ‫חיפוש קשר וחיפוש הבית שנעקר משורשיו מופיעים היטב‬‫המקפלת עבורה זיכרונות מעבר אל ההווה. השקיות‬ ‫בסיפורים. פגישות מקריות של ההווה מקבלות משמעות‬ ‫הארוזות מקבלות חיים בריקוד שיוצא ממנה בסערה.‬ ‫רבת פנים וגוונים במחשבותיה של המספרת.‬‫מתוך הסערה נולדת תחושה של החמצה. אישה מצפה‬ ‫“האם אספיק עוד לאהוב שוב לפני שהאור ילך ויעלם‬‫לקשר אקראי במסדרון של חדר מדרגות “הייתה חומקת‬ ‫ויבוא החושך” (עמ’ 41). “השפה היוונית התנגנה כמו‬‫אליו בלילות, לא לביתו, לא לחדרו, לא למיטתו. בשלוש‬ ‫מוסיקה באוזניי. ריחות בית הילדות והצלילים העלו דמעות‬‫אחר חצות הייתה חומקת אליו לחדר מדרגות”. (עמ’‬ ‫בעיניי. אני ביוון . חזרתי אליה. אחרת” (עמ’ 42). המספרת‬‫86). סינדרלה של חצות, ידעה שבשלוש לפנות בוקר הוא‬ ‫מטלטלת בין הווה מעורפל לעבר קודח אהבה. משמרת‬‫שלה.. כמיהה לאהבה יציבה זה אחד המוטיבים המתפתח‬ ‫בתוכה געגוע לקשר שהיה. החיים הם צירוף מקרי, גם‬‫מסיפור לסיפור וחושף את הנגיעה בכאב העלבון, הדחייה‬ ‫האיש משדה התעופה מחפש קשר שהיה לפני המלחמה.‬‫והאכזבה בחיי היומיום. בחלום נוצרת פנטזיה של אהבה‬ ‫סיפורו משמש כמראה רבת פנים לסיפורה של המספרת.‬‫לוהטת כאש הממיסה שני אנשים והופכת אותם לגוף‬ ‫החיים אינם חידה. הם מראה לנפש הכמהה לדעת שכרון‬‫אחד. הכמיהה לקשר זוגי דומה בכמיהה לבית יציב. בכל‬ ‫אהבה בשנית.‬‫הסיפורים יש תפאורה של תלישות ממקום למקום. אפילו‬‫הזיכרונות שמופיעים בסיפורים אחרים לא נאחזים במציאות‬ ‫פגישות אקראיות משמרות גורלות בודדים.‬‫אלא נבלעים בתוך אפלולית של חדר בבית מלון(“פגישה”‬ ‫איש רוצה לטהר את שמו ולחשוף זהותו המוסווית בעת‬‫עמ’ 37).האפלולית היא בת לוויה של הלילה. כל המאווים‬ ‫גסיסתו ממחלה סופנית. החיים תלויים על בלימה,אך יש מי‬‫של הדוברת בסיפורים מתגשמים בלילה. היקיצות מתוך‬ ‫שיודע להכיל את הבלימה ולגרש את הספק ממחשבותיו.‬‫חלום הן יקיצות למציאות עקרה. מציאות המבליטה את‬ ‫“באווירת החדר היה משהו ארעי, תחושה של אי שייכות‬‫תחושות הזרות והניכור של הלב הצמא לקשר של אהבה.‬ ‫למקום... עכשיו כל חלומותיו מקופלים במילה אהבה”. (עמ’‬‫הצימאון לחיים יציבים מחדד את עוצמת הערגה, רק מגביר‬ ‫65).‬‫אי שייכות למקום שבלב ולמקום של חיים בסביבה קרובה.‬ ‫אישה אובססיבית לשקיות אריזה מחנויות שונות בעולם.‬ ‫ספר מומלץ לאוהבי הפרוזה באשר הם.‬ ‫נקשרת אליהן ומעניקה להן חיים כמו בוראת אותן בלבוש‬ ‫שונה בהווי חייה. “איך דבק בה השיגעון הזה?” (עמ’ 06).‬
  20. 20. ‫נא להכיר‬‫02‬‫“ביקור בליל ירח”, שנשמע לכאורה מאוד רומנטי, מאגד‬‫בתוכו משמעות נוספת: ביקור של דמויות אהובות שאינן‬ ‫נגיעה במרחק‬‫הבאות לפקוד סביבה קרובה מתוך הגעגוע. אין אנו יודעים‬‫על ספו של הלילה מי מגיע מהעולם האחר, מעולם רוחני‬ ‫געגוע‬‫אל העולם הגשמי, הארצי כשהדממה מאפשרת לו.‬ ‫יהודית מליק-שירן‬‫בתרבויות מצריות ופרסיות שעת לילה נחשבת לשעה של‬‫התייחדות בין שדים לבני אדם. שדים שתפקידם לפתות‬ ‫“ביקור בליל ירח” מאת אורורה‬‫את הנקרה בדרכם. כמו לילית ודומותיה. מי שמשגיח‬ ‫(צארום) חדד. שירים , סער הוצאה‬‫ממעל הוא הירח השט בשמים במלואו. ביקור בליל ירח‬ ‫לאור.‬ ‫מעורר פחדים נושנים.‬ ‫בספר ביכורים זה ארבעה שערים‬ ‫המתרפקים על ערגת הגעגוע.‬‫הזיכרונות נעים בספר כנוודים. מצד אחד חווים הקוראים‬ ‫ערגה לנופי ילדות, לקולות , לצבעים, לניחוחות, למגע‬‫תיעוד של מציאות בהווה קיים. מצד שני הם נוגעים‬ ‫האנושי. כל אלה נעים בין נגיעה בזיכרון ונגיעה באמת‬‫בדמויות שאינן, בחוויות הקשורות להן, בצבעים ובקולות‬ ‫העירומה, אותה אמת שהיא ההתפכחות המאוחרת של גן‬‫של סימפוניית החיים של המשוררת. הזיכרונות לא מנתקים‬ ‫העדן האבוד של התמימות הילדית.‬‫ולא קיימים רק בתודעת המילים, המפגש האישי והאינטימי‬‫בין המילים לעיני הקוראים יוצר התפעמות מגודל החוויה.‬ ‫נגיעה בזיכרונות מלטפת פנים אהובים שאינם: ”וְעי ֶיה‬ ‫ֵנָ‬‫חשוב גם לדעת איך להעביר את חוויית ההתפעמות. חוויה‬ ‫מה רחּומֹות הן, / מתמּזגֹות / אל ּתֹוְך עי ַי”. (עמ’ 11).‬ ‫ֵנ ׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ִ ְ ְַ‬ ‫ֵ‬ ‫ַ ְ‬‫זו עוברת כציר חיים נושם, חובק ואוהב לאורך כל הספר.‬ ‫ובשיר אחר: ”מּׁשק אברֹותיְך.. צליל מּכר / ׁשהאיר את‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ ֵ ִ‬ ‫ְִ ָֻ‬ ‫ְֶ ֶ‬ ‫ַ ָ‬‫סיפור חיים בארבעה שערים מבליט מחול נפלא לאור ירח.‬ ‫ּדרּכי ּכמֹו ֵר / מהדהד ּתבּו ָתְך ּבָאזְ ַי..” (עמ’ 31). המכנה‬ ‫ְ ַ ְֵ ְ נְ ְ נ‬ ‫ְִַ ְ נ‬‫גם הציורים בארבעת השערים שאייר ברק חדד מעידים על‬ ‫המשותף לארבעת השערים הוא הזיכרון כמתעד מציאות‬‫מחול מופלא בין הכתיבה לבין הציור. שתי אמנויות אלה‬ ‫רגשית עמוקה. שיריה מובילים את עיני הקוראים לנגיעות‬‫פותחות את שערי הנפש של הדוברת, שתענוג לשוטט‬ ‫במשפחה הדפוסית וממנה צומחת משפחה חדשה,‬‫בהם. מוארים בתבונה ובאהבת הבריות. ספר מאופק,‬ ‫בסביבה האורבנית, בזוגיות ובאהבה.‬ ‫מדוייק, המשאיר בקוראים טעם של עוד.‬ ‫ההצלחה של הזיכרון בייצוג המציאות היא חלקית בלבד,‬ ‫גבר אישה גבר‬ ‫לא כל מה שהעיניים רואות והאוזניים חווות ישמר בזיכרון,‬ ‫אך עדות השירים הכתובים כוחם עוצמתי. השירים‬ ‫מאת שמואל יריב / לולה בר‬ ‫מספרים סיפורי חיים. הם מאירים את הספר בשני קולות:‬ ‫קולה של הנוסטלגיה המתרפקת על העבר: ”נֹוׁשמת את‬ ‫ֶ ֶ ֶ‬ ‫נולד‬ ‫שמואל יריב‬ ‫הּביִת, ׁשֹואפת את הרּוח, מתּכּסה ּבּניחֹוח ָלדּות מׁשּכר“‬ ‫ְ ֵַ‬ ‫ֶ ֶ ֶ ָ ַ ִ ְ ַ ֶ ְ ִ ַ יְ‬ ‫ַַ‬ ‫במושבה בשרון. למד‬ ‫(עמ’ 61). “ברחֹוב ׁשל ָלדּותי / גם העצים לבׁשּו ׂשיבה”‬ ‫ֵ ָ‬ ‫ְָ‬ ‫ַּ ַ ֵ ִ‬ ‫ֶ יְ ִ‬ ‫ַּ ְ‬ ‫באוניברסיטה‬ ‫ולימד‬ ‫(עמ’ 52).‬ ‫העברית בירושלים.‬ ‫וקולו של ההווה, חי ונושם אהבה. “גוִי רֹועד ּומצטמרר /‬ ‫ִ ְ ַ ְֵ‬ ‫ֵ‬ ‫ֵ‬ ‫גבר אישה גבר הוא‬ ‫מעל מחריׁש ָרח / פרצּוף מּו ָר לֹו וְקֹודר / וְכל ּגּופי צֹורח”‬ ‫ֵַ‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫ֵ‬ ‫ז‬ ‫ֵ ַ ַ ְ ִ י ֵ ַ ַּ ְ‬ ‫קובץ הסיפורים הראשון‬ ‫(עמ’ 81). לא תמיד העבר משמר זיכרונות. יש הנאחזים‬ ‫שלו וזכה בפרס הראשון‬ ‫בהם כקרש הצלה, או בערגת הגעגוע כפי שמופיע בספר‬ ‫בתחרות פרויקט כתוב‬ ‫זה.‬ ‫מטעם מועצת הפיס‬ ‫קולו של ההווה נשען על קולו של העבר. אין להווה קיום‬ ‫לתרבות ואמנות 2002.‬ ‫ללא עבר. “ע ָן ּבחּלֹון ממטיר ּדמעֹותיו” (עמ’ 34). גם‬ ‫ִ ְ ָ‬ ‫ַ ְ ִ‬ ‫ָנ ַ ַ‬
  21. 21. ‫נא להכיר‬‫12‬‫מצלע איש זה סיפור אהבתם של פרח כמורה פולני‬ ‫גבר אישה גבר הוא ספר מחולק לתשעה סיפורים מרתקים‬‫וסטודנטית ישראלית. דיאלוג תיאולוגי מעניין מתנהל בין‬ ‫ושונים מאד זה מזה. יחד עם זאת, יש להם מכנה משותף:‬‫השניים, דיאלוג שמוביל לתשוקה וסערת רגשות של פעם‬ ‫הגיבורים מלווים בתחושות של בדידות ומצוקה וכמו מתוך‬ ‫בחיים.‬ ‫חלום הם מתעוררים יום אחד לעולם של פיתוי ורוחניות.‬ ‫רובם אנשים משכילים ואינטליגנטיים ויצריים בהווייתם.‬‫המסע עם גדעון הוא סיפור יוצא דופן על גבר‬ ‫כמעט בכל סיפור, הדמויות עוברות חוויות ארוטיות רבות‬‫הומוסקסואל באמצע החיים שמתאהב בבחור צעיר יפה‬ ‫עוצמה על גבול איבוד שליטה, חוויות שבעטיין משתנים‬‫תואר, מצ`ואיסט ופרוורטי, ובנוסף לכך, הם מפולגים גם‬ ‫חייהן ללא הכר. רובן ככולן מתרחשות בעיר ירושלים ולדעתי‬ ‫בדעותיהם הפוליטיות, אלמנט בעל מתח לא מבוטל.‬ ‫יש לכך סימבול מקודש ומיסטי שתואם ועוטף את האווירה‬ ‫מבחוץ.‬‫נהניתי לקרוא ולגלות שכל הסיפורים מעניינים וחדשניים‬‫ונועזים, ברעיונות פורצי דרך, מעוררים חומר למחשבה‬ ‫בגבר אישה גבר פגשתי נשים חצויות באהבתן (או‬‫ומשאירים טעם של עוד. ברכות לשמואל יריב והמלצה‬ ‫בזיכרונותיהן) בין שני גברים. בעצם זהו משולש שהופך‬ ‫חמה על הספר.‬ ‫לשלם אחד, כאשר הגברים פועלים יחד להשלים את‬ ‫החסך באישיותה של האישה. המוטיב הזה בולט בעיקר‬‫על “בקצה השמש‬ ‫ב-ערן השני ו-זר פרחי הקמליות.‬ ‫המתהווה”‬ ‫הספר פותח בסיפור קצר בשם החמצה. זה סיפור קצר‬ ‫מאד על גבול ההזיה, שמותיר את הקורא עם חיוך על‬ ‫יהודית מליק-שירן‬ ‫השפתיים. אישה בשנות ה-06 לחייה חווה רומן תמוה עם‬ ‫בחור צעיר, משורר בנפשו ומרצה במקצועו. מארג עוצמתי‬ ‫בקצה השמש המתהווה ספרו‬ ‫וחריג של רוחניות ומיניות.‬ ‫השני של מ. רייך בהוצאת‬ ‫“קורות”, הוא כמתכונת ספרו‬ ‫בסיפור ערן השני מסופר על סטודנטית לרפואה שמאוהבת‬ ‫הראשון. שבעה שערים יש‬ ‫בקצין צה”ל בשם ערן. ערן נהרג בציר פילדלפי בגבול המצרי‬ ‫בספר: ששה מתוכם שירים‬ ‫ומאותו יום מבקשת חברתו למצוא גבר שיעשה לה ילד,‬ ‫והשער השביעי עוסק בפרוזה.‬ ‫שיהיה דומה לערן, שכה אהבה. העלילה מקבלת תפנית‬ ‫אך בשונה מהספר הראשון‬ ‫עת דרכה של הבחורה מצטלבת עם זו של אביו של ערן,‬ ‫המשורר מתייחס לשני נושאים‬ ‫ומערכת יחסים מרגשת נרקמת בין השניים.‬ ‫עיקריים ומתעמת איתם.‬‫עולמו של המשורר, עולמה של היצירה והיחס ביניהם.‬ ‫בובת החרסינה סיפור עצוב בו נהג מונית נקלע לתוך‬‫שירת המחאה הנוקבת שלו מעוררת דילמה מוסרית לחיים‬ ‫עלילה לילית דרמטית, כאשר מתאהב בנוסעת משונה,‬‫בארץ הזאת. האמנם, בקצה השמש המתהווה יוכלו שני‬ ‫אישה יפה ומשכילה שמסתבר בדיעבד שהיא אישה מוכה‬‫עמים להפסיק להלחם זה בזה ולהתחיל לחיות? בסוגיה‬ ‫וכך גם ילדיה.‬‫זו אנסה לענות מתוך שבילי שיריו של רייך. “איׁש עֹוד ֹלא‬ ‫ִ‬‫רׁשם / ּתוִים ּבדם / וְֹלא הלחין / קֹולֹות ׁשל ּבכי“ (עמ’ 46).‬ ‫ֶ ִֶ‬ ‫ִ ְ ִ‬ ‫ְָ‬ ‫ָ‬ ‫ַָ‬ ‫זר פרחי קמליות סיפור אהבתם של שני גברים לאישה‬‫בשיר אחר מחדדת הסוגיה הזאת עוד יותר: ”מי יְׁשֹורר /‬ ‫ֵ‬ ‫ִ‬ ‫אחת. איש רדיו מזדקן, מפולפל ומשכיל מאד וסטודנט צעיר‬ ‫ׁשיר ּתהּלה ל ֵכר ח ָלים עֹולים” (עמ’ 05).‬ ‫ִ‬ ‫ְ ִ ָ ְ ז ֶ ַ ּי ִ‬ ‫ִ‬ ‫לרפואה חסר התנסות מינית. משולש תמוה ומסקרן מכל‬‫מציאות ישראלית מתהווה בארץ המובטחת עם גווניה‬ ‫הבחינות. אהבתה של הגיבורה לפרחי הקמליות הניבה‬‫וקולותיה הפועמים בתוכה ורוחשים סביבה. ועם לא די‬ ‫אצלי תסמיך לאופרה “לה טרוויאטה” של וורדי ומוסיף נופך‬‫בכך גשם של אירועים ניתך עלינו מכל צד ואנו ממשיכים‬ ‫דרמטי לסיפור.‬

×